Hannah Brencher: Love letters to strangers

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Gabriela Elazar

I was one of the only kids in college who had a reason

הייתי מהילדים הבודדים בקולג' שהיתה להם סיבה

to go to the P.O. box at the end of the day,

ללכת לתא הדואר שלהם בסוף היום,

and that was mainly because my mother has never believed

בעיקר כי אמי מעולם לא האמינה

in email, in Facebook, in texting or cell phones in general.

בדוא"ל, ב"פייסבוק", במסרונים או בכלל בטלפונים ניידים.

And so while other kids were BBM-ing their parents,

אז בעוד יתר הילדים התכתבו במכשירים הניידים שלהם עם ההורים,

I was literally waiting by the mailbox

אני ממש חיכיתי ליד תא הדואר

to get a letter from home to see how the weekend had gone,

למכתב מהבית, כדי לשמוע איך עבר סוף השבוע,

which was a little frustrating when Grandma was in the hospital,

מה שהיה קצת מתסכל כשסבתא היתה בבית החולים,

but I was just looking for some sort of scribble,

אבל אני חיכיתי רק לאיזה שרבוט קצר,

some unkempt cursive from my mother.

לכמה שורות מבולגנות מאת אימי.

And so when I moved to New York City after college

אז כשעברתי לעיר ניו-יורק אחרי הקולג'

and got completely sucker-punched in the face by depression,

וחטפתי בבת-אחת דכאון,

I did the only thing I could think of at the time.

עשיתי את הדבר היחיד שעלה אז בדעתי.

I wrote those same kinds of letters that my mother had written me

כתבתי מכתבים כמו אלה שאימי כתבה לי,

for strangers, and tucked them all throughout the city,

לזרים גמורים, ותקעתי אותם בכל העיר,

dozens and dozens of them. I left them everywhere,

עשרות רבות מהם. השארתי אותם בכל מקום.

in cafes and in libraries, at the U.N., everywhere.

בבתי קפה, בספריות, בבניין האו"ם. בכל מקום

I blogged about those letters and the days

כתבתי בבלוג שלי על אותם מכתבים ועל התקופה

when they were necessary, and I posed

בה הם היו נחוצים, ופרסמתי ברשת

a kind of crazy promise to the Internet:

הבטחה מטורפת:

that if you asked me for a hand-written letter,

מי שיבקש ממני מכתב בכתב-יד,

I would write you one, no questions asked.

אכתוב לו כזה, בלי לשאול שאלות.

Overnight, my inbox morphed into this harbor of heartbreak --

בין-לילה הפכה תיבת הדוא"ל הנכנס שלי למפלט לשבורי-הלב -

a single mother in Sacramento, a girl being bullied

אם חד-הורית מסקרמנטו, נערה שהתעמרו בה

in rural Kansas, all asking me, a 22-year-old girl

מקנזס הכפרית, כולן ביקשו ממני, ילדה בת 22,

who barely even knew her own coffee order,

שבקושי יודעת איזה קפה להזמין,

to write them a love letter and give them a reason

לכתוב להן מכתב-אהבה ולספק להן סיבה

to wait by the mailbox.

להמתין ליד תא הדואר.

Well, today I fuel a global organization

אז היום אני מפעילה ארגון עולמי

that is fueled by those trips to the mailbox,

שהדלק שלו הוא אותם טיולים לתא הדואר,

fueled by the ways in which we can harness social media

והדרכים בהן אנו יכולים לרתום את המדיה החברתית

like never before to write and mail strangers letters

יותר מאי-פעם, לכתיבה ולמשלוח של מכתבים לזרים גמורים

when they need them most, but most of all,

כשהם הכי זקוקים להם, אך מעל לכל,

fueled by crates of mail like this one, my trusty mail crate,

המניע שלו הוא ארגזי מכתבים, כמו זה, ארגז המכתבים הנאמן שלי,

filled with the scriptings of ordinary people,

המלא בכתבי היד של אנשים רגילים,

strangers writing letters to other strangers not because

זרים שכתבו מכתבים לזרים אחרים, ולא משום שהם

they're ever going to meet and laugh over a cup of coffee,

אי-פעם ייפגשו ויצחקו יחד על כוס קפה,

but because they have found one another by way of letter-writing.

אלא משום שמצאו אלה את אלה באמצעות כתיבת מכתבים.

But, you know, the thing that always gets me

אבל מה שהכי קרוב ללבי

about these letters is that most of them have been written

במכתבים האלה, הוא שמרביתם

by people that have never known themselves loved on a piece of paper.

נכתבו בידי אנשים שמעולם לא זכו לביטויי אהבה כתובים.

They could not tell you about the ink of their own love letters.

הם לא יכולים לספר על הדיו שבמכתבי האהבה שקיבלו:

They're the ones from my generation,

מדובר באנשים מהדור שלי,

the ones of us that have grown up into a world

אלה מבינינו שגדלו בעולם

where everything is paperless, and where some

שבו הכל נטול-נייר, ושבו

of our best conversations have happened upon a screen.

כמה משיחותינו הטובות ביותר התנהלו מעל גבי מסכים.

We have learned to diary our pain onto Facebook,

למדנו לתעד את כאבינו ב"פייסבוק",

and we speak swiftly in 140 characters or less.

ואנו מדברים בזריזות, ב-150 תווים או פחות.

But what if it's not about efficiency this time?

אבל מה אם הפעם העניין איננו יעילות?

I was on the subway yesterday with this mail crate,

אתמול נסעתי בתחתית עם ארגז המכתבים הזה,

which is a conversation starter, let me tell you.

מעורר-שיחות יעיל ביותר, האמינו לי.

If you ever need one, just carry one of these. (Laughter)

אם אי-פעם תזדקקו לכך, פשוט קחו איתכם ארגז כזה. [צחוק]

And a man just stared at me, and he was like,

ואיש אחד הביט בי ואמר,

"Well, why don't you use the Internet?"

"למה את לא משתמשת באינטרנט?"

And I thought, "Well, sir, I am not a strategist,

ואני חשבתי לעצמי, "אדוני, אני לא איסטרטגית

nor am I specialist. I am merely a storyteller."

ולא מומחית, אלא סתם מספרת סיפורים."

And so I could tell you about a woman

ויכולתי לספר לכם על אשה אחת

whose husband has just come home from Afghanistan,

שבעלה חזר זה עתה מאפגניסטן,

and she is having a hard time unearthing this thing called conversation,

והיא מתקשה מאד לעורר את הדבר הזה, "שיחה",

and so she tucks love letters throughout the house

לכן היא תוקעת מכתבי אהבה בכל הבית

as a way to say, "Come back to me.

כמעין דרך לבקש, "חזור אלי.

Find me when you can."

מצא אותי, כשתוכל."

Or a girl who decides that she is going to leave love letters

או הילדה שהחליטה להשאיר מכתבי אהבה

around her campus in Dubuque, Iowa, only to find

בכל הקמפוס שלה בדובוק שבאיווה, ולתדהמתה גילתה

her efforts ripple-effected the next day when she walks out

שמאמציה היכו גלים, כשלמחרת יצאה החוצה

onto the quad and finds love letters hanging

מהמגורים, וגילתה מכתבי אהבה

from the trees, tucked in the bushes and the benches.

תלויים על העצים ותחובים בשיחים ובספסלים.

Or the man who decides that he is going to take his life,

או על האיש שהחליט ליטול את חייו,

uses Facebook as a way to say goodbye

השתמש ב"פייסבוק" כדי להיפרד

to friends and family.

מחבריו וממשפחתו.

Well, tonight he sleeps safely with a stack of letters

והלילה הוא ישן בשלווה כשערימת מכתבים

just like this one tucked beneath his pillow,

כזו בדיוק תחובה מתחת לכריתו,

scripted by strangers who were there for him when.

ושנכתבו בידי זרים שנחלצו לעזרתו.

These are the kinds of stories that convinced me

אלה הסיפורים ששכנעו אותי

that letter-writing will never again need to flip back her hair

שכתיבת המכתבים כבר לא תיאלץ להתנצל

and talk about efficiency, because she is an art form now,

בגלל חוסר היעילות, כי מעתה זו צורת אמנות,

all the parts of her, the signing, the scripting, the mailing,

כל מרכיביה: החתימה, כתב היד, המשלוח בדואר,

the doodles in the margins.

הקשקושים בשוליים.

The mere fact that somebody would even just sit down,

עצם העובדה שמישהו פשוט מתיישב,

pull out a piece of paper and think about someone

שולף דף נייר וחושב על מישהו

the whole way through, with an intention that is so much

כל משך הכתיבה, בהתכוונות שכל-כך קשה

harder to unearth when the browser is up and the iPhone

לעורר כשהדפדפן על המסך

is pinging and we've got six conversations rolling in at once,

וה"אייפון" מצפצף ויש לנו 6 שיחות בו-זמנית,

that is an art form

זו צורת אמנות

that does not fall down to the Goliath of "get faster,"

שאינה מידרדרת לטירוף של "יותר מהר",

no matter how many social networks we might join.

ולא משנה לכמה רשתות חברתיות אנו מצטרפים.

We still clutch close these letters to our chest,

אנו נמשיך לשמור מכתבים אלה קרוב לליבנו,

to the words that speak louder than loud,

וניצמד למלים שקולן הוא הרם ביותר,

when we turn pages into palettes to say the things

כשאנו הופכים את דף הנייר ללוח-צבעים כדי לומר את הדברים

that we have needed to say,

שחשנו צורך לומר,

the words that we have needed to write, to sisters

את המלים שחשנו צורך לכתוב,

and brothers and even to strangers, for far too long.

לאחיות, אחים ואף לזרים, מזה זמן רב מדי.

Thank you. (Applause)

תודה רבה. [מחיאות כפיים]

(Applause)

[מחיאות כפיים]