Becky Blanton: The year I was homeless

מתרגם: Nimrod Drori מבקר: Amit segal

I'm a writer and a journalist,

אני סופרת ועיתונאית

and I'm also an insanely curious person,

ואני גם אדם סקרן בטירוף.

so in 22 years as a journalist,

וכך בעשרים ושתיים שנותיי כעיתונאית

I've learned how to do a lot of new things.

למדתי כיצד לעשות הרבה דברים חדשים.

And three years ago, one of the things I learned how to do

ולפני כשלוש שנים, אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא

was to become invisible.

כיצד להיהפך לבלתי נראית.

I became one of the working homeless.

הפכתי לאחד מחסרי הבית העובדים.

I quit my job as a newspaper editor

עזבתי את עבודתי כעורכת עיתון

after my father died in February of that same year,

לאחר שאבי נפטר בפברואר של אותה השנה,

and decided to travel.

והחלטתי לנדוד.

His death hit me pretty hard.

המוות שלו הכה בי בעוצמה רבה.

And there were a lot of things that I wanted to feel and deal with while I was doing that.

והיו הרבה דברים שרציתי להרגיש ולהתמודד איתם בזמן שעשיתי את זה.

I've camped my whole life. And I decided

בחיי יצאתי להרבה טיולי תרמילאות. והחלטתי

that living in a van for a year to do this

שלחיות בוואן למשך שנה כדי לעשות את זה

would be like one long camping trip.

יהיה כמו טיול מחנאות אחד ארוך.

So I packed my cat, my Rottweiler

אז ארזתי את החתול שלי, הרוטוויילר שלי,

and my camping gear into a 1975 Chevy van,

וציוד המחנאות שלי לתוך וואן מתוצרת שברולט שנת 1975,

and drove off into the sunset,

ונסעתי לעבר השקיעה,

having fully failed to realize three critical things.

כשאני עיוורת לגמרי לשלושה דברים קריטיים.

One: that society equates

אחד: שהחברה משווה

living in a permanent structure, even a shack,

מגורים במבנה קבע, אפילו בקתה,

with having value as a person.

עם היותך בעל ערך כאדם.

Two: I failed to realize how quickly

השני: לא הבנתי עד כמה מהר

the negative perceptions of other people

התפיסות השליליות של אנשים אחרים

can impact our reality, if we let it.

יכולות להשפיע על המציאות שלנו, אם ניתן להן.

Three: I failed to realize

ושלוש: לא הבנתי

that homelessness is an attitude,

שלהיות חסר בית זו גישה,

not a lifestyle.

לא סגנון חיים.

At first, living in the van was great.

בהתחלה, לחיות בוואן היה נהדר.

I showered in campgrounds. I ate out regularly.

התקלחתי באתרי מחנאות. אכלתי בחוץ באופן קבוע.

And I had time to relax and to grieve.

והיה לי זמן להרגע ולהתאבל.

But then the anger and the depression about my father's death set in.

אבל אז הכעס והדכאון שנוגעים למותו של אבי שקעו פנימה.

My freelance job ended. And I had to get a full-time job

העבודה שלי בתור עצמאית הסתיימה. ונאלצתי להשיג עבודה במשרה מלאה

to pay the bills.

על מנת לשלם את החשבונות.

What had been a really mild spring

האביב הנוח והנעים

turned into a miserably hot summer.

נהפך לקיץ חם ומאמלל.

And it became impossible to park anywhere --

וזה נעשה בלתי אפשרי לחנות בשום מקום--

(Laughs)

(צוחקת)

-- without being very obvious

--מבלי שיהיה ברור מאד

that I had a cat and a dog with me, and it was really hot.

שיש איתי חתול וכלב, ושחם מאד.

The cat came and went through an open window in the van.

החתול נכנס ויצא דרך חלון פתוח בוואן.

The doggy went into doggy day care.

הכלב נכנס למעון יום לכלבים.

And I sweated.

ואני הזעתי.

Whenever I could, I used

בכל עת שהזדמן לי, השתמשתי

employee showers in office buildings and truck stops.

במקלחות של עובדים בבנייני משרדים ובתחנות עצירה למשאיות.

Or I washed up in public rest rooms.

או שהתרחצתי בבתי שימוש ציבוריים.

Nighttime temperatures in the van rarely dropped below 80 degrees Fahrenheit,

הטמפרטורה בוואן לעיתים נדירות ירדה מתחת ל- 26 מעלות צלזיוס בלילות,

making it difficult or impossible to sleep.

מה שהפך את השינה לקשה עד בלתי אפשרית.

Food rotted in the heat.

אוכל נרקב בחום.

Ice in my ice chest melted within hours,

קרח, נמס תוך שעות בצידנית שלי ,

and it was pretty miserable.

וזה היה די מאמלל...

I couldn't afford to find an apartment,

לא יכלתי לאפשר לעצמי למצוא דירה,

or couldn't afford an apartment that would allow me

או שלא יכלתי להרשות לעצמי דירה שתאפשר לי

to have the Rottweiler and the cat.

להחזיק את הרוטוויילר ואת החתול.

And I refused to give them up,

ואני סירבתי לוותר עליהם.

so I stayed in the van.

אז נשארתי בוואן.

And when the heat made me too sick

וכשהחום הפך אותי לחולה מדי

to walk the 50 feet to the public restroom

עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת ללכת את 15 המטרים לשירותים הציבוריים

outside my van at night,

שמחוץ לוואן שלי בלילה,

I used a bucket and a trash bag as a toilet.

השתמשתי בדלי ובשקית זבל כבית שימוש.

When winter weather set in, the temperatures dropped

כשמזג האוויר החורפי הגיע, הטמפרטורות צנחו

below freezing. And they stayed there.

מתחת לנקודת הקיפאון ונשארו שם.

And I faced a whole new set of challenges.

ואז התחלתי להתמודד עם סט שלם וחדש של אתגרים.

I parked a different place every night

חניתי במקום שונה בכל לילה

so I would avoid being noticed and hassled by the police.

במטרה להמנע מהמשטרה שתבחין בי ותציק לי.

I didn't always succeed.

לא תמיד הצלחתי.

But I felt out of control of my life.

אבל, הרגשתי שהחיים שלי יצאו מכלל שליטה.

And I don't know when or how it happened,

ואני לא יודעת מתי או איך זה קרה,

but the speed at which I went

אבל המהירות שבה הפכתי

from being a talented writer and journalist

מעיתונאית וסופרת מוכשרת

to being a homeless woman, living in a van,

לאישה חסרת בית, שחיה בוואן,

took my breath away.

גרמה לנשימתי להעתק.

I hadn't changed. My I.Q. hadn't dropped.

לא השתנתי. הI.Q. שלי לא ירד.

My talent, my integrity, my values,

הכשרון שלי, היושר שלי, הערכים שלי,

everything about me remained the same.

כל מה שהיה קשור בי נשאר כפי שהיה.

But I had changed somehow.

אבל אני השתנתי איכשהו.

I spiraled deeper and deeper into a depression.

המשכתי לרדת עמוק ועמוק יותר אל תוך דכאון.

And eventually someone referred me to a homeless health clinic.

ובסופו של דבר מישהו הפנה אותי למרפאה של חסרי בית.

And I went. I hadn't bathed in three days.

והלכתי. לא התרחצתי במשך שלושה ימים.

I was as smelly and as depressed as anyone in line.

הייתי מסריחה ומדוכאת כמו כל אחד אחר בתור.

I just wasn't drunk or high.

רק שלא הייתי שיכורה או מסוממת.

And when several of the homeless men realized that,

וכשכמה מחסרי הבית הבינו את זה,

including a former university professor,

כולל פרופסור לשעבר באוניברסיטה,

they said, "You aren't homeless. Why are you really here?"

הם אמרו, "את לא חסרת בית. למה את כאן באמת?"

Other homeless people didn't see me as homeless,

אנשים חסרי בית אחרים לא ראו אותי כחסרת בית,

but I did.

אבל אני כן.

Then the professor listened to my story and he said,

אז הפרופסור הקשיב לסיפור שלי ואמר,

"You have a job. You have hope.

"יש לך עבודה. יש לך תקווה.

The real homeless don't have hope."

לחסרי הבית האמיתיים אין תקווה."

A reaction to the medication the clinic gave me for my depression

תגובה לתרופה לדכאון שניתנה לי במרפאה

left me suicidal. And I remember thinking,

השאירה אותי במצב אובדני. ואני זוכרת שחשבתי,

"If I killed myself, no one would notice."

"אם אני אהרוג את עצמי, אף אחד לא ישים לב."

A friend told me, shortly after that,

חברה אמרה לי, זמן קצר לאחר מכן,

that she had heard that Tim Russert,

שהיא שמעה שטים ראסרט,

a nationally renowned journalist,

עיתונאי מוכר ברמה לאומית

had been talking about me on national T.V.

דיבר עלי בטלוויזיה הלאומית.

An essay I'd written about my father,

מאמר שכתבתי על אבא שלי,

the year before he died, was in Tim's new book.

כשנה לפני שנפטר, הופיע בספרו החדש של טים.

And he was doing the talk show circuit. And he was talking about my writing.

טים היה בעיצומו של מסע תכניות הראיונות להפצת ספרו ושם דיבר על הכתיבה שלי.

And when I realized that Tim Russert, former moderator of "Meet the Press,"

וכשהבנתי שטים ראסרט, מתווך לשעבר של "פגוש את העיתונות",

was talking about my writing,

דיבר על הכתיבה שלי,

while I was living in a van in a Wal-Mart parking lot,

בזמן שאני חייתי בוואן בחניון של "וול-מארט",

I started laughing.

התחלתי לצחוק.

You should too.

גם אתם צריכים.

(Laughter)

(צחוק)

I started laughing

התחלתי לצחוק

because it got to the point where,

כי הגעתי לנקודה שבה שאלתי את עצמי

was I a writer, or was I a homeless woman?

האם אני סופרת, או אישה חסרת בית.

So I went in the bookstore. And I found Tim's book.

אז הלכתי לחנות ספרים. ומצאתי את הספר של טים.

And I stood there. And I reread my essay.

ועמדתי שם. וקראתי מחדש את המאמר שלי.

And I cried.

ובכיתי.

Because I was a writer.

בגלל שהייתי סופרת.

I was a writer.

הייתי סופרת.

Shortly after that I moved back to Tennessee.

זמן קצר לאחר מכן עברתי חזרה לטנסי.

I alternated between living in a van and couch surfing with friends.

והחלפתי בין מגורים בוואן ובין "גלישת ספות" עם חברים.

And I started writing again.

והתחלתי לכתוב שוב.

By the summer of the following year I was a working journalist.

עד שהגיע הקיץ של אותה השנה כבר תפקדתי בתור עיתונאית עובדת.

I was winning awards. I was living in my own apartment.

זכיתי בפרסים. חייתי בדירה משלי.

I was no longer homeless.

כבר לא הייתי חסרת בית.

And I was no longer invisible.

וכבר לא הייתי בלתי נראית.

Thousands of people work full and part-time jobs,

אלפי אנשים עובדים במשרות מלאות וחלקיות,

and live in their cars.

וחיים במכוניות שלהם.

But society continues to stigmatize and criminalize

אבל החברה ממשיכה ליצור סטיגמות ולהפוך לפשע

living in your vehicle or on the streets.

את החיים ברכב או ברחובות.

So the homeless, the working homeless, primarily remain invisible.

אז חסרי הבית, חסרי הבית העובדים, ברובם נשארים בלתי נראים.

But if you ever meet one,

אבל אם אי פעם תפגשו באחד,

engage them, encourage them, and offer them hope.

צרו איתו קשר, עודדו אותו, והציעו לו תקווה.

The human spirit can overcome anything if it has hope.

הרוח האנושית יכולה להתגבר על כל דבר אם יש לה תקווה.

And I'm not here to be the poster girl for the homeless.

ואני לא כאן בכדי לשמש "נערת פוסטר" לחסרי הבית.

I'm not here to encourage you to give money to the next panhandler you meet.

אני לא כאן בכדי לעודד אתכם לתת כסף לפושט היד הבא שתפגשו.

But I am here to tell you that, based on my experience,

אבל אני כן כאן בשביל לספר לכם, שבהתבסס על הנסיון שלי,

people are not where they live,

אנשים הם לא איפה שהם חיים,

where they sleep,

איפה שהם ישנים,

or what their life situation is at any given time.

או מצב חייהם בכל זמן נתון.

Three years ago I was living in a van

לפני כשלוש שנים חייתי בוואן

in a Wal-Mart parking lot,

בחניון של "וול-מארט".

and today I'm speaking at TED.

והיום אני מדברת בTED.

Hope always, always finds a way. Thank you.

התקווה תמיד, תמיד, מוצאת דרך. תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)