Aparna Rao: High-tech art (with a sense of humor)

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Yael BST

Hi. Today, I'm going to take you through glimpses

היי. היום, אני אקח אתכם למבטים חטופים

of about eight of my projects,

על בערך שמונה מהפרויקטים שלי,

done in collaboration with Danish artist Soren Pors.

שנעשו בשיתוף פעולה עם האמן הדני סורן פורס.

We call ourselves Pors and Rao,

אנחנו קוראים לעצמנו פורס & ראו,

and we live and work in India.

ואנחנו חיים ועובדים בהודו.

I'd like to begin with my very first object,

הייתי רוצה להתחיל עם האובייקט הראשון שלי,

which I call "The Uncle Phone."

שנקרא "טלפון הדוד."

And it was inspired by my uncle's peculiar habit

וההשראה לו באה מההרגל המוזר של דודי

of constantly asking me to do things for him,

לבקש ממני ללא הפסקה לעשות דברים בשבילו,

almost like I were an extension of his body --

כמעט כאילו הייתי המשך של הגוף שלו --

to turn on the lights or to bring him a glass of water,

להדליק את האורות או להביא לו כוס מים,

a pack of cigarettes.

קופסת סיגריות.

And as I grew up, it became worse and worse,

וככל שגדלתי, זה נעשה גרוע יותר ויותר,

And I started to think of it as a form of control.

והתחלתי לחשוב על זה כסוג של שליטה.

But of course, I could never say anything,

אבל כמובן, לא הייתי יכולה לעולם להגיד משהו,

because the uncle is a respected figure

מפני שהדוד הוא דמות מכובדת

in the Indian family.

במשפחה ההודית.

And the situation that irked me and mystified me the most

והמצב שעצבן אותי והפליא אותי יותר מכל

was his use of a landline telephone.

היה השימוש שלו בטלפון קווי.

He would hold on to the receiver and expect me to dial a number for him.

הוא היה מחזיק את השפופרת ומצפה ממני לחייג את המספר בשבילו.

And so as a response and as a gift to my uncle,

אז כתגובה וכמתנה לדודי,

I made him "The Uncle Phone."

יצרתי לו את "טלפון הדוד."

It's so long that it requires two people to use it.

הוא כל כך ארוך שהוא דורש שני אנשים לשימוש.

It's exactly the way my uncle uses a phone that's designed for one person.

זו בדיוק הדרך בה דודי משתמש בטלפון שעוצב לאדם אחד.

But the problem is that, when I left home and went to college,

אבל הבעיה היא, שכשעזבתי את הבית והלכתי למכללה,

I started missing his commands.

התחלתי להתגעגע לפקודות שלו.

And so I made him a golden typewriter

אז יצרתי לו מכונת כתיבה מוזהבת

through which he could dispense his commands

דרכה הוא יכול לחלק את פקודותיו

to nephews and nieces around the world as an email.

לאחיינים ואחייניות מסביב לעולם כאימייל.

So what he had to do was take a piece of paper, roll it into the carriage,

אז מה שהוא היה צריך לעשות היה לקחת פיסת נייר, לגלגל אותה לתוך המכונה,

type his email or command and pull the paper out.

להדפיס את האימייל או הפקודה ולמשוך את הנייר החוצה.

This device would automatically send the intended person

המכשיר הזה היה אוטומטית שולח לאדם המיועד

the letter as an email.

את המכתב כאימייל.

So here you can see, we embedded a lot of electronics

אז כאן אתם יכולים לראות, אנחנו הטמענו הרבה אלקטרוניקה

that understands all of the mechanical actions

שמבינה את כל הפעולות המכאניות

and converts it to digital.

וממירה אותן לדיגיטליות.

So my uncle is only dealing with a mechanical interface.

אז דודי מתעסק רק עם ממשק מכאני.

And of course, the object had to be very grand and have a sense of ritualism,

וכמובן, האובייקט היה צריך להיות מאוד גדול ושתהיה בו תחושת טקסיות,

the way my uncle likes it.

הדרך בה דודי אוהב את זה.

The next work is a sound-sensitive installation

העבודה הבאה היא התקנה רגישה לקול

that we affectionately call "The Pygmies."

שאנחנו קוראים לה בחיבה "הפיגמים". ("הגמדים")

And we wanted to work with a notion of being

ורצינו לעבוד עם רעיון של להיות

surrounded by a tribe of very shy, sensitive and sweet creatures.

מוקפים בשבט של יצורים מאוד ביישנים, רגישים ומתוקים.

So how it works is we have these panels, which we have on the wall,

אז איך שזה עובד זה שיש לנו את הפאנלים האלו, שיש לנו על הקיר,

and behind them, we have these little creatures which hide.

ומאחוריהם, יש לנו את היצורים הקטנים האלו שמתחבאים.

And as soon as it's silent, they sort of creep out.

ברגע שיש שקט, הם סוג של זוחלים החוצה.

And if it's even more silent, they stretch their necks out.

ואם זה אפילו יותר שקט, הם מותחים את צוואריהם החוצה.

And at the slightest sound, they hide back again.

ולשמע הקול הכי קטן, הם מתחבאים שוב.

So we had these panels on three walls of a room.

אז היו לנו את הפאנלים האלו על שלושה קירות בחדר.

And we had over 500 of these little pygmies hiding behind them.

והיו לנו יותר מ 500 מהפיגמים הקטנים האלו שמתחבאים מאחוריהם.

So this is how it works.

אז ככה זה עובד.

This is a video prototype.

זה סרט של אב הטיפוס.

So when it's quiet, it's sort of coming out from behind the panels.

אז כששקט, הם סוג של יוצאים מאחורי הפאנלים.

And they hear like humans do, or real creatures do.

והם שומעים כמו שאנשים שומעים, או כמו יצורים אמיתיים.

So they get immune to sounds that scare them after awhile.

אז הם נהיים חסינים לקולות שמפחידים אותם לאחר זמן מסוים.

And they don't react to background sounds.

והם לא מגיבים לקולות רקע.

You'll hear a train in moment that they don't react to.

אתם תשמעו רכבת עוד רגע שהם לא מגיבים אליה.

(Noise)

(רעש)

But they react to foreground sounds. You'll hear that in a second.

אבל הם מגיבים לקולות בחזית, תשמעו את זה עוד שניה.

(Whistling)

(שריקה)

So we worked very hard

אז עבדנו מאוד קשה

to make them as lifelike as possible.

לעשות אותם מלאי חיים ככל האפשר.

So each pygmy has its own behavior, psyche,

אז לכל פיגמי יש את ההתנהגות שלו, פסיכולוגיה,

mood swings, personalities and so on.

מצבי רוח, אישיות וכו'.

So this is a very early prototype.

אז זה אב טיפוס מאוד ראשוני.

Of course, it got much better after that.

כמובן, זה נעשה הרבה יותר טוב לאחר מכן.

And we made them react to people,

וגרמנו להם להגיב לאנשים,

but we found that people were being quite playful and childlike with them.

אבל גילינו שאנשים היו מאוד שובבים וילדותיים איתם.

This is a video installation called "The Missing Person."

זו התקנת וידאו שנקראת "האדם החסר."

And we were quite intrigued

ודי התעניינו

with playing with the notion of invisibility.

במשחק עם הרעיון של בלתי נראות.

How would it be possible to experience a sense of invisibility?

איך זה יהיה אפשרי לחוות תחושה של בלתי נראות?

So we worked with a company

אז עבדנו עם חברה

that specializes in camera surveillance,

שמתמחה במעקב עם מצלמות,

and we asked them to develop a piece of software with us,

וביקשנו מהם לפתח תוכנה איתנו,

using a camera

בשימוש עם מצלמה

that could look at people in the room, track them

שיכולה להביט באנשים בחדר, לעקוב אחריהם

and replace one person with the background, rendering them invisible.

ולהחליף אדם אחד עם הרקע, מה שיהפוך אותם לבלתי נראים.

So I'm just going to show you a very early prototype.

אז אני רק אראה לכם אב טיפוס ראשוני.

On the right side you can see my colleague Soren,

מצד ימין אתם יכולים לראות את עמיתי סורן,

who's actually in the space.

שנמצא למעשה בתוך החלל.

And on the left side, you'll see the processed video

ומשמאל, אתם רואים את הוידאו המעובד

where the camera has made him invisible.

בו המצלמה הפכה אותו לבלתי נראה.

Soren enters the room. Pop! He goes invisible.

סורן נכנס לחדר. פופ! הוא הופך לבלתי נראה.

And you can see that the camera is tracking him and erasing.

ואתם יכולים לראות שהמצלמה עוקבת אחריו ומוחקת.

It's a very early video,

זה סרטון מאוד מוקדם,

so we haven't yet dealt with the overlap and all of that,

אז לא טיפלנו עדיין בחפיפה וכל זה,

but that got refined pretty soon, later.

אבל זה התעדן די מהר, מאוחר יותר.

So how we used it was in a room where we had a camera looking into the space,

אז הצורה שהשתמשנו בזה היתה בחדר בו היתה לנו מצלמה שמביטה במרחב,

and we had one monitor, one on each wall.

והיה לנו מסך אחד, אחד לכל קיר.

And as people walked into the room,

וכשהאנשים נכנסו לחדר,

they would see themselves in the monitor, except with one difference:

הם היו רואים את עצמם במסך, רק עם הבדל אחד:

one person was constantly invisible

אדם אחד היה כל הזמן בלתי נראה

wherever they moved in the room.

בכל מקום שהם זזו אליו בחדר.

So this is a work called "The Sun Shadow."

אז זו עבודה שנקראת "צל השמש."

And it was almost like a sheet of paper,

וזה היה כמעט כמו דף נייר,

like a cutout of a childlike drawing

כמו חיתוך של ציור ילדים

of an oil spill or a sun.

של דליפת נפט או שמש.

And from the front, this object appeared to be very strong and robust,

ומהחזית, האובייקט נראה כחזק מאוד ועמיד,

and from the side, it almost seemed very weak.

ומהצד, הוא כמעט נראה מאוד חלש.

So people would walking into the room and they'd almost ignore it,

אז אנשים היו נכנסים לתוך החדר והם היו כמעט מתעלמים מזה,

thinking it was some crap laying around.

חושבים שזה סתם זבל ששוכב שם.

But as soon as they passed by,

אבל ברגע שהיו עוברים את זה,

it would start to climb up the wall in jerky fashion.

זה היה מתחיל לטפס על הקיר בתנועה תזזיתית.

And it would get exhausted, and it would collapse every time.

וזה היה מתעייף, וזה היה קורס כל פעם.

(Laughter)

(צחוק)

So this work

אז העבודה הזו

is a caricature of an upside-down man.

היא קריקטורה של איש הפוך.

His head is so heavy, full of heavy thoughts,

הראש שלו כל כך כבד. מלא במחשבות כבדות,

that it's sort of fallen into his hat,

שהוא סוג של נופל לתוך הכובע שלו,

and his body's grown out of him almost like a plant.

והגוף שלו גודל מתוכו כמעט כמו צמח.

Well what he does is he moves around

ובכן מה שהוא עושה זה לזוז באזור

in a very drunken fashion on his head

בצורה מאוד שיכורה על ראשו

in a very unpredictable and extremely slow movement.

בתנועה מאוד לא צפויה ואיטית מאוד.

And it's kind of constrained by that circle.

והוא די מוגבל על ידי העיגול ההוא.

Because if that circle weren't there, and the floor was very even,

מפני שאם העיגול לא היה שם, והרצפה היתה ממש ישרה,

it would start to wander about in the space.

הוא היה מתחיל להסתובב במרחב.

And there's no wires.

ואין חוטים.

So I'll just show you an instance --

אז אני רק אראה לכם מקרה --

so when people enter the room, it activates this object.

אז כשאנשים נכנסים לחדר, זה מפעיל את האובייקט הזה.

And it very slowly, over a few minutes,

והוא מאוד איטי, במשך כמה דקות,

sort of painfully goes up,

סוג של מתרומם באיטיות,

and then it gains momentum

ואז הוא מקבל תנופה

and it looks like it's almost about to fall.

והוא נראה כאילו הוא כמעט נופל.

And this is an important moment,

וזה רגע חשוב,

because we wanted to instill in the viewer

מפני שאנחנו רצינו לגרום לצופה

an instinct to almost go and help, or save the subject.

אינסטינקט כמעט ללכת ולעזור, או להציל את האובייקט.

But it doesn't really need it,

אבל הוא לא באמת צריך את זה,

because it, again, sort of manages to pull itself up.

מפני שהוא, שוב, סוג של מצליח להרים את עצמו.

So this work was a real technical challenge for us,

אז העבודה הזו היתה אתגר טכני אמיתי בשבילנו,

and we worked very hard, like most of our works, over years

ועבדנו מאוד קשה, כמו רוב העבודות שלנו, במשך שנים

to get the mechanics right and the equilibrium and the dynamics.

כדי לעשות את המכניקה נכון ואת שיווי המשקל והדינמיקה.

And it was very important for us

וזה היה מאוד חשוב לנו

to establish the exact moment that it would fall,

למצוא את הרגע המדויק בו זה ייפול,

because if we made it in a way that it would topple over,

מפני שאם היינו עושים אותו בדרך שהוא ייפול,

then it would damage itself,

אז הוא היה פוגע בעצמו,

and if it didn't fall enough, it wouldn't instill that fatalism,

ואם זה לא היה נופל מספיק, הוא לא היה גורם לפטליזם הזה,

or that sense of wanting to go and help it.

או את התחושה ההיא של רצון ללכת ולעזור לו.

So I'm going to show you a very quick video

אז אני עומדת להראות לכם סרטון זריז

where we are doing a test scenario -- it's much faster.

בו אנחנו עושים בדיקות -- זה הרבה יותר מהר.

That's my colleague. He's let it go.

זה הקולגה שלי. הוא עזב את זה.

Now he's getting nervous, so he's going to go catch it.

עכשיו הוא נלחץ, אז הוא עומד לתפוס אותו.

But he doesn't need to,

אבל הוא לא צריך,

because it manages to lift itself up on its own.

מפני שהוא מצליח להרים את עצמו בעצמו.

So this is a work that we were very intrigued with,

אז זו עבודה שמאוד עניינה אותנו,

working with the aesthetic of fur

עבודה עם האסטטיקה של הפרווה

embedded with thousands of tiny different sizes

שמוטמעים בה אלפי מידות קטנות שונות

of fiber optics, which twinkle like the night sky.

של סיבים אופטיים, שמנצנצים כמו שמי הלילה.

And it's at the scale of the night sky.

וזה בקנה המידה של שמי הלילה.

So we wrapped this around a blob-like form,

אז עטפנו עם זה צורה בלונית,

which is in the shape of a teddy bear,

בצורה של דובי,

which was hanging from the ceiling.

שנתלה מהתקרה.

And the idea was to sort of contrast

והרעיון היה לתת מעין ניגוד

something very cold and distant and abstract like the universe

משהו מאוד קר ומרוחק ומופשט כמו היקום

into the familiar form of a teddy bear,

לתוך הצורה המוכרת של הדובי,

which is very comforting and intimate.

שהיא מאוד מרגיעה ואינטימית.

And the idea was that at some point

והרעיון היה שבנקודה מסוימת

you would stop looking at the form of a teddy bear

הייתם מפסיקים להביט בצורה של הדובי

and you would almost perceive it to be a hole in the space,

והייתם כמעט קולטים את זה כחור בחלל,

and as if you were looking out into the twinkling night sky.

וכאילו אתם מביטים לשמי הכוכבים.

So this is the last work, and a work in progress,

אז זו העבודה האחרונה, והיא עדיין בעבודה,

and it's called "Space Filler."

והיא נקראת "ממלא חלל."

Well imagine a small cube that's about this big

ובכן דמיינו קוביה קטנה בערך בגודל הזה

standing in front of you in the middle of the room,

עומדת לפניכם באמצע החדר,

and as you approached it, it tried to intimidate you

וכשאתם מתקרבים אליה, היא מנסה להפחיד אתכם

by growing into a cube

על ידי גידול לקוביה

that's twice its height and [eight] times its volume.

כפולה בגובה ופי ארבע בנפח.

And so this object is constantly expanding and contracting

אז האובייקט הזה מתרחב ומתכווץ ללא הפסקה

to create a dynamic with people moving around it --

כדי ליצור דינמיקה בינה לבין האנשים סביבה --

almost like it were trying

כמעט כאילו היא מנסה

to conceal a secret within its seams or something.

להסתיר סוד בתוך התפרים או משהו כזה.

So we work with a lot of technology,

אז אנחנו עובדים עם הרבה טכנולוגיה,

but we don't really love technology,

אבל אנחנו לא באמת אוהבים טכנולוגיה,

because it gives us a lot of pain in our work over years and years.

מפני שהיא גורמת לנו הרבה כאב בעבודה במהלך השנים.

But we use it because we're interested

אבל אנחנו משתמשים בה מפני שאנחנו מתעניינים

in the way that it can help us

בדרך בה היא יכולה לעזור לנו

to express the emotions and behavioral patterns

להביע את הרגשות והתבניות ההתנהגותיות

in these creatures that we create.

ביצורים האלה שאנו יוצרים.

And once a creature pops into our minds,

וברגע שיצור קופץ בראשנו,

it's almost like the process of creation

זה כמעט כאילו שתהליך היצירה

is to discover the way this creature really wants to exist

הוא לגלות את הדרך בה היצור הזה באמת רוצה להתקיים

and what form it wants to take and what way it wants to move.

ואיזו צורה הוא רוצה ללבוש ובאיזו דרך הוא רוצה לזוז.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)