How I Teach Kids to Love Science | Cesar Harada | TED Talks

מתרגם: Liblib Fib מבקר: Zeeva Livshitz

When I was a kid, my parents would tell me,

כשהייתי ילד, ההורים שלי אמרו לי,

"You can make a mess, but you have to clean up after yourself."

"אתה יכול לעשות בלגן, אבל אתה מסדר אחריך."

So freedom came with responsibility.

אז, חופש הגיע עם אחריות.

But my imagination would take me to all these wonderful places,

אבל הדמיון שלי היה לוקח אותי למקומות נפלאים,

where everything was possible.

בהם הכל היה אפשרי.

So I grew up in a bubble of innocence --

כך שגדלתי בבועה של תמימות --

or a bubble of ignorance, I should say,

או בועה של בורות, עלי לומר,

because adults would lie to us to protect us from the ugly truth.

כי מבוגרים שיקרו לנו, כדי להגן עלינו מהאמת המכוערת.

And growing up, I found out that adults make a mess,

כשגדלתי, גיליתי שמבוגרים עושים בלגן,

and they're not very good at cleaning up after themselves.

והם לא כל כך טובים בלנקות אחריהם.

Fast forward, I am an adult now,

נריץ קדימה, אני מבוגר כעת,

and I teach citizen science and invention at the Hong Kong Harbour School.

ואני מלמד מדעי האזרחות וחדשנות בבית ספר ״הרבור״(נמל) בהונג קונג.

And it doesn't take too long

ולא עובר זמן רב

before my students walk on a beach and stumble upon piles of trash.

עד שתלמידיי הולכים בחוף הים ונתקלים בערמות אשפה.

So as good citizens, we clean up the beaches --

אז, כאזרחים טובים, אנחנו מנקים את חופי הים --

and no, he is not drinking alcohol, and if he is, I did not give it to him.

ולא, הוא לא שותה אלכוהול, ואם כן, לא אני זה שנתתי לו זאת.

(Laughter)

(צחוק)

And so it's sad to say,

וכך, עצוב לומר,

but today more than 80 percent of the oceans have plastic in them.

כיום ביותר מ 80% מהאוקיינוסים יש פלסטיק.

זו עובדה מחרידה.

It's a horrifying fact.

And in past decades,

ובעשורים האחרונים,

we've been taking those big ships out and those big nets,

הוצאנו ספינות גדולות לים, ורשתות גדולות,

and we collect those plastic bits that we look at under a microscope,

ואספנו את חלקי הפלסטיק, בחנו אותם תחת מיקרוסקופ,

and we sort them,

ומיינו אותם,

and then we put this data onto a map.

ואת הנתונים הזנו למפה.

But that takes forever, it's very expensive,

אבל זה לוקח נצח, וזה מאוד יקר,

and so it's quite risky to take those big boats out.

וזה די מסוכן לצאת עם הספינות הגדולות לים.

So with my students, ages six to 15,

אז יחד עם תלמידיי, בגילאי 6 עד 15,

we've been dreaming of inventing a better way.

חלמנו להמציא דרך טובה יותר.

So we've transformed our tiny Hong Kong classroom into a workshop.

אז הפכנו את הכיתה הקטנטונת שלנו בהונג קונג לסדנה.

And so we started building this small workbench,

התחלנו לבנות שולחן עבודה קטן,

with different heights, so even really short kids can participate.

בגבהים שונים, כך שגם הילדים הנמוכים ביותר יוכלו להשתתף.

And let me tell you, kids with power tools are awesome and safe.

ותנו לי לומר לכם, ילדים עם כלי עבודה הם אדירים ובטיחותיים.

(Laughter)

(צחוק)

Not really.

לא, באמת!

And so, back to plastic.

ובכן, חזרה לפלסטיק.

We collect this plastic and we grind it to the size we find it in the ocean,

אנחנו אוספים את הפלסטיק וטוחנים אותו לגודל שמצאנו אותו באוקיינוס,

which is very small because it breaks down.

שהוא קטן מאוד משום שהוא נשבר

And so this is how we work.

וככה אנחנו עובדים.

I let the imaginations of my students run wild.

אני נותן לדמיון של התלמידים שלי להתפרע.

And my job is to try to collect the best of each kid's idea

והתפקיד שלי הוא לנסות לאסוף את הרעיון הטוב ביותר של כל ילד

and try to combine it into something that hopefully would work.

ולנסות לשלב אותו לתוך משהו שבתקווה, יעבוד.

And so we have agreed that instead of collecting plastic bits,

והסכמנו שבמקום לאסוף חלקי פלסטיק,

we are going to collect only the data.

נאסוף רק את הנתונים.

So we're going to get an image of the plastic with a robot --

אנו נקבל הדמיה של הפלסטיק על ידי רובוט --

so robots, kids get very excited.

נו רובוטים, ילדים מתלהבים מהם.

And the next thing we do -- we do what we call "rapid prototyping."

והדבר הבא שאנו עושים, אנו עושים, מה שנקרא, "אב-טיפוס מהיר"

We are so rapid at prototyping

אנחנו כל כך מהירים באיפיון

that the lunch is still in the lunchbox when we're hacking it.

שארוחת הצהריים עדיין בתיק האוכל כשאנחנו כבר בונים אותו.

(Laughter)

(צחוק)

And we hack table lamps and webcams, into plumbing fixtures

ואנחנו מוצאים דרך איך מנורות שולחן ומצלמות רשת, יאוכסנו בתוך צנרת

and we assemble that into a floating robot that will be slowly moving through water

ואנחנו מרכיבים אותם לרובוט צף שאט אט ינוע על-פני המים

and through the plastic that we have there --

ודרך הפלסטיק, שאנו רואים כאן --

and this is the image that we get in the robot.

וזו התמונה שאנו מקבלים מהרובוט.

So we see the plastic pieces floating slowly through the sensor,

אז אנו רואים את חלקי הפלסטיק צפים באיטיות בעזרת החיישן,

and the computer on board will process this image,

והמחשב בתחנה יעבד את התמונה,

and measure the size of each particle,

וימדוד את גודלו של כל חלקיק,

so we have a rough estimate of how much plastic there is in the water.

כך שיש לנו הערכה גסה של כמה פלסטיק יש במים.

So we documented this invention step by step

ותיעדנו את ההמצאה שלנו שלב אחרי שלב

on a website for inventors called Instructables,

באתר לממציאים שנקרא "Instructables",

in the hope that somebody would make it even better.

בתקווה שמישהו אפילו ישפר אותו.

What was really cool about this project was that the students saw a local problem,

מה שהיה באמת מדליק בפרוייקט הזה, היה שהתלמידים ראו בעיה מקומית,

and boom -- they are trying to immediately address it.

ובום - הם מיד ניסו לטפל בה.

[I can investigate my local problem]

[אני יכול לחקור את הבעיה המקומית שלי]

But my students in Hong Kong are hyperconnected kids.

אבל התלמידים שלי בהונג קונג הם ילדים היפר מחוברים.

הם צופים בחדשות, הם גולשים באינטרנט,

And they watch the news, they watch the Internet,

and they came across this image.

והם נתקלו בתמונה הזו.

This was a child, probably under 10, cleaning up an oil spill bare-handed,

זהו ילד, כנראה מתחת לגיל 10, מנקה כתם שמן בידיים חשופות,

in the Sundarbans, which is the world's largest mangrove forest in Bangladesh.

בסונדרבאנס, שהוא היער הגדול ביותר בעולם של מנגרוב, בבנגלדש.

So they were very shocked,

הם היו מאוד המומים,

because this is the water they drink, this is the water they bathe in,

משום שאלו המים שהם שותים, המים בהם הם מתרחצים,

this is the water they fish in -- this is the place where they live.

המים בהם הם דגים-- זה המקום בו הם חיים.

And also you can see the water is brown, the mud is brown and oil is brown,

וגם אתם יכולים לראות שהמים חומים, הבוץ חום והשמן חום,

so when everything is mixed up,

כך שכאשר הכל מתערבב יחד,

it's really hard to see what's in the water.

קשה מאוד לראות מה נמצא במים.

But, there's a technology that's rather simple,

אבל, קיימת טכנולוגיה, שהיא די פשוטה,

that's called spectrometry,

אשר נקראת ספקטרומטריה,

that allows you see what's in the water.

שמאפשרת לראות מה נמצא בתוך המים.

So we built a rough prototype of a spectrometer,

אז בנינו אב-טיפוס גס של ספקטרומטר,

and you can shine light through different substances

ואתם יכולים להאיר דרך חומרים שונים

that produce different spectrums,

שמייצרים ספקטרומים שונים,

so that can help you identify what's in the water.

וזה יכול לעזור לכם לזהות מה נמצא במים.

So we packed this prototype of a sensor,

אז ארזנו את האב-טיפוס של החיישן,

and we shipped it to Bangladesh.

ושלחנו אותו לבנגלדש.

So what was cool about this project

ומה שהיה מגניב בפרוייקט הזה

was that beyond addressing a local problem,

הוא שמעבר לטיפול בבעיה מקומית,

or looking at a local problem,

או הסתכלות על בעיה מקומית,

my students used their empathy and their sense of being creative

התלמידים שלי השתמשו באמפתיה וביצירתיות שלהם

to help, remotely, other kids.

כדי לעזור, מרחוק, לילדים אחרים.

[I can investigate a remote problem]

[אני יכול לחקור בעיה מרוחקת]

So I was very compelled by doing the second experiments,

הייתי מאוד מחוייב בעקבות הניסוי השני,

and I wanted to take it even further --

ורציתי לקחת את זה אפילו רחוק יותר --

maybe addressing an even harder problem, and it's also closer to my heart.

אולי לטפל בבעיה אפילו יותר קשה, שגם קרובה יותר לליבי.

So I'm half Japanese and half French,

ובכן, אני חצי יפני וחצי צרפתי,

and maybe you remember in 2011 there was a massive earthquake in Japan.

ואולי אתם זוכרים שב- 2011 הייתה רעידת אדמה מסיבית ביפן.

It was so violent that it triggered several giant waves --

היא הייתה כל כך אלימה, שהיתה הטריגר של מספר גלי ענק --

they are called tsunami --

שנקראים צונאמי --

and those tsunami destroyed many cities on the eastern coast of Japan.

ואותם גלי צונאמי הרסו ערים רבות בחוף המזרחי של יפן.

More than 14,000 people died in an instant.

יותר מ- 14,000 אנשים מתו ברגע.

Also, it damaged the nuclear power plant of Fukushima,

בנוסף, הם פגעו בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה,

the nuclear power plant just by the water.

תחנת הכוח הגרעינית שנמצאת ממש ליד המים.

And today, I read the reports

והיום, אני קורא את הדוחות

and an average of 300 tons

וממוצע של 300 טונות

are leaking from the nuclear power plant into the Pacific Ocean.

דולפים מתחנת הכוח הגרעינית אל תוך האוקיינוס הפסיפי.

And today the whole Pacific Ocean has traces of contamination of cesium-137.

והיום, בכל האוקיינוס הפסיפי יש עקבות של זיהום של צסיום -137.

If you go outside on the West Coast, you can measure Fukushima everywhere.

אם יוצאים מתוך החוף המערבי, ניתן למדוד את פוקושימה בכל מקום.

But if you look at the map, it can look like most of the radioactivity

אבל אם נביט במפה, זה יכול להיראות כאילו רוב הרדיואקטיביות

has been washed away from the Japanese coast,

נשטפה הלאה מהחוף היפני,

and most of it is now -- it looks like it's safe, it's blue.

ורובה כעת -- נראית כאילו בטוחה, היא כחולה.

Well, reality is a bit more complicated than this.

האמת, המציאות היא מעט יותר מסובכת מכך.

So I've been going to Fukushima every year since the accident,

אני מבקר בפוקושימה כל שנה מאז התאונה,

and I measure independently and with other scientists,

ומודד באופן עצמאי, ועם מדענים אחרים,

on land, in the river --

ביבשה, בנהר --

and this time we wanted to take the kids.

והפעם, רצינו לקחת את הילדים.

So of course we didn't take the kids, the parents wouldn't allow that to happen.

אז כמובן שלא לקחנו את הילדים, ההורים לא יאפשרו לזה לקרות.

(Laughter)

(צחוק)

But every night we would report to "Mission Control" --

אבל כל ערב היינו מדווחים ל"מרכז הבקרה" --

different masks they're wearing.

מסכות שונות שהם לובשים.

It could look like they didn't take the work seriously, but they really did

זה יכול להראות כאילו הם לא לקחו את העבודה ברצינות, אבל הם ממש כן

because they're going to have to live with radioactivity their whole life.

משום שהם יחיו עם רדיואקטיביות כל חייהם.

And so what we did with them

אז מה שעשינו איתם

is that we'd discuss the data we collected that day,

היה לדון על הנתונים שאספנו באותו היום,

and talk about where we should be going next --

ולדבר על מה צריך לעשות הלאה --

strategy, itinerary, etc...

אסטרטגיה, לו״ז וכו'...

And to do this, we built a very rough topographical map

וכדי לעשות זאת, בנינו לא בפרטי פרטים, מפה טיפוגרפית

of the region around the nuclear power plant.

של האזור סביב תחנת הכוח הגרעינית.

And so we built the elevation map,

וכך בנינו את מפת הגובה,

we sprinkled pigments to represent real-time data for radioactivity,

פיזרנו פיגמנטים כדי לייצג נתונים בזמן אמת של רדיואקטיביות,

and we sprayed water to simulate the rainfall.

והיתזנו מים כדי לדמות משקעי גשמים.

And with this we could see that the radioactive dust

ובעזרת זה יכולנו לראות שהאבק הרדיואקטיבי

was washing from the top of the mountain into the river system,

נשטף מראש ההר אל עבר מערכת הנהרות,

and leaking into the ocean.

ודולף אל תוך האוקיינוס.

So it was a rough estimate.

זו הייתה הערכה גסה.

But with this in mind, we organized this expedition,

עם הידע הזה, אירגנו את המשלחת הזאת,

which was the closest civilians have been to the nuclear power plant.

שבה אזרחים היו הכי קרובים אל תחנת הכוח הגרעינית.

We are sailing 1.5 kilometers away from the nuclear power plant,

אנו שטים במרחק 1.5 ק״מ מתחנת הכוח הגרעינית

and with the help of the local fisherman,

ובעזרתו של דייג מקומי,

we are collecting sediment from the seabed

אנחנו אוספים משקעים מקרקעית הים

with a custom sediment sampler we've invented and built.

עם מכשיר דגימת משקעים שאנחנו המצאנו ובנינו.

We pack the sediment into small bags,

ארזנו את המשקעים לתוך שקיות קטנות,

we then dispatch them to hundreds of small bags

לאחר מכן פיצלנו אותם למאות שקיות קטנות.

that we send to different universities,

ששלחנו לאוניברסיטאות שונות,

and we produce the map of the seabed radioactivity,

וייצרנו מפה של רדיואקטיביות של קרקעית הים,

especially in estuaries where the fish will reproduce,

בייחוד בשפכי הנהרות בהם דגים מתרבים,

and I will hope that we will have improved

ואני מקווה שנצליח לשפר

the safety of the local fishermen and of your favorite sushi.

את בטיחותם של הדייגים המקומיים ושל הסושי האהוב עליכם.

(Laughter)

(צחוק)

You can see a progression here --

אתם יכולים לראות כאן התקדמות --

we've gone from a local problem to a remote problem to a global problem.

עברנו מבעיה מקומית, אל בעיה מרוחקת ועד לבעיה גלובלית.

And it's been super exciting to work at these different scales,

וזה היה מרתק ביותר לעבוד בקנה מידה שונים,

with also very simple, open-source technologies.

עם טכנולוגיות פשוטות מאד של קוד פתוח.

But at the same time, it's been increasingly frustrating

ובו בזמן, זה היה יותר ויותר מתסכל

because we have only started to measure the damage that we have done.

בגלל שרק התחלנו למדוד את הנזק שעשינו.

We haven't even started to try to solve the problems.

ואפילו עוד לא התחלנו לנסות לפתור את הבעיות.

And so I wonder if we should just take a leap

ולכן אני תוהה, אם אנחנו צריכים לזנק קדימה

and try to invent better ways to do all these things.

ולנסות להמציא דרכים טובות יותר לעשות את כל הדברים האלה.

And so the classroom started to feel a little bit small,

לכן הכיתה התחילה להרגיש מעט קטנה,

so we found an industrial site in Hong Kong,

אז מצאנו אתר תעשייתי בהונג קונג,

and we turned it into the largest mega-space

והפכנו אותו למגה-חלל הגדול ביותר

focused on social and environmental impact.

שמתמקד בעשייה חברתית וסביבתית.

It's in central Hong Kong,

הוא במרכז הונג קונג,

and it's a place we can work with wood, metal, chemistry,

וזה חלל בו אנו יכולים לעבוד עם עץ, מתכת, כימיקלים,

a bit of biology, a bit of optics,

מעט ביולוגיה, מעט אופטיקה,

basically you can build pretty much everything there.

למעשה ניתן לבנות שם פחות או יותר הכל.

And its a place where adults and kids can play together.

זה מקום בו מבוגרים וילדים יכולים לשחק יחד.

It's a place where kids' dreams can come true,

זה מקום בו חלומותיהם של ילדים יכולים להתגשם,

with the help of adults,

עם עזרת המבוגרים,

and where adults can be kids again.

ומקום בו מבוגרים יכולים להיות ילדים שוב.

Student: Acceleration! Acceleration!

תלמיד: האצה! האצה!

Cesar Harada: We're asking questions such as,

סזאר הראדה: אנחנו שואלים שאלות כמו,

can we invent the future of mobility with renewable energy?

האם אנחנו יכולים להמציא את עתיד הניידות עם אנרגיה מתחדשת?

לדוגמא.

For example.

Or, can we help the mobility of the aging population

או, האם אנחנו יכולים לעזור לניידות אוכלוסיית הזקנים?

by transforming very standard wheelchairs into cool, electric vehicles?

על ידי הפיכת כסאות גלגלים סטנדרטיים לכלי רכב חשמליים מגניבים?

So plastic, oil and radioactivity are horrible, horrible legacies,

אז פלסטיק, שמן ורדיואקטיביות הן מורשות נוראיות,

but the very worst legacy that we can leave our children is lies.

אך המורשת הנוראה מכולן שאנו יכולים להשאיר לילדינו, היא שקרים.

We can no longer afford to shield the kids from the ugly truth

אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו להגן על ילדינו מהאמת המכוערת

because we need their imagination to invent the solutions.

מפני שאנו זקוקים לדמיון שלהם כדי להמציא את הפתרונות.

So citizen scientists, makers, dreamers --

אז אזרחים, מדענים, יוצרים, חולמים --

we must prepare the next generation

אנו חייבים להכין את הדור הבא

that cares about the environment and people,

שדואג לסביבה ולאנשים,

and that can actually do something about it.

ושיוכל למעשה לעשות משהו בנידון.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(תשואות)