Why I put myself in danger to tell the stories of Gaza | Ameera Harouda

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Hello.

שלום.

This is my first trip,

זאת הנסיעה הראשונה שלי,

first time in life I'm outside of the walls of Gaza.

לראשונה בחיי אני נמצאת מחוץ לחומות עזה.

I'm so happy to be here.

אני כל-כך שמחה להיות כאן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

My ambition always was to be a pilot, to fly a plane,

תמיד שאפתי להיות טייסת. להטיס מטוס,

to feel free to fly the sky, to touch the sky.

להרגיש חופשיה לעוף בשמיים, לגעת בשמיים.

But that didn't happen.

אבל זה לא קרה.

Simply, I live in Gaza, there is no airport.

פשוט: אני חיה בעזה, ואין שם שדות תעופה.

All borders are closed on every side.

כל הגבולות סגורים, מכל הצדדים.

We live in one of the biggest prisons in the world.

אנו חיים באחד מבתי הכלא הגדולים בעולם.

The only thing I can do is just to look up to the sky.

הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להביט לשמיים.

On some days, we are lucky if we have electricity

בימים מסוימים יש לנו מזל אם יש לנו חשמל

for four or five hours.

במשך ארבע או חמש שעות.

When it's cold, we make a fire on the front or on the roof of our homes.

כשקר, אנו מדליקים מדורה בחזית הבית או על הגג.

Sometimes we make food, too.

לפעמים אנו מכינים כך אוכל.

My job in Gaza is to arrange everything for journalists who come to my homeland

בעזה, עבודתי היא לארגן הכל עבור עיתונאים שמבקרים במולדתי

to tell the stories about what's going on in Gaza.

כדי לספר את הסיפורים על מה שקורה בעזה.

Many mornings, I had to go to the border area

היו בקרים רבים שבהם נאלצתי ללכת לאזור הגבול

to collect a journalist.

כדי לאסוף עיתונאים.

If anything should happen to the journalist,

אם קורה משהו לעיתונאים,

or if the journalist decides to cover a story

או אם העיתונאים מחליטים לסקר סיפור

the government doesn't want us to cover,

שהממשלה לא רוצה שנסקר,

bad things could happen.

עלולים לקרות דברים רעים.

Navigating through my country helping journalists,

הניווט בארצי והעזרה לעיתונאים, יוצרי סרטים, צוותי חדשות -

filmmakers, news crews, is my working life.

זאת העבודה שלי.

I believe my success comes from building a relationship

אני מאמינה שהצלחתי נובעת מיצירת מערכות יחסים

not only with journalists and the news crews,

לא רק עם עיתונאים וצוותי חדשות,

but also with the communities in the Gaza Strip.

אלא גם עם הקהילות השונות שחיות ברצועת עזה.

These communities who don't want their stories to be told,

הקהילות האלה, שלא רוצות שסיפוריהן יסופרו,

I never looked to them as stories or numbers.

לעולם איני רואה בהן סיפורים או מספרים;

But like me, they are human beings.

הם בני-אדם כמוני.

I have built up many relationships over 10 years.

במשך עשר שנים יצרתי הרבה מערכות יחסים.

And guess what?

ואתם יודעים מה?

This gives me the chance to get access to people,

זה מאפשר לי גישה לאנשים ולסיפורים שאין לאחרים.

to stories that others can't.

In some certain situations, I feel, as a woman, I have more power.

במצבים מסוימים אני מרגישה שבתור אישה, יש לי יותר כוח.

Many male journalists in my society,

הרבה עיתונאים גברים בחברה שלי

they want to cover a story about drug addiction in my country.

רוצים לסקר התמכרויות לסמים בארצי.

That problem started when the Gaza tunnel was being built.

הבעיה החלה כשנבנתה מנהרת עזה.

With the siege on Gaza,

בימי המצור על עזה,

tunnels brought people all the basic needs

המנהרות סיפקו לאנשים את כל הצרכים הבסיסיים

like food, building material, other stuff we needed.

כמו מזון, חומרי בנין ודברים נחוצים נוספים.

But not anymore, because the Egyptian side flooded them up with water

אבל זה נגמר, כי הצד המצרי הציף את המנהרות במים

and they are not working anymore.

והן כבר לא פעילות.

Drugs were being smuggled,

הוברחו שם סמים

and many young people got addicted, too.

וצעירים רבים נעשו מכורים.

In the tradition of the Palestinian society,

במסורת החברה הפלסטינית,

it's forbidden for men to enter the household.

לגברים אסור להיכנס לבתי זרים,

So, no male journalists get the story.

אז שום עיתונאי לא יכול להשיג את הכתבה הזאת,

But I did.

אבל אני יכולתי.

I have a wonderful husband,

יש לי בעל נפלא,

a wonderful husband who supports me

בעל נפלא שתומך בי

despite all the criticism he gets from the society.

למרות כל הביקורת שהוא סופג מצד החברה.

He's at home now with my two kids,

עכשיו הוא בבית, עם שני ילדינו,

and I have another one that's growing in here.

ויש לי עוד אחד שגדל כאן, בפנים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I'm working, I call him every two hours,

כשאני עובדת, אני מתקשרת אליו מידי שעתיים,

and he knows if he doesn't hear from me,

והוא יודע שאם לא שמע ממני,

he should call my contact,

עליו להתקשר לאיש הקשר שלי,

the one who gives me access to the story,

זה שמאפשר לי את הסיקור,

which is the one who I trust.

אדם שאני בוטחת בו.

One of the times in Gaza,

באחת הפעמים, בעזה,

during the kidnapping of the British journalist Alan Johnston,

בימי חטיפתו של העיתונאי הבריטי, אלן ג'ונסטון,

I was asked by an American magazine

התבקשתי ע"י כתב-עת אמריקני

to set up a meeting with the kidnappers in Gaza, and I did.

לארגן פגישה בעזה עם החוטפים, והצלחתי לעשות זאת.

The journalist covering the story and I

העיתונאי שסיקר את המקרה ואני

were asked to meet outside of his hotel.

התבקשנו להיפגש מחוץ למלון שלו.

They came, they picked us up in a black van with black windows,

הם באו, אספו אותנו במטענית שחורה עם חלונות מושחרים,

they were wearing masks on that day.

הם לבשו מסכות

And they drove us away, far away in the middle of a field.

והם הסיעו אותנו משם הרחק, לאמצע שדה.

They took our cell phones

הם לקחו מאיתנו את הטלפונים הניידים

and we did the interview with the kidnapper outside in that field.

וערכנו את הראיון עם החוטף בחוץ, באותו שדה.

I was so scared that day,

באותו יום הייתי כל-כך מבוהלת,

a day I will never forget.

זה היה יום שלא אשכח.

So, why do I do what I do?

אז, מדוע אני עוסקת בזה?

I do it because I believe if I didn't,

משום שאני מאמינה שאם לא אעשה זאת,

a huge part of the story about Gaza will be missing.

יחסר חלק עצום מסיפורה של עזה.

There are some more stories I could tell you about my country.

אני יכולה לספר לכם סיפורים נוספים על ארצי,

And not all of them are bad.

ולא כולם רעים.

I love my country, despite the terrible situation we live in --

אני אוהבת את ארצי, למרות מצבנו הנורא --

siege, poverty, unemployment --

מצור, עוני, אבטלה --

but there is life.

אבל יש חיים.

There are people who are dreamers and amazing people full of energy.

יש חולמים, ויש אנשים מדהימים ומלאי מרץ.

We have wonderful music, and a great music school.

יש לנו מוסיקה נהדרת ובי"ס נהדר למוסיקה.

We have parkour dancers who dance in the rubble of their homes.

יש לנו רקדני פארקור שרוקדים בהריסות בתיהם.

And Gaza is the only place in the Arab world

ועזה היא גם המקום היחיד בעולם הערבי

where Muslims and Christians live in strong brotherhood.

שבו מוסלמים ונוצרים חיים באחווה טובה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

During the time of war,

בימי מלחמה,

the hardest part for me is leaving the house early in the morning,

הכי קשה לי לעזוב את ביתי מוקדם בבוקר,

leaving my children.

לעזוב את ילדי.

I take a picture of them everyday

אני מצלמת אותם בכל יום

because I never know if I will make it back to them.

כי אף פעם אינני יודעת אם אזכה לחזור אליהם.

Being a fixer and a journalist is difficult and dangerous in Gaza.

קשה ומסוכן להיות מארגנת ועיתונאית בעזה.

But when I hear the sound of the shelling or the sound of the bombing,

אבל כשאני שומעת את ההפגזות וההפצצות,

I just head straight toward it,

אני פונה היישר לשם,

because I want to be there first,

כי אני רוצה להיות שם ראשונה,

because these stories should be told.

משום שאת הסיפורים האלה מוכרחים לספר.

When my children were small and we heard the sound of the war,

כשילדי היו קטנים ושמענו את קולות המלחמה,

I used to tell them that they were fireworks.

סיפרתי להם שאלה זיקוקים.

Now they are older, they understand.

היום הם גדלו והם כבר מבינים.

I do have terrible nightmares

יש לי סיוטים איומים

because of all that I witnessed during war times,

בגלל כל מה שהייתי עדה לו בזמני מלחמה,

especially these lifeless bodies of young children.

במיוחד אותן גופות חסרות-חיים של ילדים קטנים.

I still remember a little girl, her name is Hala.

אני עדיין זוכרת ילדה קטנה, שמה חאלה.

She's the only survivor from her family.

היא היחידה ששרדה ממשפחתה.

Her picture will be with me forever.

לנצח אזכור את תמונתה.

I will never forget her.

לעולם לא אשכח אותה.

I'm proud that I can stand here and be here today with you.

אני גאה לעמוד כאן ולהיות היום איתכם.

I'm proud that I can tell you stories, sad and happy,

אני גאה לספר את סיפורי, העצובים והשמחים,

stories about my small corner of the world, Gaza.

סיפורים על פינתי הקטנה בעולם, עזה.

I'm proud that I am the first female fixer working in Gaza.

אני גאה להיות המארגנת הראשונה שפועלת בעזה.

And the funny thing is they call me Mr. Rambo in Gaza.

והמצחיק הוא שבעזה מכנים אותי "אדון רמבו".

(Laughter)

(צחוק)

I hope one day, I will get the chance to tell the stories of all other women,

אני מקווה שיום אחד יזדמן לי לספר את סיפורי כל יתר הנשים,

all other amazing women I know in my country.

כל יתר הנשים המופלאות שאני מכירה בארצי.

I hope that one day I can help other women in my country

אני מקווה שיום אחד אוכל לעזור לנשים נוספות בארצי

to be fixers like me.

להיות מארגנות, כמוני.

And of course sometimes, I feel I can't do this work anymore,

ולפעמים, כמובן, אני מרגישה שכבר איני יכולה לעסוק בכך,

it's just too much for me.

שזה יותר מדי בשבילי.

אבל אני זוכרת את המלים האלה:

But I remember these words:

"Don't limit your challenge, but challenge your limit.

"אל תגבילו את האתגרים שלכם; אתגרו את הגבולות שלכם.

Don't allow others to stand in front of your dreams."

"אל תניחו לאחרים לעמוד ביניכם לבין חלומותיכם."

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)