Peter Attia: What if we're wrong about diabetes?

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I'll never forget that day

לעולם לא אשכח את היום ההוא

back in the spring of 2006.

באביב של 2006

I was a surgical resident

הייתי רופא כירורג

at The Johns Hopkins Hospital,

בבית החולים ג'ונס הופקינס

taking emergency call.

מקבל שיחת חירום.

I got paged by the E.R. around 2 in the morning

זומנתי לחדר מיון בסביבות 2 לפנות בוקר

to come and see a woman with a diabetic ulcer

כדי לבוא ולראות אישה עם כיב סוכרתי

on her foot.

על כף רגלה.

I can still remember sort of that smell of rotting flesh

אני עדיין זוכר סוג זה של ריח של בשר רקוב

as I pulled the curtain back to see her.

כשהסטתי את הוילון כדי לראות אותה.

And everybody there agreed this woman was very sick

כולם שם הסכימו שהאישה הזאת חולה מאוד

and she needed to be in the hospital.

וצריכה להיות בבית החולים.

That wasn't being asked.

זו לא היתה השאלה

The question that was being asked of me was a different one,

השאלה שנשאלתי היתה אחרת,

which was, did she also need an amputation?

שהיתה, האם היא נצרכה גם לקטיעה?

Now, looking back on that night,

כעת, במבט לאחור על אותו לילה,

I'd love so desperately to believe that I treated that woman

אשמח נואשות להאמין כי טיפלתי באישה הזאת

on that night with the same empathy and compassion

באותו לילה עם אותה אמפתיה וחמלה

I'd shown the 27-year-old newlywed

שהראתי לאשה בת 27 שזה עתה נישאה

who came to the E.R. three nights earlier

שהגיעה לחדר מיון שלושה לילות קודם לכן

with lower back pain

עם כאב גב תחתון

that turned out to be advanced pancreatic cancer.

שהתברר להיות סרטן הלבלב בשלב מתקדם.

In her case, I knew there was nothing I could do

במקרה שלה, ידעתי שלא היה מה לעשות

that was actually going to save her life.

שבעצם יוכל להציל את חייה.

The cancer was too advanced.

הסרטן היה מתקדם מדי.

But I was committed to making sure that

אבל הייתי מחויב לוודא

I could do anything possible to make her stay

שיכולתי לעשות כל דבר אפשרי לגרום לה להרגיש

more comfortable. I brought her a warm blanket

נוח יותר. הבאתי לה, שמיכה חמה

and a cup of a coffee.

וכוס קפה.

I brought some for her parents.

הבאתי גם להורים שלה.

But more importantly, see, I passed no judgment on her,

אבל חשוב יותר, לא גזרתי עליה פסק-דין,

because obviously she had done nothing

כי ברור שהיא לא עשתה משהו

to bring this on herself.

כדי להביא את זה על עצמה.

So why was it that, just a few nights later,

אז למה זה היה כך, כמה לילות מאוחר יותר,

as I stood in that same E.R. and determined

כשעמדתי באותו חדר מיון נחוש בדעתי

that my diabetic patient did indeed need an amputation,

שהחולה הסוכרתית שלי אכן צריכה לעבור קטיעה,

why did I hold her in such bitter contempt?

מדוע עלי להחזיק אותה במצב כל כך בזוי?

You see, unlike the woman the night before,

אתם רואים, שלא כמו האישה שבלילה הקודם,

this woman had type 2 diabetes.

לאישה זו היתה סוכרת סוג 2.

She was fat.

היא היתה שמנה.

And we all know that's from eating too much

וכולנו יודעים שזה בגלל אכילת יתר

and not exercising enough, right?

וחוסר פעילות גופנית מספקת, נכון?

I mean, how hard can it be?

כלומר, כמה קשה זה יכול להיות?

As I looked down at her in the bed, I thought to myself,

בעודי מביט בה במיטתה, חשבתי לעצמי,

if you just tried caring even a little bit,

אם רק פשוט ניסית להיות קצת יותר אכפתית,

you wouldn't be in this situation at this moment

לא היית במצב זה כעת

with some doctor you've never met

עם רופא שמעולם לא פגשת

about to amputate your foot.

שעומד לכרות את הרגל שלך.

Why did I feel justified in judging her?

מדוע הרגשתי שזה נכון לשפוט אותה?

I'd like to say I don't know.

אני רוצה להגיד שאני לא יודע.

But I actually do.

אבל אני בעצם יודע.

You see, in the hubris of my youth,

אתם רואים, בהיבריס הנעורים שלי,

I thought I had her all figured out.

חשבתי שהבנתי אצלה הכל.

She ate too much. She got unlucky.

היא אכלה יותר מדי. היה לה ביש מזל..

She got diabetes. Case closed.

היא קיבלה סוכרת. המקרה סגור.

Ironically, at that time in my life,

באופן אירוני, בתקופה ההיא בחיי,

I was also doing cancer research,

גם עסקתי בחקר הסרטן,

immune-based therapies for melanoma, to be specific,

טיפולים מבוססי חיסון למלנומה, אם להיות ספציפיים

and in that world I was actually taught to question everything,

וגם בעולם הזה למעשה לימדו אותי להטיל ספק בכל,

to challenge all assumptions

לאתגר את כל ההנחות

and hold them to the highest possible scientific standards.

ולהחזיק אותם בסטנדרטים הגבוהים ביותר האפשריים באופן מדעי.

Yet when it came to a disease like diabetes

אך כאשר זה הגיע למחלה כמו סוכרת

that kills Americans eight times more frequently than melanoma,

שהורגת אמריקאים בתדירות גבוהה פי 8 מאשר מלנומה,

I never once questioned the conventional wisdom.

מעולם לא הטלתי ספק בדעה הרווחת.

I actually just assumed the pathologic sequence of events

אני בעצם רק הנחתי שההשתלשלות הפתולוגית של הארועים

was settled science.

היתה מדע מבוסס.

Three years later, I found out how wrong I was.

שלוש שנים מאוחר יותר, גיליתי כמה טעיתי.

But this time, I was the patient.

אבל הפעם, החולה הייתי אני.

Despite exercising three or four hours every single day,

למרות פעילות גופנית שלוש או ארבע שעות מדי יום,

and following the food pyramid to the letter,

ואכילה מוקפדת לפי פירמידת המזון המומלצת,

I'd gained a lot of weight and developed something

העליתי הרבה משקל, ופיתחתי משהו

called metabolic syndrome.

בשם תסמונת מטבולית.

Some of you may have heard of this.

חלק מכם אולי שמעו על זה.

I had become insulin-resistant.

הפכתי להיות עמיד לאינסולין.

You can think of insulin as this master hormone

אתם יכולים לחשוב על אינסולין כעל הורמון שולט

that controls what our body does with the foods we eat,

ששולט על מה שהגוף שלנו עושה עם המזון שאנו אוכלים,

whether we burn it or store it.

אם לשרוף אותו או לאחסן אותו.

This is called fuel partitioning in the lingo.

זה נקרא חלוקת דלק בלשון הדיבור.

Now failure to produce enough insulin is incompatible with life.

עכשיו כשל לייצר מספיק אינסולין לא מתאים לחיים.

And insulin resistance, as its name suggests,

ותנגודת לאינסולין, כפי ששמה מרמז,

is when your cells get increasingly resistant

היא כאשר התאים שלכם נעשים יותר ויותר עמידים

to the effect of insulin trying to do its job.

לאפקט האינסולין שמנסה לעשות את העבודה שלו.

Once you're insulin-resistant,

ברגע שאתם עמידים לאינסולין,

you're on your way to getting diabetes,

אתם על הדרך שלכם לקבל סוכרת,

which is what happens when your pancreas

וזה מה שקורה כאשר הלבלב שלכם

can't keep up with the resistance and make enough insulin.

לא יכול לעמוד בקצב ההתנגדות וליצר מספיק אינסולין.

Now your blood sugar levels start to rise,

עכשיו מתחילות רמות הסוכר בדם לעלות,

and an entire cascade of pathologic events

ומפל שלם של אירועים פתולוגיים

sort of spirals out of control that can lead to heart disease,

סוג של יציאה מכלל שליטה שיכולה להוביל למחלות לב,

cancer, even Alzheimer's disease,

סרטן, אפילו אלצהיימר,

and amputations, just like that woman a few years earlier.

וקטיעות גפיים, בדיוק כמו האישה הזאת מכמה שנים קודם לכן.

With that scare, I got busy changing my diet radically,

עם אימה זו, הייתי עסוק בשינוי רדיקלי של הדיאטה שלי,

adding and subtracting things most of you would find

תוך הוספה וחיסור דברים שרובכם הייתם מוצאים

almost assuredly shocking.

למזעזעים קרוב לוודאי.

I did this and lost 40 pounds, weirdly while exercising less.

עשיתי זאת והורדתי 18 קילו בעוד שבאופן מוזר עשיתי פחות פעילות גופנית

I, as you can see, I guess I'm not overweight anymore.

אני, כפי שאתם יכולים לראות, אני מניח שאינני יותר בעל עודף משקל.

More importantly, I don't have insulin resistance.

וחשוב יותר, אין לי תנגודת לאינסולין.

But most important, I was left

אבל הכי חשוב, נשארתי

with these three burning questions that wouldn't go away:

עם שלוש שאלות בוערות שאינן מסתלקות:

How did this happen to me if I was supposedly

איך זה קרה לי אם כביכול

doing everything right?

עשיתי הכל נכון?

If the conventional wisdom about nutrition had failed me,

אם הדעה הרווחת על תזונה הכזיבה אותי,

was it possible it was failing someone else?

האם זה אפשרי שהיא הכזיבה מישהו אחר?

And underlying these questions,

וביסודן של שאלות אלו

I became almost maniacally obsessed

הפכתי אובססיבי כמעט בטירוף

in trying to understand the real relationship

בניסיון להבין את הקשר האמיתי

between obesity and insulin resistance.

בין השמנת יתר ותנגודת לאינסולין.

Now, most researchers believe obesity

עכשיו, רוב החוקרים מאמינים שהשמנת יתר

is the cause of insulin resistance.

היא הגורמת לתנגודת לאינסולין.

Logically, then, if you want to treat insulin resistance,

מבחינה הגיונית, אם כן, אם רוצים לטפל בתנגודת לאינסולין,

you get people to lose weight, right?

אתם גורמים לאנשים לרדת במשקל, נכון?

You treat the obesity.

אתם מתייחסים להשמנת יתר.

But what if we have it backwards?

אבל מה אם הבנו את זה הפוך?

What if obesity isn't the cause of insulin resistance at all?

מה אם השמנת יתר אינה הגורם של תנגודת לאינסולין בכלל?

In fact, what if it's a symptom of a much deeper problem,

למעשה, מה אם היא סימפטום של בעיה עמוקה בהרבה,

the tip of a proverbial iceberg?

קצה קצהו של הקרחון ?

I know it sounds crazy because we're obviously in the midst

אני יודע שזה נשמע מטורף כי אנחנו כמובן באמצעה

of an obesity epidemic, but hear me out.

של מגיפה של השמנת יתר, אבל שמעו אותי.

What if obesity is a coping mechanism

מה אם השמנת יתר היא מנגנון התמודדות

for a far more sinister problem going on

לבעיה הרבה יותר מאיימת שקורית

underneath the cell?

מתחת לתא?

I'm not suggesting that obesity is benign,

אני לא מציע שהשמנת יתר היא שפירה,

but what I am suggesting is it may be the lesser

אבל מה שאני טוען הוא שזה עשוי להיות הגרוע פחות

of two metabolic evils.

משתי רעות מטבוליות.

You can think of insulin resistance as the reduced capacity

אתם יכולים לחשוב על עמידות לאינסולין כעל יכולת מופחתת

of our cells to partition fuel,

שלנו לחלוקת דלק,

as I alluded to a moment ago,

כפי שהזכרתי לפני רגע

taking those calories that we take in

לקחת אותן קלוריות,שאנו לוקחים

and burning some appropriately and storing some appropriately.

ולשרוף חלק מהם כראוי ולאכסן חלק כראוי.

When we become insulin-resistant,

כאשר אנו הופכים עמידים לאינסולין,

the homeostasis in that balance deviates from this state.

ההומאוסטזה באיזון זה סוטה ממצב זה.

So now, when insulin says to a cell,

אז עכשיו, כאשר האינסולין אומר לתא,

I want you to burn more energy

אני רוצה שתשרוף יותר אנרגיה

than the cell considers safe, the cell, in effect, says,

מאשר התא רואה כבטוח, התא, למעשה, אומר,

"No thanks, I'd actually rather store this energy."

"לא תודה, אני באמת מעדיף לאחסן אנרגיה זו."

And because fat cells are actually missing most of

ומכיוון שתאי שומן למעשה חסרים את רוב

the complex cellular machinery found in other cells,

המנגנון התאי המורכב שנמצא בתאים אחרים,

it's probably the safest place to store it.

זה כנראה המקום הבטוח ביותר לאחסן אותה.

So for many of us, about 75 million Americans,

אז עבור רבים מאיתנו, כ- 75 מיליון אמריקנים,

the appropriate response to insulin resistance

התגובה המתאימה לתנגודת לאינסולין

may actually be to store it as fat, not the reverse,

בפועל עשויה להיות לאחסן אותו כשומן, ולא להיפך,

getting insulin resistance in response to getting fat.

קבלת תנגודת לאינסולין בתגובה להשמנה.

This is a really subtle distinction,

זוהי הבחנה באמת מרומזת,

but the implication could be profound.

אבל המשמעות יכולה להיות עמוקה.

Consider the following analogy:

חישבו על האנלוגיה הבאה:

Think of the bruise you get on your shin

חשבו על החבורה שתקבלו על השוק שלכם

when you inadvertently bang your leg into the coffee table.

כאשר אתם חובטים את רגלכם בטעות בשולחן הקפה.

Sure, the bruise hurts like hell, and you almost certainly

בטוח, החבורה כואבת מאד, ואתה כמעט בטוח

don't like the discolored look, but we all know

לא אוהב את המראה המוכתם, אבל כולנו יודעים

the bruise per Se is not the problem.

החבורה כשלעצמה היא לא הבעיה.

In fact, it's the opposite. It's a healthy response to the trauma,

למעשה, זה ההפך. היא תגובה בריאה לטראומה,

all of those immune cells rushing to the site of the injury

כל התאים החיסוניים האלה ממהרים לאתר של הפגיעה

to salvage cellular debris and prevent the spread

כדי להציל את פסולת התאים ולמנוע התפשטות

of infection to elsewhere in the body.

של זיהום למקום אחר בגוף.

Now, imagine we thought bruises were the problem,

עכשיו, דמיינו שחשבנו שחבורות היו הבעיה,

and we evolved a giant medical establishment

ופיתחנו ממסד רפואי הענק

and a culture around treating bruises:

ותרבות סביב הטיפול בחבלות:

masking creams, painkillers, you name it,

משחות הסוואה, משככי כאבים, מה שתגידו,

all the while ignoring the fact that people

בו בזמן תוך התעלמות מהעובדה שאנשים

are still banging their shins into coffee tables.

עדיין חובטים בשוקיהם בשולחנות קפה.

How much better would we be if we treated the cause --

כמה טוב יותר לו היינו מטפלים בגורם -

telling people to pay attention

אומרים לאנשים לשים לב

when they walk through the living room --

כאשר הם עוברים דרך הסלון -

rather than the effect?

יותר מאשר התוצאה?

Getting the cause and the effect right

להבין נכון את הסיבה והתוצאה

makes all the difference in the world.

עושה את כל ההבדל בעולם.

Getting it wrong, and the pharmaceutical industry

מבינים זאת נכון, ותעשיית התרופות

can still do very well for its shareholders

עדיין תתפקד היטב עבור בעלי המניות שלה

but nothing improves for the people with bruised shins.

אך שום דבר לא משתפר עבור האנשים עם השוקיים החבולות.

Cause and effect.

סיבה ותוצאה.

So what I'm suggesting is

אז מה שאני מציע זה

maybe we have the cause and effect wrong

שאולי יש לנו סיבה ותוצאה לא נכונות

on obesity and insulin resistance.

על השמנה ועמידות לאינסולין.

Maybe we should be asking ourselves,

אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו,

is it possible that insulin resistance causes weight gain

האם זה אפשרי שעמידות לאינסולין גורמת לעלייה במשקל

and the diseases associated with obesity,

ולמחלות שקשורות בהשמנת יתר,

at least in most people?

לפחות אצל רוב האנשים?

What if being obese is just a metabolic response

מה אם השמנת יתר היא רק תגובה מטבולית

to something much more threatening,

למשהו הרבה יותר מאיים,

an underlying epidemic,

מגיפה שמצויה ביסוד,

the one we ought to be worried about?

הדבר שהיינו צריכים לדאוג ממנו?

Let's look at some suggestive facts.

הבה נבחן כמה עובדות מרומזות.

We know that 30 million obese Americans

אנו יודעים של-30 מיליון אמריקאים שמנים

in the United States don't have insulin resistance.

בארצות הברית אין עמידות לאינסולין.

And by the way, they don't appear to be at any

ואגב, הם אינם מופיעים כבעלי

greater risk of disease than lean people.

סיכון גבוה יותר למחלות מאשר אנשים רזים.

Conversely, we know that six million lean people

לעומת זאת, אנו יודעים כי שישה מיליון אנשים רזים

in the United States are insulin-resistant,

בארצות הברית הם בעלי עמידות לאינסולין,

and by the way, they appear to be at even greater risk

ואגב, הם נמצאים בסיכון גדול עוד יותר

for those metabolic diseases I mentioned a moment ago

למחלות מטבוליות אלה שציינתי מקודם

than their obese counterparts.

מאשר מקביליהם הסובלים מהשמנת יתר..

Now I don't know why, but it might be because,

עכשיו, אני לא יודע למה, אבל זה יכול להיות בגלל,

in their case, their cells haven't actually figured out

שבמקרה שלהם, התאים שלהם לא ממש הבינו

the right thing to do with that excess energy.

מהו הדבר הנכון לעשות עם האנרגיה העודפת.

So if you can be obese and not have insulin resistance,

אז אם אתם יכולים להיות שמנים ללא תנגודת לאינסולין,

and you can be lean and have it,

ואתם יכולים להיות רזים ושיהיה לכם את זה,

this suggests that obesity may just be a proxy

זה מרמז שהשמנת ייתכן והינה פשוט שרת פרוקסי

for what's going on.

עבור מה שקורה.

So what if we're fighting the wrong war,

אז מה אם אנחנו נלחמים את המלחמה הלא נכונה,

fighting obesity rather than insulin resistance?

נלחמים בהשמנת יתר ולא בתנגודת לאינסולין?

Even worse, what if blaming the obese

אפילו יותר גרוע, מה אם האשמת השמנים

means we're blaming the victims?

משמעה שאנו מאשימים את הקורבנות?

What if some of our fundamental ideas about obesity

מה אם חלק מהרעיונות הבסיסיים שלנו אודות השמנת יתר

are just wrong?

הם פשוט לא נכונים?

Personally, I can't afford the luxury of arrogance anymore,

באופן אישי, איני יכול להרשות לעצמי יותר את המותרות של היהירות ,

let alone the luxury of certainty.

ובוודאי שלא את המותרות של הוודאות.

I have my own ideas about what could be at the heart of this,

יש לי רעיונות משלי לגבי מה יכול להיות בלב ליבו של זה,

but I'm wide open to others.

אבל אני פתוח לרווחה לאחרים.

Now, my hypothesis, because everybody always asks me,

עכשיו, ההשערה שלי, כי כולם תמיד שואלים אותי,

is this.

היא זו.

If you ask yourself, what's a cell trying to protect itself from

אם אתם שואלים את עצמכם, מפני מה תא מנסה להגן על עצמו

when it becomes insulin resistant,

כשהוא הופך להיות עמיד לאינסולין,

the answer probably isn't too much food.

התשובה כנראה אינה יותר מדי מזון.

It's more likely too much glucose: blood sugar.

סביר שיותר מדי גלוקוזה: רמת הסוכר בדם.

Now, we know that refined grains and starches

עכשיו, אנחנו יודעים שדגנים מזוקקים ועמילנים

elevate your blood sugar in the short run,

מעלים את רמת הסוכר בדם שלכם בטווח הקצר,

and there's even reason to believe that sugar

ויש אפילו סיבה להאמין שסוכר

may lead to insulin resistance directly.

עלול להוביל ישירות לתנגודת לאינסולין .

So if you put these physiological processes to work,

אז אם מפעילים תהליכים פיזיולוגיים אלה,

I'd hypothesize that it might be our increased intake

הייתי משער שייתכן שזו עשויה להיות הצריכת המוגברת שלנו

of refined grains, sugars and starches that's driving

של דגנים מזוקקים, סוכרים ועמילנים שמניעים

this epidemic of obesity and diabetes,

מגיפה זו של השמנת יתר, וסוכרת,

but through insulin resistance,

אבל דרך תנגודת לאינסולין,

you see, and not necessarily through just overeating and under-exercising.

אתם רואים, ולא ממש בהכרח דרך אכילת יתר גרידא ופעילות גופנית מופחתת.

When I lost my 40 pounds a few years ago,

כאשר איבדתי 18 ק"ג לפני כמה שנים

I did it simply by restricting those things,

עשיתי את זה פשוט על-ידי הגבלת הדברים האלה,

which admittedly suggests I have a bias

אשר ללא ספק מציעה שיש לי הטיה

based on my personal experience.

על סמך הניסיון האישי שלי בתחום.

But that doesn't mean my bias is wrong,

אבל זה לא אומר שההטיהי שלי אינה נכונה,

and most important, all of this can be tested scientifically.

והכי חשוב, כל זה יכול להיבדק מדעית.

But step one is accepting the possibility

אבל צעד אחד הוא לקבל את האפשרות

that our current beliefs about obesity,

שהאמונות הנוכחיות שלנו אודות השמנת יתר,

diabetes and insulin resistance could be wrong

סוכרת, ותנגודת לאינסולין יכולות להיות שגוית

and therefore must be tested.

ולכן חייבות להיבדק.

I'm betting my career on this.

אני מהמר על הקריירה שלי בזה.

Today, I devote all of my time to working on this problem,

היום, אני מקדיש את כל זמני כדי לעבוד על בעיה זו,

and I'll go wherever the science takes me.

ואני אלך לכל מקום שאליו המדע לוקח אותי.

I've decided that what I can't and won't do anymore

החלטתי שמה שאיני יכול, ולא אעשה עוד

is pretend I have the answers when I don't.

הוא להעמיד פנים שיש לי את התשובות כאשר אין לי אותן.

I've been humbled enough by all I don't know.

אני כבר כנוע מספיק על ידי כל מה שאני לא יודע.

For the past year, I've been fortunate enough

בשנה האחרונה, הייתי בר מזל דיי

to work on this problem with the most amazing team

לעבוד על הבעיה הזו עם הצוות המדהים ביותר

of diabetes and obesity researchers in the country,

של חוקרי סוכרת והשמנה במדינה,

and the best part is,

והחלק הכי טוב הוא,

just like Abraham Lincoln surrounded himself with a team of rivals,

בדיוק כמו אברהם לינקולן שהקיף עצמו עם צוות של מתחרים,

we've done the same thing.

עשינו את אותו הדבר.

We've recruited a team of scientific rivals,

אנחנו כבר גייסנו צוות של מתחרים מדעיים,

the best and brightest who all have different hypotheses

הטובים ביותר והמבריקים ביותר שלכולם יש השערות שונות

for what's at the heart of this epidemic.

למה הוא לב ליבה של המגיפה הזו.

Some think it's too many calories consumed.

חלק חושבים שזה יותר מדי קלוריות שנצרכו.

Others think it's too much dietary fat.

אחרים חושבים שזה יותר מדי שומנים.

Others think it's too many refined grains and starches.

אחרים חושבים שזה יותר מדי דגנים מזוקקים, ועמילנים.

But this team of multi-disciplinary,

אבל צוות רב-תחומי זה,

highly skeptical and exceedingly talented researchers

של חוקרים ספקנים ומאוד מוכשרים

do agree on two things.

מסכימים על שני דברים.

First, this problem is just simply too important

ראשית, הבעיה היא פשוט חשובה מכדי

to continue ignoring because we think we know the answer.

להמשיך ולהתעלם ממנה כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את התשובה.

And two, if we're willing to be wrong,

ושנית, אם אנחנו מוכנים להיות טועים,

if we're willing to challenge the conventional wisdom

אם אנחנו מוכנים לאתגר את הדעה הרווחת

with the best experiments science can offer,

עם הניסויים הטובים ביותר שהמדע יכול להציע,

we can solve this problem.

אנו יכולים לפתור בעיה זו.

I know it's tempting to want an answer right now,

אני יודע שזה מפתה לרצות לקבל תשובה עכשיו,

some form of action or policy, some dietary prescription --

צורה כלשהי של פעולה או מדיניות, מרשם תזונתי מסוים-

eat this, not that —

לאכול את זה, ולא את זה –

but if we want to get it right,

אך אם אנו רוצים הבין את זה כהלכה,

we're going to have to do much more rigorous science

אנחנו צריכים שהמדע שלנו יהיה הרבה יותר קפדני

before we can write that prescription.

לפני שאנו יכולים לכתוב מרשם זה.

Briefly, to address this, our research program

בקצרה, כדי לטפל בבעיה זו, תוכנית המחקר שלנו

is focused around three meta-themes, or questions.

מתמקדת סביב שלושה נושאים מרכזיים, או שאלות.

First, how do the various foods we consume

ראשית, כיצד לגרום למזונות השונים שאנו צורכים

impact our metabolism, hormones and enzymes,

להשפיע על חילוף החומרים שלנו, הורמונים, ואנזימים,

and through what nuanced molecular mechanisms?

ובאמצעות אילו מנגנונים מולקולריים מגוונים?

Second, based on these insights,

שנית,בהתבסס על תובנות אלו,

can people make the necessary changes in their diets

האם אנשים יכולים לבצע את השינויים הדרושים בדיאטה שלהם

in a way that's safe and practical to implement?

בדרך שהיא בטוחה ומעשית ליישום?

And finally, once we identify what safe

ולבסוף, ברגע שאנחנו מזהים איזה

and practical changes people can make to their diet,

שינויים בטוחים ומעשיים אנשים יכולים לבצע בדיאטה שלהם,

how can we move their behavior in that direction

כיצד אנו יכולים להניע את התנהגותם בכיוון זה

so that it becomes more the default

כך שהיא הופכת להיות יותר ברירת המחדל

rather than the exception?

ולא היוצא מן הכלל?

Just because you know what to do doesn't mean

רק בגלל שאתה יודע מה לעשות לא אומר

you're always going to do it.

שאתה תמיד הולך לעשות את זה.

Sometimes we have to put cues around people

לפעמים אנחנו צריכים לסמן אותות סביב אנשים

to make it easier, and believe it or not,

כדי לעשות את זה יותר קל, ותאמינו או לא,

that can be studied scientifically.

זה יכול להיות נלמד מדעית.

I don't know how this journey is going to end,

אני לא יודע איך המסע הזה ייגמר,

but this much seems clear to me, at least:

אבל זה נראה לי הרבה יותר ברור לפחות:

We can't keep blaming our overweight and diabetic patients

אנחנו לא יכולים להמשיך להאשים את המטופלים שלנו שסובלים מעודף משקל וסוכרת

like I did.

כמו שעשיתי.

Most of them actually want to do the right thing,

רובם באמת רוצים לעשות את הדבר הנכון,

but they have to know what that is,

אבל יש עליהם לדעת מה זה אומר,

and it's got to work.

וזה חייב לעבוד.

I dream of a day when our patients can

אני חולם על יום שבו המטופלים שלנו יוכלו

shed their excess pounds

להשיל את הקילוגרמים העודפים שלהם

and cure themselves of insulin resistance,

ולרפא את עצמם מתנגודת לאינסולין

because as medical professionals,

כי כאנשי מקצוע רפואיים,

we've shed our excess mental baggage

השלנו את המטען העודף המנטלי שלנו

and cured ourselves of new idea resistance sufficiently

ורפאנו את עצמנו במידה מספקת מההתנגדות לרעיון חדש

to go back to our original ideals:

כדי לחזור אל האידיאלים המקוריים שלנו:

open minds, the courage to throw out yesterday's ideas

לפתוח את התודעה, האומץ להשליך את רעיונות האתמול

when they don't appear to be working,

כאשר נראה שהם לא עובדים,

and the understanding that scientific truth isn't final,

ולהבין שהאמת המדעית אינה סופית,

but constantly evolving.

אלא מתפתחת כל הזמן.

Staying true to that path will be better for our patients

להשאר נאמן לנתיב יהיה טוב יותר לחולים שלנו

and better for science.

וטוב למדע.

If obesity is nothing more than a proxy

אם השמנת יתר היא לא יותר מאשר פרוקסי

for metabolic illness,

למחלה מטבולית,

what good does it do us to punish those with the proxy?

מה זה יועיל לנו להעניש את אלה עם הפרוקסי?

Sometimes I think back to that night in the E.R.

לפעמים אני שב וחושב על אותו לילה בחדר המיון

seven years ago.

לפני שבע שנים.

I wish I could speak with that woman again.

הלוואי שיכולתי לדבר עם האשה הזאת שוב.

I'd like to tell her how sorry I am.

אני רוצה לספר לה כמה אני מצטער.

I'd say, as a doctor, I delivered

הייתי אומר, כרופא, הגשתי

the best clinical care I could,

את הטיפול הקליני הכי טוב שיכולתי,

but as a human being,

אבל כבן אדם,

I let you down.

אכזבתי אותך.

You didn't need my judgment and my contempt.

את לא היית צריכה את השיפוטיות והבוז שלי.

You needed my empathy and compassion,

היית זקוקה לאמפתיה וחמלה,

and above all else, you needed a doctor

מעל לכל דבר אחר,נזקקת לרופא

who was willing to consider

שהיה מוכן לשקול

maybe you didn't let the system down.

שאולי את לא אכזבת את המערכת.

Maybe the system, of which I was a part,

אולי המערכת, אשר הייתי חלק ממנה,

was letting you down.

אכזבה אותך.

If you're watching this now,

אם את צופה בזה עכשיו,

I hope you can forgive me.

אני מקווה שאת יכולה לסלוח לי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)