Connected, but alone? | Sherry Turkle

מתרגם: Avi Cohen מבקר: Ido Dekkers

Just a moment ago,

רק לפני רגע

my daughter Rebecca texted me for good luck.

"בתי רבקה סימסה לי "בהצלחה.

Her text said,

בהודעה שלה נאמר,

"Mom, you will rock."

"אמא, את תהיי פגז!"

I love this.

אהבתי את זה.

Getting that text

קבלת המסרון הזה

was like getting a hug.

היתה כמו לקבל חיבוק.

And so there you have it.

אז מה דעתכם:

I embody

אני מגלמת

the central paradox.

את הפרדוקס המרכזי.

I'm a woman

אני אשה

who loves getting texts

שאוהבת לקבל מסרונים

who's going to tell you

ושעומדת לספר לכם

that too many of them can be a problem.

שיותר מדי מסרונים יכולים להפוך לבעיה.

Actually that reminder of my daughter

למעשה, התזכורת הזאת מבתי

brings me to the beginning of my story.

מביאה אותי לתחילת סיפורי.

1996, when I gave my first TEDTalk,

1996, כשהרציתי לראשונה ב-TEDTalk,

Rebecca was five years old

רבקה היתה בת חמש

and she was sitting right there

והיא ישבה ממש כאן

in the front row.

בשורה הראשונה.

I had just written a book

ממש אז כתבתי ספר

that celebrated our life on the internet

שכולו שבחים לחיים המקוונים

and I was about to be on the cover

ועמדתי להופיע על שער

of Wired magazine.

המגזין "ווירד".

In those heady days,

בימים המשכרים ההם,

we were experimenting

התנסינו

with chat rooms and online virtual communities.

בחדרי צ'אט ובקהילות וירטואליות.

We were exploring different aspects of ourselves.

חקרנו היבטים שונים של עצמנו.

And then we unplugged.

ואז התנתקנו מהחוטים.

I was excited.

התרגשתי מאד.

And, as a psychologist, what excited me most

וכפסיכולוגית, מה שהכי ריגש אותי

was the idea

היה הרעיון

that we would use what we learned in the virtual world

שנשתמש במה שלמדנו בעולם הוירטואלי

about ourselves, about our identity,

לגבי עצמנו, לגבי זהותנו,

to live better lives in the real world.

על מנת לחיות טוב יותר בעולם האמיתי.

Now fast-forward to 2012.

ועכשיו נריץ קדימה ל-2012.

I'm back here on the TED stage again.

אני שוב כאן על בימת TED.

My daughter's 20. She's a college student.

בתי בת 20. היא לומדת בקולג'.

She sleeps with her cellphone,

היא ישנה עם הטלפון הנייד שלה,

so do I.

וכך גם אני.

And I've just written a new book,

ולאחרונה כתבתי ספר חדש,

but this time it's not one

אבל הפעם זה איננו ספר

that will get me on the cover

שיציג אותי על השער

of Wired magazine.

של מגזין "ווירד".

So what happened?

אז מה קרה?

I'm still excited by technology,

אני עדיין מתרגשת מטכנולוגיה,

but I believe,

אבל אני מאמינה,

and I'm here to make the case,

ובאתי לכאן כדי להציג טיעון שאומר

that we're letting it take us places

שאנו מניחים לזה לקחת אותנו למקומות

that we don't want to go.

שאינו רוצים ללכת אליהם.

Over the past 15 years,

במשך חמש עשרה השנים האחרונות,

I've studied technologies of mobile communication

למדתי טכנולוגיות של תקשורת ניידת

and I've interviewed hundreds and hundreds of people,

וראיינתי מאות רבות של אנשים,

young and old,

צעירים ומבוגרים,

about their plugged in lives.

על החיים המחוברים שלהם.

And what I've found

וגיליתי

is that our little devices,

שהמכשירים הקטנים שלנו,

those little devices in our pockets,

המכשירים הקטנים האלו שבכיסינו,

are so psychologically powerful

כל כך חזקים מבחינה פסיכולוגית

that they don't only change what we do,

שהם לא רק משנים את מה שאנו עושים,

they change who we are.

אלא גם את מי שאנחנו.

Some of the things we do now with our devices

חלק מהדברים שאנו עושים כיום עם המכשירים שלנו

are things that, only a few years ago,

הם דברים שרק לפני שנים מעטות,

we would have found odd

היינו מחשיבים כמוזרים

or disturbing,

או מטרידים,

but they've quickly come to seem familiar,

אבל הם מהר מאד הפכו למוכרים,

just how we do things.

לדברים שאנחנו פשוט עושים.

So just to take some quick examples:

ורק כדי לתת כמה דוגמאות מהירות:

People text or do email

אנשים מסמסים או כותבים דוא"ל

during corporate board meetings.

במהלכן של ישיבות.

They text and shop and go on Facebook

הם מסמסים, קונים ונכנסים לפייסבוק

during classes, during presentations,

תוך כדי שיעורים, תוך כדי הרצאות,

actually during all meetings.

למעשה, במהלך כל הפגישות.

People talk to me about the important new skill

אנשים מדברים איתי על המיומנות החדשה החשובה

of making eye contact

של יצירת קשר-עין

while you're texting.

בזמן שאתה מסמס

(Laughter)

(צחוק)

People explain to me

אנשים מסבירים לי

that it's hard, but that it can be done.

שזה קשה, אבל ניתן לביצוע.

Parents text and do email

הורים מסמסים וכותבים דוא"ל

at breakfast and at dinner

בארוחת בוקר ובארוחת ערב

while their children complain

בעוד ילדיהם מתלוננים

about not having their parents' full attention.

שאינם זוכים תשומת ליבם המלאה של הוריהם.

But then these same children

אבל בה-בעת אותם הילדים

deny each other their full attention.

מונעים תשומת-לב מלאה זה מזה.

This is a recent shot

זוהי תמונה עכשווית

of my daughter and her friends

של בתי וחברותיה

being together

יושבות ביחד

while not being together.

בזמן שהן ממש לא ביחד.

And we even text at funerals.

אנחנו אפילו מסמסים בזמן הלוויות.

I study this.

חקרתי את זה.

We remove ourselves

אנחנו מוציאים את עצמנו

from our grief or from our revery

מהיגון שלנו ומהרהורינו

and we go into our phones.

ונכנסים לתוך הטלפונים שלנו.

Why does this matter?

מדוע זה חשוב?

It matters to me

זה חשוב לי

because I think we're setting ourselves up for trouble --

כי אני סבורה שאנחנו מזמינים לעצמנו בעיה --

trouble certainly

זו ללא ספק בעיה

in how we relate to each other,

מבחינת איך שאנו מתייחסים אחד לשני,

but also trouble

אבל זו גם בעיה

in how we relate to ourselves

מבחינת איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו

and our capacity for self-reflection.

ומבחינת היכולת שלנו להתבוננות עצמית.

We're getting used to a new way

אנו מתרגלים לדרך החדשה

of being alone together.

של להיות לבד ביחד.

People want to be with each other,

אנשים רוצים להיות זה עם זה,

but also elsewhere --

אבל גם להיות במקום אחר --

connected to all the different places they want to be.

מחוברים לכל המקומות שהם רוצים להיות בהם.

People want to customize their lives.

אנשים רוצים להתאים אישית את חייהם.

They want to go in and out of all the places they are

הם רוצים להכנס ולצאת מכל המקומות שלהם

because the thing that matters most to them

כי הדבר החשוב ביותר עבורם

is control over where they put their attention.

הוא השליטה על מוקד תשומת הלב שלהם.

So you want to go to that board meeting,

אז אתה רוצה ללכת לישיבת ההנהלה,

but you only want to pay attention

אבל אתה רוצה רק לשים לב

to the bits that interest you.

לפרטים שמעניינים אותך.

And some people think that's a good thing.

ויש אנשים שחושבים שזה דבר טוב.

But you can end up

אבל אתם עלולים להגיע למצב

hiding from each other,

בו אתם מסתתרים זה מזה,

even as we're all constantly connected to each other.

גם אם כולנו מחוברים בינינו באופן קבוע.

A 50-year-old business man

איש עסקים בן חמישים

lamented to me

קונן בפני

that he feels he doesn't have colleagues anymore at work.

שהוא מרגיש שאין לו יותר עמיתים במקום העבודה.

When he goes to work, he doesn't stop by to talk to anybody,

כשהוא הולך לעבודה הוא לא עוצר לדבר עם אף אחד,

he doesn't call.

הוא לא מתקשר.

And he says he doesn't want to interrupt his colleagues

והוא אומר שהוא לא רוצה להפריע לעמיתיו

because, he says, "They're too busy on their email."

מאחר, הוא אומר, ש"הם עסוקים מידי בדוא"לים שלהם".

But then he stops himself

אבל אז הוא עוצר בעצמו

and he says, "You know, I'm not telling you the truth.

ואומר:" את יודעת, אני לא אומר לך את האמת.

I'm the one who doesn't want to be interrupted.

אני הוא זה שלא רוצה שיפריעו לו

I think I should want to,

אני חושב שכדאי היה לי שיפריעו לי,

but actually I'd rather just do things on my Blackberry."

אבל בפועל אני מעדיף לעשות דברים בבלקברי שלי."

Across the generations,

במהלך הדורות,

I see that people can't get enough of each other,

אני מבחינה שהאנשים נורא רוצים להיות זה עם זה

if and only if

אם ורק אם

they can have each other at a distance,

הם יכולים להיות זה עם זה מרחוק,

in amounts they can control.

בכמויות שבהן הם יכולים לשלוט.

I call it the Goldilocks effect:

אני קוראת לזה "אפקט זהבה [ושלושת הדובים]":

not too close, not too far,

לא קרוב מדי, לא רחוק מדי,

just right.

בדיוק במידה.

But what might feel just right

אבל מה שמורגש בתור המידה הנכונה

for that middle-aged executive

אצל מנהל בגיל הביניים

can be a problem for an adolescent

יכול להוות בעיה לנער מתבגר

who needs to develop face-to-face relationships.

שצריך לפתח מערכת יחסים של פנים-אל-פנים.

An 18-year-old boy

נער בן שמונה עשרה

who uses texting for almost everything

שמשתמש במסרונים כמעט לכל דבר

says to me wistfully,

אומר לי בכמיהה,

"Someday, someday,

"יום אחד, יום אחד,

but certainly not now,

אבל בטח לא עכשיו,

I'd like to learn how to have a conversation."

אני רוצה ללמוד איך לנהל שיחה."

When I ask people

כשאני שואלת אנשים

"What's wrong with having a conversation?"

"מה רע בלנהל שיחה?"

People say, "I'll tell you what's wrong with having a conversation.

אנשים אומרים, "אומר לך מה הבעיה בלנהל שיחה.

It takes place in real time

זה קורה בזמן אמיתי

and you can't control what you're going to say."

ואין לך שליטה על מה שאתה עומד לומר."

So that's the bottom line.

אז זוהי השורה התחתונה.

Texting, email, posting,

מסרונים, דוא"ל, פוסטים,

all of these things

כל הדברים הללו

let us present the self as we want to be.

נותנים לנו אפשרות להציג את מי שהיינו רוצים להיות.

We get to edit,

באפשרותנו לערוך,

and that means we get to delete,

וזה אומר שבאפשרותנו למחוק,

and that means we get to retouch,

וזה אומר שיש באפשרותנו לבצע תיקונים קלים

the face, the voice,

בפנים, בקול,

the flesh, the body --

בבשר, בגוף --

not too little, not too much,

לא פחות מדי, לא יותר מדי,

just right.

בדיוק במידה.

Human relationships

יחסי אנוש

are rich and they're messy

הם עשירים ומבולגנים

and they're demanding.

והם תובעניים.

And we clean them up with technology.

אך אנו מנקים אותם בעזרת הטכנולוגיה.

And when we do,

וכשאנו עושים זאת,

one of the things that can happen

אחד הדברים שעלול לקרות

is that we sacrifice conversation

הוא שאנו מקריבים שיחה

for mere connection.

לטובת סתם חיבור.

We short-change ourselves.

אנו מרמים את עצמנו,

And over time,

ולעם הזמן,

we seem to forget this,

אנו נוטים לשכוח זאת,

or we seem to stop caring.

או שזה מפסיק להיות אכפת לנו.

I was caught off guard

נתפסתי לא מוכנה

when Stephen Colbert

כשסטיבן קולבר

asked me a profound question,

שאל אותי שאלה כבדת-משקל,

a profound question.

שאלה כבדת-משקל.

He said, "Don't all those little tweets,

הוא אמר: "האם כל אותם ציוצים,

don't all those little sips

כל אותן לגימות קטנות

of online communication,

של תקשורת מקוונת,

add up to one big gulp

אינם מסתכמים בלגימה אחת גדולה

of real conversation?"

של שיחה אמיתית?"

My answer was no,

תשובתי היתה, לא,

they don't add up.

הם לא מסתכמים בכך.

Connecting in sips may work

תקשורת בלגימות קטנות עשויה לעבוד

for gathering discrete bits of information,

כשמדובר באיסוף פיסות מידע בודדות,

they may work for saying, "I'm thinking about you,"

זה עשוי לעבוד כדי לומר, "אני חושב עליך,"

or even for saying, "I love you," --

או אפילו "אני אוהב אותך," --

I mean, look at how I felt

הרי ראיתם איך הרגשתי

when I got that text from my daughter --

כשקיבלתי את המסרון מהבת שלי --

but they don't really work

אבל הם לא עובדים באמת

for learning about each other,

אם רוצים ללמוד זה על זה,

for really coming to know and understand each other.

אם רוצים באמת להכיר ולהבין זה את זה.

And we use conversations with each other

ואנו משתמשים בשיחות בינינו

to learn how to have conversations

כדי ללמוד כיצד לשוחח

with ourselves.

עם עצמנו.

So a flight from conversation

ולכן בריחה משיחה

can really matter

יכולה להיות משמעותית

because it can compromise

כי זה עלול לפגוע

our capacity for self-reflection.

ביכולת שלנו להתבוננות עצמית.

For kids growing up,

עבור ילדים שגדלים,

that skill is the bedrock of development.

מיומנות זו היא תשתית ההתפתחות.

Over and over I hear,

שוב ושוב אני שומעת,

"I would rather text than talk."

אני מעדיף לסמס ולא לדבר."

And what I'm seeing

ומה שאני רואה

is that people get so used to being short-changed

שאנשים כבר מורגלים מאד להיות מרומים

out of real conversation,

במקום שיחה אמיתית,

so used to getting by with less,

הם כה רגילים להסתפק במועט,

that they've become almost willing

שהם כמעט מוכנים

to dispense with people altogether.

לוותר בכלל על אנשים אחרים.

So for example,

לדוגמה,

many people share with me this wish,

הרבה אנשים חולקים איתי משאלה,

that some day a more advanced version of Siri,

שיום אחד גרסה מתקדמת יותר של סירי,

the digital assistant on Apple's iPhone,

העוזר הדיגיטלי של האייפון של אפל,

will be more like a best friend,

תהיה יותר כמו החבר הכי טוב,

someone who will listen

מישהו שמקשיב

when others won't.

בשעה שהאחרים אינם מקשיבים.

I believe this wish

אני מאמינה שמשאלה זו

reflects a painful truth

משקפת אמת מכאיבה

that I've learned in the past 15 years.

שלמדתי במשך חמש עשרה השנים האחרונות.

That feeling that no one is listening to me

ההרגשה שאף אחד אינו מקשיב לי

is very important

היא חשובה מאד

in our relationships with technology.

ביחסי הגומלין שלנו עם הטכנולוגיה.

That's why it's so appealing

זאת הסיבה מדוע זה כל כך מושך

to have a Facebook page

שיהיה לך דף פייסבוק

or a Twitter feed --

או דף טוויטר --

so many automatic listeners.

כל כך הרבה מאזינים אוטומטיים.

And the feeling that no one is listening to me

וההרגשה שאף אחד אינו מקשיב לי

make us want to spend time

גורמת לנו לרצות להקדיש זמן

with machines that seem to care about us.

למכונות שכאילו אכפת להן מאיתנו.

We're developing robots,

אנו מפתחים רובוטים,

they call them sociable robots,

שמכונים רובוטים מתחברתים

that are specifically designed to be companions --

הם מתוכננים במיוחד להיות בני-לוויה --

to the elderly,

לקשישים,

to our children,

לילדינו,

to us.

לנו.

Have we so lost confidence

האם איבדנו את האמון

that we will be there for each other?

בכך שנהיה זמינים איש לרעהו?

During my research

בזמן המחקר שלי

I worked in nursing homes,

עבדתי בבתים סיעודיים,

and I brought in these sociable robots

והבאתי את הרובוטים המתחברתים הללו

that were designed to give the elderly

שתוכננו להעניק לקשישים

the feeling that they were understood.

את ההרגשה שמבינים אותם.

And one day I came in

ויום אחד הגעתי

and a woman who had lost a child

ואישה שאיבדה ילד

was talking to a robot

דיברה עם רובוט

in the shape of a baby seal.

בצורת גור כלב-ים.

It seemed to be looking in her eyes.

הוא נראה כאילו הוא מביט בעיניה.

It seemed to be following the conversation.

הוא נראה כאילו הוא עוקב אחרי השיחה.

It comforted her.

הוא ניחם אותה.

And many people found this amazing.

והרבה אנשים חשבו שזה מדהים.

But that woman was trying to make sense of her life

אבל האישה ניסתה למצוא משמעות בחייה

with a machine that had no experience

עם מכונה שלא היה לה ניסיון

of the arc of a human life.

של קשת החיים האנושיים.

That robot put on a great show.

הרובוט נתן הצגה מעולה.

And we're vulnerable.

ואנחנו הרי פגיעים.

People experience pretend empathy

אנשים חווים הזדהות מדומה

as though it were the real thing.

כאילו זה היה הדבר האמיתי.

So during that moment

ובאותו רגע

when that woman

כשהאישה ההיא

was experiencing that pretend empathy,

חוותה את ההזדהות המדומה,

I was thinking, "That robot can't empathize.

חשבתי לעצמי, "הרובוט הזה לא יכול להזדהות איתה.

It doesn't face death.

הוא לא עתיד למות

It doesn't know life."

הוא לא יודע מהם חיים."

And as that woman took comfort

וכשהאישה מצאה ניחומים

in her robot companion,

בבן הלוויה הרובוטי שלה,

I didn't find it amazing;

אני לא חשבתי שזה מדהים;

I found it one of the most wrenching, complicated moments

מצאתי שזה אחד הרגעים קורעי הלב והמורכבים ביותר

in my 15 years of work.

בכל חמש עשרה שנות עבודתי.

But when I stepped back,

אך כשצעדתי צעד לאחור,

I felt myself

הרגשתי את עצמי

at the cold, hard center

בקור העז

of a perfect storm.

של עין הסערה

We expect more from technology

יש לנו יותר ויותר ציפיות מן הטכנולוגיה

and less from each other.

ופחות ופחות איש מזולתו.

And I ask myself,

ואני שואלת את עצמי,

"Why have things come to this?"

"מדוע הדברים הגיעו למצב הזה?"

And I believe it's because

ואני מאמינה שזה משום

technology appeals to us most

שאנו נמשכים לטכנולוגיה הכי הרבה

where we are most vulnerable.

במקומות בהם אנחנו הכי פגיעים.

And we are vulnerable.

ואנחנו אכן פגיעים.

We're lonely,

אנו בודדים,

but we're afraid of intimacy.

אבל אנו מפחדים מאינטימיות.

And so from social networks to sociable robots,

וכך מרשתות חברתיות לרובוטים מתחברתים,

we're designing technologies

אנו מתכננים טכנולוגיות

that will give us the illusion of companionship

שיעניקו לנו אשליית חברה

without the demands of friendship.

ללא מה שנדרש מחברות.

We turn to technology to help us feel connected

אנו פונים לטכנולוגיה כדי שתעזור לנו להרגיש מחוברים

in ways we can comfortably control.

בדרכים בהן אנו יכולים לשלוט בנוחות.

But we're not so comfortable.

אבל לא נוח לנו כל כך.

We are not so much in control.

אנחנו לא כל כך בשליטה.

These days, those phones in our pockets

בימים אלו, הטלפונים הללו בכיסינו

are changing our minds and hearts

משנים את מוחותינו ואת ליבנו

because they offer us

מאחר והם מציעים לנו

three gratifying fantasies.

שלוש פנטזיות של סיפוק.

One, that we can put our attention

האחת, שאנו יכולים למקד את תשומת לבנו

wherever we want it to be;

היכן שאנו רוצים שתהיה;

two, that we will always be heard;

השניה, שתמיד ישמעו אותנו;

and three, that we will never have to be alone.

והשלישית, שלעולם לא נצטרך להיות לבד.

And that third idea,

והרעיון השלישי הזה,

that we will never have to be alone,

שלעולם לא נצטרך להיות לבד,

is central to changing our psyches.

הוא מרכזי מבחינת השינוי הנפשי שלנו.

Because the moment that people are alone,

כי ברגע שהאנשים הם לבד,

even for a few seconds,

אפילו לכמה שניות,

they become anxious, they panic, they fidget,

הם הופכים למפוחדים, הם נבהלים, הם מתעצבנים,

they reach for a device.

הם מחפשים מכשיר.

Just think of people at a checkout line

רק תחשבו על אנשים בתור לקופה

or at a red light.

או ברמזור אדום.

Being alone feels like a problem that needs to be solved.

ההרגשה של היות לבד היא של בעיה שיש לפתור.

And so people try to solve it by connecting.

אז אנשים מנסים לפתור זאת ע"י התחברות.

But here, connection

אבל אז, החיבור

is more like a symptom than a cure.

יותר דומה לסימפטום מאשר לתרופה.

It expresses, but it doesn't solve,

הוא מבטא, אבל לא פותר,

an underlying problem.

בעיה בסיסית.

But more than a symptom,

אבל יותר מסימפטום,

constant connection is changing

החיבור הרצוף משנה

the way people think of themselves.

את הדרך בה אנשים חושבים על עצמם.

It's shaping a new way of being.

הוא מעצב דרך חדשה של קיום.

The best way to describe it is,

הדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא,

I share therefore I am.

אני משתף משמע אני קיים.

We use technology to define ourselves

אנו משתמשים בטכנולוגיה כדי להגדיר את עצמנו

by sharing our thoughts and feelings

ע"י שיתוף מחשבותינו ורגשותינו

even as we're having them.

אפילו ברגע שאנו חווים אותם.

So before it was:

אז קודם זה היה:

I have a feeling,

יש לי רגש,

I want to make a call.

אני רוצה להתקשר בטלפון.

Now it's: I want to have a feeling,

עכשיו זה: אני רוצה שיהיה לי רגש,

I need to send a text.

אני צריך לשלוח מסרון.

The problem with this new regime

הבעיה עם השיטה החדשה

of "I share therefore I am"

של "אני משתף משמע אני קיים"

is that, if we don't have connection,

היא שאם אנו לא מחוברים,

we don't feel like ourselves.

אנחנו לא מרגישים כמו עצמנו.

We almost don't feel ourselves.

אנחנו כמעט לא מרגישים את עצמנו.

So what do we do? We connect more and more.

אז מה אנו עושים? אנו מתחברים עוד ועוד.

But in the process,

אבל תוך כדי כך

we set ourselves up to be isolated.

אנו מועידים את עצמנו להיות מבודדים.

How do you get from connection to isolation?

איך מגיעים מחיבור לבידוד?

You end up isolated

אתה מגיע לכלל בידוד

if you don't cultivate the capacity for solitude,

אם אינך מטפח את היכולת להיות לבד,

the ability to be separate,

היכולת להיות בנפרד,

to gather yourself.

לאסוף את עצמך.

Solitude is where you find yourself

כשאתה לבד אתה מוצא את עצמך

so that you can reach out to other people

כך שתוכל להגיע לאנשים אחרים

and form real attachments.

וליצור התקשרויות אמת.

When we don't have the capacity for solitude,

כשאין לנו היכולת להיות לבד,

we turn to other people in order to feel less anxious

אנו פונים לאנשים אחרים כדי להרגיש פחות חרדה

or in order to feel alive.

או כדי להרגיש בחיים.

When this happens,

כשזה קורה,

we're not able to appreciate who they are.

אנו לא מסוגלים להעריך את מי שאנחנו.

It's as though we're using them

זה כאילו שאנו משתמשים בהם

as spare parts

כחלקי חילוף

to support our fragile sense of self.

על מנת לתמוך בתחושת העצמיות השברירית שלנו.

We slip into thinking that always being connected

אנו טועים לחשוב שלהיות תמיד מחוברים

is going to make us feel less alone.

יגרום לנו להרגיש פחות לבד.

But we're at risk,

אבל אנו מסתכנים,

because actually it's the opposite that's true.

כי למעשה ההפך הוא הנכון.

If we're not able to be alone,

אם אנו לא מסוגלים להיות לבד,

we're going to be more lonely.

אנו נהיה יותר בודדים.

And if we don't teach our children to be alone,

ואם לא נלמד את ילדינו להיות לבד,

they're only going to know

הדבר היחיד שהם יכירו

how to be lonely.

הוא איך להיות בודדים.

When I spoke at TED in 1996,

כשהרציתי ב-TED בשנת 1996,

reporting on my studies

על מחקרי

of the early virtual communities,

על הקהילות הוירטואליות הראשונות,

I said, "Those who make the most

אמרתי: "אלו שמבלים

of their lives on the screen

את רוב חייהם מול המסך

come to it in a spirit of self-reflection."

באים לזה ברוח של התבוננות עצמית."

And that's what I'm calling for here, now:

ואת הדברים האלה אני דורשת כאן, היום:

reflection and, more than that, a conversation

התבוננות, ויותר מכך, שיחה

about where our current use of technology

בשאלה לאן השימוש הנוכחי שלנו בטכנולוגיה

may be taking us,

עלול לקחת אותנו,

what it might be costing us.

מה הוא עלול לעלות לנו.

We're smitten with technology.

הטכנולוגיה הכריעה אותנו

And we're afraid, like young lovers,

ואנו פוחדים, כמו אוהבים צעירים,

that too much talking might spoil the romance.

שיותר מדי דיבורים עלולים לקלקל את הרומנטיקה.

But it's time to talk.

אבל זה הזמן לדבר.

We grew up with digital technology

גדלנו והתבגרנו עם הטכנולוגיה הדיגיטלית

and so we see it as all grown up.

ואנו חושבים שהכל התבגר.

But it's not, it's early days.

אבל לא כך הדבר. אנו בתחילת הדרך.

There's plenty of time

יש לנו המון זמן

for us to reconsider how we use it,

לשקול איך להשתמש בזה,

how we build it.

איך לבנות את זה.

I'm not suggesting

אני לא מציעה

that we turn away from our devices,

שנפנה עורף למכשירים שלנו,

just that we develop a more self-aware relationship

אלא רק שנפתח יחסים יותר מודעים

with them, with each other

עם המכשירים, זה עם זה

and with ourselves.

ועם עצמנו.

I see some first steps.

אני יכולה לזהות כמה צעדים ראשונים.

Start thinking of solitude

התחילו לחשוב על התבודדות

as a good thing.

כעל דבר טוב.

Make room for it.

תפנו לכך מקום.

Find ways to demonstrate this

מצאו דרכים להפגין זאת

as a value to your children.

כערך, לילדיכם.

Create sacred spaces at home --

הקצו בבית אזורים מקודשים --

the kitchen, the dining room --

המטבח, פינת האוכל --

and reclaim them for conversation.

והצהירו עליהם כעל מקומות לשיחה.

Do the same thing at work.

עשו אותו הדבר בעבודה.

At work, we're so busy communicating

בעבודה, אנו כה עסוקים בלתקשר

that we often don't have time to think,

שלעיתים קרובות אין לנו זמן לחשוב,

we don't have time to talk,

אין לנו זמן לדבר,

about the things that really matter.

על הדברים החשובים באמת.

Change that.

שנו זאת.

Most important, we all really need to listen to each other,

חשוב מכל, אנו באמת צריכים להקשיב לזולת,

including to the boring bits.

כולל החלקים המשעממים.

Because it's when we stumble

כי מתי שאנו מועדים

or hesitate or lose our words

או מהססים, או אין לנו מלים

that we reveal ourselves to each other.

זה הזמן שבו אנו חושפים את עצמנו זה לזה.

Technology is making a bid

הטכנולוגיה עושה ניסיון

to redefine human connection --

להגדיר מחדש את החיבור האנושי --

how we care for each other,

איך יהיה אכפת לנו איש מזולתו,

how we care for ourselves --

איך יהיה אכפת לנו מעצמנו --

but it's also giving us the opportunity

אבל היא גם נותנת לנו הזדמנות

to affirm our values

לאשר את ערכינו

and our direction.

ואת דרכנו.

I'm optimistic.

אני אופטימית.

We have everything we need to start.

יש לנו כל מה שאנו צריכים כדי להתחיל.

We have each other.

יש לנו איש את רעותו.

And we have the greatest chance of success

ויש לנו את הסיכוי הגדול ביותר להצליח

if we recognize our vulnerability.

אם נכיר בפגיעות שלנו.

That we listen

שנקשיב

when technology says

כשהטכנולוגיה אומרת

it will take something complicated

שיידרש משהו מורכב

and promises something simpler.

אך מבטיחה משהו פשוט יותר.

So in my work,

בעבודתי,

I hear that life is hard,

אני שומעת שהחיים קשים,

relationships are filled with risk.

שמערכות היחסים מלאות סיכונים.

And then there's technology --

אבל ישנה הטכנולוגיה --

simpler, hopeful,

פשוטה יותר, מלאת תקווה,

optimistic, ever-young.

אופטימית, צעירה לנצח.

It's like calling in the cavalry.

כמו לקרוא לחיל הפרשים.

An ad campaign promises

מודעת פרסומת אחת מבטיחה

that online and with avatars,

שכשתהיה מחובר עם אווטארים,

you can "Finally, love your friends

תהיה "סוף סוף מסוגל לאהוב את חבריך

love your body, love your life,

לאהוב את גופך, לאהוב את חייך,

online and with avatars."

מחובר ובמחיצת אווטארים."

We're drawn to virtual romance,

אנחנו נמשכים לרומנטיקה וירטואלית,

to computer games that seem like worlds,

למשחקי מחשב שנראים כמו עולמות אמיתיים,

to the idea that robots, robots,

לרעיון שרובוטים, רובוטים,

will someday be our true companions.

יהיו יום אחד החברים האמיתיים שלנו.

We spend an evening on the social network

אנו מבזבזים ערב שלם ברשתות החברתיות

instead of going to the pub with friends.

במקום לצאת לפאב עם חברים.

But our fantasies of substitution

אבל הפנטזיות שלנו על תחליפים

have cost us.

גבו את מחירן.

Now we all need to focus

היום על כולנו להתמקד

on the many, many ways

בדרכים הרבות מספור

technology can lead us back

שבהן הטכנולוגיה יכולה להוביל אותנו בחזרה

to our real lives, our own bodies,

אל חיינו האמיתיים, אל גופינו שלנו,

our own communities,

אל הקהילות שלנו,

our own politics,

אל הפוליטיקה שלנו,

our own planet.

אל כוכב הלכת שלנו.

They need us.

הם צריכים אותנו.

Let's talk about

בואו נדון

how we can use digital technology,

כיצד נוכל להשתמש בטכנולוגיה הדיגיטלית,

the technology of our dreams,

בטכנולוגיית החלומות שלנו,

to make this life

כדי להפוך חיים אלו

the life we can love.

לחיים שנוכל לאהוב.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)