The genius of the London Tube Map | Small Thing Big Idea, a TED series

Translator: Krystian Aparta Reviewer: Camille Martínez

תרגום: Avi Kilmanovich עריכה: Ido Dekkers

The history of civilization, in some ways, is a history of maps:

ההסטוריה של התרבות האנושית, במובן מסוים, היא הסטוריה של מפות:

How have we come to understand the world around us?

איך הגענו להבנה של העולם שסביבנו?

One of the most famous maps works because it really isn't a map at all.

אחת המפות המפורסמות ביותר מצליחה משום שהיא כלל אינה מפה.

[Small thing. Big idea.]

[דבר קטן. רעיון גדול]

[Michael Bierut on the London Tube Map]

[מייקל ביירוט על מפת הרכבת התחתית של לונדון]

The London Underground came together in 1908,

מערכת הרכבת התחתית של לונדון התהוותה ב-1908,

when eight different independent railways merged

כששמונה קווי רכבת עצמאיים שונים התאחדו,

to create a single system.

ליצירת מערכת אחת.

They needed a map to represent that system

עלה הצורך במפה שתציג את המערכת

so people would know where to ride.

כדי שאנשים ידעו לאן לנסוע.

The map they made is complicated.

המפה שנוצרה הייתה מסובכת.

You can see rivers, bodies of water, trees and parks --

ניתן לראות בה נהרות, מקורות מים, עצים ופארקים --

the stations were all crammed together at the center of the map,

התחנות צופפו להן יחדיו במרכז המפה,

and out in the periphery, there were some that couldn't even fit on the map.

ובגבול ההיקפי היו דברים שכלל לא נכנסו למפה.

So the map was geographically accurate, but maybe not so useful.

אז המפה הייתה מדויקת מבחינה גיאוגרפית, אך לא שימושית מדי.

Enter Harry Beck.

הכירו את הארי בק.

Harry Beck was a 29-year-old engineering draftsman

הארי בק היה שרטט הנדסי בן 29

who had been working on and off for the London Underground.

שעבד לעיתים מזדמנות עבור מערכת הרכבת התחתית של לונדון.

And he had a key insight,

הייתה לו תובנה ייחודית,

and that was that people riding underground in trains

שלאנשים שנוסעים ברכבת מתחת לפני הקרקע,

don't really care what's happening aboveground.

לא אכפת מאד ממה שקורה מעל פני הקרקע.

They just want to get from station to station --

הם פשוט רוצים להגיע מתחנה לתחנה --

"Where do I get on? Where do I get off?"

"היכן לעלות? היכן לרדת?"

It's the system that's important, not the geography.

המערכת היא שחשובה, לא הגיאוגרפיה.

He's taken this complicated mess of spaghetti,

הוא לקח את בלגן הספגטי הסבוך הזה

and he's simplified it.

ופישט אותו.

The lines only go in three directions:

הקוים נעים בשלושה כיוונים בלבד:

they're horizontal, they're vertical, or they're 45 degrees.

הם אופקיים, הם אנכיים, או שהם בזוית בת 45 מעלות.

Likewise, he spaced the stations equally,

בדומה, הוא יצר רווחים שווים בין התחנות,

he's made every station color correspond to the color of the line,

הוא התאים בין צבען של התחנות לקווים,

and he's fixed it all so that it's not really a map anymore.

והוא תיקן את הדברים כך שזו לא באמת הייתה מפה.

What it is is a diagram,

מה שזה כן היה הוא תרשים,

just like circuitry,

בדיוק כמו מעגל חשמלי,

except the circuitry here isn't wires conducting electrons,

רק שהמעגל הזה אינו מורכב מחוטים המשנעים אלקטרונים,

it's tubes containing trains conducting people from place to place.

אלא מנהרות המכילות רכבות המשנעות אנשים ממקום למקום.

In 1933, the Underground decided, at last, to give Harry Beck's map a try.

ב-1933 החליטה הנהלת הרכבת התחתית, סוף סוף, לנסות את הצעתו של הארי בק.

The Underground did a test run of a thousand of these maps, pocket-size.

הרכבת התחתית הדפיסה כניסוי אלף עותקים של המפה, בגודל כיס.

They were gone in one hour.

הם אזלו תוך שעה.

They realized they were onto something,

הם הבינו שהם גילו כאן משהו

they printed 750,000 more,

והדפיסו 750,000 עותקים נוספים

and this is the map that you see today.

וזו המפה שאתם רואים כיום.

Beck's design really became the template

העיצוב של בק הפך להיות התבנית

for the way we think of metro maps today.

לאיך שאנו חושבים על מפות של רכבות תחתיות כיום.

Tokyo, Paris, Berlin, São Paulo, Sydney, Washington, D.C. --

טוקיו, פריס, ברלין, סאו פאולו, סידני, וושינגטון הבירה --

all of them convert complex geography

כולן ממירות גיאוגרפיה מורכבת

into crisp geometry.

לגיאומטריה נקיה.

All of them use different colors to distinguish between lines,

בכולן נעשה שימוש בקווים בצבעים שונים כדי להבחין בין קווים,

all of them use simple symbols to distinguish between types of stations.

בכולן נעשה שימוש בסמלים פשוטים כדי להבחין בין סוגי תחנות שונים.

They all are part of a universal language, seemingly.

לכאורה, כולן חלק מאותה שפה כלל-עולמית.

I bet Harry Beck wouldn't have known what a user interface was,

אני חותם לך שהארי בק לא ידע מהו ממשק משתמש,

but that's really what he designed

אבל זה בדיוק מה שהוא עיצב

and he really took that challenge and broke it down to three principles

והוא לקח את האתגר הזה ופירק אותו לשלושה עקרונות

that I think can be applied in nearly any design problem.

שלדעתי אפשר ליישם בכמעט כל בעיה עיצובית.

First one is focus.

הראשון הוא מיקוד.

Focus on who you're doing this for.

מיקוד בקהל היעד של העיצוב.

The second principle is simplicity.

העקרון השני הוא פשטות.

What's the shortest way to deliver that need?

מהי הדרך הקצרה ביותר למענה על הצורך הקיים?

Finally, the last thing is:

לבסוף, העקרון השלישי הוא:

Thinking in a cross-disciplinary way.

חשיבה בין-תחומית.

Who would've thought that an electrical engineer

מי היה מאמין שמהנדס חשמל

would be the person to hold the key

יהיה האדם שיאחוז בפתרון

to unlock what was then one of the most complicated systems in the world --

למה שהייתה אז אחת המערכות הסבוכות בעולם --

all started by one guy with a pencil and an idea.

הכל התחיל באדם אחד עם עפרון ורעיון.