Robert Gupta: Music is medicine, music is sanity

מתרגם: Stav Rave מבקר: Ariella Cwikel

One day, Los Angeles Times columnist

יום אחד בעל טור בעיתון הלוס אנג'לס טיימס

Steve Lopez was walking along

סטיב לופז, הלך לו

the streets of downtown Los Angeles

ברחובות של העיר התחתית של לוס אנג'לס

when he heard beautiful music.

כאשר הוא שמע מוסיקה נפלאה.

And the source was a man,

ומקור המוסיקה היה אדם,

an African-American man,

אדם אפרו-אמריקאי,

charming, rugged, homeless,

מקסים, מחוספס, חסר בית,

playing a violin that only had two strings.

מנגן בכינור בעל שני מיתרים בלבד.

And I'm telling a story that many of you know,

ואני מספר לכם סיפור שרבים מכם מכירים,

because Steve's columns became the basis

כי הטור של סטיב הפך לבסיס

for a book, which was turned into a movie,

לספר, שאז נהיה לסרט

with Robert Downey Jr. acting as Steve Lopez,

עם רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד סטיב לופז

and Jamie Foxx as Nathaniel Anthony Ayers,

וג'ימי פוקס בתפקיד נתנאל אנתוני איירס,

the Juilliard-trained double bassist

הקונטרה-בסיסט שלמד בג'וליארד

whose promising career was cut short

שהקריירה שלו נגדעה

by a tragic affliction with paranoid schizophrenia.

על ידי התפרצות טרגית של סכיזופרניה פרנואידית.

Nathaniel dropped out of Juilliard, he suffered a complete breakdown,

נתנאל נשר מג'וליארד, הוא סבל מהתמוטטות מוחלטת,

and 30 years later he was living homeless

ושלושים שנה לאחר מכן הוא חי כהומלס

on the streets of Skid Row in downtown Los Angeles.

ברחובות שכונת סקיד רואו בעיר התחתית בלוס אנג'לס.

I encourage all of you to read Steve's book or to watch the movie

אני ממליץ לכולכם לקרוא את הספר של סטיב, או לראות את הסרט

to understand not only the beautiful bond

כדי להבין לא רק קשר מופלא

that formed between these two men,

שנוצר בין שני גברים,

but how music helped shape that bond,

אלא כיצד המוסיקה סייעה לעצב את את הקשר הזה,

and ultimately was instrumental -- if you'll pardon the pun --

ובסופו של דבר היתה הכלי, ותסלחו לי על משחק המילים,

in helping Nathaniel get off the streets.

להוציא את נתנאל מהרחובות.

I met Mr. Ayers in 2008,

פגשתי את מר איירס בשנת 2008,

two years ago, at Walt Disney Concert Hall.

לפני שנתיים, באולם הקונצרטים על שם וולט דיסני.

He had just heard a performance of Beethoven's First and Fourth symphonies,

הוא האזין לביצוע הסימפוניות הראשונה והרביעית של בטהובן,

and came backstage and introduced himself.

והגיע אל מאחורי הקלעים והציג את עצמו.

He was speaking in a very jovial and gregarious way

הוא דיבר באופן מאוד עליז וידידותי

about Yo-Yo Ma and Hillary Clinton

על יו-יו מה והילרי קלינטון,

and how the Dodgers were never going to make the World Series,

ועל כך שה"דודג'רס" לעולם לא יגיעו לסדרת הגמר,

all because of the treacherous first violin passage work

הכל בגלל הקטע הבוגדני של הכינור הראשון

in the last movement of Beethoven's Fourth Symphony.

בפרק האחרון של הסימפוניה הרביעית של בטהובן.

And we got talking about music, and I got an email from Steve a few days later

והתחלנו לדבר על מוסיקה. ואני קיבלתי אימייל מסטיב כעבור מספר ימים

saying that Nathaniel was interested in a violin lesson with me.

שאומר שנתנאל היה מעוניין בשיעור כינור איתי.

Now, I should mention that Nathaniel refuses treatment

עכשיו, אני רוצה להזכיר שנתנאל מסרב לטיפול

because when he was treated it was with shock therapy

מכיוון שכאשר היה מטופל, זה היה באמצעות נזעי חשמל

and Thorazine and handcuffs,

ותורזין ואזיקים,

and that scar has stayed with him for his entire life.

והצלקת הזו נשארה עימו לשארית חייו.

But as a result now, he is prone to

אבל, כתוצאה מכך עכשיו, הוא נוטה

these schizophrenic episodes,

להתקפי הסכיזופרניה הללו.

the worst of which can manifest themselves as

הגרועים שבהם יכולים להיראות כאילו

him exploding

הוא מתפוצץ,

and then disappearing for days,

ואז נעלם לימים,

wandering the streets of Skid Row,

משוטט ברחובות של סקיד רואו

exposed to its horrors, with the torment of his own mind

חשוף לאימה, עם העינוי של נפשו שלו

unleashed upon him.

שמשולחת רסן כלפיו.

And Nathaniel was in such a state of agitation

ונתנאל היה בכזה מין מצב של סערת נפש

when we started our first lesson at Walt Disney Concert Hall --

כאשר הוא החל את השיעור הראשון של באולם הקונצרטים של וולט דיסני

he had a kind of manic glint in his eyes,

היה לו מין ניצוץ מטורף בעיניו,

he was lost.

הוא היה אבוד.

And he was talking about

והוא דיבר על

invisible demons and smoke,

שדים בלתי נראים ועשן,

and how someone was poisoning him in his sleep.

וכיצד מישהו מרעיל אותו בשנתו.

And I was afraid,

ואני פחדתי,

not for myself, but I was afraid

לא על עצמי, אך פחדתי

that I was going to lose him,

שאני עומד לאבד אותו,

that he was going to sink into one of his states,

שהוא עומד לשקוע אל תוך אחד מהמצבים שלו,

and that I would ruin his relationship with the violin

ושאני עשוי לקלקל את מערכת היחסים שלו עם הכינור

if I started talking about scales

אם אתחיל לדבר על סקאלות

and arpeggios and other exciting forms of

וארפג'יו ואופנים מעניינים אחרים של

didactic violin pedagogy.

פדגוגיה דידקטית של הכינור.

(Laughter)

(צחוק)

So, I just started playing.

אז, פשוט התחלתי לנגן.

And I played the first movement of the Beethoven Violin Concerto.

וניגנתי את התנועה הראשונה של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן.

And as I played,

ובעודי מנגן

I understood that there was a profound change

הבנתי שחל שינוי משמעותי

occurring in Nathaniel's eyes.

בעיניו של נתנאל.

It was as if he was in the grip of some invisible pharmaceutical,

זה היה כאילו שהוא היה תחת השפעה של איזו תרופה בלתי נראית,

a chemical reaction, for which my playing the music

תגובה כימית, שבשבילה הניגון שלי של המוסיקה

was its catalyst.

היה הזרז.

And Nathaniel's manic rage

והזעם המשוגע של נתנאל

was transformed into understanding,

הפך להבנה

a quiet curiosity and grace.

סקרנות שקטה, וחן.

And in a miracle, he lifted his own violin

וכבדרך נס, הוא הרים את הכינור שלו,

and he started playing, by ear,

והחל לנגן משמיעה,

certain snippets of violin concertos

קטעים מסויימים של קונצ'רטו לכינור

which he then asked me to complete -- Mendelssohn,

שהוא אז ביקש ממני להשלים, מנדלסון,

Tchaikovsky, Sibelius.

צ'ייקובסקי, סיבליוס.

And we started talking about music, from Bach

והתחלנו לדבר על מוסיקה, החל מבאך

to Beethoven and Brahms,

ועד לבטהובן, ובראהמס,

Bruckner, all the B's,

ברוקנר, כל אלה שמתחילים באות ב'

from Bartók, all the way up to Esa-Pekka Salonen.

מברטוק, כל הדרך עד לאסה-פקה סלונן.

And I understood that he not only

והבנתי שלא רק

had an encyclopedic knowledge of music,

שהיה לו ידע אנציקלופדי במוסיקה,

but he related to this music at a personal level.

אלא שהוא גם התחבר למוסיקה ברמה האישית.

He spoke about it with the kind of passion

הוא דיבר עליה בסוג התשוקה

and understanding that I share with my colleagues

וההבנה שאני חולק עם עמיתיי

in the Los Angeles Philharmonic.

בפילהרמונית של לוס אנג'לס.

And through playing music and talking about music,

ודרך הנגינה והשיח על מוסיקה

this man had transformed

האדם הזה השתנה

from the paranoid, disturbed man

מאדם פרנואיד, מופרע

that had just come from walking the streets

שרק הגיע משוטטות ברחובות

of downtown Los Angeles

של העיר התחתית בלוס אנג'לס,

to the charming, erudite,

לאדם מקסים, מלומד,

brilliant, Juilliard-trained musician.

מבריק, מוסיקאי שהוכשר בג'וליארד.

Music is medicine. Music changes us.

מוסיקה היא תרופה, מוסיקה משנה אותנו.

And for Nathaniel, music is sanity.

ועבור נתנאל, מוסיקה היא שפיות.

Because music allows him to take his thoughts

כי מוסיקה מאפשרת לו לקחת את מחשבותיו

and delusions and shape them

ואת הדלוזיות שלו, ולהפוך אותם

through his imagination and his creativity,

דרך הדמיון והיצירתיות שלו

into reality.

למציאות.

And that is an escape

וזוהי בריחה

from his tormented state.

מהמצב המעונה שלו.

And I understood that this was the very essence of art.

ואני הבנתי שזוהי התמצית של האמנות.

This was the very reason why we made music,

זו הייתה הסיבה שיצרנו מוסיקה,

that we take something that exists within all of us

שלקחנו משהו שקיים בתוך כולנו,

at our very fundamental core,

בליבה המאוד בסיסית שלנו,

our emotions,

הרגשות שלנו,

and through our artistic lens,

ודרך עדשות אמנותיות,

through our creativity, we're able to shape those emotions into reality.

דרך היצירתיות, היינו מסוגלים להפוך את הרגשות הללו למציאות.

And the reality of that expression

והמציאות של אותה ההבעה

reaches all of us

נוגעת בכל אחד מאיתנו,

and moves us, inspires and unites us.

ומרגשת אותנו, נותנת לנו השראה ומאחדת אותנו.

And for Nathaniel,

ועבור נתנאל,

music brought him back into a fold of friends.

מוסיקה החזירה אותו חזרה לחיק חברים.

The redemptive power of music brought him back

הכוח בעל הישועה של המוסיקה החזיר אותו חזרה

into a family of musicians

אל משפחה של מוסיקאים

that understood him,

שהבינו אותו,

that recognized his talents

שהכירו בכשרונות שלו

and respected him.

וכיבדו אותו.

And I will always make music with Nathaniel,

ואני לעולם אצור מוסיקה עם נתנאל,

whether we're at Walt Disney Concert Hall

בין אם אנחנו באולם הקונצרטים של וולט דיסני,

or on Skid Row, because he reminds me

או ברחובות סקיד רואו, כיוון שהוא מזכיר לי

why I became a musician.

מדוע הפכתי למוסיקאי.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Bruno Giussani: Thank you. Thanks.

ברונוגיוסאני: תודה לכם. תודה.

Robert Gupta.

רוברט גופטה

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Robert Gupta: I'm going to play something that I shamelessly stole from cellists.

רוברט גופטה: אני רוצה לנגן משהו שגנבתי ללא בושה מצ'לנים.

So, please forgive me.

אז בבקשה, סלחו לי.

(Laughter)

(צחוק)

(Music)

(מוסיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)