Janine di Giovanni: What I saw in the war

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Mark Freehoff מבקר: Ido Dekkers

This is how war starts.

כך מתחילה מלחמה.

One day you're living your ordinary life,

יום אחד אתם חיים את חייכם הרגילים,

you're planning to go to a party,

אתם מתכננים ללכת למסיבה,

you're taking your children to school,

אתם מלווים את ילדיכם לבית הספר,

you're making a dentist appointment.

אתם קובעים תור לרופא שיניים.

The next thing, the telephones go out,

הדבר הבא שקורה, הוא שקוי הטלפון נופלים,

the TVs go out, there's armed men on the street,

כבים שידורי הטלביזיה, יש אנשים חמושים ברחוב,

there's roadblocks.

יש מחסומים.

Your life as you know it goes into suspended animation.

חייכם כפי שאתם מכירים אותם עוברים להשהיה.

It stops.

הם נעצרים.

I'm going to steal a story from a friend of mine,

אני אגנוב סיפור מידידה שלי,

a Bosnian friend, about what happened to her,

ידידה בוסנית, על מה שעבר עליה,

because I think it will illustrate for you exactly what it feels like.

משום שאני חושבת שזה ימחיש עבורכם בדיוק את תחושת המצב.

She was walking to work one day in April, 1992,

היא הלכה יום אחד לעבודה באפריל, 1992,

in a miniskirt and high heels. She worked in a bank.

בחצאית מיני ונעלי עקב. היא עבדה בבנק.

She was a young mother. She was someone who liked to party.

היא הייתה אמא צעירה. היא הייתה אחת כזאת שאהבה לחגוג.

Great person.

אחלה בן אדם.

And suddenly she sees a tank

ופתאום היא רואה טנק

ambling down the main road of Sarajevo

מתגלגל לו ברחוב הראשי של סרייבו

knocking everything out of its path.

מעיף כל דבר מדרכו.

She thinks she's dreaming, but she's not.

נדמה לה שהיא חולמת, אבל היא לא.

And she runs as any of us would have done

והיא רצה כמו שכל אחד מאתנו היה עושה

and takes cover, and she hides behind a trash bin,

ותופסת מחסה והיא מסתתרת מאחורי איזה פח אשפה,

in her high heels and her miniskirt.

בנעלי העקב ובחצאית המיני שלה.

And as she's hiding there, she's feeling ridiculous,

ובשעת ההסתתרות שם, היא חשה מגוכחת,

but she's seeing this tank go by with soldiers

אבל היא רואה את הטנק הזה עובר עם חיילים

and people all over the place and chaos

ואנשים בכל עבר והכאוס

and she thinks, "I feel like Alice in Wonderland

והיא חושבת, "אני מרגישה כמו עליזה בארץ הפלאות

going down the rabbit hole,

יורדת במחילת הארנבת,

down, down, down into chaos,

מטה, מטה, מטה לתוך הכאוס,

and my life will never be the same again."

וחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר."

A few weeks later, my friend was in a crowd of people

כמה שבועות מאוחר יותר, ידידתי הייתה בין המוני אנשים

pushing with her infant son in her arms

דוחפת עם בנה התינוק בידיה

to give him to a stranger on a bus,

למסרו לאדם זר באוטובוס,

which was one of the last buses leaving Sarajevo

שהיה אחד מאחרוני האוטובוסים שעוזב את סרייבו

to take children out so they could be safe.

להוציא ילדים החוצה על מנת שיוכלו להיות בטוחים.

And she remembers struggling with her mother to the front,

והיא זוכרת מאבק עם אמא שלה קדימה,

crowds and crowds of people, "Take my child! Take my child!"

המון המון אנשים, "קח את הילד שלי! קח את הילד שלי!"

and passing her son to someone through a window.

ומוסרת את ילדה למישהו מבעד לחלון.

And she didn't see him for years.

והיא לא ראתה אותו למשך שנים.

The siege went on for three and a half years,

המצור נמשך שלוש וחצי שנים

and it was a siege without water,

וזו היה מצור ללא מים,

without power, without electricity, without heat, without food,

ללא אנרגיה, ללא חשמל, ללא חימום, ללא מזון,

in the middle of Europe, in the middle of the 20th century.

בלב אירופה, באמצע המאה העשרים.

I had the honor of being one of those reporters

הייתה לי הזכות להיות אחת מהכתבים האלה

that lived through that siege,

ששרדו את המצור הזה,

and I say I have the honor and the privilege of being there

ואני אומרת שיש לי את הכבוד ואת הזכות להיות שם

because it's taught me everything,

מפני שזה לימד אותי הכל,

not just about being a reporter, but about being a human being.

לא רק בנוגע להיותי כתבת אך בנוגע להיותי בן אדם.

I learned about compassion.

למדתי על חמלה.

I learned about ordinary people who could be heroes.

למדתי על אנשים מן המניין שהיו מסוגלים להיות גיבורים.

I learned about sharing. I learned about camaraderie.

למדתי על שיתופיות. למדתי על אחווה.

Most of all, I learned about love.

יותר מהכל, למדתי על אהבה.

Even in the midst of terrible destruction and death and chaos,

ועל אף היותי בתוך הרס נוראי ומוות וכאוס,

I learned how ordinary people could help their neighbors,

למדתי כיצד אנשים רגילים יכלו לעזור לשכניהם,

share food, raise their children,

לחלוק במזון, לגדל את ילדיהם,

drag someone who's being sniped at from the middle of the road

לגרור מי שצולפים בו מאמצע הרחוב

even though you yourself were endangering your life,

למרות שאתה בעצמך סכנת את חייך,

helping people get into taxis who were injured

לעזור לאנשים פצועים להיכנס למוניות

to try to take them to hospitals.

בנסיון להובילם לבתי חולים.

I learned so much about myself.

למדתי כל כך הרבה על עצמי.

Martha Gellhorn, who's one of my heroes, once said,

מרת'ה גלהורן, אחת אחת מהגיבורות שלי, פעם אמרה,

"You can only love one war. The rest is responsibility."

"אתה יכול לאהוב רק מלחמה אחת. השאר היא אחריות."

I went on to cover many, many, many wars after that,

המשכתי לסקר הרבה, הרבה, הרבה מלחמות לאחר מכן,

so many that I lost count,

כל כך הרבה שאבדתי את הספירה

but there was nothing like Sarajevo.

אך לא היה דבר שדמה לסרייבו.

Last April, I went back to a very strange --

באפריל האחרון, חזרתי למשהו מאוד מוזר --

what I called a deranged high school reunion.

מה שאני קוראת פגישת מחזור מטורפת של התיכון.

What it was, was the 20th anniversary of the siege,

מה שזה היה, היה יום השנה העשרים למצור,

the beginning of the siege of Sarajevo,

ההתחלה של המצור על סרייבו,

and I don't like the word "anniversary," because it sounds like a party,

ואני לא אוהבת את המונח " חגיגת ום השנה," כי זה נשמע כמו מסיבה,

and this was not a party.

וזו לא הייתה מסיבה.

It was a very somber gathering of the reporters

זו הייתה התכנסות קודרת מאוד של כתבים

that worked there during the war, humanitarian aid workers,

שעבדו שם בזמן המלחמה, עובדי סיוע הומניטרי

and of course the brave and courageous people of Sarajevo themselves.

וכמובן מאליו האנשים הנועזים והאמיצים של סרייבו עצמם.

And the thing that struck me the most,

והדבר שהלם בי יותר מהכל,

that broke my heart,

ששבר לי את הלב,

was walking down the main street of Sarajevo,

היה להתהלך במורד הרחוב הראשי של סרייבו,

where my friend Aida saw the tank coming 20 years ago,

המקום שבו הידידה שלי אייאידה ראתה את הטנק בבואו לפני עשרים שנה,

and in that road were more than 12,000 red chairs,

ובתוך הרחוב הזה היו 12,000, יותר מ- 12,000 כסאות אדומים,

empty,

ריקים,

and every single one of them symbolized

וכל אחד ואחד מהם מסמל

a person who had died during the siege,

אדם שמת במהלך המצור,

just in Sarajevo, not in all of Bosnia,

רק בסרייבו, לא בבוסניה כולה,

and it stretched from one end of the city

וזה נמתח מקצה האחד של העיר

to a large part of it,

לחלק גדול ממנה

and the saddest for me were the tiny little chairs

והכי עצוב עבורי היו הכסאות הקטנים הזעירים

for the children.

לילדים.

I now cover Syria,

כעת אני סוקרת את סוריה

and I started reporting it because I believed that

ואני התחלתי לסקר אותה היות שאני האמנתי

it needs to be done.

שזה צריך להיעשות.

I believe a story there has to be told.

אני מאמינה שישנו סיפור שם שצריך לספרו.

I see, again, a template of the war in Bosnia.

אני רואה, שוב, תבניתה של המלחמה בבוסניה.

And when I first arrived in Damascus,

וכשהגעתי לראשונה לדמשק,

I saw this strange moment where people

אני ראיתי רגע מוזר כזה שבו אנשים

didn't seem to believe that war was going to descend,

לא נראו כמאמינים שמלחמה עומדת לנחות עליהם

and it was exactly the same in Bosnia

וזה היה בדיוק אותו הדבר בבוסניה

and nearly every other country I've seen where war comes.

וכמעט בכל מדינה אחרת שבה ראיתי כשמלחמה מגיעה.

People don't want to believe it's coming,

אנשים לא רוצים להאמין שהיא קרבה,

so they don't leave, they don't leave before they can.

לכן הם לא נוטשים, הם לא נוטשים בעודם יכולים.

They don't get their money out.

הם לא מוציאים את כספם.

They stay because you want to stay in your home.

הם נשארים כי אתה רוצה להישאר בבית שלך.

And then war and chaos descend.

ואז המלחמה והכאוס נוחתים.

Rwanda is a place that haunts me a lot.

רואנדה היא מקום שרודף אותי הרבה.

In 1994, I briefly left Sarajevo to go report the genocide in Rwanda.

ב-1994, אני עזבתי את סרייבו לזמן קצר לטובת סקירת רצח העם ברואנדה.

Between April and August, 1994,

בין אפריל לאוגוסט, 1994,

one million people were slaughtered.

נטבחו מיליון אנשים.

Now if those 12,000 chairs freaked me out

עכשיו אם 12,000 הכסאות האלו הוציאו אותי מאיפוס

with the sheer number,

בזכות עוצמת המספר בלבד,

I want you just for a second to think of a million people.

אני רוצה שתחשבו שנייה על מיליון אנשים.

And to give you some example, I remember

ולספק לכם קנה מידה כלשהי, אני זוכרת

standing and looking down a road as far as I could see,

שאני עומדת ומביטה במורד הרחוב ככל שיכולתי לראות,

at least a mile, and there were bodies piled twice my height

לפחות קילומטר וחצי ושם היו גופות שנערמו לכפול מהגובה שלי

of the dead.

מהמתים.

And that was just a small percentage of the dead.

ואלו היו רק אחוז קטן של המתים.

And there were mothers holding their children

והיו אמהות אוחזות בילדיהן

who had been caught in their last death throes.

שנכבלו בעבותות הסופניות של המוות.

So we learn a lot from war,

ובכן אנו למדים הרבה ממלחמה

and I mention Rwanda

ואני מזכירה את רואנדה

because it is one place, like South Africa,

כי זו מקום אחד, בדומה לדרום אפריקה,

where nearly 20 years on, there is healing.

שבה עשרים שנים בקירוב, ישנו ריפוי.

Fifty-six percent of the parliamentarians are women,

חמישים ושישה אחוזים מחברי הפרלמנט הן נשים,

which is fantastic,

שזה נפלא

and there's also within the national constitution now,

ויש גם בתוך החוקה הלאומית עכשיו,

you're actually not allowed to say Hutu or Tutsi.

אסור לכם למעשה לומר הוטו או טוטסי.

You're not allowed to identify anyone by ethnicity,

אסור לכם לזהות אדם על פי גזע,

which is, of course, what started the slaughter in the first place.

שהוא, כמובן, מה שהביא לטבח מלכתחילה.

And an aid worker friend of mine told me the most beautiful story,

וידידה עובדת סיוע סיפרה לי סיפור יפהפה,

or I find it beautiful.

או שהוא יפהפה בעיני.

There was a group of children, mixed Hutus and Tutsis,

הייתה קבוצת ילדים, מעורבת הוטוים וטוטסים

and a group of women who were adopting them,

והייתה קבוצת נשים שעמדו לאמצם

and they lined up and one was just given to the next.

והם התיישרו בשורות והאחד פשוט נמסר לשניה.

There was no kind of compensation for, you're a Tutsi,

לא היה שום התחשבות ל-, אתה טוטסי,

you're a Hutu, you might have killed my mother,

את הוטו, אתה אולי הרגת את אמא שלי,

you might have killed my father.

את אולי הרגת את אבא שלי.

They were just brought together in this kind of reconciliation,

הם פשוט קובצו יחדיו במן התפייסות

and I find this remarkable.

וזה נראה לי יוצא דופן.

So when people ask me how I continue to cover war,

לכן כשאנשים שואלים אותי איך אני ממשיכה לסקור מלחמה

and why I continue to do it,

ולמה אני ממשיכה לעשות כן,

this is why.

זו הסיבה.

When I go back to Syria, next week in fact,

כשאני שבה לסוריה, בשבוע הבא למעשה,

what I see is incredibly heroic people,

מה שאני רואה זה אנשים שתעוזם לא תיאמן,

some of them fighting for democracy,

חלקם נאבקים למען דמוקרטיה,

for things we take for granted every single day.

בעבור דברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם כל יום ביומו.

And that's pretty much why I do it.

וזו בדיוק הסיבה שאני עושה את זה.

In 2004, I had a little baby boy,

ב- 2004, ילדתי ילד קטן

and I call him my miracle child,

ואני מכנה אותו ילד הנס שלי,

because after seeing so much death

כי אחרי שראיתי כל כך הרבה מוות

and destruction and chaos and darkness in my life,

והרס וכאוס וחושך בחיי,

this ray of hope was born.

קרן תקווה זו נולד.

And I called him Luca, which means "The bringer of light,"

ואני קראתי לו לוקה, שמשמעותו "המאיר,"

because he does bring light to my life.

מפני שהוא כן מביא אור לחיי.

But I'm talking about him because when he was four months old,

אך אני מדברת עליו כי כשהיה בן ארבעה חודשים,

my foreign editor forced me to go back to Baghdad

עורך החוץ שלי הכריח אותי לשוב לבגדד

where I had been reporting all throughout the Saddam regime

איפה שדיווחתי למשך כל תקופת שלטונו של סדאם

and during the fall of Baghdad and afterwards,

ובמשך נפילתה של בגדד ולאחר מכן

and I remember getting on the plane in tears,

ואני זוכרת שאני עולה על המטוס בדמעות,

crying to be separated from my son,

בוכייה מההיפרדות מבני

and while I was there,

וכשהייתי שם,

a quite famous Iraqi politician who was a friend of mine

פוליטיקאי עיראקי די מפורסם שהיה ידיד שלי

said to me, "What are you doing here?

אמר לי, "מה את עושה כאן?

Why aren't you home with Luca?"

למה את לא בבית עם לוקה?"

And I said, "Well, I have to see." It was 2004

ואני אמרתי , "תראה, אני חייבת לראות." זה היה ב- 2004

which was the beginning of the incredibly bloody time in Iraq,

שהייתה ההתחלה של תקופה מאוד מוכתמת בדם בעיראק,

"I have to see, I have to see what is happening here.

"אני חייבת לראות, אני חייבת לראות מה מתרחש כאן.

I have to report it."

אני מוכרחה לדווח עליו."

And he said, "Go home,

והוא אמר, "לכי הביתה,

because if you miss his first tooth,

כי אם תחמיצי את השן הראשונה שלו,

if you miss his first step, you'll never forgive yourself.

אם תחמיצי את צעדו הראשון, לעולם לא תסלחי לעצמך.

But there will always be another war."

אך לעולם תהיה מלחמה נוספת."

And there, sadly, will always be wars.

ויהיו, למרבה העצב, מלחמות תמיד.

And I am deluding myself if I think, as a journalist,

ואני משלה את עצמי אם אני חושבת, בתור עיתונאית,

as a reporter, as a writer,

בתור סוקרת, בתור כתבת,

what I do can stop them. I can't.

מה שאני עושה יכול לעצור בעדן. איני יכולה.

I'm not Kofi Annan. He can't stop a war.

איני קופי ענאן. הוא אינו יכול לעצור בעד מלחמה.

He tried to negotiate Syria and couldn't do it.

הוא השתדל להביא למשא ומתן בסוריה ולא הצליח.

I'm not a U.N. conflict resolution person.

איני איש פותר עימותים מהאו"ם.

I'm not even a humanitarian aid doctor,

איני אפילו רופאה סיוע הומניטרי

and I can't tell you the times of how helpless I've felt

ואיני יכולה לספר לכם על הפעמים שחשתי כה חסרת אונים

to have people dying in front of me, and I couldn't save them.

שמתים אנשים מולי ולא יכולתי להצילם .

All I am is a witness.

כל מה שאני היא עדה.

My role is to bring a voice to people who are voiceless.

תפקידי הוא להעניק קול לאנשים חסרי קול.

A colleague of mine described it as to shine a light

עמית שלי תיאר זאת כאילו להאיר אור

in the darkest corners of the world.

בפינות האפלות ביותר של העולם.

And that's what I try to do.

וזה מה שאני מנסה לעשות.

I'm not always successful,

איני תמיד מצליחה

and sometimes it's incredibly frustrating,

ולפעמים זה מייאש בטירוף,

because you feel like you're writing into a void,

משום שאתה חש כאילו אתה כותב לתוך חלל,

or you feel like no one cares.

או אתה חש שלאף אחד לא אכפת.

Who cares about Syria? Who cares about Bosnia?

למי אכפת מסוריה? למי אכפת מבוסניה?

Who cares about the Congo,

למי אכפת מקונגו,

the Ivory Coast, Liberia, Sierra Leone,

מחוף השנהב, מליבריה, מסיירה ליאון,

all of these strings of places that

כל חלקי המקומות האלה

I will remember for the rest of my life?

שאני אזכור לשארית חיי?

But my métier is to bear witness

אך המקצוע שלי הוא להעיד עדות

and that is the crux, the heart of the matter,

וזה המוקד, לב לבו של העניין,

for us reporters who do this.

לנו הכתבים שעושים את זה.

And all I can really do is hope,

וכל מה שאני באמת יכולה לעשות הוא לקוות,

not to policymakers or politicians,

לא לקובעי מדיניות או פוליטיקאים,

because as much as I'd like to have faith

כי עד כמה שהייתי רוצה לאחוז באמונה

that they read my words and do something,

שהם יקראו את מילותיי ושיעשו משהו,

I don't delude myself.

איני משלה את עצמי.

But what I do hope is that if you remember anything I said

אך אני כן מקווה שאם תזכרו דבר כלשהו ממה שאמרתי

or any of my stories tomorrow morning over breakfast,

או סיפור מהסיפורים שלי למחרת היום בארוחת בוקר,

if you can remember the story of Sarajevo,

אם תוכלו לזכור את הסיפור של סרייבו

or the story of Rwanda,

או הסיפור של רואנדה,

then I've done my job.

אז הצלחתי בעבודתי.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)