Tan Le: My immigration story

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

How can I speak in 10 minutes

איך אוכל לספר בעשר דקות

about the bonds of women over three generations,

על הקשרים שבין נשים משלושה דורות,

about how the astonishing strength of those bonds

ועל המקום שכוחם המדהים של קשרים אלה

took hold in the life of a four-year-old girl

תפס בחייה

של ילדה בת ארבע,

huddled with her young sister, her mother and her grandmother

שמצטופפת יחד עם אחותה הצעירה,

אימה וסבתה

for five days and nights in a small boat in the China Sea

במשך חמישה ימים ולילות

בסירה קטנה בים סין

לפני יותר משלושים שנה,

more than 30 years ago.

Bonds that took hold in the life of that small girl

קשרים שקנו אחיזה בחייה של אותה ילדה

and never let go --

ומעולם לא הירפו? --

that small girl now living in San Francisco

אותה ילדה חיה כעת בסן-פרנציסקו

and speaking to you today.

והיא שמדברת אליכם כעת.

This is not a finished story.

זה איננו סיפור גמור,

It is a jigsaw puzzle still being put together.

אלא תצרף שעדיין הולך ומורכב.

Let me tell you about some of the pieces.

הבה ואספר לכם על כמה מפיסותיו.

Imagine the first piece: a man burning his life's work.

דמיינו את הפיסה הראשונה:

גבר השורף את מפעל חייו.

He is a poet, a playwright,

זהו משורר, מחזאי,

a man whose whole life

אדם שכל חייו היו מאוזנים

had been balanced on the single hope of his country's unity and freedom.

על חודה של התקווה האחת והיחידה לאיחודה ושחרורה של ארצו.

Imagine him as the communists enter Saigon --

דמיינו אותו בעת כניסת הקומוניסטים לסייגון,

confronting the fact that his life had been a complete waste.

כשעליו להכיר בכך שכל חייו היו בזבוז מוחלט.

Words, for so long his friends, now mocked him.

המלים, ידידותיו משכבר, לועגות לו.

He retreated into silence.

הוא התבצר בשתיקתו.

He died broken by history.

הוא כרע ומת תחת נטל ההיסטוריה.

He is my grandfather.

זהו סבי.

I never knew him in real life.

מעולם לא זכיתי להכירו.

But our lives are much more than our memories.

אבל חיינו הם הרבה יותר מאשר זכרונותינו.

My grandmother never let me forget his life.

סבתי מעולם לא הניחה לי לשכוח את חייו.

My duty was not to allow it to have been in vain,

חובתי היתה לא לאפשר שחייו יהיו לשווא,

and my lesson was to learn that, yes, history tried to crush us,

והלקח שלמדתי היה,

שאכן, ההיסטוריה ניסתה למחוץ אותנו,

but we endured.

אך אנו שרדנו.

The next piece of the jigsaw is of a boat in the early dawn

הפיסה הבאה בתצרף

היא של סירה עם עלות השחר

slipping silently out to sea.

המחליקה דומם אל הים.

My mother, Mai, was 18 when her father died --

אימי, מאי, היתה בת 18 כשאביה מת--

already in an arranged marriage,

וכבר נשואה דרך שידוך,

already with two small girls.

וכבר אם לשתי ילדות קטנות.

For her, life had distilled itself into one task:

מבחינתה, החיים הצטמצמו למטלה אחת:

the escape of her family and a new life in Australia.

הבריחה של משפחתה

והחיים החדשים באוסטרליה.

It was inconceivable to her that she would not succeed.

לא עלה כלל בדעתה שאולי היא לא תצליח.

So after a four-year saga that defies fiction,

אז אחרי סאגה בת 4 שנים שעולה על כל דמיון,

a boat slipped out to sea disguised as a fishing vessel.

החליקה סירה אל הים

במסווה של סירת-דיג.

All the adults knew the risks.

כל המבוגרים הכירו את הסכנות.

The greatest fear was of pirates, rape and death.

החשש הגדול ביותר היה מפני שודדי-ים,

אונס ומוות.

Like most adults on the boat,

כרוב המבוגרים באותה סירה,

my mother carried a small bottle of poison.

אימי נשאה עימה בקבוקון רעל.

If we were captured, first my sister and I,

אם ניתפס, ראשית אחותי ואני,

ואחר היא וסבתי, כולנו נשתה את הרעל.

then she and my grandmother would drink.

My first memories are from the boat --

זכרונותי הראשונים הם מאותה סירה--

the steady beat of the engine,

ההלמות הקבועה של המנוע,

the bow dipping into each wave,

החרטום הטובל בכל גל,

the vast and empty horizon.

האופק העצום והריק,

I don't remember the pirates who came many times,

איני זוכרת את שודדי הים שהגיעו פעמים רבות,

but were bluffed by the bravado of the men on our boat,

אך הוטעו ונרתעו מפני תעוזתם של הגברים בסירתנו,

or the engine dying and failing to start for six hours.

או את המנוע הגווע ואינו מצליח להתעורר

במשך שש שעות.

But I do remember the lights on the oil rig off the Malaysian coast

אך אני זוכרת את אורות אסדת הקידוח

מול חופי מלזיה

ואת הגבר הצעיר שקרס ומת -

and the young man who collapsed and died,

the journey's end too much for him,

המסע הסתיים מאוחר מדי בשבילו,

and the first apple I tasted, given to me by the men on the rig.

ואת התפוח הראשון שטעמתי,

שניתן לי ע"י הגברים באסדת הקידוח.

No apple has ever tasted the same.

לאף תפוח מאז לא היה אותו הטעם.

After three months in a refugee camp, we landed in Melbourne.

אחרי שלושה חודשים במחנה פליטים נחתנו במלבורן.

And the next piece of the jigsaw is about four women

והפיסה הבאה של התצרף

היא של ארבע נשים משלושה דורות

across three generations shaping a new life together.

שיוצרות יחד חיים חדשים.

We settled in Footscray,

השתקענו בפוטסקריי,

a working-class suburb whose demographic is layers of immigrants.

פרבר של מעמד הפועלים

שהרכבו הדמוגרפי היה רבדים של מהגרים.

Unlike the settled middle-class suburbs, whose existence I was oblivious of,

שלא כמו הפרברים המבוססים של המעמד הבינוני,

שלא הייתי מודעת לקיומם,

there was no sense of entitlement in Footscray.

בפוסטקריי לא היתה כל תחושה של השתייכות.

The smells from shop doors were from the rest of the world.

הריחות שנישאו מפתחי החנויות היו מכל יתר חלקי העולם.

And the snippets of halting English

ושברי האנגלית המהוססת הוחלפו בין אנשים

were exchanged between people who had one thing in common:

שהיה להם דבר אחד במשותף:

They were starting again.

כולם התחילו מחדש.

My mother worked on farms,

אימי עבדה במשקים חקלאיים

then on a car assembly line,

ואחר בקו ייצור מכוניות,

working six days, double shifts.

שישה ימים בשבוע במשמרות כפולות.

Somehow, she found time to study English

איכשהו היא מצאה זמן ללמוד אנגלית

and gain IT qualifications.

ולהשלים לימודי מחשבים.

We were poor.

היינו עניות.

All the dollars were allocated

לכל דולר היה שימוש

and extra tuition in English and mathematics was budgeted for

וכל הכשרה נוספת באנגלית ובמתמטיקה

זכתה לתקציב,

regardless of what missed out,

לא משנה על חשבון מה -

which was usually new clothes;

בדרך כלל על חשבון בגדים חדשים;

they were always secondhand.

לבשנו תמיד בגדים משומשים.

Two pairs of stockings for school,

שני זוגות גרביים לבית-הספר,

each to hide the holes in the other.

שכל אחד מהם נועד להסתיר את החורים באחר.

A school uniform down to the ankles, because it had to last for six years.

תלבושת אחידה שהגיעה עד הקרסוליים,

כי היתה אמורה להספיק לנו לשש שנים.

ולעתים נדירות נשמעו גם קולות צורמניים:

And there were rare but searing chants of "slit-eye"

"מלוכסנות!"

ומידי פעם כתובות קיר:

and the occasional graffiti:

"Asian, go home."

"אסיאתים הביתה!"

Go home to where?

הביתה לאן?

Something stiffened inside me.

משהו התקשח בתוכי.

There was a gathering of resolve and a quiet voice saying,

הצטברה בי נחישות

וקול שקט שאמר, "אתעלם מכם."

"I will bypass you."

My mother, my sister and I slept in the same bed.

אימי, אחותי ואני

ישנו באותה המיטה.

My mother was exhausted each night,

אימי היתה מותשת מידי לילה,

ובכל זאת סיפרנו זו לזו על יומנו

but we told one another about our day

and listened to the movements of my grandmother around the house.

והקשבנו לתנועותיה של סבתי כשהתהלכה בבית.

My mother suffered from nightmares, all about the boat.

אימי סבלה מסיוטים מן התקופה בסירה.

And my job was to stay awake until her nightmares came

ותפקידי היה להישאר ערה עד שהחלו סיוטיה

so I could wake her.

כדי שאוכל להעיר אותה.

She opened a computer store,

היא פתחה חנות מחשבים

then studied to be a beautician and opened another business.

ואחר למדה קוסמטיקה ופתחה עסק נוסף.

And the women came with their stories

והנשים הגיעו עם סיפוריהן

about men who could not make the transition,

אודות גברים שלא יכלו לעמוד בשינוי בחייהם

angry and inflexible,

בשל זעמם וחוסר-גמישותם,

and troubled children caught between two worlds.

ועל ילדים בעייתיים הלכודים בין שני העולמות.

Grants and sponsors were sought.

חיפשנו מילגות ומממנים, הקמנו מרכזים.

Centers were established.

I lived in parallel worlds.

חייתי בשני עולמות מקבילים.

In one, I was the classic Asian student,

באחד, הייתי הסטודנטית האסייאתית המצויה,

relentless in the demands that I made on myself.

בלתי-מתפשרת בתביעות שהצבתי לעצמי.

In the other, I was enmeshed in lives that were precarious,

ובשני הייתי לכודה בחיים מלאי סכנות

tragically scarred by violence, drug abuse and isolation.

המצולקים באורח טרגי ע"י אלימות,

סמים ובידוד חברתי.

But so many over the years were helped.

אבל כה רבים זכו לעזרה במרוצת השנים,

And for that work, when I was a final-year law student,

והודות לכך, בשנתי האחרונה כסטודנטית למשפטים,

I was chosen as the Young Australian of the Year.

נבחרתי ל"אוסטרלית הצעירה של השנה",

And I was catapulted from one piece of the jigsaw to another,

והוטלתי מפיסה אחת של התצרף לאחרת,

and their edges didn't fit.

ללא התאמה בין הפיסות;

Tan Le, anonymous Footscray resident,

טאן לי, תושבת אלמונית של פוטסקריי,

was now Tan Le, refugee and social activist,

הפכה לטאן לי הפליטה והפעילה החברתית,

invited to speak in venues she had never heard of

שמוזמנת להרצות במקומות שאת שימעם לא שמעה

ובבתים שאת עצם קיומם מעולם לא שיערה.

and into homes whose existence she could never have imagined.

I didn't know the protocols.

לא הכרתי את הקודים.

I didn't know how to use the cutlery.

לא ידעתי איך משתמשים בסכו"ם.

I didn't know how to talk about wine.

לא ידעתי איך לדבר על יינות.

I didn't know how to talk about anything.

לא ידעתי איך לדבר על שום דבר.

I wanted to retreat to the routines and comfort

רציתי לסגת אל חיי השגרה ואל הנוחות

of life in an unsung suburb --

של הפרבר האפור --

a grandmother, a mother and two daughters

סבתא, אימא ושתי בנות

ending each day as they had for almost 20 years,

שמסיימות כל יום כפי שעשו כמעט 20 שנה,

telling one another the story of their day

כשהן מספרות זו לזו את מאורעות יומן,

and falling asleep, the three of us still in the same bed.

ואחר נרדמות -

שלושתנו באותה המיטה.

I told my mother I couldn't do it.

אמרתי לאימי שלא אוכל לעמוד בכך.

She reminded me that I was now the same age she had been

היא הזכירה לי שכעת אני בגילה, אז, כשעלינו לסירה ההיא.

when we boarded the boat.

"No" had never been an option.

"לא" מעולם היה בגדר אפשרות.

"פשוט תעשי את זה," אמרה,

"Just do it," she said,

"and don't be what you're not."

"ואל תהיי מי שאינך."

So I spoke out on youth unemployment and education

אז הרציתי על אבטלת הצעירים ועל חינוך

and the neglect of the marginalized and disenfranchised.

ועל הזנחת הנדחקים לשוליים וחסרי הזכויות.

And the more candidly I spoke, the more I was asked to speak.

וככל שהרביתי לדבר בגילוי-לב,

כך הירבו להזמין אותי להרצות.

I met people from all walks of life,

פגשתי אנשים מכל אורחות החיים,

so many of them doing the thing they loved,

וכה רבים מהם עסקו בדברים האהובים עליהם,

living on the frontiers of possibility.

כשהם ממצים את אפשרויותיהם.

And even though I finished my degree,

ולמרות שכבר סיימתי את התואר שלי,

I realized I could not settle into a career in law.

הבנתי שאינני יכולה לשקוע בקריירה משפטית;

There had to be another piece of the jigsaw.

חסרה לי עוד פיסה בתצרף.

And I realized, at the same time,

ובה-בעת גם הבנתי

that it is OK to be an outsider,

שזה בסדר להיות חריגה,

a recent arrival,

זו שמקרוב באה,

new on the scene --

חדשה בשטח --

and not just OK,

ולא רק שזה בסדר,

but something to be thankful for,

אלא משהו שיש להודות עליו,

perhaps a gift from the boat.

אולי מתנה שנותרה לי מאותה סירה.

Because being an insider can so easily mean collapsing the horizons,

כי להיות אחת מכולם יכול כה בקלות להצר אופקים,

can so easily mean accepting the presumptions of your province.

יכול כה בקלות להביא לקבלת הנחות היסוד הפרובינציאליות.

I have stepped outside my comfort zone enough now

עתה כבר התרחקתי מספיק מאזור הנוחות שלי

to know that, yes, the world does fall apart,

כדי לדעת שאכן, העולם מתפרק,

but not in the way that you fear.

אך לא כפי שחששתי.

Possibilities that would not have been allowed

אפשרויות שבעבר אסור היה להעלות על הדעת

were outrageously encouraged.

זכו כעת לעידוד חוצפני.

There was an energy there,

היתה כעת אנרגיה,

an implacable optimism,

אופטימיזם שאין לרצותו,

a strange mixture of humility and daring.

תערובת משונה של ענווה והעזה.

So I followed my hunches.

אז נעניתי לתחושת הבטן.

I gathered around me a small team of people

קיבצתי סביבי צוות קטן של אנשים

for whom the label "It can't be done" was an irresistible challenge.

שבעיניהם התווית "זה בלתי אפשרי" היא אתגר שאין לעמוד בפניו.

For a year, we were penniless.

במשך שנה היינו חסרי-פרוטה.

At the end of each day, I made a huge pot of soup

בסוף כל יום הכנתי סיר מרק ענק

וכולנו חלקנו בו.

which we all shared.

We worked well into each night.

עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה.

Most of our ideas were crazy,

מרבית רעיונותינו היו מטורפים אך אחדים מהם היו מבריקים,

but a few were brilliant,

and we broke through.

והיתה לנו פריצת-דרך.

I made the decision to move to the US after only one trip.

קיבלתי החלטה לעבור לארה"ב אחרי נסיעה אחת בלבד לכאן.

My hunches again.

שוב, תחושת-בטן.

Three months later, I had relocated, and the adventure has continued.

עברתי כעבור שלושה חודשים וההרפתקה נמשכה.

Before I close, though, let me tell you about my grandmother.

אך בטרם אסיים,

הבה ואספר לכם על סבתי.

She grew up at a time when Confucianism was the social norm

היא גדלה בעידן

שבו הדת של קונפוציוס היתה הנורמה

and the local mandarin was the person who mattered.

והמנדרין המקומי היה האיש החשוב.

Life hadn't changed for centuries.

החיים לא השתנו מזה מאות בשנים.

Her father died soon after she was born.

אביה מת מיד אחרי לידתה.

Her mother raised her alone.

אימה גידלה אותה בעצמה.

At 17, she became the second wife of a mandarin whose mother beat her.

בגיל 17 היא הפכה לאשתו השניה של מנדרין אחד,

ואימו נהגה להכותה.

With no support from her husband,

כשלא זכתה לשום תמיכה מצד בעלה,

היא חוללה שערוריה בכך שתבעה אותו לדין

she caused a sensation by taking him to court

and prosecuting her own case,

וייצגה את עצמה כתובעת,

and a far greater sensation when she won.

ושערוריה עוד יותר גדולה כשזכתה במשפט.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

"It can't be done" was shown to be wrong.

"בלתי אפשרי" הוכח כשגוי.

I was taking a shower in a hotel room in Sydney

הייתי במקלחת, בחדר-מלון בסידני

the moment she died,

ברגע פטירתה,

600 miles away, in Melbourne.

במרחק 1000 ק"מ משם, במלבורן.

I looked through the shower screen and saw her standing on the other side.

הבטתי דרך וילון המקלחת וראיתיה עומדת בעבר השני.

I knew she had come to say goodbye.

ידעתי שהיא באה להיפרד.

My mother phoned minutes later.

כעבור רגעים אחדים טילפנה אימי.

A few days later,

ימים מספר לאחר מכן הלכנו למקדש בודהיסטי בפוטסקריי

we went to a Buddhist temple in Footscray and sat around her casket.

וישבנו סביב ארונה.

We told her stories and assured her that we were still with her.

סיפרנו את סיפוריה

והבטחנו לה שאנו עדיין איתה.

At midnight, the monk came and told us he had to close the casket.

בחצות הגיע הנזיר ואמר שעליו לסגור את הארון.

My mother asked us to feel her hand.

אימי ביקשה מאיתנו לגעת בידה.

She asked the monk,

היא שאלה את הנזיר,

"Why is it that her hand is so warm and the rest of her is so cold?"

"איך זה שידה עדיין כה חמה ושאר גופה קר?"

"Because you have been holding it since this morning," he said.

"זה משום שאתן אוחזות בידה מאז הבוקר," ענה.

"You have not let it go."

"לא הנחתן לה."

If there is a sinew in our family, it runs through the women.

אם יש במשפחתי איזה חוסן,

הרי שהוא עובר מאישה לאישה.

Given who we were and how life had shaped us,

בהינתן מי שהיינו וכיצד עיצבו אותנו החיים,

we can now see that the men that might have come into our lives

אנו יכולות עתה לראות

שהגברים שהיו עשויים להיכנס לחיינו

would have thwarted us.

היו מעכבים אותנו

Defeat would have come too easily.

והיה לנו קל מדי להרים ידיים.

Now I would like to have my own children, and I wonder about the boat.

עכשיו אני רוצה ללדת את ילדי,

ואני נזכרת בסירה ההיא.

Who could ever wish it on their own?

מי היה יכול לקוות להשיג את כל זה לבדו?

Yet I am afraid of privilege,

ועם זאת אני חוששת מתחושת הפריבילגיה,

of ease,

מקלות החיים,

of entitlement.

מתחושת ההשתייכות.

Can I give them a bow in their lives, dipping bravely into each wave,

האם אוכל להעניק להם חרטום-סירה,

שטובל בעוז בכל גל,

the unperturbed and steady beat of the engine,

את הלמות המנוע הבלתי-נטרדת והיציבה,

the vast horizon that guarantees nothing?

את האופק הנרחב

שאינו מבטיח דבר?

I don't know.

אינני יודעת.

But if I could give it

אך אם אוכל להעניק להם זאת

and still see them safely through,

ועדיין ללוותם בביטחה במסעם, זאת אעשה.

I would.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Trevor Neilson: And also, Tan's mother is here today,

טרבור נילסון: אימה של טאן נמצאת איתנו

in the fourth or fifth row.

בשורה הרביעית או השישית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)