Diana Laufenberg: How to learn? From mistakes

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

I have been teaching for a long time,

אני מלמדת כבר הרבה זמן,

and in doing so

ותוך כדי כך

have acquired a body of knowledge about kids and learning

רכשתי ידע על ילדים ולמידה

that I really wish more people would understand

שהייתי רוצה להעביר לאחרים

about the potential of students.

לגבי הפוטנציאל של תלמידים.

In 1931, my grandmother --

ב1931 סבתא שלי --

bottom left for you guys over here --

למטה משמאל בשבילכם --

graduated from the eighth grade.

סיימה את כתה ח'.

She went to school to get the information

היא הלכה לבי"ס כדי לקבל מידע

because that's where the information lived.

כי שם המידע היה קיים.

It was in the books; it was inside the teacher's head;

הוא היה בספרים ובראשה של המורה,

and she needed to go there to get the information,

והיא היתה צריכה להגיע לשם כדי לקבל את המידע,

because that's how you learned.

כי כך למדת.

Fast-forward a generation:

דור אחד מאוחר יותר:

this is the one-room schoolhouse, Oak Grove,

זה בי"ס של חדר אחד, חורשת האלונים,

where my father went to a one-room schoolhouse.

שם אבי למד.

And he again had to travel to the school

וגם הוא היה צריך להגיע לביה"ס

to get the information from the teacher,

כדי לקבל את המידע מהמורה,

stored it in the only portable memory he has, which is inside his own head,

לשמור אותו בזכרון הנייד היחיד שהיה לו, שהיה בראשו,

and take it with him,

ולקחת אותו איתו.

because that is how information was being transported

כי כך המידע הועבר

from teacher to student and then used in the world.

ממורה לתלמיד, ואח"כ לשימוש בעולם.

When I was a kid,

כשאני הייתי ילדה,

we had a set of encyclopedias at my house.

היתה לנו אנציקלופדיה בבית.

It was purchased the year I was born,

היא נקנתה בשנה בה נולדתי,

and it was extraordinary,

והיא היתה יוצאת מן הכלל,

because I did not have to wait to go to the library to get to the information.

כי לא הייתי צריכה לחכות כדי להגיע לספריה על מנת להשיג מידע.

The information was inside my house

המידע היה בתוך ביתי

and it was awesome.

וזה היה מדהים.

This was different

זה היה שונה

than either generation had experienced before,

מהחוויות של הדורות הקודמים,

and it changed the way I interacted with information

וזה שינה את האינטראקציה שלי עם מידע,

even at just a small level.

ולו רק במעט.

But the information was closer to me.

אבל המידע היה קרוב יותר אלי.

I could get access to it.

היתה לי גישה אליו.

In the time that passes

בזמן שחלף

between when I was a kid in high school

מאז היותי בתיכון

and when I started teaching,

ועד שהתחלתי ללמד,

we really see the advent of the Internet.

אנחנו רואים את עליית האינטרנט.

Right about the time that the Internet gets going

בערך בזמן שהאינטרנט מתחיל לפעול

as an educational tool,

ככלי חינוכי,

I take off from Wisconsin

אני עוזבת את וויסקונסין

and move to Kansas, small town Kansas,

ועוברת לקנזס, עם ערים קטנות,

where I had an opportunity to teach

מקום בו היתה לי הזדמנות ללמד

in a lovely, small-town,

במחוז מקסים

rural Kansas school district,

של קנזס הכפרית,

where I was teaching my favorite subject,

ושם לימדתי את הנושא האהוב עלי,

American government.

ממשל אמריקני.

My first year -- super gung-ho -- going to teach American government,

זו השנה הראשונה שלי, ואני מורעלת, הולכת ללמד ממשל אמריקני,

loved the political system.

את המערכת הפוליטית האהובה,

Kids in the 12th grade:

ילדים בי"ב -

not exactly all that enthusiastic

לא כ"כ נלהבים

about the American government system.

בקשר לשיטת הממשל.

Year two: learned a few things -- had to change my tactic.

שנה שנייה - למדתי כמה דברים, שיניתי את הטקטיקה.

And I put in front of them an authentic experience

ואני מעמידה בפניהם חוויה אותנטית

that allowed them to learn for themselves.

שמאפשרת להם ללמוד בעצמם.

I didn't tell them what to do or how to do it.

לא אמרתי להם מה לעשות, או איך.

I posed a problem in front of them,

הצבתי בפניהם בעיה,

which was to put on an election forum for their own community.

שהיתה ליצור פורום בחירות לקהילה שלהם.

They produced flyers. They called offices.

הם ייצרו פלאיירים, התקשרו למשרדים,

They checked schedules. They were meeting with secretaries.

בדקו ביומנים, נפגשו עם מזכירות,

They produced an election forum booklet

ייצרו ספר בחירות

for the entire town to learn more about their candidates.

כך שכל העיר תכיר טוב יותר את המועדמים שלהם.

They invited everyone into the school

הם הזמינו את כולם לביה"ס

for an evening of conversation

לערב של שיחות

about government and politics

על ממשל ופוליטיקה

and whether or not the streets were done well,

ועל השאלה אם הרחובות עשויים היטב,

and really had this robust experiential learning.

והיתה להם חווית לימוד חזקה.

The older teachers -- more experienced --

המורים הותיקים יותר - יותר מנוסים -

looked at me and went,

הסתכלו עלי ואמרו:

"Oh, there she is. That's so cute. She's trying to get that done."

"או, זה כ"כ חמוד. היא מנסה להצליח בזה."

(Laughter)

(צחוק)

"She doesn't know what she's in for."

"היא לא יודעת מה מחכה לה."

But I knew that the kids would show up,

אבל אני ידעתי שהילדים יגיעו.

and I believed it,

והאמנתי בזה.

and I told them every week what I expected out of them.

וכל שבוע אמרתי להם מה אני מצפה מהם.

And that night, all 90 kids --

ובלילה ההוא, כל 90 הילדים --

dressed appropriately, doing their job, owning it.

התלבשו יפה, עשו את התפקיד שלהם, השתלטו על העניין.

I had to just sit and watch.

אני הייתי צריכה רק לשבת ולהסתכל.

It was theirs. It was experiential. It was authentic.

זה היה שלהם. זה היה חוויתי. זה היה אותנטי.

It meant something to them.

זה היה משמעותי עבורם.

And they will step up.

והם יתקדמו.

From Kansas, I moved on to lovely Arizona,

מקנזס עברתי לאריזונה היפה,

where I taught in Flagstaff for a number of years,

שם לימדתי בפלאגסטאף מספר שנים,

this time with middle school students.

הפעם תלמידי חטיבה.

Luckily, I didn't have to teach them American government.

למזלי לא הייתי צריכה ללמד אותם ממשל אמריקני.

Could teach them the more exciting topic of geography.

יכולתי ללמד אותם גיאוגרפיה - יותר מעניין.

Again, "thrilled" to learn.

שוב, נרגשים ללמוד...

But what was interesting

אבל מה שהיה מעניין

about this position I found myself in in Arizona,

במצב בו מצאתי את עצמי באריזונה,

was I had this really

הוא שהיתה לי באמת

extraordinarily eclectic group of kids to work with

קבוצת ילדים אקלקטית באופן יוצא דופן

in a truly public school,

בבי"ס ציבורי לחלוטין.

and we got to have these moments where we would get these opportunities.

וזכינו בכמה רגעים בהם... זכינו בכמה הזדמנויות.

And one opportunity

והזדמנות אחת

was we got to go and meet Paul Rusesabagina,

היתה לפגוש את פול רוזאבגינה,

which is the gentleman

הוא האדון

that the movie "Hotel Rwanda" is based after.

עליו מבוסס הסרט "מלון רואנדה".

And he was going to speak at the high school next door to us.

והוא עמד לנאום בתיכון שלידינו.

We could walk there. We didn't even have to pay for the buses.

יכולנו ללכת לשם, לא היינו צריכים אפילו לשלם על הסעות.

There was no expense cost. Perfect field trip.

לא היו שום הוצאות. טיול שדה מושלם.

The problem then becomes

הבעיה היתה

how do you take seventh- and eighth-graders to a talk about genocide

איך לקחת תלמידי ז-ח לשיחה על רצח עם

and deal with the subject in a way

ולהתמודד עם הנושא

that is responsible and respectful,

באחריות וכבוד,

and they know what to do with it.

כך שהם ידעו להתמודד איתו.

And so we chose to look at Paul Rusesabagina

אז בחרנו להסתכל על פול רוזאבגינה

as an example of a gentleman

כאל דוגמא לאדם

who singularly used his life to do something positive.

שעשה דבר חיובי להפליא עם החיים שלו.

I then challenged the kids to identify

ואז ביקשתי מהילדים, כאתגר, לזהות

someone in their own life, or in their own story, or in their own world,

מישהו מהחיים שלהם, מהעולם שלהם,

that they could identify that had done a similar thing.

שעשה דבר דומה, ושהם יכולים להזדהות איתו.

I asked them to produce a little movie about it.

ביקשתי מהם ליצור על כך סרט קצר.

It's the first time we'd done this.

זו הפעם הראשונה שעשינו את זה.

Nobody really knew how to make these little movies on the computer,

אף אחד לא ידע איך להכין את הסרטים האלה במחשב.

but they were into it. And I asked them to put their own voice over it.

אבל הם נכנסו לזה. וביקשתי מהם לקריין את זה.

It was the most awesome moment of revelation

וזה היה רגע התגלות מדהים

that when you ask kids to use their own voice

שכשמבקשים מילדים להשתמש בקול שלהם

and ask them to speak for themselves,

ומבקשים מהם לדבר בשם עצמם,

what they're willing to share.

שהם מוכנים לשתף בדברים מדהימים.

The last question of the assignment is:

השאלה האחרונה במטלה היתה:

how do you plan to use your life

איך אתם מתכוונים להשתמש בחיים שלכם

to positively impact other people?

כדי להשפיע לטובה על אנשים אחרים?

The things that kids will say

הדברים שילדים יאמרו,

when you ask them and take the time to listen

כשאת מבקשת מהם, וכשאת מוכנה לקחת את הזמן כדי להקשיב,

is extraordinary.

הם מדהימים.

Fast-forward to Pennsylvania, where I find myself today.

נעבור לפנסילבניה, שם אני נמצאת כיום.

I teach at the Science Leadership Academy,

אני מלמדת באקדמיה למנהיגות מדעית,

which is a partnership school between the Franklin Institute

שזה בי"ס בשותפות של מכון פרנקלין

and the school district of Philadelphia.

ומחוז פילידלפיה.

We are a nine through 12 public school,

אנחנו בי"ס ציבורי לכיתות ט-י"ב,

but we do school quite differently.

אבל אנחנו בי"ס אחר.

I moved there primarily

עברתי לשם בעיקר

to be part of a learning environment

כדי להיות חלק מסביבת לימוד

that validated the way that I knew that kids learned,

שמתקפת את הדרך בה ידעתי שילדים לומדים,

and that really wanted to investigate

ושבאמת רוצה לחקור

what was possible

את האפשרויות הקיימות

when you are willing to let go

כשאתה מוכן לוותר

of some of the paradigms of the past,

על כמה פרדיגמות מהעבר,

of information scarcity when my grandmother was in school

של מחסור במידע, כפי שהיה בביה"ס של סבתי

and when my father was in school and even when I was in school,

ושל אבי, ואפילו כפי שהיה בתקופתי,

and to a moment when we have information surplus.

ולעבור לזמן בו יש עודף במידע.

So what do you do when the information is all around you?

אז מה עושים כשאתם מוקפים במידע?

Why do you have kids come to school

למה אתם לוקחים את הילדים לביה"ס

if they no longer have to come there to get the information?

אם הם לא חייבים להגיע אליו כדי לקבל מידע?

In Philadelphia we have a one-to-one laptop program,

בפילידלפיה יש לנו תכנית של מחשב נייד לכל ילד,

so the kids are bringing in laptops with them everyday,

אז הילדים מביאים איתם את המחשבים כל יום,

taking them home, getting access to information.

לוקחים אותם הביתה, ויש להם גישה למידע.

And here's the thing that you need to get comfortable with

וצריך להתרגל לרעיון הבא

when you've given the tool

כשנותנים לך את הכלי

to acquire information to students,

לרכישת מידע לתלמידים,

is that you have to be comfortable with this idea

צריך להתרגל לרעיון

of allowing kids to fail

של לתת לילדים להיכשל

as part of the learning process.

כחלק מתהליך הלימוד שלהם.

We deal right now in the educational landscape

היום בנוף החינוכי אנחנו מתמודדים

with an infatuation

עם אהבה עיוורת

with the culture of one right answer

לתרבות של תשובה אחת נכונה

that can be properly bubbled on the average multiple choice test,

שאפשר לאלץ אותה לתוך מבחן אמריקאי,

and I am here to share with you:

ואני רוצה לשתף אתכם בכך

it is not learning.

שזאת לא למידה.

That is the absolute wrong thing to ask,

זו בקשה שגויה לחלוטין,

to tell kids to never be wrong.

להגיד לילדים לא לטעות אף פעם.

To ask them to always have the right answer

לבקש מהם שתמיד תהיה להם התשובה הנכונה

doesn't allow them to learn.

זה לא מאפשר להם ללמוד.

So we did this project,

אז הרצנו את הפרוייקט הזה,

and this is one of the artifacts of the project.

וזה אחד התוצרים של הפרוייקט.

I almost never show them off

אני בדרך כלל לא מציגה אותם

because of the issue of the idea of failure.

בגלל הרעיון של לאפשר כשלון.

My students produced these info-graphics

התלמידים שלי ייצרו את גרפיקות המידע האלה

as a result of a unit that we decided to do at the end of the year

כתוצאה מיחידה עליה החלטנו בסוף השנה

responding to the oil spill.

בתגובה לנזילת הנפט.

I asked them to take the examples that we were seeing

ביקשתי מהם לקחת דוגמאות

of the info-graphics that existed

מגרפיקות מידע קיימות שאנו רואים

in a lot of mass media,

בכלי התקשורת,

and take a look at what were the interesting components of it,

לבחון את המרכיבים המעניינים בהם,

and produce one for themselves

ולייצר אחד עבור עצמם

of a different man-made disaster from American history.

מאסון אחר בהיסטוריה האמריקאית שנגרם ע"י אדם.

And they had certain criteria to do it.

והיו להם קריטריונים מסויימים איך לעשות את זה.

They were a little uncomfortable with it,

לא היה להם כ"כ נוח עם המשימה,

because we'd never done this before, and they didn't know exactly how to do it.

כי לא עשינו דבר כזה, והם לא ידעו איך לגשת לזה.

They can talk -- they're very smooth,

הם יודעים לדבר, הם חלקי לשון,

and they can write very, very well,

הם יודעים גם לכתוב, מאוד טוב,

but asking them to communicate ideas in a different way

אבל כשביקשתי מהם לתקשר את הרעיונות שלהם בדרך אחרת

was a little uncomfortable for them.

זה לא היה להם כ"כ נוח.

But I gave them the room to just do the thing.

אבל נתתי להם את המרחב פשוט לעשות את זה.

Go create. Go figure it out.

תיצרו. תפתרו את זה.

Let's see what we can do.

בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות.

And the student that persistently

והתלמיד שבאופן עקבי

turns out the best visual product did not disappoint.

תמיד מייצר תוצרים ויזואלים טובים, לא אכזב.

This was done in like two or three days.

זה נעשה ביומיים-שלושה.

And this is the work of the student that consistently did it.

וזאת העבודה שלו.

And when I sat the students down, I said, "Who's got the best one?"

וכשאני שאלתי את התלמידים "מי הכי הצליח?"

And they immediately went, "There it is."

הם מיד אמרו: "הנה זה."

Didn't read anything. "There it is."

הם לא קראו שום דבר. "הנה זה."

And I said, "Well what makes it great?"

ואני אמרתי, "אז מה הופך את זה למצוין?"

And they're like, "Oh, the design's good, and he's using good color.

והם כאילו "או, העיצוב יפה, והוא עושה שימוש יפה בצבע.

And there's some ... " And they went through all that we processed out loud.

ויש גם..." והם נתנו עוד הסברים.

And I said, "Go read it."

ואז אמרתי, "לכו תקראו את זה."

And they're like, "Oh, that one wasn't so awesome."

והם כאילו, "או, זה לא כ"כ מדהים."

And then we went to another one --

ואז הלכנו לאחד אחר --

it didn't have great visuals, but it had great information --

שלא היה כ"כ יפה, אבל הכיל מידע מצוין --

and spent an hour talking about the learning process,

ואחרי שבילינו שעה בשיחה על תהליך הלימוד,

because it wasn't about whether or not it was perfect,

כי זו לא היתה שאלה אם זה מושלם או לא,

or whether or not it was what I could create.

או אם אני הייתי יכול לייצר כזה,

It asked them to create for themselves,

הם היו אמורים לייצר עבור עצמם.

and it allowed them to fail,

וזה אפשר להם להיכשל,

process, learn from.

לעבד, ללמוד.

And when we do another round of this in my class this year,

וכשנעשה זאת שוב השנה,

they will do better this time,

הם יצליחו יותר.

because learning

כי למידה

has to include an amount of failure,

חייבת לכלול כמות מסויימת של כשלון,

because failure is instructional

כי כשלון הוא מרכיב חינוכי

in the process.

בתהליך.

There are a million pictures

יש מיליון תמונות

that I could click through here,

שהייתי יכולה להראות לכם כאן,

and had to choose carefully -- this is one of my favorites --

והייתי צריכה לבחור היטב - זו אחת האהובות עלי -

of students learning,

של תלמידים לומדים,

of what learning can look like

של איך למידה יכולה להיראות

in a landscape where we let go of the idea

בנוף בו אנחנו מוותרים על הרעיון

that kids have to come to school to get the information,

שהילדים חייבים להגיע לביה"ס כדי לקבל את המידע,

but instead, ask them what they can do with it.

ובמקום, שואלים אותם מה הם יכולים לעשות איתו.

Ask them really interesting questions.

שואלים אותם שאלות מעניינות באמת.

They will not disappoint.

הם לא יאכזבו.

Ask them to go to places,

תבקשו מהם ללכת למקומות,

to see things for themselves,

לראות דברים בעצמם,

to actually experience the learning,

לחוות ממש את הלמידה,

to play, to inquire.

לשחק, לחקור.

This is one of my favorite photos,

זו אחת התמונות האהובות עלי,

because this was taken on Tuesday,

כי היא צולמה ביום ג',

when I asked the students to go to the polls.

כשביקשתי מהתלמידים שלי ללכת לקלפיות.

This is Robbie, and this was his first day of voting,

זה רובי ביום הבחירות הראשון שלו,

and he wanted to share that with everybody and do that.

והוא רצה לשתף את כולם.

But this is learning too,

אבל גם זו למידה,

because we asked them to go out into real spaces.

כי ביקשנו מהם ללכת למקומות אמיתיים.

The main point

הנקודה העיקרית

is that, if we continue to look at education

היא שאם נמשיך להסתכל על חינוך

as if it's about coming to school

כאל הצורך להגיע לביה"ס

to get the information

כדי לקבל מידע

and not about experiential learning,

ולא כאל למידה חווייתית,

empowering student voice and embracing failure,

העצמת קולם של התלמידים וקבלת הכשלונות,

we're missing the mark.

אנחנו מפספסים.

And everything that everybody is talking about today

וכל מה שכולם מדברים עליו היום

isn't possible if we keep having an educational system

לא יתאפשר אם מערכת החינוך שלנו

that does not value these qualities,

תמשיך לא להעריך את האיכויות הללו,

because we won't get there with a standardized test,

כי אנחנו לא נגיע ליעדים עם מבחנים סטנדרטיים,

and we won't get there with a culture of one right answer.

ולא נגיע לשם עם תרבות של תשובה אחת נכונה.

We know how to do this better,

אנחנו יודעים איך לעשות זאת טוב יותר,

and it's time to do better.

והגיע הזמן לעשות את זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)