Use art to turn the world inside out | JR

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Ido Dekkers

Two weeks ago I was in my studio in Paris,

לפני שבועיים הייתי בסטודיו שלי בפריז,

and the phone rang and I heard,

והטלפון צלצל ושמעתי,

"Hey, JR,

"היי, ג'יי-אר,

you won the TED Prize 2011.

זכית ב-TED Prize לשנת 2011.

You have to make a wish to save the world."

עליך להביע משאלה בכדי להציל את העולם."

I was lost.

הייתי מבולבל.

I mean, I can't save the world. Nobody can.

אין לי יכולת להציל את העולם; לאיש אין יכולת.

The world is fucked up.

העולם דפוק לגמרי.

Come on, you have dictators ruling the world,

באמת, יש לכם דיקטטורים ששולטים בעולם,

population is growing by millions,

האוכלוסייה גדלה במיליונים,

there's no more fish in the sea,

לא נשארו יותר דגים בים,

the North Pole is melting

הקוטב הצפוני נמס,

and as the last TED Prize winner said,

וממש כמו שאמר זוכה TED Prize האחרון,

we're all becoming fat.

אנחנו הולכים ומשמינים.

(Laughter)

(צחוק)

Except maybe French people.

אולי חוץ מהעם הצרפתי.

Whatever.

שיהיה.

So I called back

אז התקשרתי חזרה

and I told her,

והשבתי לה,

"Look, Amy,

"תראי, איימי,

tell the TED guys I just won't show up.

תגידי לבחורים שם ב-TED שפשוט אין לי כוונה להגיע.

I can't do anything to save the world."

אין לי שום דרך להציל את העולם".

She said, "Hey, JR,

היא ענתה, "היי, ג'יי-אר,

your wish is not to save the world, but to change the world."

המשאלה שלך לא צריכה להיות להציל את העולם, אלא לשנות את העולם".

"Oh, all right."

"אהה, אז בסדר".

(Laughter)

(צחוק)

"That's cool."

"זה מדליק".

I mean, technology, politics, business

אני מתכוון - טכנולוגיה, פוליטיקה, עסקים

do change the world --

אכן משנים את העולם -

not always in a good way, but they do.

לא תמיד בדרך מיטיבה, אבל הם משנים.

What about art?

מה עם אמנות?

Could art change the world?

האם האמנות יכולה לשנות את העולם?

I started when I was 15 years old.

התחלתי בהיותי בן 15.

And at that time, I was not thinking about changing the world.

ובאותם ימים, לא חשבתי על לשנות את העולם.

I was doing graffiti --

עשיתי גרפיטי -

writing my name everywhere,

כתבתי את שמי בכל מקום,

using the city as a canvas.

והשתמשתי בעיר כקנבס.

I was going in the tunnels of Paris,

נהגתי להסתובב במנהרות של פריז,

on the rooftops with my friends.

על גגות הבתים עם חבריי.

Each trip was an excursion,

כל טיול כזה היה מסע,

was an adventure.

- היה הרפתקאה.

It was like leaving our mark on society,

זה הרגיש כמו להשאיר חותם על החברה,

to say, "I was here," on the top of a building.

לומר: "הייתי פה", על ראשו של בניין.

So when I found a cheap camera on the subway,

וכאשר מצאתי מצלמה זולה ברכבת התחתית,

I started documenting those adventures with my friends

התחלתי לתעד את ההרפתקאות האלה עם חבריי

and gave them back as photocopies --

והחזרתי לידיהם העתקים -

really small photos just that size.

תמונות קטנות בגודל כזה.

That's how, at 17 years old,

וכך, בגיל 17,

I started pasting them.

התחלתי להדביק אותם.

And I did my first "expo de rue,"

ועשיתי את תערוכת הרחוב הראשונה שלי,

which means sidewalk gallery.

כלומר גלריית-מדרכה.

And I framed it with color

ומסגרתי אותם בצבע מרוסס

so you would not confuse it with advertising.

כך שלא תוכל להתבלבל עם הפרסומות.

I mean, the city's the best gallery I could imagine.

זאת אומרת, העיר היא הגלריה הטובה ביותר שיכולתי לדמיין.

I would never have to make a book and then present it to a gallery

לעולם לא אצטרך להדפיס ספר ולהציג אותו לגלריות

and let them decide

ולתת להם להחליט

if my work was nice enough to show it to people.

האם עבודתי טובה דיה כדי להציג אותה לקהל.

I would control it directly with the public

אשלוט בזה במישרין מול הציבור

in the streets.

ברחובות.

So that's Paris.

והנה פריז.

I would change --

אני אשתנה

depending on the places I would go --

בהתאם למקום בו אלך --

the title of the exhibition.

הכותרת של התערוכה.

That's on the Champs-Elysees.

כך זה נראה בשאנז אליזה.

I was quite proud of that one.

הייתי גאה מאד בתערוכה הזו.

Because I was just 18

כיוון שהייתי רק בן 18

and I was just up there on the top of the Champs-Elysees.

הייתי פשוט שם למעלה, במעלה השאנז אליזה.

Then when the photo left,

וכשהצילום היה נופל,

the frame was still there.

המסגרת הייתה נשארת.

(Laughter)

(צחוק)

November 2005:

נובמבר, 2005:

the streets are burning.

הרחובות בוערים.

A large wave of riots

גל גדול של מהומות

had broken into the first projects of Paris.

פרץ אל השיכונים הראשונים בפריז.

Everyone was glued to the TV,

כולם היו דבוקים אל מסכי הטלוויזיה,

watching disturbing, frightening images

צופים בתמונות מטרידות, מפחידות

taken from the edge of the neighborhood.

שנלקחו מקצותיה של השכונה.

I mean, these kids, without control,

כלומר, הילדים האלה, שאיבדו שליטה,

throwing Molotov cocktails,

זורקים בקבוקי תבערה,

attacking the cops and the firemen,

תוקפים את השוטרים ואת מכבי-האש,

looting everything they could in the shops.

בוזזים כל דבר שבהישג יד בחנויות.

These were criminals, thugs, dangerous,

הם היו פושעים, גנבים, מסוכנים

destroying their own environment.

מחבלים בסביבה של עצמם.

And then I saw it -- could it be possible? --

ואז ראיתי את זה -- האם זה אפשרי? --

my photo on a wall

התמונה שלי על הקיר

revealed by a burning car --

מתגלה ליד מכונית בוערת --

a pasting I'd done a year earlier --

הדבקה שעשיתי שנה קודם לכן --

an illegal one -- still there.

בלתי חוקית - ועדיין שם.

I mean, these were the faces of my friends.

כלומר, היו אלה הפנים של חבריי.

I know those guys.

אני מכיר את הבחורים האלה.

All of them are not angels,

הם לא מלאכים,

but they're not monsters either.

אבל הם גם לא מפלצות.

So it was kind of weird to see

ולכן היה זה משונה לראות

those images and those eyes stare back at me through a television.

את הצילומים ואת העיניים הללו, לוטשים מבט לעברי מבעד הטלוויזיה.

So I went back there

אז חזרתי לשם שוב

with a 28 mm lens.

עם עדשת 28 מ"מ.

It was the only one I had at that time.

הייתה זו היחידה שהייתה לי באותה העת.

But with that lens,

אך עם עדשה כזו,

you have to be as close as 10 inches from the person.

עליך להיות קרוב כ-25 ס"מ לאדם.

So you can do it only with their trust.

ולכן עליך לעשות זאת בחסות האמון שהוא נותן.

So I took full portraits of people from Le Bosquet.

אז צילמתי כמה דיוקנאות של אנשים מ-"לה בוסקה".

They were making scary faces

הם עשו פרצופים מפחידים

to play the caricature of themselves.

כדי לשחק עם הקריקטורה של עצמם.

And then I pasted huge posters everywhere

ואז הדבקתי דיוקנאות ענקיים בכל מקום

in the bourgeois area of Paris

באזורים הבורגניים של פריז.

with the name, age, even building number

עם השמות, הגילאים ואפילו מספר הבניין

of these guys.

של הבחורים הללו.

A year later,

שנה לאחר מכן,

the exhibition was displayed in front of the city hall of Paris.

התערוכה הוצגה בצד הקדמי של עיריית פריז.

And we go from thug images,

וכך לקחנו דימויים,

who've been stolen and distorted by the media,

אשר נגנבו ועוותו על ידי התקשורת,

who's now proudly taking over his own image.

שכעת (המצלומים) לוקחים מחדש, בגאווה, את דימויים.

That's where I realized

אז גם הכרתי

the power of paper and glue.

בכוחם של נייר ודבק.

So could art change the world?

אז, האם יכולה האמנות לשנות את העולם?

A year later,

שנה לאחר מכן,

I was listening to all the noise

הקשבתי לכל הרעש

about the Middle East conflict.

על הסכסוך במזרח התיכון.

I mean, at that time, trust me,

אני מתכוון, באותה העת, תסמכו עלי,

they were only referring to the Israeli and Palestinian conflict.

הם התייחסו רק אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

So with my friend Marco,

אז יחד עם חברי מרקו,

we decided to go there

החלטנו להגיע לשם

and see who are the real Palestinians and who are the real Israelis.

בכדי לראות מי הם הפלסטינים האמיתיים ומי הם הישראלים האמיתיים.

Are they so different?

האם הם כה שונים?

When we got there, we just went in the street,

כאשר הגענו, פשוט יצאנו אל הרחוב,

started talking with people everywhere,

והתחלנו לשוחח עם אנשים סביב,

and we realized that things were a bit different

ונוכחנו שהדברים שונים מעט

from the rhetoric we heard in the media.

מאופן ההתייחסות ששמענו בתקשורת.

So we decided to take portraits

אז החלטנו לצלם דיוקנאות

of Palestinians and Israelis

של פלסטינאים וישראלים

doing the same jobs --

שעוסקים באותו המקצוע --

taxi-driver, lawyer, cooks.

נהגי מונית, עורכי דין, טבחים.

Asked them to make a face as a sign of commitment.

ביקשנו מהם "לעשות פרצוף" כסוג של מחוייבות.

Not a smile -- that really doesn't tell

לא חיוך -- זה לא באמת אומר

about who you are and what you feel.

על מי שאתה ומה שאתה חש.

They all accepted

כולם נעתרו

to be pasted next to the other.

לבקשה להדביק את תמונותיהם זה לצד זה.

I decided to paste

החלטתי להדביק

in eight Israeli and Palestinian cities

בשמונה ערים ישראליות ופלסטיניות

and on both sides of the wall.

ומשני צידי גדר ההפרדה.

We launched the biggest illegal art exhibition ever.

השקנו את תערוכת האמנות הבלתי חוקית הגדולה ביותר.

We called the project Face 2 Face.

קראנו לפרוייקט "Face 2 Face".

The experts said, "No way.

המומחים אמרו "אין סיכוי.

The people will not accept.

האנשים לא יקבלו.

The army will shoot you, and Hamas will kidnap you."

הצבא יירה בכם, החמאס יחטפו אתכם".

We said, "Okay, let's try and push as far as we can."

אמרנו, "אוקיי, ננסה ונדחוף כמה שרק נוכל".

I love the way that people will ask me,

אהבתי כאשר אנשים שאלו אותי,

"How big will my photo be?"

"מה יהיה גודלו של הצילום שלי?"

"It will be as big as your house."

"הוא יהיה גדול כמו הבית שלך".

When we did the wall, we did the Palestinian side.

כאשר עבדנו על גדר ההפרדה, עשינו את הצד הפלסטיני.

So we arrived with just our ladders

אז הגענו רק עם הסולמות שלנו

and we realized that they were not high enough.

ונוכחנו שהם לא היו גבוהים מספיק.

And so Palestinians guys say,

והבחורים הפלסטינים אמרו,

"Calm down. No wait. I'm going to find you a solution."

"הרגעו. חכו רגע. אני אמצא לכם פתרון".

So he went to the Church of Nativity

אז הוא הלך לכנסיית המולד

and brought back an old ladder

והביא משם סולם ישן

that was so old that it could have seen Jesus being born.

שהיה כה ישן, שהיה יכול להיות עד להולדתו של ישו.

(Laughter)

(צחוק)

We did Face 2 Face with only six friends,

עשינו את "Face 2 Face" בעזרת 6 חברים בלבד,

two ladders, two brushes,

שני סולמות, שתי מברשות,

a rented car, a camera

מכונית שכורה, מצלמה

and 20,000 square feet of paper.

ו-1800 מטר מרובע של נייר.

We had all sorts of help

קיבלנו סיוע מאנשים שונים

from all walks of life.

מכל תחומי העיסוק.

Okay, for example, that's Palestine.

אוקיי, לשם דוגמה, זוהי פלסטין.

We're in Ramallah right now.

אנחנו ברמאללה עכשיו.

We're pasting portraits --

אנחנו מדביקים דיוקנאות --

so both portraits in the streets in a crowded market.

כך ששני הדיוקנאות ברחוב, בשוק ההומה.

People come around us and start asking,

אנשים מתאספים סביב ומתחילים לשאול,

"What are you doing here?"

"מה אתם עושים כאן?"

"Oh, we're actually doing an art project

"אהה, למעשה אנחנו עושים פרוייקט אמנות

and we are pasting an Israeli and a Palestinian doing the same job.

ואנחנו מציבים ישראלי ופלסטיני שעוסקים באותו המקצוע.

And those ones are actually two taxi-drivers."

ואלו הם למעשה שני נהגי מונית".

And then there was always a silence.

ואז תמיד הייתה שתיקה.

"You mean you're pasting an Israeli face --

"אתה מתכוון שאתם מדביקים פרצוף ישראלי --

doing a face -- right here?"

עושה פרצוף ממש כאן?"

"Well, yeah, yeah, that's part of the project."

"ובכן, כן, כן, זה חלק מהפרוייקט".

And I would always leave that moment,

ותמיד נהגתי להשהות את הרגע הזה,

and we would ask them,

והיינו שואלים אותם,

"So can you tell me who is who?"

"אז, תוכלו לנחש מי הוא מי?"

And most of them couldn't say.

ורובם לא יכלו לדעת.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We even pasted on Israeli military towers,

הדבקנו אפילו על מגדלי שמירה צבאיים ישראלים,

and nothing happened.

ושום דבר לא קרה.

When you paste an image, it's just paper and glue.

כאשר אתה מדביק תמונה, היא רק נייר ודבק.

People can tear it, tag on it, or even pee on it --

אנשים יכולים לקרוע אותה, להדביק עליה או אפילו להשתין עליה --

some are a bit high for that, I agree --

חלקן גבוהות מדי כדי לעשות זאת, אני מסכים --

but the people in the street,

אך האנשים ברחוב

they are the curator.

הם האוצרים.

The rain and the wind will take them off anyway.

הגשם והרוחות יסירו אותם בלאו הכי.

They are not meant to stay.

הם לא נועדו להישאר.

But exactly four years after,

אך בדיוק ארבע שנים לאחר מכן,

the photos, most of them are still there.

הצילומים, רובם עדיין נמצאים שם.

Face 2 Face demonstrated

Face 2 Face מדגימה

that what we thought impossible was possible --

שמה שנתפס כבלתי אפשרי, הוא אפשרי --

and, you know what, even easy.

ואתם יודעים מה, אפילו פשוט.

We didn't push the limit;

לא חצינו את הגבול,

we just showed that they were further than anyone thought.

פשוט הראינו שאנו רחוקים יותר ממה שכולם חשבו.

In the Middle East, I experienced my work

במזרח התיכון, התנסיתי בעבודתי

in places without [many] museums.

במקומות בהם אין מוזאונים רבים.

So the reactions in the street

כך שהכיוון הזה ברחוב

were kind of interesting.

היה מעניין מאד.

So I decided to go further in this direction

לכן החלטתי ללכת עמוק יותר בכיוון הזה

and go in places where there were zero museums.

ולהגיע למקומות בהם בהם ישנם אפס מוזאונים.

When you go in these developing societies,

כאשר אתה מגיע לחברות מתפתחות,

women are the pillars of their community,

הנשים הן עמודי התווך של הקהילות שלהן,

but the men are still the ones holding the streets.

אך הגברים הם אלו אשר מחזיקים ברחובות.

So we were inspired to create a project

אז קיבלנו השראה ליצור פרוייקט

where men will pay tribute to women

שבו גברים יעשו מחווה עבור הנשים

by posting their photos.

בכך שידביקו את תמונותיהן.

I called that project Women Are Heroes.

קראתי לפרוייקט "נשים הן גיבורות".

When I listened to all the stories

כאשר הקשבתי לכל הסיפורים

everywhere I went on the continents,

בכל מקום אליו הגעתי ביבשת,

I couldn't always understand

לא תמיד יכולתי להבין

the complicated circumstances of their conflict.

את הנסיבות המורכבות של הקונפליקט,

I just observed.

פשוט צפיתי.

Sometimes there was no words,

לעיתים לא היו מילים,

no sentence, just tears.

לא משפטים, רק דמעות.

I just took their pictures

פשוט צילמתי את תמונותיהן

and pasted them.

והדבקתי אותם.

Women Are Heroes took me around the world.

"נשים הן גיבורות" לקח אותי מסביב לעולם.

Most of the places I went to,

רוב המקומות אליהם הגעתי,

I decided to go there

בחרתי להגיע אליהם

because I've heard about it through the media.

כיוון ששמעתי אודותם באמצעות התקשורת.

So for example, in June 2008,

כך, לדוגמה, ביוני 2008,

I was watching TV in Paris,

צפיתי בתכנית טלוויזיה בפריז,

and then I heard about this terrible thing

ואז שמעתי על הדבר הנורא הזה

that happened in Rio de Janeiro --

שהתרחש בריו דה ז'נרו.

the first favela of Brazil named Providencia.

הפאבלה (משכנות עוני) הראשונה של ברזיל הקרויה פרובידנסיה (השגחה עליונה).

Three kids -- that was three students --

שלושה ילדים - היו אלה שלושה סטודנטים -

were [detained] by the army

עוכבו לחקירה על ידי הצבא

because they were not carrying their papers.

כי הם לא נשאו את התעודות שלהם.

And the army took them,

והצבא לקח אותם,

and instead of bringing them to the police station,

ובמקום למסור אותם לתחנת המשטרה,

they brought them to an enemy favela

הם הביאו אותם לפאבלה המסוכסכת איתם

where they get chopped into pieces.

שם הם בותרו לחתיכות.

I was shocked.

הייתי בהלם.

All Brazil was shocked.

כל ברזיל היתה הלומה.

I heard it was one of the most violent favelas,

שמעתי שזו הייתה אחת מהפאבלות האלימות ביותר,

because the largest drug cartel controls it.

כיוון שקרטל סמים גדול שלט בה.

So I decided to go there.

אז החלטתי לגשת לשם.

When I arrived --

כאשר הגעתי -

I mean, I didn't have any contact with any NGO.

אני מתכוון, לא היו קשרים עם שום ארגון סיוע לא ממשלתי.

There was none in place -- no association, no NGOs, nothing --

לא היה כזה בנמצא - לא סוכנות תיור, לא ארגוני סיוע, כלום -

no eyewitnesses.

לא עדי ראייה.

So we just walked around,

אז פשוט הלכנו סביב,

and we met a woman,

ופגשנו אישה,

and I showed her my book.

והראיתי לה את ספרי.

And she said, "You know what?

והיא אמרה, "אתה יודע מה?

We're hungry for culture.

אנו רעבים לאמנות.

We need culture out there."

אנו זקוקים לאמנות שם בחוץ".

So I went out and I started with the kids.

אז יצאתי החוצה ופגשתי את הילדים.

I just took a few photos of the kids,

צילמתי מספר צילומים של הילדים,

and the next day I came with the posters and we pasted them.

ולמחרת הגעתי עם הפוסטרים והדבקנו אותם.

The day after, I came back and they were already scratched.

יום לאחר מכן, חזרתי וראיתי שהם הושחטו זה מכבר.

But that's okay.

אבל זה בסדר.

I wanted them to feel that this art belongs to them.

רציתי שיחושו שהאמנות הזו שייכם להם.

Then the next day, I held a meeting on the main square

למחרת ארגנתי כינוס בכיכר המרכזית

and some women came.

ומספר נשים הגיעו.

They were all linked to the three kids that got killed.

שלושתן היו קשורות אל אותם שלושה ילדים שנהרגו.

There was the mother, the grandmother, the best friend --

הייתה שם האם, הסבתא והחברה הטובה ביותר.

they all wanted to shout the story.

כולן רצו לספר את הסיפור.

After that day,

למחרת,

everyone in the favela gave me the green light.

כולם בפאבלה נתנו לי אור ירוק.

I took more photos, and we started the project.

צילמתי עוד תמונות, והתחלנו בפרוייקט.

The drug lords were kind of worried

ברוני הסמים היו מודאגים מעט

about us filming in the place,

בשל ההסרטות שעשינו במקום,

so I told them, "You know what?

אז אמרתי להם "אתם יודעים מה?

I'm not interested in filming the violence and the weapons.

אין לי עניין להסריט את האלימות ואת כלי הנשק.

You see that enough in the media.

רואים זאת מספיק בתקשורת.

What I want to show is the incredible life and energy.

אני רוצה להראות את החיים הבלתי רגילים פה.

I've been seeing it around me the last few days."

ולמעשה, ראיתי זאת סביב בימים האחרונים".

So that's a really symbolic pasting,

אז למעשה זוהי הדבקה סמלית במיוחד,

because that's the first one we did that you couldn't see from the city.

כיוון שהראשונה שעשינו, בלתי אפשרי לראות אותה מהעיר.

And that's where the three kids got arrested,

וזה היכן ששלושת הילדים נעצרו,

and that's the grandmother of one of them.

וזו הסבתא של אחד מהם.

And on that stairs,

ועל גרם המדרגות,

that's where the traffickers always stand

זה המקום בו הסרסורים וסוחרי הסמים עומדים

and there's a lot of exchange of fire.

ויש המון חילופי אש.

Everyone there understood the project.

כולם שם הבינו את הפרוייקט.

And then we pasted everywhere -- the whole hill.

ואז התחלנו להדביק בכל מקום - בכל הגבעה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

What was interesting is that the media couldn't get in.

מה שמעניין הוא שהתקשורת לא יכלה להכנס.

I mean, you should see that.

כלומר, הייתם צריכים לראות את זה.

They would have to film us from a really long distance by helicopter

היה עליהם לצלם אותנו ממרחק רב מתוך מסוק

and then have a really long lens,

ואז להשתמש בעדשה ארוכה במיוחד,

and we would see ourselves, on TV, pasting.

והיינו רואים את עצמנו בטלוויזיה מדביקים.

And they would put a number: "Please call this number

והם פרסמו מספר: "בבקשה התקשרו למספר הזה

if you know what's going on in Providencia."

אם ידוע לכם מה קורה בפרובידנסיה".

We just did a project and then left

אנו פשוט עשינו פרוייקט ועזבנו

so the media wouldn't know.

כך שהתקשורת לא תוכל לדעת.

So how can we know about the project?

אז איך נוכל לדעת על הפרוייקט?

So they had to go and find the women

אז היה עליהם להגיע ולמצוא את הנשים

and get an explanation from them.

ולקבל מהן את ההסבר.

So you create a bridge between the media

וכך אתה יוצר גשר בין התקשורת

and the anonymous women.

ובין נשים אנונימיות.

We kept traveling.

המשכנו במסעינו.

We went to Africa, Sudan, Sierra Leone,

הגענו לאפריקה, סודן, סיירה לאון,

Liberia, Kenya.

לוב, קניה.

In war-torn places like Monrovia,

במקומות שסועי קרבות כמו מונרוביה,

people come straight to you.

אנשים הגיעו ישר אלינו.

I mean, they want to know what you're up to.

כלומר, הם הגיעו כדי לדעת מה אתה זומם.

They kept asking me, "What is the purpose of your project?

הם שאלו אותי שוב ושוב: "מה מטרת הפרוייקט?

Are you an NGO? Are you the media?"

האם אתם ארגון סיוע? האם אתם חלק מהתקשורת?"

Art. Just doing art.

אמנות, פשוט עושים אמנות.

Some people question, "Why is it in black and white?

כמה אנשים שאלו, "מדוע זה שחור-לבן?

Don't you have color in France?"

אין לכם צבעים בצרפת?"

(Laughter)

(צחוק)

Or they tell you, "Are these people all dead?"

או שהיו שואלים אותך: "האם כל האנשים האלו מתים?"

Some who understood the project would explain it to others.

חלק מהאנשים שהבינו את הפרוייקט הסבירו לאחרים.

And to a man who did not understand, I heard someone say,

ולאדם אשר לא הבין, שמעתי מישהו מסביר:

"You know, you've been here for a few hours

"אתה יודע, היית פה כבר כמה שעות

trying to understand, discussing with your fellows.

ניסית להבין, דיברת עם חבריך.

During that time, you haven't thought about

ובזמן הזה לא חשבת על

what you're going to eat tomorrow.

מה שאתה עומד לאכול מחר.

This is art."

זוהי אמנות".

I think it's people's curiosity

אני חושב שזו הסקרנות של אנשים

that motivates them

שמניעה אותם

to come into the projects.

להגיע אל הפרוייקטים.

And then it becomes more.

ואז זה נהיה משהו גדול יותר.

It becomes a desire, a need, an armor.

זה נהפך לתשוקה, לצורך.

On this bridge that's in Monrovia,

בגשר הזה שבמונרוביה,

ex-rebel soldiers helped us pasting a portrait

חייל מורד לשעבר עזר לנו להדביק דיוקנאות

of a woman that might have been raped during the war.

של אישה אשר נאנסה במהלך המלחמה.

Women are always the first ones targeted

נשים הן הראשונות אשר סובלות

during conflict.

במהלך סכסוכים.

This is Kibera, Kenya,

זוהי קיברה, קניה,

one of the largest slums of Africa.

אחת משכונות העוני הגדולות ביותר באפריקה.

You might have seen images about the post-election violence

אולי ראיתם תמונות של האלימות שלאחר הבחירות

that happened there in 2008.

שהתרחשו שם בשנת 2008.

This time we covered the roofs of the houses,

בפעם הזו כיסינו את גגות הבתים,

but we didn't use paper,

אך לא השתמשנו בנייר,

because paper doesn't prevent the rain

כיוון שנייר לא מונע מהגשם

from leaking inside the house --

לדלוף לתוך הבית -

vinyl does.

ויניל כן.

Then art becomes useful.

וכך אמנות הפכה לשימושית.

So the people kept it.

ולכן האנשים שמרו אותה.

You know what I love is, for example, when you see the biggest eye there,

אתם יודעים, מה שאני אוהב הוא, לדוגמה, שאתם רואים את העין הענקית שם,

there are so [many] houses inside.

יש כל כך הרבה בתים בפנים.

And I went there a few months ago --

והגעתי לשם לפני מספר חודשים -

photos are still there -- and it was missing a piece of the eye.

התמונות עדיין שם - והיה חסר חלק מן העין.

So I asked the people what happened.

ושאלתי את האנשים מה קרה.

"Oh, that guy just moved."

"אהה, הבחור עבר דירה".

(Laughter)

(צחוק)

When the roofs were covered, a woman said as a joke,

כאשר הגגות היו מכוסים, אישה אחת התלוצצה:

"Now God can see me."

"כעת אלוהים יכול לראות אותי".

When you look at Kibera now,

כאשר אתם מביטים בקיברה כעת,

they look back.

היא מביטה בחזרה.

Okay, India.

אוקיי. הודו.

Before I start that, just so you know,

לפני שאתחיל, רק כדי שתדעו,

each time we go to a place, we don't have authorization,

כאשר אנו מגיעים למקום, אין לנו סוכנות תיירות,

so we set up like commandos --

אז אנחנו מתמקמים כמו הקומנדו -

we're a group of friends who arrive there,

היינו קבוצה של חברים שהגיעה לשם,

and we try to paste on the walls.

וניסינו להדביק על הקירות.

But there are places where you just can't paste on a wall.

אך יש מקומות שפשוט אינך יכול להדביק על הקירות.

In India it was just impossible to paste.

בהודו היה זה פשוט בלתי אפשרי להדביק.

I heard culturally and because of the law,

שמעתי במבחינה תרבותית, וחוקית,

they would just arrest us at the first pasting.

הם היו עוצרים אותנו בהדבקה הראשונה.

So we decided to paste white,

אז החלטנו להדביק לבן,

white on the walls.

לבן על הקירות.

So imagine white guys pasting white papers.

אז שוו בנפשכם בחורים לבנים מדביקים ניירות לבנים.

So people would come to us and ask us,

אז אנשים הגיעו אלינו ושאלו אותנו,

"Hey, what are you up to?"

"היי מה אתם עושים?"

"Oh, you know, we're just doing art." "Art?"

"אהה, אתם יודעים, אנחנו רק עושים אמנות". "אמנות?"

Of course, they were confused.

כמובן שזה הותיר אותם מבולבלים.

But you know how India has a lot of dust in the streets,

אך, אתם יודעים איך הודו מלאה באבק ברחובות,

and the more dust you would have

וככל שיש יותר אבק

going up in the air,

כך הוא עולה לאוויר,

on the white paper you can almost see,

על הנייר הלבן כמעט שתוכלו לראות

but there is this sticky part

שיש עליו חלק דביק

like when you reverse a sticker.

כמו הצד ההפוך של מדבקה.

So the more dust you have, the more it will reveal the photo.

כך שככל שיש יותר אבק, כך התמונה תיחשף יותר.

So we could just walk in the street during the next days

כך שיכולנו לצעוד ברחובות בימים הבאים

and the photos would get revealed by themselves.

והתמונות התגלו מעצמן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

So we didn't get caught this time.

אז לא תפסו אותנו הפעם.

Each project -- that's a film

כל פרוייקט, זהו סרט

from Women Are Heroes.

מ-"נשים הן גיבורות".

(Music)

(מוזיקה)

Okay.

אוקיי

For each project we do

בכל פרוייקט הפקנו

a film.

סרט.

And most of what you see -- that's a trailer from "Women Are Heroes" --

ורוב ממה שאתם רואים, זהו קטע מ-"נשים הן גיבורות" -

its images, photography,

ישנן תמונות, צילומים,

taken one after the other.

שנלקחו אחד אחרי השני.

And the photos kept traveling even without us.

והתמונות המשיכו לנדוד אפילו בלעדינו.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Hopefully, you'll see the film,

בתקווה, אתם תראו את הסרט,

and you'll understand the scope of the project

ותוכלו להבין את ההיקף של הפרוייקט

and what the people felt when they saw those photos.

ומה אנשים חשו כאשר הם ראו את הצילומים.

Because that's a big part of it. There's layers behind each photo.

כיוון שזהו חלק מרכזי בכך. ישנם נדבכים רבים מאחורי כל צילום.

Behind each image is a story.

מאחורי כל דימוי ישנו סיפור.

Women Are Heroes created a new dynamic

"נשים הן גיבורות" יצר דנימיקה חדשה

in each of the communities,

בכל אחת מהקהילות,

and the women kept that dynamic after we left.

והנשים שמרו על הדינמיקה הזו לאחר שעזבנו.

For example, we did books -- not for sale --

לשם דוגמה, הוצאנו לאור ספרים - לא למכירה -

that all the community would get.

שכל הקהילה יכולה להשיג.

But to get it, they would have to [get] it signed by one of the women.

אבל בכדי להשיג אותם, היה עליהם להחתים אותם על ידי אחת מהנשים.

We did that in most of the places.

עשינו זאת במרבית המקומות.

We go back regularly.

אנו חוזרים לבקר בקביעות.

And so in Providencia, for example, in the favela,

וכך בפרובידנסיה, למשל, בפאבלה,

we have a cultural center running there.

יש לנו מרכז מבוקר המופעל שם.

In Kibera, each year we cover more roofs.

בקיברה, אנו מכסים מדי שנה עוד גגות.

Because of course, when we left, the people who were just at the edge of the project

כיוון שכמובן - כאשר עזבנו, אנשים אשר גרו בסיפו של הפרוייקט

said, "Hey, what about my roof?"

אמרו, "היי, מה עם הגג שלי?"

So we decided to come the year after

אז החלטנו להגיע גם בשנה העוקבת

and keep doing the project.

ולהמשיך בפרוייקט.

A really important point for me

נקודה שמאד חשובה בעבורי

is that I don't use any brand or corporate sponsors.

היא שאינני משתמש במותגים או בנותני חסות תאגידיים.

So I have no responsibility

כך שאין לי אחריות

to anyone but myself

לאיש זולתי

and the subjects.

ולתושבים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And that is for me

וזה עבורי

one of the more important things in the work.

אחד מהדברים החשובים ביותר בעבודה.

I think, today,

אני חושב שכיום,

as important as the result is the way you do things.

כמעט כמו חשיבות התוצר הסופי, קיימת חשיבות גם של דרך עשיית הדברים.

And that has always been a central part of the work.

ותמיד היה בזה חלק מסויים מהעבודה.

And what's interesting is that fine line that I have

ומה שמעניין הוא הקו הדק שיש לי

with images and advertising.

עם תמונות ופרסום.

We just did some pasting in Los Angeles

עשינו מספר הדבקות בלוס אנג'לס

on another project in the last weeks.

בפרוייקט אחר בשבועות האחרונים.

And I was even invited to cover the MOCA museum.

ואף הוזמנתי לכסות את מוזיאון MOCA (המוזיאון לאמנות בת-זמננו).

But yesterday the city called them and said,

אך אתמול העירייה התקשרה אליהם ונאמר:

"Look, you're going to have to tear it down.

"תראו, יהיה עלינו להסיר את זה.

Because this can be taken for advertising,

כיוון שיהיה ניתן להשתמש בזה לפרסום,

and because of the law,

ובשל החוק

it has to be taken down."

נהייה חייבים להסיר את זה".

But tell me, advertising for what?

אבל תאמרו לי, פרסום עבור מה?

The people I photograph

האנשים שאני מצלם

were proud to participate in the project

היו גאים להשתתף בפרוייקט

and to have their photo in the community.

ושתמונתם תהיה חשופה בקהילה.

But they asked me for a promise basically.

אך הם ביקשו ממני בקשה, למעשה,

They asked me, "Please, make our story travel with you."

הם ביקשו אותי: "בבקשה, קח את הסיפור שלנו לנדוד איתך".

So I did. That's Paris.

וכך עשיתי. זוהי פריז.

That's Rio.

זוהי ריו.

In each place, we built exhibitions with a story, and the story traveled.

בכל מקום, בנינו תערוכה עם סיפור, והסיפור נדד.

You understand the full scope of the project.

אתם מבינים את היקפו של הפרוייקט.

That's London.

זוהי לונדון,

New York.

ניו-יורק.

And today, they are with you in Long Beach.

וכיום הם נמצאים אתכם בלונג-ביץ'.

All right, recently I started a public art project

אוקיי, לאחרונה התחלתי פרוייקט אמנות ציבורי

where I don't use my artwork anymore.

שבו איני משתמש עוד באמנות שלי.

I use Man Ray, Helen Levitt,

אני משתמש במאן ריי, הלן לוויט,

Giacomelli, other people's artwork.

מריו ג'אקומלי, ועבודות של אמנים נוספים.

It doesn't matter today if it's your photo or not.

אין זה משנה כיום אם זהו צילום שלך או לא.

The importance is what you do

החשיבות היא במה שאתה עושה

with the images,

עם הצילומים,

the statement it makes where it's pasted.

ההצהרה שיש במקום שבו הם מודבקים.

So for example, I pasted the photo of the minaret

כך, למשל, הדבקתי תמונה של צריח מסגד

in Switzerland

בשווייץ

a few weeks after they voted the law forbidding minarets in the country.

מספר שבועות לאחר שנחקק איסור בניית צריחי מסגדים במדינה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

This image of three men wearing gas masks

תמונה זו, של שלושה גברים הלובשים מסכות גז

was taken in Chernobyl originally,

צולמה במקור בצ'רנוביל,

and I pasted it in Southern Italy,

והדבקתי אותה בדרום איטליה,

where the mafia sometimes bury the garbage under the ground.

היכן שהמאפיה קוברת לעיתים את האשפה תחת הקרקע.

In some ways, art can change the world.

במובנים מסויימים, אמנות כן יכולה לשנות את העולם.

Art is not supposed to change the world,

אמנות לא אמורה לשנות את העולם,

to change practical things,

לשנות דברים מעשיים,

but to change perceptions.

אלא לשנות תפיסות.

Art can change

אמנות יכולה לשנות

the way we see the world.

את האופן בו אנו רואים את העולם.

Art can create an analogy.

אמנות יכולה ליצור היקש.

Actually the fact that art cannot change things

למעשה, העובדה שאמנות אינה יכולה לשנות דברים

makes it a neutral place

הופכת אותה לאתר ניטראלי

for exchanges and discussions,

להפרייה הדדית ודיון,

and then enables you to change the world.

ובכך, לאפשר לכם לשנות את העולם.

When I do my work,

כאשר אני מבצע את עבודתי,

I have two kinds of reactions.

אני מקבל שני סוגים של תגובות.

People say, "Oh, why don't you go in Iraq or Afghanistan.

אנשים אומרים: "הו, למה אינך מגיע לעירק או אפגניסטן.

They would be really useful."

זה יהיה מאד שימושי".

Or, "How can we help?"

או: "איך ביכולתנו לעזור?".

I presume that you belong to the second category,

אני מניח שאתם משתייכים לקבוצה השנייה,

and that's good,

וזה דבר טוב,

because for that project,

כיוון שלפרוייקט הזה,

I'm going to ask you to take the photos

אני מתכוון לבקש מכם לצלם את התמונות

and paste them.

ולהדביק אותם.

So now my wish is:

לכן, המשאלה שלי היא:

(mock drum roll)

(מחקה הלמת תוף)

(Laughter)

(צחוק)

I wish for you to stand up

אבקש מכם לפעול

for what you care about

בעבור מה שמשמעותי עבורכם

by participating in a global art project,

על ידי השתתפות בפרוייקט האמנות העולמי,

and together we'll turn the world inside out.

ויחד נהפוך את העולם על פיו.

And this starts right now.

וזה מתחיל ממש עכשיו.

Yes, everyone in the room.

כן, כל הנמצאים במקום.

Everyone watching.

כל מי שצופה.

I wanted that wish

הייתי מעוניין שהמשאלה

to actually start now.

תתחיל ממש כעת.

So a subject you're passionate about, a person who you want to tell their story

כך שנושא שהוא משמעותי עבורכם, אדם שהייתם רוצים לספר את סיפורו/ה,

or even your own photos --

או אפילו צילום של עצמכם -

tell me what you stand for.

אמרו לי מה משמעותי בעבורכם.

Take the photos, the portraits,

צלמו את התמונה, הדיוקן,

upload it -- I'll give you all the details --

העלו אותם -- אתן לכם את הפרטים --

and I'll send you back your poster. Join by groups

ואשלח לכם חזרה את הפוסטר. חברו לקבוצות

and reveal things to the world.

וגלו דברים חדשים לעולם.

The full data is on the website --

המידע המלא נמצא בכתובת:

insideoutproject.net --

insideoutproject.net

that is launching today.

שמושק היום.

What we see changes who we are.

מה שאנו רואים משנה את מי שהננו.

When we act together,

כאשר אנו פועלים יחד,

the whole thing is much more than the sum of the parts.

השלם גדול יותר מסכום חלקיו.

So I hope that, together, we'll create something

כך שתקוותי היא, שיחד, נוכל ליצור משהו

that the world will remember.

שהעולם יזכור.

And this starts right now and depends on you.

וזה מתחיל ממש כעת, ותלוי בכם.

Thank you.

תודה לכם

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)