Why we need to talk about depression | Kevin Breel

מתרגם: noga hassid מבקר: Ido Dekkers

For a long time in my life,

במשך הרבה זמן בחיי,

I felt like I'd been living two different lives.

הרגשתי כאילו אני חי שני חיים שונים.

There's the life that everyone sees,

יש את החיים שכולם רואים,

and then there's the life that only I see.

ויש את החיים שרק אני רואה.

And in the life that everyone sees,

ובחיים שכולם רואים,

who I am is a friend,

בהם אני חבר,

a son, a brother,

בן, אח,

a stand-up comedian and a teenager.

סטנדאפיסט ונער מתבגר.

That's the life everyone sees.

אלה הם החיים שכולם רואים.

If you were to ask my friends and family to describe me,

אם היית מבקש מהחברים והמשפחה שלי לתאר אותי,

that's what they would tell you.

זה מה שהם היו מספרים לך.

And that's a huge part of me. That is who I am.

וזהו חלק עצום ממני. זה מי שאני.

And if you were to ask me to describe myself,

ואם היית מבקש ממני לתאר את עצמי,

I'd probably say some of those same things.

בטח הייתי מתאר באופן דומה.

And I wouldn't be lying,

וזה לא יהיה שקר.

but I wouldn't totally be telling you the truth, either,

אבל, למרות זאת, לא הייתי אומר את האמת כולם,

because the truth is,

כי האמת היא,

that's just the life everyone else sees.

שאלה הם רק החיים שכולם רואים.

In the life that only I see, who I am,

בחיים שרק אני רואה, שהם מי שאני,

who I really am,

מי שאני באמת,

is someone who struggles intensely with depression.

זה מישהו שנאבק באינטנסיביות עם דיכאון.

I have for the last six years of my life,

שיש לי כבר 6 שנים מחיי,

and I continue to every day.

ואני ממשיך להיאבק כל יום.

Now, for someone who has never experienced depression

עכשיו, בשביל מישהו שאף פעם לא חווה דיכאון

or doesn't really know what that means,

או שלא יודע באמת מה זה אומר,

that might surprise them to hear,

אולי יפתיע אותו לשמוע,

because there's this pretty popular misconception

בגלל שיש תפיסה נפוצה ושגויה

that depression is just being sad

שדיכאון זה רק להיות עצוב

when something in your life goes wrong,

כשמשהו בחיים שלך הולך רע,

when you break up with your girlfriend,

כשאתה נפרד מחברה שלך,

when you lose a loved one,

כשאתה מאבד אהוב,

when you don't get the job you wanted.

כשאתה לא מקבל את העבודה שרצית.

But that's sadness. That's a natural thing.

אבל זה עצב. זה דבר טבעי.

That's a natural human emotion.

זה רגש אנושי טבעי.

Real depression isn't being sad

דיכאון אמיתי זה לא להיות עצוב

when something in your life goes wrong.

כשמשהו בחיים שלך הולך רע.

Real depression is being sad

דיכאון אמיתי זה להיות עצוב

when everything in your life is going right.

כשהכל בחיים שלך הולך טוב.

That's real depression, and that's what I suffer from.

זה דיכאון אמיתי, וזה מה שאני סובל ממנו.

And to be totally honest,

ובכנות מלאה,

that's hard for me to stand up here and say.

זה קשה בשבילי לעמוד כאן ולהגיד את זה.

It's hard for me to talk about,

זה קשה לי לדבר על זה,

and it seems to be hard for everyone to talk about,

ונראה כאילו זה קשה לכולם לדבר על זה,

so much so that no one's talking about it.

כל כך קשה שאף אחד לא מדבר על זה.

And no one's talking about depression, but we need to be,

ואף אחד לא מדבר על דיכאון, אבל אנחנו צריכים,

because right now it's a massive problem.

כי עכשיו זו בעיה גדולה.

It's a massive problem.

זו בעיה גדולה.

But we don't see it on social media, right?

אבל אנחנו לא רואים את זה במדיה החברתית, נכון?

We don't see it on Facebook. We don't see it on Twitter.

אנחנו לא רואים את זה בפייסבוק, אנחנו לא רואים את זה בטוויטר.

We don't see it on the news, because it's not happy,

אנחנו לא רואים את זה בחדשות, כי זה לא שמח.

it's not fun, it's not light.

זה לא כיף, זה לא קליל.

And so because we don't see it, we don't see the severity of it.

ולכן בגלל שאנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא רואים את החומרה שבזה.

But the severity of it and the seriousness of it is this:

אבל החומרה והרצינות של זה היא זו:

every 30 seconds,

כל 30 שניות,

every 30 seconds, somewhere,

כל 30 שניות, איפה שהו,

someone in the world takes their own life

מישהו בעולם לוקח את חייו

because of depression,

בגלל דיכאון,

and it might be two blocks away, it might be two countries away,

וזה יכול להיות במרחק שני רחובות מכאן, זה יכול להיות במרחק שתי ארצות מכאן,

it might be two continents away, but it's happening,

זה יכול לקרות במרחק שתי יבשות מכאן, אבל זה קורה.

and it's happening every single day.

וזה קורה בכל יום.

And we have a tendency, as a society,

ויש לנו נטייה, כחברה,

to look at that and go, "So what?"

להסתכל על זה ולהגיד, "אז מה?"

So what? We look at that, and we go, "That's your problem.

אז מה? אנחנו מסתכלים על זה, ואומרים, "זאת הבעיה שלך.

That's their problem."

זאת הבעיה שלהם."

We say we're sad and we say we're sorry,

אנחנו אומרים שאנחנו עצובים ואנחנו אומרים שאנחנו מצטערים,

but we also say, "So what?"

אבל אנחנו גם אומרים, "אז מה?"

Well, two years ago it was my problem,

ובכן, לפני שנתיים זו הייתה הבעיה שלי,

because I sat on the edge of my bed

בגלל שישבתי על קצה המיטה שלי

where I'd sat a million times before

במקום שבו ישבתי מיליון פעמים לפני כן

and I was suicidal.

והייתי אובדני.

I was suicidal, and if you were to look at my life on the surface,

הייתי אובדני, ואם הייתם שם כדי להסתכל על חיי על פני השטח,

you wouldn't see a kid who was suicidal.

לא הייתם רואים ילד אובדני.

You'd see a kid who was the captain of his basketball team,

הייתם רואים ילד שהיה הקפטן של קבוצת הכדורסל שלו,

the drama and theater student of the year,

תלמיד השנה בדרמה ובתיאטרון,

the English student of the year,

תלמיד השנה באנגלית,

someone who was consistently on the honor roll

מישהו שבאופן קבוע ברשימת המצטיינים

and consistently at every party.

ובאופן קבוע בכל מסיבה.

So you would say I wasn't depressed, you would say

אז הייתם אומרים שאני לא מדוכא, הייתם אומרים

I wasn't suicidal, but you would be wrong.

שאני לא אובדני, אבל הייתם טועים.

You would be wrong. So I sat there that night

הייתם טועים. אז ישבתי שם בלילה ההוא

beside a bottle of pills with a pen and paper in my hand

ליד צנצנת של כדורים עם עט ונייר בידי

and I thought about taking my own life

וחשבתי לקחת את חיי

and I came this close to doing it.

והגעתי כזה קרוב לעשות את זה.

I came this close to doing it.

הגעתי כזה קרוב לעשות את זה.

And I didn't, so that makes me one of the lucky ones,

ולא עשיתי, אז זה הופך אותי לאחד מברי המזל,

one of the people who gets to step out on the ledge

אחד מהאנשים שזוכה לקחת צעד אחורה מאדן החלון

and look down but not jump,

ולהסתכל למטה אבל לא לקפוץ,

one of the lucky ones who survives.

אחד מברי המזל ששורדים.

Well, I survived, and that just leaves me with my story,

ובכן, אני שרדתי, וזה מותיר אותי עם הסיפור שלי,

and my story is this:

והסיפור שלי הוא זה:

In four simple words, I suffer from depression.

בשלוש מילים פשוטות, אני סובל מדיכאון.

I suffer from depression,

אני סובל מדיכאון,

and for a long time, I think,

ובמשך הרבה זמן, אני חושב,

I was living two totally different lives,

נמצאתי בשני חיים נפרדים לחלוטין,

where one person was always afraid of the other.

כשאדם אחד תמיד פחד מהשני.

I was afraid that people would see me for who I really was,

פחדתי שאנשים יראו אותי כפי שבאמת הייתי,

that I wasn't the perfect, popular kid in high school everyone thought I was,

שלא הייתי המושלם, הילד המקובל בתיכון שכולם חשבו שהייתי,

that beneath my smile, there was struggle,

מתחת לחיוך שלי, היה מאבק,

and beneath my light, there was dark,

ומתחת לאור שלי, הייתה חשיכה,

and beneath my big personality just hid even bigger pain.

ומתחת לאישיות הגדולה שלי התחבא פחד גדול יותר.

See, some people might fear girls not liking them back.

אתם מבינים, חלק מהאנשים עלולים לפחד מהילדה שלא אוהבת אותם בחזרה.

Some people might fear sharks. Some people might fear death.

חלק מהאנשים עלולים לפחד מכריש. חלק מהאנשים עלולים לפחד מהמוות.

But for me, for a large part of my life, I feared myself.

אבל בשבילי, בחלק גדול מחיי, פחדתי מעצמי.

I feared my truth, I feared my honesty, I feared my vulnerability,

פחדתי מהאמת שלי, פחדתי מהכנות שלי, פחדתי מהפגיעות שלי,

and that fear made me feel

והפחד הזה גרם לי להרגיש

like I was forced into a corner,

כאילו נדחקתי בכוח לפינה,

like I was forced into a corner and there was only one way out,

כאילו נדחקתי בכוח לפינה ויש רק דרך אחת לצאת,

and so I thought about that way every single day.

וחשבתי על הדרך הזאת כל יום.

I thought about it every single day,

חשבתי על הדרך הזאת כל יום,

and if I'm being totally honest, standing here

ואם אהיה כנה לחלוטין, אעמוד כאן ואגיד

I've thought about it again since, because that's the sickness,

שחשבתי על כך שוב ושוב מאז, כי זו המחלה,

that's the struggle, that's depression,

זה המאבק, זה דכאון,

and depression isn't chicken pox.

ודיכאון זה לא אבעבועות רוח.

You don't beat it once and it's gone forever.

אתה לא מנצח את זה פעם אחת וזה נעלם לנצח.

It's something you live with. It's something you live in.

זה משהו שאתה חי איתו. זה משהו שאתה חי בתוכו.

It's the roommate you can't kick out. It's the voice you can't ignore.

זה השותף לחדר שאתה לא מצליח לסלק. זה הקול שאתה לא יכול לחסום.

It's the feelings you can't seem to escape,

זאת ההרגשה שאתה לא יכול לברוח ממנה,

the scariest part is that after a while,

החלק הכי מפחיד הוא שאחרי זמן מה,

you become numb to it. It becomes normal for you,

אתה נהיה אדיש לזה, זה נעשה נורמלי בשבילכם,

and what you really fear the most

ומה שאתה הכי מפחד ממנו

isn't the suffering inside of you.

זה לא הסבל בתוכך.

It's the stigma inside of others,

זו הדעה הקדומה שבתוך אחרים,

it's the shame, it's the embarrassment,

זו הבושה, זו המבוכה,

it's the disapproving look on a friend's face,

זה המבט הלא מקבל מפנים של חבר,

it's the whispers in the hallway that you're weak,

אלה הלחישות במסדרון שאתה חלש,

it's the comments that you're crazy.

אלה התגובות שאתה משוגע.

That's what keeps you from getting help.

זה מה שמונע ממך מלהשיג עזרה.

That's what makes you hold it in and hide it.

זה מה שגורם לך להדחיק את זה בפנים ולהחביא את זה.

It's the stigma. So you hold it in and you hide it,

זו הדעה הקדומה. אז אתה מדחיק את זה בפנים ומחביא את זה.

and you hold it in and you hide it,

ואתה מדחיק את זה בפנים ומחביא את זה,

and even though it's keeping you in bed every day

ולמרות שזה משאיר אותך במיטה כל יום

and it's making your life feel empty no matter how much you try and fill it,

וזה גורם לחיים שלך להרגיש ריקים לא משנה כמה תנסה למלא אותם,

you hide it, because the stigma in our society

אתה מחביא את זה, בגלל שהדעות הקדומות של החברה שלנו

around depression is very real.

לגבי דיכאון הן מאוד ממשיות.

It's very real, and if you think that it isn't, ask yourself this:

הן מאוד ממשיות, ואם אתה חושב שלא, תשאל את עצמך את זה:

Would you rather make your next Facebook status

האם היית מעדיף לכתוב בסטטוס הבא בפייסבוק שלך

say you're having a tough time getting out of bed

שקשה לך לקום מהמידה

because you hurt your back

כי נפצעתי בגב

or you're having a tough time getting out of bed every morning

או שקשה לך לקום מהמיטה כל בוקר

because you're depressed?

כי אתה מדוכא?

That's the stigma, because unfortunately,

זו הדעה הקדומה, כי לצערי הרב,

we live in a world where if you break your arm,

אנחנו חיים בעולם שבו אם נפצעת בגב או בזרוע,

everyone runs over to sign your cast,

כולם באים אליך בריצה לחתום על הגבס שלך,

but if you tell people you're depressed, everyone runs the other way.

אבל אם אתה אומר לאנשים שאתה מדוכא, כולם רצים לכיוון השני.

That's the stigma.

זו הדעה הקדומה.

We are so, so, so accepting of any body part breaking down

אנחנו כל כך, כל כך, כל כך מקבלים כל חלק בגוף שנשבר

other than our brains. And that's ignorance.

חוץ מהמוחות שלנו, וזו בורות.

That's pure ignorance, and that ignorance has created

זו בורות טהורה, והבורות הזו יצרה

a world that doesn't understand depression,

עולם שלא מבין דיכאון,

that doesn't understand mental health.

שלא מבין בריאות נפש.

And that's ironic to me, because depression

וזה אירוני בשבילי, בגלל שדיכאון

is one of the best documented problems we have in the world,

הוא אחד מהבעיות הכח מתועדות שיש לנו בעולם,

yet it's one of the least discussed.

ועדיין זה אחד הנושאים הכי פחות מדוברים.

We just push it aside and put it in a corner

אנחנו פשוט דוחפים אותו הצידה ושמים אותו בפינה

and pretend it's not there and hope it'll fix itself.

ומעמידים פנים שהוא לא שם ומקווים שהוא יסתדר מעצמו.

Well, it won't. It hasn't, and it's not going to,

ובכן, הוא לא יסתדר, הוא לא הסתדר, והוא לא הולך להסתדר,

because that's wishful thinking,

בגלל שזו משאלה,

and wishful thinking isn't a game plan, it's procrastination,

ומשאלות הם לא תוכנית משחק, הם דחייה לזמן אחר,

and we can't procrastinate on something this important.

ואנחנו לא יכולים לדחות משהו כל כך חשוב.

The first step in solving any problem

השלב הראשון בפיתרון כל בעיה

is recognizing there is one.

הוא להכיר בכך שיש אחת כזו.

Well, we haven't done that, so we can't really expect

ובכן, לא עשינו את זה, אז אנחנו לא יכולים באמת לצפות

to find an answer when we're still afraid of the question.

למצוא תשובה כשאנחנו עדיין מפחדים מהשאלה.

And I don't know what the solution is.

ואני לא יודע מהו הפיתרון.

I wish I did, but I don't -- but I think,

הלוואי שהייתי יודע, אבל אני לא -- אבל אני חושב,

I think it has to start here.

אני חושב שזה חייב להתחיל כאן.

It has to start with me, it has to start with you,

זה חייב להתחיל איתי, זה חייב להתחיל איתכם,

it has to start with the people who are suffering,

זה חייב להתחיל מהאנשים שסובלים,

the ones who are hidden in the shadows.

אלה שמתחבאים בצללים.

We need to speak up and shatter the silence.

אנחנו צריכים לדבר ולנפץ את השתיקה.

We need to be the ones who are brave for what we believe in,

אנחנו צריכים להיות אלה שאמיצים בזכות מה שאנחנו מאמינים בו,

because if there's one thing that I've come to realize,

בגלל שאם יש דבר אחד שהבנתי,

if there's one thing that I see as the biggest problem,

אם יש דבר אחד שאני רואה בו כבעיה המרכזית שלנו,

it's not in building a world

זה לא בלבנות עולם

where we eliminate the ignorance of others.

שבו שוללים את הטיפשות של אחרים.

It's in building a world where we teach the acceptance of ourselves,

זה לבנות עולם שבו אנחנו מלמדים לקבל את עצמנו,

where we're okay with who we are,

שבו אנחנו בסדר עם מי שאנחנו,

because when we get honest,

כי כשאנחנו נעשים כנים,

we see that we all struggle and we all suffer.

אנחנו רואים שכולנו נאבקים וכולנו סובלים.

Whether it's with this, whether it's with something else,

אם זה עם זה, ואם זה עם משהו אחר,

we all know what it is to hurt.

כולנו יודעים מה זה להיפגע.

We all know what it is to have pain in our heart,

כולנו יודעים מה זה להרגיש כאב בלב שלנו,

and we all know how important it is to heal.

וכולנו יודעים כמה חשוב זה להירפא.

But right now, depression is society's deep cut

אבל עכשיו, דיכאון הוא חתך עמוק בחברה

that we're content to put a Band-Aid over and pretend it's not there.

שאנחנו מסתפקים בלכסות אותו בפלסטר ולהעמיד פנים שהוא לא קיים.

Well, it is there. It is there, and you know what? It's okay.

ובכן, הוא קיים. הוא קיים, ואתם יודעים מה? זה בסדר.

Depression is okay. If you're going through it, know that you're okay.

דיכאון זה בסדר. אם אתם עוברים את זה, דעו שזה בסדר.

And know that you're sick, you're not weak,

ודעו שאתם חולים, אתם לא חלשים,

and it's an issue, not an identity,

וזו סוגייה, לא זהות,

because when you get past the fear and the ridicule

כי כשאתה עובר את הפחד ואת הלעג

and the judgment and the stigma of others,

ואת השיפוטיות ואת הדעות הקדומות של אחרים,

you can see depression for what it really is,

אתה יכול לראות דיכאון כפי שהוא באמת,

and that's just a part of life,

וזה רק חלק מהחיים,

just a part of life, and as much as I hate,

רק חלק מהחיים, ועם כמה שאני שונא את זה,

as much as I hate some of the places,

עם כמה שאני שונא חלק מהמקומות,

some of the parts of my life depression has dragged me down to,

חלק מהחלקים של חיי שהדיכאון הוביל אותי אליהם,

in a lot of ways I'm grateful for it.

בהרבה מובנים אני מודה על כך.

Because yeah, it's put me in the valleys,

בגלל שכן, זה שם אותי בעמקים,

but only to show me there's peaks,

אבל רק כ'די להראות לי שיש פסגות,

and yeah it's dragged me through the dark

וכן זה משך אותי לחשכה

but only to remind me there is light.

אבל רק כדי להזכיר לי שיש אור.

My pain, more than anything in 19 years on this planet,

הכאב שלי, יותר מהכל ב-19 השנים שלי בעולם,

has given me perspective, and my hurt,

נתן לי נקודת מבט, והכאב שלי,

my hurt has forced me to have hope,

הכאב שלי אילץ אותי להשיג תקווה,

have hope and to have faith, faith in myself,

להשיג תקווה ולהשיג אמונה, אמונה בעצמי,

faith in others, faith that it can get better,

אמונה באחרים, אמונה שאני יכול להבריא,

that we can change this, that we can speak up

שאנחנו יכולים לשנות את זה, שאנחנו יכולים לדבר בקול חזק

and speak out and fight back against ignorance,

ולדבר לכולם ולהשיב מלחמה בבורות,

fight back against intolerance,

להשיב מלחמה בחוסר סבלנות,

and more than anything,

ויותר מהכל,

learn to love ourselves,

ללמוד לאהוב את עצמנו,

learn to accept ourselves for who we are,

ללמוד לקבל את עצמו בזכות מה שאנחנו,

the people we are, not the people the world wants us to be.

האנשים שאנחנו, לא האנשים שהעולם רוצה שנהיה.

Because the world I believe in is one

כי העולם שאני מאמין בו הוא כזה

where embracing your light doesn't mean ignoring your dark.

שבו לאמץ את האור שלך לא אומר להתעלם מהחשכה שלך.

The world I believe in is one where we're measured

העולם שאני מאמין בו הוא כזה שבו אנחנו נמדדים

by our ability to overcome adversities, not avoid them.

ע"י היכולות שלנו להתגבר על מצוקה, לא להתחמק ממנה.

The world I believe in is one where I can look someone in the eye

העולם שאני מאמין בו הוא כזה שבו אני יכול להסתכל בעיניים של מישהו

and say, "I'm going through hell,"

ולהגיד, "אני עובר גיהינום,"

and they can look back at me and go, "Me too," and that's okay,

והם יכולים להסתכל עלי בחזרה ולהגיד, "גם אני", וזה בסדר,

and it's okay because depression is okay. We're people.

וזה בסדר להיות מדוכא זה בסדר. אנחנו אנשים.

We're people, and we struggle and we suffer

אנחנו אנשים, ואנחנו נאבקים ואנחנו סובלים

and we bleed and we cry, and if you think that true strength

ואנחנו מדממים ואנחנו בוכים, ואם אתה חושב שכוח אמיתי

means never showing any weakness, then I'm here

אומר לעולם לא להראות שום חולשה, אז אני כאן

to tell you you're wrong.

כדי להגיד לך שאתה טועה.

You're wrong, because it's the opposite.

אתה טועה, כי ההפך הוא הנכון.

We're people, and we have problems.

אנחנו אנשים, ויש לנו בעיות.

We're not perfect, and that's okay.

אנחנו לא מושלמים, וזה בסדר.

So we need to stop the ignorance,

אז אנחנו חייבים לעצור את הבורות,

stop the intolerance, stop the stigma,

לעצור את חוסר הסבלנות, לעצור את הדעה הקדומה,

and stop the silence, and we need to take away the taboos,

ולעצור את השתיקה, ואנחנו צריכים להוציא החוצה את הטאבו,

take a look at the truth, and start talking,

להעיף מבט באמת, ולהתחיל לדבר,

because the only way we're going to beat a problem

בגלל שהדרך היחידה שבה אנחנו הולכים לנצח בעיה

that people are battling alone

שאנשים נלחמים בה לבדם

is by standing strong together,

היא בכך שנעמוד יציבים ביחד,

by standing strong together.

שנעמוד יציבים ביחד.

And I believe that we can.

ואני מאמין שאנחנו יכולים.

I believe that we can. Thank you guys so much.

אני מאמין שאנחנו יכולים. תודה רבה לכם חברה.

This is a dream come true. Thank you. (Applause)

זה חלום שמתגשם. תודה לכם. (מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)