What really matters at the end of life | BJ Miller | TED

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

Well, we all need a reason to wake up.

ובכן, כולנו זקוקים לסיבה להתעורר בבוקר.

For me, it just took 11,000 volts.

בשבילי זה פשוט לקח 11,000 וולט.

I know you're too polite to ask,

אני יודע שאתם מנומסים מכדי לשאול,

so I will tell you.

אז אני אספר לכם.

One night, sophomore year of college,

לילה אחד, בשנה שנייה בקולג ',

just back from Thanksgiving holiday,

רק חזרתי מחופשת חג ההודיה,

a few of my friends and I were horsing around,

אחדים מחבריי ואני השתובבנו קצת,

and we decided to climb atop a parked commuter train.

והחלטנו לטפס על גבי רכבת שנוסעת הלוך ושוב.

It was just sitting there, with the wires that run overhead.

זה היה פשוט לשבת שם, עם הכבלים שמעל לראש.

Somehow, that seemed like a great idea at the time.

איכשהו, זה נראה כמו רעיון נהדר באותו זמן.

We'd certainly done stupider things.

לבטח עשינו דברים מטופשים יותר.

I scurried up the ladder on the back,

מיהרתי לטפס בסולם שמאחור

and when I stood up,

וכשנעמדתי,

the electrical current entered my arm,

הזרם החשמלי נכנס לי לזרוע,

blew down and out my feet, and that was that.

התפוצץ מטה ויצא מהרגליים וזהו.

Would you believe that watch still works?

הייתם מאמינים שהשעון ההוא עדיין פועל?

Takes a licking!

עדיין מתקתק!

(Laughter)

(צחוק)

My father wears it now in solidarity.

אבי עונד אותו כעת כאות סולידריות.

That night began my formal relationship with death -- my death --

באותו הלילה החלה מערכת היחסים הרשמית שלי עם מוות - המוות שלי -

and it also began my long run as a patient.

וזה גם התחיל את הריצה הארוכה שלי כמטופל.

It's a good word.

זו מילה טובה.

It means one who suffers.

זה אומר אחד שסובל.

So I guess we're all patients.

אז אני מניח שכולנו מטופלים.

Now, the American health care system

עכשיו, למערכת הבריאות האמריקנית

has more than its fair share of dysfunction --

יש יותר מחלק סביר של חוסר תפקוד -

to match its brilliance, to be sure.

כנגד האינטליגנציה המבריקה שלה ליתר דיוק.

I'm a physician now, a hospice and palliative medicine doc,

אני רופא עכשיו, של הוספיס ורפואה פליאטיבית,

so I've seen care from both sides.

אז ראיתי טיפול משני צידי המתרס.

And believe me: almost everyone who goes into healthcare

והאמינו לי, כמעט כל מי שמגיע למערכת הבריאות

really means well -- I mean, truly.

ממש מתכוון לטוב -- אני מתכוון, באמת.

But we who work in it are also unwitting agents

אבל אנחנו שעובדים בתוכה הננו גם סוכנים שלא במתכוון

for a system that too often does not serve.

של מערכת שלעתים קרובות מדי אינה נותנת שרות.

Why?

למה?

Well, there's actually a pretty easy answer to that question,

ובכן, יש למעשה תשובה די קלה לשאלה זו,

and it explains a lot:

וזה מסביר הרבה:

because healthcare was designed with diseases, not people, at its center.

בגלל שמערכת הבריאות תוכננה עם מחלות, ולא עם אנשים, במרכזה.

Which is to say, of course, it was badly designed.

שזה אומר כמובן, שהיא תוכננה לא טוב.

And nowhere are the effects of bad design more heartbreaking

ובשום מקום ההשפעות של תכנון גרוע יותר קורעות לב

or the opportunity for good design more compelling

או ההזדמנות לתכנון טוב, יותר דחופה

than at the end of life,

מאשר בסוף החיים,

where things are so distilled and concentrated.

שם דברים כל כך מזוקקים ומרוכזים.

There are no do-overs.

אין הזדמנות שנייה.

My purpose today is to reach out across disciplines

המטרה שלי היום היא לעבור על פני תחומים

and invite design thinking into this big conversation.

ולהזמין חשיבה עיצובית לתוך השיחה הגדולה הזו.

That is, to bring intention and creativity

כלומר, להביא כוונה ויצירתיות

to the experience of dying.

לחוויה של הנוטה למות.

We have a monumental opportunity in front of us,

יש לנו הזדמנות עצומה לפנינו,

before one of the few universal issues

לפני אחד הנושאים האוניברסליים המעטים

as individuals as well as a civil society:

כיחידים, כמו גם כחברה אזרחית:

to rethink and redesign how it is we die.

לחשוב מחדש ולעצב מחדש כיצד אנחנו מתים.

So let's begin at the end.

אז בואו נתחיל בסוף.

For most people, the scariest thing about death isn't being dead,

לרוב האנשים הדבר המפחיד ביותר אודות המוות אינו להיות מת.

it's dying, suffering.

זה תהליך המיתה, הסבל.

It's a key distinction.

זו אבחנת מפתח.

To get underneath this, it can be very helpful

להגיע מתחת לזה, זה יכול להיות מאוד מועיל

to tease out suffering which is necessary as it is,

להפחית מהסבל שהוא הכרחי כפי שהוא

from suffering we can change.

מסבל שאנחנו יכולים לשנות.

The former is a natural, essential part of life, part of the deal,

הראשון הוא חלק טבעי וחיוני של החיים, חלק מהעסקה,

and to this we are called to make space, adjust, grow.

ולזה אנו נקראים לפנות חלל, להתאים, לגדול.

It can be really good to realize forces larger than ourselves.

זה יכול להיות ממש טוב להבין כוחות גדולים יותר מאשר עצמנו.

They bring proportionality,

הם מביאים מידתיות,

like a cosmic right-sizing.

כמו ארגון מחדש של גודל קוסמי.

After my limbs were gone,

לאחר שהגפיים שלי נעלמו,

that loss, for example, became fact, fixed --

אבדה זו, לדוגמה הפכה לעובדה, קבועה --

necessarily part of my life,

בהכרח חלק מהחיים שלי,

and I learned that I could no more reject this fact than reject myself.

ולמדתי שאני לא יכול יותר לדחות עובדה זו מאשר לדחות את עצמי.

It took me a while, but I learned it eventually.

זה לקח לי זמן מה, אבל למדתי את זה בסופו של דבר.

Now, another great thing about necessary suffering

עכשיו, עוד דבר גדול על סבל הכרחי

is that it is the very thing

הוא שזה הדבר ממש

that unites caregiver and care receiver --

שמאחד את המטפל והמטופל --

human beings.

בני אדם.

This, we are finally realizing, is where healing happens.

זהו, אנחנו סוף סוף מבינים, הוא המקום שבו ריפוי קורה.

Yes, compassion -- literally, as we learned yesterday --

כן, חמלה - פשוטו כמשמעו, כפי שלמדנו אתמול -

suffering together.

לסבול יחד.

Now, on the systems side, on the other hand,

עכשיו, בצד המערכות, מצד שני,

so much of the suffering is unnecessary, invented.

כל כך הרבה מהסבל הוא מיותר, מומצא.

It serves no good purpose.

לא משרת שום מטרה טובה.

But the good news is, since this brand of suffering is made up,

אבל החדשות הטובות הן, שמאחר שהמותג הזה של סבל הוא בדוי,

well, we can change it.

אנחנו יכולים לשנות את זה.

How we die is indeed something we can affect.

איך אנחנו מתים הוא אכן משהו שאנחנו יכולים להשפיע עליו.

Making the system sensitive to this fundamental distinction

להפוך את המערכת רגישה להבחנה בסיסית זו

between necessary and unnecessary suffering

בין סבל הכרחי ובלתי הכרחי

gives us our first of three design cues for the day.

נותן לנו את הראשון מבין שלושת הרמזים לתכנון להיום.

After all, our role as caregivers, as people who care,

אחרי הכל, תפקידנו כמטפלים, כאנשים שאכפת להם,

is to relieve suffering -- not add to the pile.

הוא להקל על סבל - לא להוסיף למצבור.

True to the tenets of palliative care,

בהתאם לעקרונות של טיפול פליאטיבי,

I function as something of a reflective advocate,

אני מתפקד כמשהו בדומה לעו"ד רעיוני,

as much as prescribing physician.

באותה מידה כרופא שנותן מרשמים.

Quick aside: palliative care -- a very important field but poorly understood --

אגב: טיפול פליאטיבי - הוא תחום חשוב מאוד אבל לא מובן היטב

while it includes, it is not limited to end of life care.

בעוד שהוא כולל זאת, הוא אינו מוגבל לטיפול של סוף החיים.

It is not limited to hospice.

זה לא מוגבל להוספיס.

It's simply about comfort and living well at any stage.

זה פשוט על נוחות ואיכות חיים טובה בכל שלב.

So please know that you don't have to be dying anytime soon

אז בבקשה הבינו שאינכם צריכים לגסוס בקרוב

to benefit from palliative care.

כדי ליהנות מטיפול פליאטיבי

Now, let me introduce you to Frank.

עכשיו, תנו לי להציג בפניכם את פרנק.

Sort of makes this point.

הוא דוגמה טובה.

I've been seeing Frank now for years.

מזה שנים רבות שאני רואה את פרנק .

He's living with advancing prostate cancer on top of long-standing HIV.

הוא חי עם סרטן ערמונית מתקדם בנוסף לשנים רבות עם HIV.

We work on his bone pain and his fatigue,

אנו עובדים על כאבי העצמות שלו ועל עייפותו,

but most of the time we spend thinking out loud together about his life --

אבל רוב הזמן אנו מבלים כשאנו חושבים בקול רם יחד על חייו -

really, about our lives.

בעצם, על חיינו.

In this way, Frank grieves.

בדרך זו, פרנק מתאבל.

In this way, he keeps up with his losses as they roll in,

בדרך זו, הוא מתעמת עם אובדניו כשהם מופיעים,

so that he's ready to take in the next moment.

כך שהוא מוכן לקבל את הרגע הבא.

Loss is one thing, but regret, quite another.

אובדן הוא דבר אחד, אבל חרטה היא דבר אחר לגמרי

Frank has always been an adventurer --

פרנק תמיד היה הרפתקן -

he looks like something out of a Norman Rockwell painting --

הוא נראה כמו משהו מתוך ציור של נורמן רוקוול -

and no fan of regret.

ואינו אוהד של חרטה.

So it wasn't surprising when he came into clinic one day,

אז זה לא היה מפתיע שהוא נכנס למרפאה יום אחד

saying he wanted to raft down the Colorado River.

ואמר שהוא רוצה לעשות רפטינג במורד נהר הקולורדו.

Was this a good idea?

האם זה היה רעיון טוב?

With all the risks to his safety and his health, some would say no.

עם כל הסיכונים לבטיחותו ובריאותו, יש כאלה שיאמרו לא.

Many did, but he went for it, while he still could.

רבים אמרו, אבל הוא הלך על זה, בזמן שהוא עדיין היה יכול.

It was a glorious, marvelous trip:

זה היה טיול נהדר, נפלא:

freezing water, blistering dry heat, scorpions, snakes,

מים קפואים, חום יבש לוהט, עקרבים, נחשים,

wildlife howling off the flaming walls of the Grand Canyon --

חיות בר מייללות מהקירות הבוערים של הגרנד קניון -

all the glorious side of the world beyond our control.

כל הצד המפואר של העולם שמעבר לשליטתנו.

Frank's decision, while maybe dramatic,

החלטתו של פרנק, בעודה אולי דרמטית,

is exactly the kind so many of us would make,

היא בדיוק מהסוג שכל כך הרבה מאתנו היו עושים,

if we only had the support to figure out what is best for ourselves over time.

לו רק היתה לנו התמיכה כדי להבין מה הכי טוב בשבילנו לאורך זמן.

So much of what we're talking about today is a shift in perspective.

כל כך הרבה ממה שאנו מדברים עליו היום הוא שינוי של נקודת מבט.

After my accident, when I went back to college,

אחרי התאונה שלי, כשחזרתי למכללה,

I changed my major to art history.

שיניתי את המקצוע העיקרי שלי לתולדות אמנות.

Studying visual art, I figured I'd learn something about how to see --

מלימוד אמנות חזותית, חשבתי אלמד משהו על איך לראות-

a really potent lesson for a kid who couldn't change

שיעור באמת חזק בשביל ילד שלא יכול לשנות

so much of what he was seeing.

כל כך הרבה ממה שהוא רואה

Perspective, that kind of alchemy we humans get to play with,

פרספקטיבה, סוג זה של אלכימיה שאנו, בני האדם משחקים איתה,

turning anguish into a flower.

הפיכת ייסורים לפרח.

Flash forward: now I work at an amazing place in San Francisco

הבזק קדימה: עכשיו אני עובד במקום מדהים בסן פרנסיסקו

called the Zen Hospice Project,

שנקרא פרויקט זן-הוספיס

where we have a little ritual that helps with this shift in perspective.

שבו יש לנו טכס קטן שעוזר עם השינוי הזה של פרספקטיבה.

When one of our residents dies,

כאשר אחד מהדיירים שלנו מת,

the mortuary men come, and as we're wheeling the body out through the garden,

הקברנים באים, וכשאנו מגלגלים את הגופה דרך הגן,

heading for the gate, we pause.

בדרך לשער, אנחנו עוצרים.

Anyone who wants --

כל מי שרוצה

fellow residents, family, nurses, volunteers,

דיירים, משפחה, אחיות, מתנדבים,

the hearse drivers too, now --

נהגי רכב הקבורה גם כן, עכשיו --

shares a story or a song or silence,

חולקים סיפור, או שיר, או שתיקה,

as we sprinkle the body with flower petals.

כשאנו מפזרים על הגופה עלי כותרת של פרחים.

It takes a few minutes;

זה לוקח כמה דקות;

it's a sweet, simple parting image to usher in grief with warmth,

זה תמונת פרידה פשוטה, מתוקה, להוביל בצער, בחמימות,

rather than repugnance.

ולא בסלידה.

Contrast that with the typical experience in the hospital setting,

השוו זאת עם החוויה הטיפוסית במסגרת בית חולים,

much like this -- floodlit room lined with tubes and beeping machines

לעיתים קרובות - חדר מואר, עם צינורות ומכונות מצפצפות

and blinking lights that don't stop even when the patient's life has.

ואורות מהבהבים שלא מפסיקים גם כשחייו של המטופל פסקו.

Cleaning crew swoops in, the body's whisked away,

צוות ניקוי מסתער פנימה, הגופה נלקחת משם.

and it all feels as though that person had never really existed.

וכל זה מרגיש כאילו אדם זה אף פעם לא היה קיים באמת

Well-intended, of course, in the name of sterility,

בכוונה טובה כמובן, בשם הסטריליות,

but hospitals tend to assault our senses,

אבל בתי חולים נוטים לתקוף את החושים שלנו,

and the most we might hope for within those walls is numbness --

והכי הרבה שאנחנו עשויים לקוות לו בתוך קירות אלו זה חוסר תחושה --

anesthetic, literally the opposite of aesthetic.

אנסתזיה (הרדמה) היא ההפך מאסתטיקה.

I revere hospitals for what they can do; I am alive because of them.

אני מעריץ את בתי החולים בשל מה שהם יכולים לעשות; אני חי בזכותם.

But we ask too much of our hospitals.

אבל אנו מבקשים יותר מדי מבתי החולים שלנו

They are places for acute trauma and treatable illness.

הם מקומות לטראומה חריפה ומחלה שניתן לטפל בה.

They are no place to live and die; that's not what they were designed for.

הם לא מקום כדי לחיות ולמות; זה לא מה שהם נועדו לו.

Now mind you -- I am not giving up on the notion

כעת, שימו לב -- אני לא מוותר על הרעיון

that our institutions can become more humane.

שהמוסדות שלנו יכולים להיות יותר אנושיים.

Beauty can be found anywhere.

יופי ניתן למצוא בכל מקום .

I spent a few months in a burn unit

ביליתי כמה חודשים ביחידת כוויות

at St. Barnabas Hospital in Livingston, New Jersey,

בבית חולים סט. ברנבס, בליוונגסטון, ניו ג'רסי,

where I got really great care at every turn,

שבו זכיתי לטיפול נפלא בכל צעד ושעל,

including good palliative care for my pain.

כולל טיפול פליאטיבי טוב בכאב שלי.

And one night, it began to snow outside.

ולילה אחד, התחיל לרדת שלג בחוץ.

I remember my nurses complaining about driving through it.

אני זוכר את האחיות שלי מתלוננות על הנהיגה בדרך.

And there was no window in my room,

ולא היה שום חלון בחדר שלי,

but it was great to just imagine it coming down all sticky.

אבל היה נהדר, רק לדמיין את זה יורד דביק כולו.

Next day, one of my nurses smuggled in a snowball for me.

למחרת, אחת מהאחיות שלי הבריחה פנימה כדור שלג בשבילי.

She brought it in to the unit.

היא הביאה אותו ליחידה.

I cannot tell you the rapture I felt holding that in my hand,

אני לא יכול לתאר לכם את ההתלהבות שהרגשתי להחזיק את זה,

and the coldness dripping onto my burning skin;

והקור נוטף על העור הבוער שלי;

the miracle of it all,

הפלא של כל זה,

the fascination as I watched it melt and turn into water.

הקסם כשהסתכלתי עליו נמס והופך למים.

In that moment,

באותו רגע,

just being any part of this planet in this universe mattered more to me

פשוט להיות כל חלק של כדור ארץ ביקום הזה היה חשוב לי יותר

than whether I lived or died.

מאשר לחיות או למות.

That little snowball packed all the inspiration I needed

כדור שלג קטן זה הכיל בתוכו את כל ההשראה שהייתי צריך

to both try to live and be OK if I did not.

הן לנסות לחיות ולהיות בסדר אם לא.

In a hospital, that's a stolen moment.

בבית חולים זה רגע גנוב.

In my work over the years, I've known many people

בעבודתי במשך השנים, הכרתי הרבה אנשים

who were ready to go, ready to die.

שהיו מוכנים ללכת, מוכנים למות.

Not because they had found some final peace or transcendence,

לא בגלל שהם מצאו קצת שקט או חשו התעלות סופית,

but because they were so repulsed by what their lives had become --

אלא בגלל שהם חשו שחייהם הפכו דוחים

in a word, cut off, or ugly.

במילה אחת, מנותקים, או מכוערים

There are already record numbers of us living with chronic and terminal illness,

יש לנו כבר מספר שיא של אנשים שחיים עם מחלה כרונית או סופנית

and into ever older age.

עד לגיל ממש מבוגר.

And we are nowhere near ready or prepared for this silver tsunami.

ואנחנו לא מתקרבים להיות מוכנים לצונאמי הכסוף הזה.

We need an infrastructure dynamic enough to handle

אנחנו צריכים תשתית מספיק דינמית כדי להתמודד עם

these seismic shifts in our population.

תנודות סייסמיות אלה באוכלוסייה שלנו.

Now is the time to create something new, something vital.

עכשיו זה הזמן ליצור משהו חדש, משהו נמרץ.

I know we can because we have to.

אני יודע שאנחנו יכולים, כי אנחנו חייבים.

The alternative is just unacceptable.

האלטרנטיבה היא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת

And the key ingredients are known:

והמרכיבים העיקריים ידועים:

policy, education and training,

מדיניות, חינוך והדרכה,

systems, bricks and mortar.

מערכות, לבנים ומלט.

We have tons of input for designers of all stripes to work with.

יש לנו טונות של קלט עבור מתכננים מכל הסוגים כדי לעבוד איתו.

We know, for example, from research

אנחנו יודעים, למשל, ממחקר

what's most important to people who are closer to death:

שמה שהכי חשוב לאנשים שנוטים למות:

comfort; feeling unburdened and unburdening to those they love;

נוחות: תחושת שחרור מעומס מאלה שהם אוהבים, וכלפיהם;

existential peace; and a sense of wonderment and spirituality.

שלווה קיומית; ותחושה של פליאה ורוחניות.

Over Zen Hospice's nearly 30 years,

במהלך 30 השנים כמעט של זן הוספיס,

we've learned much more from our residents in subtle detail.

למדנו הרבה יותר מהדיירים שלנו בפירוט מעודן.

Little things aren't so little.

דברים קטנים הם לא כל כך קטנים.

Take Janette.

קחו את ג'נט,

She finds it harder to breathe one day to the next due to ALS.

מיום אחד למשנהו קשה לה יותר לנשום בשל ALS.

Well, guess what?

ובכן, נחשו מה?

She wants to start smoking again --

היא רוצה להתחיל לעשן שוב -

and French cigarettes, if you please.

וסיגריות צרפתיות, אם לא אכפת לכם.

Not out of some self-destructive bent,

לא בכפוף להרס עצמי,

but to feel her lungs filled while she has them.

אלא כדי להרגיש שריאותיה מתמלאות כל עוד יש לה אותן.

Priorities change.

סדרי עדיפויות משתנים.

Or Kate -- she just wants to know

או קייט - היא רק רוצה לדעת

her dog Austin is lying at the foot of her bed,

שהכלב שלה אוסטין רובץ למרגלות מיטתה,

his cold muzzle against her dry skin,

חרטומו הקר על עורה היבש,

instead of more chemotherapy coursing through her veins --

במקום שיותר כימותרפיה תזרום בוורידים שלה

she's done that.

היא עשתה את זה

Sensuous, aesthetic gratification, where in a moment, in an instant,

סיפוק חושני, אסתטי, שבו ברגע, ברגע, בהרף עין

we are rewarded for just being.

אנחנו מתוגמלים עבור פשוט להיות.

So much of it comes down to loving our time by way of the senses,

כל כך הרבה מזה מגיע לכדי אהבה לזמן שלנו בדרך של החושים,

by way of the body -- the very thing doing the living and the dying.

דרך הגוף, הדבר עצמו שעושה את החיים והמתים.

Probably the most poignant room

אולי החדר הכי בולט

in the Zen Hospice guest house is our kitchen,

בבית ההארחה של הזן-הוספיס הוא המטבח שלנו,

which is a little strange when you realize

שזה קצת מוזר כאשר אתם מבינים

that so many of our residents can eat very little, if anything at all.

שכה רבים מהדיירים שלנו יכולים לאכול מעט מאוד, אם בכלל

But we realize we are providing sustenance on several levels:

אבל אנחנו מבינים שאנחנו מספקים מזון בכמה רמות:

smell, a symbolic plane.

ריח, מישור סמלי.

Seriously, with all the heavy-duty stuff happening under our roof,

ברצינות, עם כל הדברים הכבדים שקורים תחת קורת הגג שלנו,

one of the most tried and true interventions we know of,

אחת ההתערבויות שנוסו ונחוו הכי הרבה

is to bake cookies.

היא לאפות עוגיות.

As long as we have our senses --

כל עוד יש לנו את החושים שלנו

even just one --

אפילו רק אחד -

we have at least the possibility of accessing

יש לנו לפחות את האפשרות לגישה

what makes us feel human, connected.

מה שגורם לנו להרגיש אנושיים, מחוברים.

Imagine the ripples of this notion

תארו לעצמכם את האדוות של רעיון זה

for the millions of people living and dying with dementia.

עבור מיליוני אנשים שחיים ומתים עם דמנציה.

Primal sensorial delights that say the things we don't have words for,

תענוגות חושיים ראשוניים שאומרים את הדברים שאין לנו מילים עבורן,

impulses that make us stay present --

דחפים שגורמים לנו להישאר בהווה -

no need for a past or a future.

אין צורך בעבר או בעתיד.

So, if teasing unnecessary suffering out of the system was our first design cue,

לכן, אם סילוק סבל מיותר החוצה מהמערכת היה אות התכנון הראשון שלנו,

then tending to dignity by way of the senses,

אז טיפול בכבוד באמצעות החושים,

by way of the body -- the aesthetic realm --

בדרך של הגוף - בתחום האסתטי -

is design cue number two.

הוא תו תכנון מספר שניים.

Now this gets us quickly to the third and final bit for today;

עכשיו זה מביא אותנו במהירות לשלישי והאחרון להיום;

namely, we need to lift our sights, to set our sights on well-being,

כלומר, אנחנו צריכים להרים את טווח הראייה שלנו, להפנות את הראייה שלנו לרווחה,

so that life and health and healthcare

כך שהחיים הבריאות ומערכת הבריאות

can become about making life more wonderful,

יכולים להיות על עשיית חיים נפלאים יותר,

rather than just less horrible.

ולא רק נוראים פחות.

Beneficence.

חסד.

Here, this gets right at the distinction

כאן זה מגיע ממש להבחנה

between a disease-centered and a patient- or human-centered model of care,

בין מודל טיפול ממוקד במחלה או במטופל, מודל טיפול ממוקד באדם

and here is where caring becomes a creative, generative,

וכאן המקום שבו טיפול הופך לפעולה יצירתית, מחוללת,

even playful act.

אפילו מעשה שובבני.

"Play" may sound like a funny word here.

"שובבני" אולי נשמע כמו מילה מצחיקה כאן.

But it is also one of our highest forms of adaptation.

אבל זה גם אחת הצורות הגבוהות ביותר של הסתגלות.

Consider every major compulsory effort it takes to be human.

שקלו כל מאמץ חובה גדול שנדרש כדי להיות אנושי.

The need for food has birthed cuisine.

הצורך במזון הוליד את המטבח.

The need for shelter has given rise to architecture.

הצורך במקלט פיתח את הארכיטקטורה.

The need for cover, fashion.

הצורך בכסות, אופנה.

And for being subjected to the clock,

וכדי להיות כפופים לשעון,

well, we invented music.

טוב, המצאנו מוסיקה.

So, since dying is a necessary part of life,

לכן, מאחר והמוות הוא חלק הכרחי של החיים,

what might we create with this fact?

מה אנו עשויים ליצור עם עובדה זו?

By "play" I am in no way suggesting we take a light approach to dying

ב"שובבנות" אני בשום אופן לא רומז שאנו נוקטים בגישה קלה למוות

or that we mandate any particular way of dying.

או שאנחנו נותנים מנדט לכל דרך מסוימת של מיתה.

There are mountains of sorrow that cannot move,

יש הרים של צער שלא יכול לזוז,

and one way or another, we will all kneel there.

ובדרך זו או אחרת, כולנו כורעים ברך שם.

Rather, I am asking that we make space --

במקום זאת, אני מבקש שניצור חלל -

physical, psychic room, to allow life to play itself all the way out --

חדר פיזי, נפשי, כדי לאפשר לחיים, לשחק את עצמם כל הדרך החוצה --

so that rather than just getting out of the way,

כך שלא רק פשוט לצאת מהדרך,

aging and dying can become a process of crescendo through to the end.

הזדקנות ומוות יכולים להיות תהליך של קרשנדו עד הסוף.

We can't solve for death.

איננו יכולים לפתור את המוות.

I know some of you are working on this.

אני יודע שכמה מכם עובדים על זה.

(Laughter)

(צחוק)

Meanwhile, we can --

בינתיים, אנחנו יכולים -

(Laughter)

(צחוק)

We can design towards it.

אנו יכולים לתכנן לקראתו.

Parts of me died early on,

חלקים ממני מתו בשלב מוקדם,

and that's something we can all say one way or another.

וזה משהו שכולנו יכולים לומר בדרך זו או אחרת.

I got to redesign my life around this fact,

היה עלי לעצב מחדש את חיי סביב עובדה זו,

and I tell you it has been a liberation

ואני אומר לכם שזה היה שחרור

to realize you can always find a shock of beauty or meaning

להבין שתמיד אתם יכולים למצוא הלם של יופי או משמעות

in what life you have left,

בחיים שעוד נותרו לכם,

like that snowball lasting for a perfect moment,

כמו כדור השלג ששרד לרגע מושלם,

all the while melting away.

בעוד הוא נמס לו.

If we love such moments ferociously,

אם אנחנו אוהבים רגעים כאלה בעוז,

then maybe we can learn to live well --

אז אולי אנחנו יכולים ללמוד גם לחיות טוב -

not in spite of death,

לא למרות המוות,

but because of it.

אלא בגללו.

Let death be what takes us,

תנו למוות להיות מה שלוקח אותנו,

not lack of imagination.

לא חוסר דמיון.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)