What it was like to grow up under China's one-child policy | Nanfu Wang

תרגום: Yael Ring עריכה: Allon Sasson

My name is Nanfu.

קוראים לי ננפו.

In Chinese, "nan" means "man."

בסינית, "נאן" משמעו "אדם".

And "fu" means "pillar."

ו-"פו" משמעות "עמוד".

My family had hoped for a boy,

המשפחה שלי קיוותה לבן

who would grow up to be the pillar of the family.

שיגדל ויהיה עמוד התווך של המשפחה.

And when I turned out to be a girl,

וכשהתברר שאני בת,

they named me Nanfu anyway.

הם עדיין קראו לי ננפו.

(Laughter)

(צחוק)

I was born in 1985,

נולדתי ב1985,

six years before China announced its one-child policy.

שש שנים לפני שסין הכריזה על מדיניות הילד האחד שלה.

Right after I was born,

מיד אחרי שנולדתי,

the local officials came and ordered my mom to be sterilized.

הפקידים המקומיים באו והורו לעקר את אמא שלי.

My grandpa stood up to the officials,

סבא שלי התנגד לפקידים

because he wanted a grandson to carry on the family name.

מכיוון שהוא קיווה לנכד שימשיך את שם המשפחה.

Eventually, my parents were allowed to have a second child,

בסופו של דבר, ההורים שלי קיבלו רשות ללדת ילד נוסף,

but they had to wait for five years

אבל הם היו צריכים לחכות חמש שנים

and pay a substantial fine.

ולשלם קנס גבוה.

Growing up, my brother and I

בילדותי, אחי ואני

were surrounded by children from one-child families.

היינו מוקפים בילדים יחידים.

I remember feeling a sense of shame

אני זוכרת שהרגשתי תחושה של אשמה

because I had a younger brother.

כי היה לי אח צעיר.

I felt like our family did something wrong for having two children.

הרגשתי שהמשפחה שלי עשתה משהו רע בכך שהיו בה שני ילדים.

At the time, I didn't question

באותו זמן, לא חקרתי

where this sense of shame and guilt came from.

מה מקור תחושת האשמה והבושה הזו.

A year and a half ago, I had my own first child.

לפני שנה וחצי ילדתי את הילד הראשון שלי.

It was the best thing that ever happened in my life.

זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי.

Becoming a mother

הפיכתי לאם

gave me a totally new perspective on my own childhood,

נתנה לי פרספקטיבה חדשה לגמרי על הילדות שלי,

and it brought back my memories of early life in China.

והעלתה את הזכרונות המוקדמים שלי מסין.

For the past three decades,

במשך שלושת העשורים האחרונים

everyone in my family had to apply for a permission from the government

כל בני משפחתי נאלצו להגיש בקשה לאישור ממשלתי

to have a child.

כדי ללדת ילד.

And I wondered

ותהיתי לעצמי

what it was like for people who lived under the one-child policy.

איך היו החיים עבור אותם אלה שחיו תחת מדיניות הילד האחד.

So I decided to make a documentary about it.

אז החלטתי ליצור סרט דוקומנטרי בנושא.

One of the people I interviewed

אחת הנשים שראיינתי

was the midwife who delivered all of the babies born in my village,

היתה מיילדת שיילדה את כל התינוקות שנולדו בכפר שלי,

including myself.

כולל אותי.

She was 84 years old when I interviewed her.

היא היתה בת 84 כשראיינתי אותה.

I asked her,

שאלתי אותה,

"Do you remember how many babies you delivered throughout your career?"

"האם את זוכרת כמה תינוקות יילדת במהלך הקריירה שלך?"

She didn't have a number for deliveries.

היא לא זכרה מספר מדויק של לידות,

She said she had performed

היא אמרה שהיא ביצעה

60,000 forced abortions and sterilizations.

60,000 הפלות יזומות ועיקורים.

Sometimes, she said,

לפעמים, היא אמרה,

a late-term fetus would survive an abortion,

עובר בשלבי ההריון האחרונים היה שורד את ההפלה,

and she would kill the baby after delivering it.

והיא היתה צריכה להרוג את התינוק אחרי שיילדה אותו.

She remembered how her hands would tremble

היא זכרה איך הידיים שלה רעדו

as she did the work.

כשעשתה זאת.

Her story shocked me.

הסיפור שלה זעזע אותי.

When I set out to make the film,

כשהתחלתי ליצור את הסרט,

I expected it would be a simple story of perpetrators and victims.

ציפיתי שזה יהיה סיפור פשוט של פושעים וקורבנות.

People who carried out the policy

אנשים שמילאו את המדיניות

and people who are living with the consequences.

ואנשים שחיו עם התוצאות.

But that wasn't what I saw.

אבל זה לא מה שראיתי.

As I was finishing my interview with the midwife,

כשסיימתי את הראיון שלי עם המיילדת,

I noticed an area in her house

שמתי לב לחלק בבית שלה

that was decorated with elaborate homemade flags.

שהיה מקושט בדגלים יפים בעבודת יד.

And each flag has a picture of a baby on it.

על כל דגל היתה תמונה של תינוק.

These were flags that were sent by families

אלה היו דגלים שנשלחו על ידי משפחות

whom she helped treat their infertility problems.

להם היא עזרה בבעיות העקרות שלהם.

She explained that she had had enough

היא הסבירה שהספיק לה

of performing abortions and sterilizations --

מלבצע הפלות ועיקורים --

that the only work she did now was to help families have babies.

שהעבודה היחידה שהיא המשיכה לעשות היתה לעזור למשפחות ללדת תינוקות.

She said she was full of guilt

היא אמרה שהיא מלאה באשמה

for carrying out the one-child policy,

על מימוש מדיניות הילד האחד,

and she hoped that by helping families have babies,

והיא קיוותה שבאמצעות העזרה למשפחות ללדת תינוקות,

she could counteract what she did in the past.

היא תוכל לאזן את מעשיה בעבר.

It became clear to me she, too, was a victim of the policy.

התברר לי, שגם היא היתה קורבן של המדיניות.

Every voice was telling her

כל קול אמר לה

that what she did was right and necessary for China's survival.

שמה שהיא עשתה היה נכון והכרחי להישרדותה של סין.

And she did what she thought was right for her country.

והיא עשתה מה שהיא חשבה שהוא נכון עבור מדינתה.

I know how strong that message was.

אני יודעת עד כמה המסר הזה היה חזק.

It was everywhere around myself when I grew up.

הוא היה בכל מקום סביבי בילדותי.

It was printed on matches,

זה היה מודפס על גפרורים,

playing cards,

קלפי משחק,

textbooks, posters.

ספרי לימוד, פוסטרים.

The propaganda praising the one-child policy

התעמולה המהללת את מדיניות הילד האחד

was everywhere around us.

היתה בכל מקום סביבנו.

[Anyone who refuses to sterilize will be arrested.]

[כל מי שיסרב לעיקור יושם במעצר]

And so were the threats against disobeying it.

וכך גם האיומים על אי ציות לה.

The message seeped into our minds

המסר חלחל למוחות שלנו

so much so that I grew up feeling embarrassed

עד כדי כך שאני עצמי גדלתי בתחושת בושה

for having a younger brother.

על כך שהיה לי אח צעיר.

With each person I filmed,

עם כל אדם שצילמתי,

I saw how their minds and hearts can be influenced by the propaganda,

ראיתי איך המוחות והלבבות שלהם ניתנים להשפעה על ידי התעמולה,

and how their willingness to make sacrifices for the greater good

ואיך אפשר להפוך את הנכונות שלהם להקריב קורבנות לטובת הכלל

can be twisted into something very dark and tragic.

למשהו אפל וטראגי מאוד.

China is not the only place where this happens.

סין אינה המקום היחיד בו דבר זה קורה.

There is no country on earth where propaganda isn't present.

אין אף מדינה בעולם בה אין תעמולה.

And in societies that are supposed to be more open and free than China,

ובחברות שאמורות להיות פתוחות וחופשיות יותר מסין,

it can be even harder to recognize what propaganda looks like.

אפילו קשה יותר לזהות איך תעמולה נראית.

It hides in plain sight as news reports,

היא מסתתרת מתחת לאף בדיווחים תקשורתיים,

TV commercials, political campaigning

בפרסומות טלוויזיה, קמפיינים פוליטיים

and in our social media feeds.

ובפלטפורמות המדיה החברתית שלנו.

It works to change our minds without our knowledge.

היא פועלת במטרה לשנות את המוח שלנו ללא ידיעתנו.

Every society is vulnerable to accepting propaganda as truth,

כל חברה פגיעה ויכולה לאמץ תעמולה כאמת,

and no society where propaganda replaces the truth

וחברה בה התעמולה החליפה את האמת

can be truly free.

אף פעם לא תוכל להיות חופשיה באמת.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)