A civil response to violence (with English subtitles) | Emiliano Salinas

Translator: Carolina Montero Reviewer: Sebastian Betti

מתרגם: Ran Amitay מבקר: Ido Dekkers

My name is Emiliano Salinas

קוראים לי אמיליו סלינו

and I'm going to talk about the role

ואני הולך לדבר על התפקיד

we members of society play

שלנו, כחלקים בחברה,

in the violent atmosphere

באוירה האלימה

this country is living in right now.

השוררת במדינה עכשיו

I was born in 1976.

נולדתי ב1976.

I grew up in a traditional Mexican family.

גדלתי במשפחה מקסיקנית מסורתית.

As a child, I had a pretty normal life:

כילד, היו לי חיים נורמליים למדי:

I would go to school, play with my friends and cousins.

הלכתי לבהי"ס, שיחקתי עם חברים ובני משפחה

But then my father became President of Mexico

אבל אז אבי נבחר לנשיא מקסיקו

and my life changed.

וחיי השתנו.

What I'm about to say,

מה שאני עומד לומר,

at least some of what I'm about to say,

לפחות חלק ממה שאני עומד לומר,

will cause controversy.

יגרום למחלוקת.

Firstly, because I'm the one who's going to say it.

ראשית, כי אני הוא זה שיגיד את זה.

And secondly, because what I'm going to say is true,

ושנית, כי מה שאני עומד לומר הוא אמת,

and it will make a lot of people nervous

וילחיץ הרבה אנשים

because it's something we don't want to hear.

כי זה משהו שאנחנו לא רוצים לשמוע.

But it's imperative that we listen

אבל זה הכרחי שנקשיב

because it's undeniable and definitive.

כי זה וודאי ואינו ניתן לערעור.

It will also make members of

זה גם ילחיץ

criminal organizations nervous

חברים בארגוני פשע

for the same reasons.

מאותן סיבות.

I'm going to talk about the role

אני הולך לדבר על התפקיד שלנו

we members of society play

כחלקים בחברה

in this phenomenon,

בתופעה הזאת,

and about four different response levels

ועל 4 רמות תגובה שונות

we citizens have against violence.

שיש לנו, האזרחים, נגד אלימות.

I know many will find it difficult to separate the fact

אני יודע שרבים יתקשו להפריד בין העובדה

that I'm Carlos Salinas de Gortari's son

שאני בנו של קרלוס סלינס דה גורטרי

from the fact that I'm a citizen

לבין העובדה שאני אזרח

concerned about the country's current situation.

המוטרד ממצבה הנוכחי של המדינה.

Don't worry.

אל חשש.

It's not necessary for understanding

זה לא הכרחי על-מנת להבין

the importance of what I'm going to say.

את החשיבות של מה שאני עומד להגיד.

I think we have a problem in Mexico.

אני חושב שיש לנו בעיה במקסיקו.

We have a big problem.

יש לנו בעיה גדולה.

I think there's consensus on this.

אני חושב שיש קונצנזוס לגבי זה.

No one argues --

אין ויכוח --

we all agree there's a problem.

כולנו מסכימים שיש בעיה.

What we don't agree on

מה שאנחנו לא מסכימים עליו

is what the problem actually is.

זה מה היא בדיוק הבעיה.

Is it the Zetas? The drug traffickers? The government?

האם היא ארגון זטאס? סוחרי הסמים? הממשלה?

Corruption? Poverty? Or is it something else?

שחיתות? עוני? או שמא משהו אחר?

I think none of these is the problem.

אני חושב שאף-אחד מאלו אינו הבעיה.

I don't mean they don't deserve attention.

אני לא מתכוון שאינם ראויים לתשומת-לב.

But we won't be able to take care of any of those things

אבל לא נוכל לטפל באף-אחד מאלה

if we don't solve the real problem

אם לא נפתור קודם את הבעיה האמיתית

we have in Mexico first.

שיש לנו במקסיקו

The real problem we have is

הבעיה האמיתית שיש לנו היא

most of us Mexicans, we believe we are victims

שרובנו במקסיקו, אנחנו מאמינים שאנחנו קורבנות

of our circumstances.

של הנסיבות שלנו.

We are a country of victims.

אנחנו מדינה של קורבנות.

Historically, we've always acted as victims

מבחינה היסטורית, תמיד התנהגנו כקורבנות

of something or somebody.

של משהו או מישהו.

We were victims of the Spaniards.

היינו קורבנות של הספרדים.

Then we were victims of the French.

ואז היינו קורבנות של הצרפתים.

Then we were victims of Don Porfirio.

ואז היינו קורבנות של דון פורפיריו.

Then we were victims of the PRI.

ואז היינו קורבנות של הPRI (מפלגה מהפכנית לאומית)

Even of Salinas.

אפילו של סלינס.

And of El Peje.

ושל אל-פחה

And now of the Zetas and the traffickers and the criminals and the kidnappers ...

ועכשיו של הזטאס וסוחרי הסמים והפושעים והחוטפים...

Hold on! Wait a minute!

עצרו! חכו רגע!

What if none of these things is the problem?

מה אם אף אחד מאלה אינו הבעיה?

The problem is not the things we feel victims of.

הבעיה אינה הדברים שאנחנו מרגישים קורבנות שלהם.

The problem is that we play the role of victims.

הבעיה היא שאנחנו ממלאים את תפקיד הקורבנות.

We need to open our eyes and see that we are not victims.

אנחנו צריכים לפקוח את עינינו ולראות שאנחנו לא קורבנות.

If only we stopped feeling like victims,

אם נפסיק להרגיש כמו קורבנות,

if we stopped acting as victims,

אם נפסיק להתנהג כמו קורבנות,

our country would change so much!

ארצנו תשתנה כל-כך!

I'm going to talk about how to go from a society

אני הולך לדבר על איך להפוך מחברה

that acts as a victim of circumstances

המתנהגת כקורבן הנסיבות

to a responsible, involved society

לחברה אחראית ומעורבת

that takes the future of its country in its own hands.

הלוקחת את עתיד המדינה בידיה.

I'm going to talk about four different levels

אני הולך לדבר על 4 רמות

of civil response against violence,

של תגובה אזרחית נגד אלימות,

from weakest

מהחלשה ביותר

to strongest.

אל החזקה ביותר.

The first level, the weakest level of civil response against violence,

הרמה הראשונה, התגובה האזרחית החלשה ביותר נגד אלימות

is denial and apathy.

היא הכחשה אדישות.

Today, much of Mexican society is in denial

כיום, רוב האוכלוסיה המקסיקנית נמצאת בהכחשה

of the situation we're going through.

של המצב אותו אנו חווים.

We want to go on with our daily life

אנו רוצים להמשיך את חיי היום-יום שלנו

even though we are not living under normal circumstances.

אפילו שאנחנו לא חיים בסיטואציה נורמלית.

Daily life in our country is,

חיי היום-יום במדינתנו הם,

to say the least,

בלשון המעטה,

under extraordinary, exceptional circumstances.

חריגים ויוצאים מגדר הרגיל.

It's like someone who has a serious illness

זה כמו שלמישהו יש מחלה רצינית

and pretends it's the flu

והוא מעמיד פנים שזו שפעת

and it will just go away.

והיא תחלוף מעצמה.

We want to pretend that Mexico has the flu.

אנחנו רוצים להעמיד פנים שלמקסיקו יש שפעת.

But it doesn't.

אבל אין לה.

Mexico has cancer.

יש למקסיקו סרטן.

And if we don't do something about it,

ואם לא נעשה משהו בקשר אליו,

the cancer will end up killing it.

בסוף הסרטן יהרוג אותה.

We need to move Mexican society

עלינו להניע את החברה המקסיקנית

from denial and apathy

מהכחשה ואדישות

to the next level of citizen response,

אל הרמה הבאה של תגובה אזרחית,

which is, effectively, recognition.

שהיא, למעשה, הכרה.

And that recognition will sow fear --

והכרה זו תזרע פחד --

recognizing the seriousness of the situation.

בהכרה של חומרת המצב

But, fear is better than apathy

אבל פחד עדיף על אדישות

because fear makes us do something.

כי הפחד מוביל אותנו לפעולה.

Many people in Mexico

הרבה אנשים במקסיקו

are afraid today.

מפחדים כיום.

We're very afraid.

אנחנו מפחדים מאוד.

And we're acting out of that fear.

ואחנו פועלים מתוך הפחד הזה.

And let me tell you what the problem is

ותנו לי להגיד לכם מה הבעיה

with acting out of fear --

בלפעול מתוך פחד --

and this is the second level of civil response:

וזה השלב השני של תגובה אזרחית:

fear.

פחד.

Let's think about Mexican streets:

בואו נחשוב על רחובות מקסיקו:

they're unsafe because of violence,

הם אינם בטוחים בגלל האלימות

so people stay at home.

אז אנשים נשארים בבית.

Does that make streets more or less safe?

האם זה הופך את הרחובות ליותר בטוחים או פחות?

Less safe!

פחות בטוחים!

So streets become more desolate and unsafe,

וכך הרחובות נהיים יותר נטושים ופחות בטוחים.

so we stay home more --

אז אנחנו נשארים יותר בבית --

which makes streets even more desolate and unsafe,

מה שהופך את הרחובות לאפילו יותר נטושים ועוד פחות בטוחים,

and we stay home even more.

ואנחנו נשארים בבית עוד יותר.

This vicious circle ends up with the whole population

מעגל אכזרי זה מוביל לכל האוכלוסיה

stuck inside their houses, scared to death --

תקועה בבית, בפחד מוות --

even more afraid than when we were out on the streets.

אפילו יותר מפחדים מאשר כשהיינו בחוץ, ברחובות.

We need to confront this fear.

עלינו להתמודד עם פחד זה.

We need to move Mexican society,

עלינו להניע את החברה המקסיקנית,

the members of society who are at this level,

את חבריה אשר נמצאים בשלב הזה,

to the next level, which is action.

לשלב הבא, פעולה.

We need to face our fears and take back our streets,

עלינו להתמודד עם הפחדים ולזכות מחדש ברחובות,

our cities, our neighborhoods.

בערים, בשכונות שלנו.

For many people, acting involves courage.

עבור הרבה אנשים פעולה באה במשולב עם זעם.

We go from fear to courage.

אנחנו עוברים מפחד לזעם.

They say, "I can't take it anymore.

הם אומרים: "אני לא יכול יותר.

Let's do something about it."

בואו נעשה משהו בקשר לזה."

Recently --

לאחרונה --

this is a sensitive figure --

זהו מספר רגיש --

35 public lynchings have been recorded

35 לינצ'ים פומביים תועדו

so far in 2010

עד כה ב2010

in Mexico.

במקסיקו

Usually it's one or two a year.

בד"כ יש אחד או שניים בשנה

Now we're experiencing one every week.

עכשיו אנו חווים אחד כל שבוע

This shows that society is desperate

זה מראה שהחברה נואשת

and it's taking the law into its own hands.

ולוקחת את החוק לידיה.

Unfortunately, violent action --

למרבה הצער, פעולה אלימה --

though action is better than no action --

אפילו שפעולה עדיפה על חוסר פעולה --

but taking part in it

אבל לקחת בזה חלק

only disguises violence.

רק מסווה את האלימות.

If I'm violent with you

אם אני אלים כלפיך

and you respond with violence,

ואתה מגיב באלימות,

you become part of the violence

אתה הופך לחלק מהאלימות

and you just disguise my violence.

ואתה רק מסווה את האלימות שלי.

So civil action

אז פעולה אזרחית

is vital,

היא חיונית,

but it's also vital to take people

אבל גם חיוני לקחת אנשים

who are at the level of courage

הנמצאים בשלב הזעם

and violent action

והפעולה האלימה

to the next level,

לשלב הבא,

which is non-violent action.

שהוא פעולה לא אלימה,

It's pacific, coordinated civil action,

זאת פעולה אזרחית, מתואמת ולא אלימה

which doesn't mean passive action.

ואין הכוונה לפעולה פאסיבית.

It means it's determined and effective,

הכוונה לפעולה נחושה ואפקטיבית,

but not violent.

אבל לא אלימה.

There are examples of this kind of action in Mexico.

ישנן דוגמאות לסוג כזה של פעולה במקסיקו.

Two years ago, in Galena City, Chihuahua,

לפני שנתיים, בעיר גאלנה, שבמחוז צ'יוואווה,

a member of the community was kidnapped,

חבר הקהילה נחטף,

Eric Le Barón.

אריק לה ברון.

His brothers, Benjamín and Julián,

אחיו, בנג'מין וג'וליאן

got together with the rest of the community

נפגשו עם יתר הקהילה

to think of the best course of action:

כדי לחשוב על נתיב הפעולה הטוב ביותר:

to pay the ransom,

לשלם את הכופר,

to take up arms and go after the kidnappers

להתחמש ולצאת בעקבות החוטפים

or to ask the government for help.

או לבקש את עזרת הממשלה.

In the end, Benjamín and Julián decided

לבסוף, בנג'מין וג'וליאן החליטו

the best thing they could do

שהדבר הטוב ביותר שיכלו לעשות

was to organize the community and act together.

הוא לארגן את הקהילה ולפעול יחד.

So what did they do?

אז מה הם עשו?

They mobilized the whole community of Le Barón

הם הניעו את כל קהילת לה ברון

to go to Chihuahua,

ללכת לבירת המחוז, צ'יוואווה,

where they organized a sit-in

ולשבת באוהל מחאה

in the central park of the city.

בפארק המרכזי שבעיר.

They sent a message to the kidnappers:

הם העבירו מסר לחוטפים:

"If you want your ransom come and get it.

אם אתם רוצים את הכופר שלכם, בואו לקחת אותו.

We'll be waiting for you right here."

אנחנו ממתינים לכן כאן.

They stayed there.

הם נשארו שם

Seven days later, Eric was set free

לאחר 7 ימים אריק שוחרר

and was able to return home.

והצליח לשוב הביתה.

This is an example of what an organized society can do,

זוהי דוגמה למה שקהילה מאורגנת יכולה להשיג,

a society that acts.

קהילה שפועלת.

Of course, criminals can respond.

כמובן שהפושעים יכולים להגיב.

And in this case, they did.

ובמקרה הזה, הם אכן הגיבו.

On July 7th, 2009,

ב7 ליולי 2009

Benjamín Le Barón was murdered.

בנג'מין לה ברון נרצח.

But Julián Le Barón keeps working

אבל ג'וליאן לה ברון ממשיך לעבוד

and he has been mobilizing communities in Chihuahua

והוא מניע קהילות בצ'יוואווה לפעולה

for over a year.

כבר יותר משנה.

And for over a year he has known that a price has been put on his head.

ויותר משנה הוא יודע שהוצא מחיר על ראשו

But he keeps fighting.

אבל הוא ממשיך להלחם.

He keeps organizing.

הוא ממשיך לארגן

He keeps mobilizing.

הוא ממשיך להניע לכדי פעולה.

These heroic acts are present all over the country.

מעשי גבורה כאלה קורים בכל המדינה.

With a thousand Juliáns working together,

עם אלף ג'וליאנים עובדים יחד,

Mexico would be a very different country.

מקסיקו יכולה להיות מדינה שונה לחלוטין.

And they're out there!

והם שם!

They just have to raise their hands.

הם רק צריכים להרים את ידיהם.

I was born in Mexico, I grew up in Mexico

נולדתי במקסיקו, גדלתי במקסיקו

and along the way, I learned to love Mexico.

ולאורך הדרך, למדתי לאהוב את מקסיקו.

I think anyone who has stepped foot on this land --

אני חושב שכל מי שכף רגלו דרכה בארץ זו --

not to mention all Mexican people --

ואין צורך להזכיר את כל המקסיקנים --

will agree that it's not difficult

יסכים שלא קשה

to love Mexico.

לאהוב את מקסיקו.

I've traveled a lot

נסעתי רבות בעולם

and nowhere else have I found the passion Mexicans have.

ובשום מקום אחר לא מצאתי את תשוקה כמו שיש למקסיקנים.

That devotion we feel

המסירות שאנו חשים

for the national football team.

לקבוצת הכדורגל הלאומית.

That devotion we show

המסירות שאנו מראים

in helping victims of disasters,

בעוזרינו לנפגעי אסונות,

such as the earthquake in 1985

כמו רעידת האדמה ב1985

or this year's floods.

או השטפונות השנה.

The passion with which we've been singing the national anthem

התשוקה בה אנו שרים את ההמנון הלאומי

since we were kids.

מאז שהיינו ילדים.

When we thought Masiosare

כשחשבנו שמסיוסארה

was the strange enemy,

היה האויב המוזר,

and we sang, with a childlike heart,

ושרנו בתמימות ילדותית,

"a soldier in each son."

"חייל בכל בן".

I think the biggest insult,

אני חושב שהעלבון הגדול ביותר,

the worst way you can offend a Mexican

הדרך הנוראה ביותר לפגוע מקסיקני

is to insult their mother.

היא להעליב את אימו.

A mother is the most sacred thing in life.

אם היא הדבר הקדוש ביותר בחיים.

Mexico is our mother and today she cries out for her children.

מקסיקו היא אימנו והיום היא זועקת אל ילדיה.

We are going through the darkest moment

אנחנו חווים את הרגע הקשה ביותר

in our recent history.

בהיסטוריה הקרובה שלנו.

Our mother, Mexico, is being violated before our very eyes.

אימנו, מקסיקו, מחוללת בפנינו.

What are we going to do?

מה נעשה?

Masiosare, the strange enemy, is here.

מסיוסארה, האויב המוזר, כאן.

Where is the soldier in each son?

איפה החייל בכל בן?

Mahatma Gandhi,

מהאטמה גנדי,

one of the greatest civil fighters of all time, said,

אחד מהלוחמים האזרחיים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אמר,

"Be the change you wish to see in the world."

"היה אתה השינוי שתחפוץ לראות בעולם".

Today in Mexico we're asking for Gandhis.

היום במקסיקו אנחנו מחפשים גנדים.

We need Gandhis.

אנחנו זקוקים לגנדים.

We need men and women who love Mexico

אנחנו זקוקים לגברים ונשים שאוהבים את מקסיקו.

and who are willing to take action.

שמוכנים לפעול.

This is a call for every true Mexican

זוהי קריאה לכל מקסיקני אמיתי

to join this initiative.

להצטרץ ליוזמה הזאת

This is a call

זוהי קריאה

so that every single thing we love about Mexico --

כדי שכל הדברים שאנחנו אוהבים במקסיקו --

the festivals, the markets,

החגיגות, השווקים,

the restaurants, the cantinas,

המסעדות, הקנטינות,

the tequila, the mariachis, the serenades,

הטקילה, מריאצ'י, הסרנדות,

the posadas, El Grito, the Day of the Dead,

האכסניות, אל גריטו, יום המתים,

San Miguel, the joy, the passion for life,

סן-מיגל, השמחה, אהבת החיים,

the fight and everything it means to be Mexican --

המאבק וכל מה שזה אומר להיות מקסיקני --

doesn't disappear from this world.

לא יעלמו מהעולם.

We're facing a very powerful opponent.

אנו מתמודדים מול יריב חזק ביותר.

But we are many more.

אבל אנחנו רבים.

They can take a man's life.

הם יכולים להרוג אדם.

Anyone can kill me,

כל אחד יכול להרוג אותי,

or you, or you.

או אותך, או אותך,

But no one can kill

אבל אף אחד לא יכול להרוג

the spirit of true Mexicans.

את הרוח של המקסיקנים האמיתיים.

The battle is won,

הקרב כבר הוכרע,

but we still have to fight it.

אבל עדיין עלינו להילחם בו.

2000 years ago, the Roman poet Juvenal

לפני 2000 שנה, המשורר הרומאי יובנליס

said something that today echoes

אמר דבר שכיום מהדהד

in the heart of every true Mexican.

בליבו של כל מקסיקני אמיתי.

He said, "Count it the greatest sin

הוא אמר, "זהו החטא הגדול ביותר

to prefer life to honor,

להעדיף חיים על פני כבוד,

and for the sake of living

ולשם החיים

to lose what makes life worth living."

לאבד את מה שהופך את החיים לראויים לחיותם."

Thank you.

תודה.

(Applause)

(תשואות)