The politics of fiction | Elif Shafak

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Ido Dekkers

I'm a storyteller.

אני מספרת סיפורים.

That's what I do in life -- telling stories,

זה מה שאני עושה בחיי - מספרת סיפורים,

writing novels --

כותבת רומאנים.

and today I would like to tell you a few stories

והיום הייתי רוצה לספר לכם סיפורים אחדים

about the art of storytelling

על האמנות של סיפור סיפורים

and also some supernatural creatures

וכן על יצור אגדי

called the djinni.

שנקרא ג'יני.

But before I go there, please allow me to share with you

אך לפני שאגיע לכך, אנא הרשו לי לשתף אתכם

glimpses of my personal story.

ברסיסים מסיפור חיי.

I will do so with the help of words, of course,

אעשה זאת בעזרתם של מילים, כמובן,

but also a geometrical shape, the circle,

אך גם בעזרתה של צורה הנדסית, המעגל.

so throughout my talk,

וכך, במהלך ההרצאה שלי,

you will come across several circles.

אתם תיתקלו בכמה מעגלים.

I was born in Strasbourg, France

נולדתי בשטרסבורג, צרפת

to Turkish parents.

להורים תורכיים.

Shortly after, my parents got separated,

מעט אחר כך, הורי נפרדו,

and I came to Turkey with my mom.

ועברתי לתורכיה עם אימי.

From then on, I was raised

בשנים הבאות, גדלתי

as a single child by a single mother.

כילדה יחידה לאם חד הורית.

Now in the early 1970s, in Ankara,

בתחילת שנות השבעים, באנקרה,

that was a bit unusual.

היה זה מחזה מעט חריג.

Our neighborhood was full of large families,

השכונה שלנו הייתה מלאה במשפחת גדולות,

where fathers were the heads of households,

אשר בהן אבות היו ראשי המשפחה.

so I grew up seeing my mother as a divorcee

וכך גדלתי בראותי את אימי כגרושה

in a patriarchal environment.

בסביבה פטריארכלית.

In fact, I grew up observing

למעשה, בהתבגרותי הבחנתי

two different kinds of womanhood.

שני סוגים של נשיות.

On the one hand was my mother,

מצד אחד הייתה אימי,

a well-educated, secular, modern, westernized, Turkish woman.

אישה תורכית שהיא משכילה, חילונית, מודרנית ומערבית.

On the other hand was my grandmother,

ומצד שני הייתה סבתי,

who also took care of me

אשר טיפלה בי

and was more spiritual, less educated

והייתה יותר רוחנית, ופחות משכילה

and definitely less rational.

וללא ספק פחות רציונלית.

This was a woman who read coffee grounds to see the future

הייתה זו אישה, אשר קראה במשקע שבתחתית ספל הקפה כדי לראות את העתיד

and melted lead into mysterious shapes

וממיסה עופרת לכדי צורות מיסתוריות

to fend off the evil eye.

כדי להתגונן מפני עין הרע.

Many people visited my grandmother,

אנשים רבים ביקרו את סבתי,

people with severe acne on their faces

אנשים עם מקרים קשים של אקנה על פניהם

or warts on their hands.

או יבלות בידיהם.

Each time, my grandmother would utter some words in Arabic,

בכל פעם, סבתי היתה מדקלמת מספר מילים בערבית,

take a red apple and stab it

לוקחת תפוח אדום ודוקרת אותו

with as many rose thorns

בקוצי ורדים

as the number of warts she wanted to remove.

כמספר היבלות שהיא רצתה להסיר.

Then one by one, she would

ואז - אחד אחרי השני, היא הייתה

encircle these thorns with dark ink.

מקיפה את הקוצים הללו בדיו שחור.

A week later, the patient would come back

שבוע אחר כך, הפציינט היה חוזר

for a follow-up examination.

לבדיקת מעקב.

Now, I'm aware that I should not be saying such things

אם כן, אני מודעת לכך שכדאי לא להגיד דברים כאלה

in front of an audience of scholars and scientists,

בפני קהל של מלומדים ומדענים,

but the truth is, of all the people

ואולם האמת היא, שמבין כל האנשים הללו

who visited my grandmother for their skin conditions,

אשר ביקרו את סבתי בשל מצב עורם,

I did not see anyone go back

לא ראיתי מעולם אחד שיצא ממנה

unhappy or unhealed.

לא מרוצה או שלא נרפא.

I asked her how she did this. Was it the power of praying?

שאלתי אותה כיצד עושה זאת. האם היה זה כוח התפילה?

In response she said, "Yes, praying is effective,

בתגובה השיבה "כן, תפילה היא יעילה.

but also beware of the power of circles."

אך בנוסף, השמרי מפני הכוח שבמעגלים".

From her, I learned, amongst many other things,

ממנה למדתי, בין יתר הדברים,

one very precious lesson --

לקח אחד חשוב ביותר.

that if you want to destroy something in this life,

שאם ברצונכם להשמיד משהו בחיים,

be it an acne, a blemish

בין שיהיה זה פצעון, או פגם

or the human soul,

או נפש האדם,

all you need to do is to surround it with thick walls.

כל שעליכם לעשות הוא להקיפם בחומה עבה.

It will dry up inside.

מה שבפנים יתייבש.

Now we all live in some kind of a social and cultural circle.

אם כן, כולנו מתקיימים בתוך סוג של מעגל חברתי ותרבותי.

We all do.

כך כולנו.

We're born into a certain family, nation, class.

אנו נולדים אל תוך משפחה, אומה ומעמד מסויימים.

But if we have no connection whatsoever

ואולם אם אין לנו קשר כלשהו

with the worlds beyond the one we take for granted,

עם העולם שמעבר לעולם שאנו לוקחים כמובן מאליו,

then we too run the risk

אז גם אנחנו מסתכנים

of drying up inside.

בהתייבשות מבפנים.

Our imagination might shrink;

יכולתנו לדמיין עלולה להתכווץ.

our hearts might dwindle,

ליבנו עלול לדהות.

and our humanness might wither

והאנושיות שלנו עלולה לקמול

if we stay for too long

אם נשאר זמן רב מדי

inside our cultural cocoons.

בתוך הגלמים התרבותיים שלנו.

Our friends, neighbors, colleagues, family --

חברינו, שכנינו, עמיתים, משפחה -

if all the people in our inner circle resemble us,

אילו כל האנשים שבתוך המעגל הפנימי שלנו דומים לנו,

it means we are surrounded

פרוש הדבר שאנו מוקפים

with our mirror image.

בהשתקפויות של עצמנו.

Now one other thing women like my grandma do in Turkey

ועוד דבר שנשים כמו סבתי עושות בתורכיה,

is to cover mirrors with velvet

הוא לכסות מראות בקטיפה

or to hang them on the walls with their backs facing out.

או לתלותן על גבי הקירות כשגבן מופנה החוצה.

It's an old Eastern tradition

זוהי מסורת מזרחית עתיקה

based on the knowledge that it's not healthy

המבוססת על החכמה שאין זה בריא

for a human being to spend too much time

לבן אדם לבלות זמן רב מדי

staring at his own reflection.

בבהייה בהשתקפות של עצמו.

Ironically, [living in] communities of the like-minded

באופן אירוני, [לחיות ב]קהילות בעלות תפיסות אחידות

is one of the greatest dangers

היא אחת מהסכנות הגדולות ביותר

of today's globalized world.

בעולם הגלובלי של ימינו.

And it's happening everywhere,

והדבר קורה בכל מקום,

among liberals and conservatives,

בקרב ליברלים ושמרנים,

agnostics and believers, the rich and the poor,

אגנוסטיקנים ומאמינים, העשירים והעניים,

East and West alike.

מזרח ומערב כאחד.

We tend to form clusters

אנו נוטים לקבץ קבוצות

based on similarity,

המבוססות על דמיון,

and then we produce stereotypes

ואז לקבוע סטריאוטיפים

about other clusters of people.

על קבוצות אחרות של אנשים.

In my opinion, one way of transcending

לדעתי, דרך אחת להתעלות

these cultural ghettos

מעל הגטאות התרבותיים האלה

is through the art of storytelling.

היא דרך אמנות הסיפור.

Stories cannot demolish frontiers,

סיפורים אינם יכולים לרסק גבולות,

but they can punch holes in our mental walls.

אך ביכולתם לפעור חורים בחומות המנטליות שלנו.

And through those holes, we can get a glimpse of the other,

ודרך חורים אלה, אנו יכולים לראות אור קלוש של האחר,

and sometimes even like what we see.

ולעיתים אף לאהוב את מה שאנו רואים.

I started writing fiction at the age of eight.

התחלתי לכתוב סיפורת בגיל שמונה.

My mother came home one day with a turquoise notebook

אימי חזרה יום אחד הביתה עם מחברת טורקיז

and asked me if I'd be interested in keeping a personal journal.

ושאלה אותי אם הייתי מעוניינת לכתוב יומן אישי.

In retrospect, I think she was slightly worried

במבט לאחור, אני חושבת שהיא הייתה מעט מודאגת

about my sanity.

לגבי השפיות שלי.

I was constantly telling stories at home, which was good,

הייתי נוהגת לספר ללא סוף סיפורים בבית, מה שהיה טוב,

except I told this to imaginary friends around me,

חוץ מהעובדה שנהגתי לספר זאת לחברים הדמיוניים שמסביבי,

which was not so good.

מה שהיה לא כל כך טוב.

I was an introverted child,

הייתי ילדה מופנמת

to the point of communicating with colored crayons

עד למצב בו שוחחתי עם צבעי הציור שלי

and apologizing to objects

והתנצלתי בפני חפצים

when I bumped into them,

כאשר נתקלתי בהם.

so my mother thought it might do me good

ולכן אימי חשבה שיהיה זה דבר טוב עבורי

to write down my day-to-day experiences

לבטא בכתב את חוויותיי היום יומיות

and emotions.

ורגשותיי.

What she didn't know was that I thought my life was terribly boring,

מה שנעלם מעיניה היא העובדה שחשבתי שחיי משעממים ביותר,

and the last thing I wanted to do

והדבר האחרון שרציתי לעשות

was to write about myself.

הוא לכתוב על עצמי.

Instead, I began to write about people other than me

במקום זאת, התחלתי לכתוב על אנשים אחרים

and things that never really happened.

ועל דברים שמעולם לא התרחשו.

And thus began my life-long passion

וכך, התחילה אצלי התשוקה ארוכת השנים

for writing fiction.

לכתיבת סיפורת.

So from the very beginning, fiction for me

כך שמרגע ההתחלה, סיפורת עבורי

was less of an autobiographical manifestation

הייתה פחות ביטוי אוטוביוגרפי

than a transcendental journey

ויותר מסע בעל משמעות נשגבת.

into other lives, other possibilities.

לחייהם של אחרים, לאפשרויות אחרות.

And please bear with me:

ואנא, לכו איתי.

I'll draw a circle and come back to this point.

אצייר מעגל ואחזור חזרה אל הנקודה.

Now one other thing happened around this same time.

כעת, דבר נוסף אחר התרחש בדיוק באותו הזמן.

My mother became a diplomat.

אימי נהייתה דפלומטית.

So from this small, superstitious,

וכך, מהשכונה של סבתי, הקטנה,

middle-class neighborhood of my grandmother,

עתירת האמונות הטפלות ,מהמעמד הבינוני,

I was zoomed into this

נסקתי בפתאומיות אל

posh, international school [in Madrid],

בית ספר בין-לאומי יוקרתי [במדריד].

where I was the only Turk.

כאשר אני הייתי התורכיה היחידה.

It was here that I had my first encounter

כאן היה זה המפגש הראשון בעבורי

with what I call the "representative foreigner."

עם מה שאני מכנה "זרים יצוגיים".

In our classroom, there were children from all nationalities,

בכיתה שלנו, היו ילדים בני כל הלאומים.

yet this diversity did not necessarily lead

ועדיין, המגוון הזה לא הוביל בהכרח

to a cosmopolitan, egalitarian

לדמוקרטיה כיתתית,

classroom democracy.

קוסמופוליטית ושוויונית.

Instead, it generated an atmosphere

במקום זאת, הדבר חולל אווירה

in which each child was seen --

שבה כל ילד נתפס,

not as an individual on his own,

לא כפרט יחיד מסוגו,

but as the representative of something larger.

אלא נציג של משהו גדול יותר.

We were like a miniature United Nations, which was fun,

היינו כמיניאטורה של האו"מ, מה שהיה כיף,

except whenever something negative,

חוץ מכאשר התרחש משהו שלילי

with regards to a nation

הקשור לאומה

or a religion, took place.

או לדת.

The child who represented it was mocked,

הילד שייצג מדינות אלה הושם ללעג,

ridiculed and bullied endlessly.

זכה ליחס רע ולהצקות ללא סוף.

And I should know, because during the time I attended that school,

ואני אמורה לדעת זאת, כי באותה העת שנרשמתי לבית הספר,

a military takeover happened in my country,

השתלטות צבאית נעשתה על ידי ארצי,

a gunman of my nationality nearly killed the Pope,

מתנקש בן ארצי כמעט ורצח את האפיפיור,

and Turkey got zero points in [the] Eurovision Song Contest.

ותורכיה קיבלה אפס נקודות בתחרות הארוויזיון.

(Laughter)

(צחוק)

I skipped school often and dreamed of becoming a sailor

נעדרתי משיעורים רבים וחלמתי להפוך

during those days.

להיות יורדת-ים באותם הימים.

I also had my first taste

באותו הזמן גם טעמתי לראשונה

of cultural stereotypes there.

את טעמו של סטראוטיפ.

The other children asked me about the movie

הילדים האחרים שאלו אותי על הסרט

"Midnight Express," which I had not seen;

"אקספרס של חצות", שאני עצמי לא ראיתי.

they inquired how many cigarettes a day I smoked,

הם תחקרו כמה סיגריות אני מעשנת ביום,

because they thought all Turks were heavy smokers,

כי הם חשבו שכל התורכים הם מעשנים כבדים.

and they wondered at what age

והם תהו באיזה גיל

I would start covering my hair.

יהיה עלי לכסות את שערי.

I came to learn that these were

הגעתי להבנה שהיו אלה

the three main stereotypes about my country:

שלושת הסטראוטיפים המרכזים על ארצי,

politics, cigarettes

פוליטיקה, סיגריות

and the veil.

והרעלה.

After Spain, we went to Jordan, Germany

לאחר ספרד עברנו לירדן, גרמניה

and Ankara again.

ושוב לאנקרה.

Everywhere I went, I felt like

בכל מקום שהלכתי, חשתי

my imagination was the only suitcase

שהדמיון שלי הוא המזוודה היחידה

I could take with me.

שיכולתי לשאת עימי.

Stories gave me a sense of center,

סיפורים עזרו לי לחוש את הדרך,

continuity and coherence,

את ההמשכיות ואת העקביות,

the three big Cs that I otherwise lacked.

אלה שלושת ה-C [באנגלית] שאחרת היו חסרים לי.

In my mid-twenties, I moved to Istanbul,

באמצע שנות העשרים שלי, עברתי לאיסטנבול,

the city I adore.

העיר שכה הערצתי.

I lived in a very vibrant, diverse neighborhood

חייתי בשכונה ססגונית ומגוונת

where I wrote several of my novels.

ובה כתבתי כמה מספריי.

I was in Istanbul when the earthquake hit

הייתי באיסטנבול כאשר ארעה רעידת האדמה

in 1999.

בשנת 1999.

When I ran out of the building at three in the morning,

כאשר נמלטתי מהבנין בשלוש לפנות בוקר,

I saw something that stopped me in my tracks.

ראיתי משהו שנטע אותי במקומי.

There was the local grocer there --

היה שם בעל חנות מכולת -

a grumpy, old man who didn't sell alcohol

איש זקן וזעפן שלא מכר אלכוהול

and didn't speak to marginals.

ולא דיבר עם אנשי שוליים.

He was sitting next to a transvestite

יושב לצידה של טרנסווסטיט

with a long black wig

עם פיאה שחורה וארוכה

and mascara running down her cheeks.

ומסקרה זבה במורד לחייה.

I watched the man open a pack of cigarettes

ראיתי את האיש פותח חבילת סיגריות

with trembling hands

בידיים רועדות

and offer one to her,

ומציע לה אחד.

and that is the image of the night of the earthquake

וזהו הדימוי של ליל רעידת האדמה

in my mind today --

כפי שאני רואה זאת כיום -

a conservative grocer and a crying transvestite

חנווני שמרן וטרנסווסטיט בוכייה

smoking together on the sidewalk.

מעשנים בצוותא על המדרכה.

In the face of death and destruction,

לנוכח המוות והחורבן

our mundane differences evaporated,

השוני היום יומי בין בני אדם מתאדה,

and we all became one

וכולנו נהיים אחד

even if for a few hours.

אפילו אם רק לשעות מספר.

But I've always believed that stories, too, have a similar effect on us.

אך תמיד האמנתי שלסיפורים יש השפעה דומה עלינו.

I'm not saying that fiction has the magnitude of an earthquake,

אינני טוענת כי לסיפור יש את מידת העוצמה של רעידת אדמה.

but when we are reading a good novel,

ואולם, כאשר אנו קוראים ספר טוב,

we leave our small, cozy apartments behind,

אנו נוטשים את הדירה הקטנה והחמימה מאחור,

go out into the night alone

ותרים אל תוך הלילה לבדנו

and start getting to know people we had never met before

ומתחילים להכיר אנשים שמעולם לא פגשנו

and perhaps had even been biased against.

ואולי אפילו היינו מוטים כנגדם.

Shortly after, I went

מייד לאחר מכן, עברתי

to a women's college in Boston, then Michigan.

ללמוד במכללת נשים בבוסטון ואז במישיגן.

I experienced this, not so much as a geographical shift,

חוויתי שינוי שלא בהכרח שינוי גיאוגרפי

as a linguistic one.

כמו שהיה זה שינוי לשוני.

I started writing fiction in English.

התחלתי לכתוב סיפורת באנגלית.

I'm not an immigrant, refugee or exile --

אינני מהגרת, פליטה או גולה.

they ask me why I do this --

הם שאלו אותי מדוע אני עושה זאת.

but the commute between languages

אך ההחלפה בין השפות

gives me the chance to recreate myself.

העניקה לי את האפשרות ליצור עצמי מחדש.

I love writing in Turkish,

אני אוהבת לכתוב בתורכית,

which to me is very poetic and very emotional,

שבעיניי היא מאד פיוטית ומאד רגשית.

and I love writing in English, which to me

ואני אוהבת לכתוב באנגלית, שעבורי

is very mathematical and cerebral.

היא מאד מתמטית וקשורה למוח.

So I feel connected to each language in a different way.

ולפיכך, אני מרגישה שאני מחוברת לכל שפה בצורה שונה.

For me, like millions of other people

עבורי, כמו גם עבור מליוני אנשים אחרים

around the world today,

מסביב לעולם בימינו,

English is an acquired language.

אנגלית היא שפה נרכשת.

When you're a latecomer to a language,

כאשר אתה לומד שפה חדשה בגיל מאוחר,

what happens is you live there

מה שקורה הוא שאתה נמצא

with a continuous

בתחושה מתמשכת

and perpetual frustration.

וקבועה של תסכול.

As latecomers, we always want to say more, you know,

כבוגרים, אנו רוצים להגיד עוד, אתם יודעים,

crack better jokes, say better things,

לספר בדיחה טובה יותר, להגיד דברים טובים יותר.

but we end up saying less

אך אנו מוצאים את עצמנו אומרים פחות

because there's a gap between the mind and the tongue.

כיוון שיש פער בין השכל ובין הלשון.

And that gap is very intimidating.

והפער הזה הוא מאיים מאד.

But if we manage not to be frightened by it,

אך אם אנו אוזרים אומץ שלא לפחד ממנו,

it's also stimulating.

יש בו גם משהו מדרבן.

And this is what I discovered in Boston --

וזה מה שגיליתי בבוסטון -

that frustration was very stimulating.

שתסכול היה מאד מדרבן.

At this stage, my grandmother,

בשלב זה, סבתי,

who had been watching the course of my life

ששמרה עלי לאורך כל מסלול חיי

with increasing anxiety,

בדאגה הולכת וגוברת,

started to include in her daily prayers

התחילה להוסיף בתפילותיה היומיות

that I urgently get married

תחינה כי אתחתן בדחיפות

so that I could settle down once and for all.

כדי שאוכל להתבסס אחת ולתמיד.

And because God loves her, I did get married.

וכיוון שאלוהים אוהב אותה, אכן התחתנתי.

(Laughter)

(צחוק)

But instead of settling down,

אך במקום להתבסס,

I went to Arizona.

עברתי לאריזונה.

And since my husband is in Istanbul,

וכיוון שבעלי באיסטנבול,

I started commuting between Arizona and Istanbul --

התחלתי בנסיעות קבועות בין אריזונה ואיסטנבול.

the two places on the surface of earth

שני המקומות על פני כדור הארץ

that couldn't be more different.

שאינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה.

I guess one part of me has always been a nomad,

אני חושבת שחלק בי היה מאז ומתמיד נווד,

physically and spiritually.

פיזית ורוחנית.

Stories accompany me,

הסיפורים ליוו אותי,

keeping my pieces and memories together,

שומרים על חלקיי וזכרונותיי יחדיו,

like an existential glue.

כמו היו דבק קיומי.

Yet as much as I love stories,

אולם, למרות שאני אוהבת מאד סיפורים,

recently, I've also begun to think

לאחרונה, התחלתי גם לחשוב

that they lose their magic

שהם מאבדים מקסמם

if and when a story is seen as more than a story.

אם וכאשר סיפור נתפס יותר מאשר סיפור.

And this is a subject that I would love

וזהו נושא שאשמח

to think about together.

לחשוב עליו יחד אתכם.

When my first novel written in English came out in America,

כאשר הרומן הראשון שלי באנגלית יצא לאור באמריקה,

I heard an interesting remark from a literary critic.

שמעתי הערה מעניינת ממבקר ספרותי.

"I liked your book," he said, "but I wish you had written it differently."

"אהבתי את הספר", הוא אמר, "אך הייתי שמח לו היית כותבת אותו אחרת".

(Laughter)

(צחוק)

I asked him what he meant by that.

שאלתי אותו למה הוא מתכוון בזה.

He said, "Well, look at it. There's so many

והוא השיב, "ובכן, הביטי בספר. יש בו כל כך הרבה דמויות

Spanish, American, Hispanic characters in it,

ספרדיות, אמריקאיות, היספניות,

but there's only one Turkish character and it's a man."

אך יש רק דמות תורכית אחת והיא גבר".

Now the novel took place on a university campus in Boston,

אם כן, הסיפור מתרחש בקמפוס אוניברסיטאי בבוסטון,

so to me, it was normal

ולפיכך, עבורי זה היה נורמאלי

that there be more international characters in it

שיהיו בו יותר דמויות בין לאומיות בתוכו

than Turkish characters,

ביחס לדמויות תורכיות.

but I understood what my critic was looking for.

אך הבנתי מה המבקר שלי ניסה למצוא.

And I also understood that I

ובנוסף, הבנתי גם שאני

would keep disappointing him.

אמשיך לאכזב אותו.

He wanted to see the manifestation of my identity.

הוא ציפה למצוא גילום של הזהות שלי.

He was looking for a Turkish woman in the book

הוא ציפה למצוא אישה תורכיה בספר

because I happened to be one.

מפני שיצא שאני עצמי כזו.

We often talk about how stories change the world,

אנו מדברים תכופות כיצד סיפורים יכולים לשנות את העולם.

but we should also see how the world of identity politics

אך עלינו לבחון כיצד העולם של פוליטיקת הזהויות

affects the way stories

משפיע על האופן בו סיפורים

are being circulated,

מופצים,

read and reviewed.

נקראים ומבוקרים.

Many authors feel this pressure,

מחברים רבים חשים את הלחץ,

but non-Western authors feel it more heavily.

אך מחברים שאינם מערביים חשים זאת אף יותר.

If you're a woman writer from the Muslim world, like me,

אם אתם אישה-כותבת מהעולם המוסלמי, כמוני,

then you are expected to write

מצופה מכם לכתוב

the stories of Muslim women

את סיפוריהן של נשים מוסלמיות

and, preferably, the unhappy stories

ורצוי, סיפוריהן העצובים

of unhappy Muslim women.

של נשים מוסלמיות עצובות.

You're expected to write

מצופה מכם לכתוב

informative, poignant and characteristic stories

סיפורים שהם אינפורמטיביים, חדים וטיפוסיים

and leave the experimental and avant-garde

ולהשאיר את הנסיוני והאוונגרדי

to your Western colleagues.

עבור העמיתים המערביים.

What I experienced as a child in that school in Madrid

מה שחוויתי כילדה בבית הספר במדריד

is happening in the literary world today.

מתרחש כיום בעולם הספרות.

Writers are not seen

סופרים לא נתפסים

as creative individuals on their own,

כאנשים יצירתיים בזכות עצמם,

but as the representatives

אלא כייצוגים

of their respective cultures:

של התרבויות ממנה מגיעים.

a few authors from China, a few from Turkey,

כמה מחברים מסין, כמה מתורכיה,

a few from Nigeria.

כמה מניגריה.

We're all thought to have something very distinctive,

מכולנו מצופה שיהיה בנו משהו מאד שונה,

if not peculiar.

אם לא מוזר.

The writer and commuter James Baldwin

הסופר ואיש המסעות, ג'יימס בולדווין,

gave an interview in 1984

נתן ריאיון בשנת 1984

in which he was repeatedly asked about his homosexuality.

שבו נשאל שוב ושוב על ההומוסקסואליות שלו.

When the interviewer tried to pigeonhole him

כאשר המראיין ניסה לקטלג אותו

as a gay writer,

כסופר הומוסקסואל,

Baldwin stopped and said,

בולדווין הפסיק ואמר,

"But don't you see? There's nothing in me

"אבל אינך רואה? אין בתוכי שום דבר

that is not in everybody else,

שאין בכל אדם אחר,

and nothing in everybody else

ואין שום דבר אצל כל אדם אחר

that is not in me."

שאין בתוכי".

When identity politics tries to put labels on us,

כאשר פוליטיקת הזהויות מנסה לתייג אותנו בתגים,

it is our freedom of imagination that is in danger.

הסכנה האפשרית היא לחופש הדמיון שלנו.

There's a fuzzy category called

ישנה קטגוריה מעורפלת שקרויה

multicultural literature

ספרות רב-תרבותית

in which all authors from outside the Western world

שבה כל המחברים מחוץ לעולם המערבי

are lumped together.

מגובבים יחד.

I never forget my first multicultural reading,

לעולם לא אשכח את ההקראה הראשונה שלי,

in Harvard Square about 10 years ago.

בהרווארד, לפני כעשר שנים.

We were three writers, one from the Philippines,

היינו שלושה סופרים, אחד מהפיליפינים,

one Turkish and one Indonesian --

אחת מתורכיה ואחד מאינדונזיה -

like a joke, you know.

כמו התחלה של בדיחה, אתם יודעים.

(Laughter)

(צחוק)

And the reason why we were brought together

והסיבה שבה הביאו אותנו יחד

was not because we shared an artistic style

היא לא מפני שהיה שהיינו שותפים לסגנון אמנותי

or a literary taste.

או לטעם ספרותי.

It was only because of our passports.

היה זה רק בשל הדרכונים שלנו.

Multicultural writers are expected to tell real stories,

סופרים רב תרבותיים מצופים לספר את סיפוריהם האמיתיים,

not so much the imaginary.

ולא בהכרח את המדומיין.

A function is attributed to fiction.

העובדה מיוחסת כהמצאה.

In this way, not only the writers themselves,

בדרך זו, לא זו בלבד שהסופרים עצמם,

but also their fictional characters

אלא אף דמויותיהם המומצאות

become the representatives of something larger.

נתפסות כנציגות של משהו גדול יותר.

But I must quickly add

אך עלי להוסיף מיד

that this tendency to see a story

שהמגמה הזו לראות את הסיפור

as more than a story

יותר מאשר סיפור

does not solely come from the West.

לא מגיע אך ורק מהמערב.

It comes from everywhere.

זה מגיע מכל מקום.

And I experienced this firsthand

וחוויתי זאת ממקור ראשון

when I was put on trial in 2005

כאשר הועמדתי למשפט בשנת 2005

for the words my fictional characters uttered in a novel.

בשל מילים שאמרו דמויות בדויות מספרי.

I had intended to write

כוונתי הייתה לכתוב

a constructive, multi-layered novel

רומן מובנה ורב שכבתי

about an Armenian and a Turkish family

אודות משפחה ארמנית ותורכית

through the eyes of women.

דרך עינייה של אישה.

My micro story became a macro issue

הסיפור הקטן הפך לעניין גדול

when I was prosecuted.

כאשר הועמדתי לדין.

Some people criticized, others praised me

אחדים ביקרו אותי, אחרים שיבחו אותי

for writing about the Turkish-Armenian conflict.

על הכתיבה אודות הקונפליקט התורכי-ארמני.

But there were times when I wanted to remind both sides

אך היו מקרים שרציתי להזכיר לשני הצדדים

that this was fiction.

שמדובר בבדיון.

It was just a story.

היה זה רק סיפור.

And when I say, "just a story,"

וכשאני אומרת "רק סיפור",

I'm not trying to belittle my work.

אינני מנסה להמעיט בערך עבודתי.

I want to love and celebrate fiction

אני מעוניינת לאהוב ולחגוג את הסיפורת

for what it is,

בעבור מה שהיא,

not as a means to an end.

ולא כאמצעי להשגת מטרה.

Writers are entitled to their political opinions,

סופרים זכאים להיות בעלי עמדות פוליטיות,

and there are good political novels out there,

ויש רומנים פוליטיים טובים מאד בשוק,

but the language of fiction

אך שפת הסיפורת

is not the language of daily politics.

איננה שפה של פוליטיקה אקטואלית.

Chekhov said,

צ'כוב אמר,

"The solution to a problem

"הפתרון לבעיה

and the correct way of posing the question

והדרך הנאותה לנסח את השאלה

are two completely separate things.

הם שני דברים מופרדים לחלוטין.

And only the latter is an artist's responsibility."

ורק השני מבין השניים הוא באחריות האמן".

Identity politics divides us. Fiction connects.

פוליטיקת הזהויות מפרידה אותנו. הסיפורת מחברת.

One is interested in sweeping generalizations.

האחת מעוניינת בהכללות מוחלטות.

The other, in nuances.

האחרת, בהבדלים דקים.

One draws boundaries.

האחת משרטטת גבולות.

The other recognizes no frontiers.

האחרת מזהה את היעדר הגבול.

Identity politics is made of solid bricks.

פוליטיקת הזהויות עשויה מלבנים מוצקות.

Fiction is flowing water.

סיפורת היא מים שופעים.

In the Ottoman times, there were itinerant storytellers called "meddah."

בתקופה העות'מאנית, היו מספרי-סיפורים נוודים שנקראו "מאדה"

They would go to coffee houses,

הם נהגו להגיע לבתי קפה,

where they would tell a story in front of an audience,

שבו היו מספרים סיפור אל מול קהל היושבים,

often improvising.

לעיתים מאלתרים.

With each new person in the story,

עם הוספת עוד דמות אל הסיפור

the meddah would change his voice,

היו המאדה משנים את קולם,

impersonating that character.

מחקים את אותה דמות.

Everybody could go and listen, you know --

כולם היו מוזמנים להגיע ולהקשיב, אתם יודעים -

ordinary people, even the sultan, Muslims and non-Muslims.

אנשים רגילים, אפילו הסולטן, מוסלמים ושאינם מוסלמים.

Stories cut across all boundaries,

הסיפורים חצו דרך כל הגבולות.

like "The Tales of Nasreddin Hodja,"

כמו "סיפורי ג'וחה",

which were very popular throughout the Middle East,

שהיו פופולאריים מאד לאורך המזרח התיכון,

North Africa, the Balkans and Asia.

צפון אפריקה, הבלקן ואסיה.

Today, stories continue

כיום, ממשיכים הסיפורים

to transcend borders.

לעלות מעל גבולות.

When Palestinian and Israeli politicians talk,

כאשר פוליטיקאים פלסטינאים וישראלים מדברים,

they usually don't listen to each other,

לרוב הם אינם מקשיבים זה לזה.

but a Palestinian reader

אך, קורא פלסטיני

still reads a novel by a Jewish author,

עדיין קורא רומאנים של מחברים יהודים,

and vice versa, connecting and empathizing

וכך להפך, מתחברים ומגלים אמפתיה

with the narrator.

אל הדמות המספרת.

Literature has to take us beyond.

על הספרות לשאת אותנו מעבר.

If it cannot take us there,

אם אין היא יכולה לקחת אותנו לשם,

it is not good literature.

זוהי לא ספרות טובה.

Books have saved the introverted,

ספרים הצילו את הילדה

timid child that I was -- that I once was.

המופנמת והביישנית, שפעם הייתי.

But I'm also aware of the danger

אך בו בעת אני ערה לסכנה

of fetishizing them.

של אהבה עיוורת שלהם.

When the poet and mystic, Rumi,

כאשר הסופר והמיסטיקן, רומי,

met his spiritual companion, Shams of Tabriz,

פגש את עמיתו הרוחני, שאמס איש-תרביז (עיר בפרס)

one of the first things the latter did

אחד הדברים שהאחרון עשה

was to toss Rumi's books into water

היה להפוך את ספריו של רומי למים

and watch the letters dissolve.

ולהביט באותיות מתמוססות.

The Sufis say, "Knowledge that takes you not beyond yourself

הסופים אומרים, "הידע שלא לוקח אותך אל מעבר לעצמך

is far worse than ignorance."

מסוכן הוא אף יותר מבורות".

The problem with today's cultural ghettos

הבעיה בגטאות התרבותיות שיש כיום

is not lack of knowledge --

היא לא חוסר ידע.

we know a lot about each other, or so we think --

אנו יודעים רבות זה על זה, או כך לפחות אנו סבורים.

but knowledge that takes us not beyond ourselves:

אך ידע שלא לוקח אותנו אל מעבר לעצמנו,

it makes us elitist,

הופך אותנו לאליטיסטים,

distant and disconnected.

מרוחקים ומנותקים.

There's a metaphor which I love:

ישנה מטאפורה שאני אוהבת:

living like a drawing compass.

לחיות כמו מחוגה.

As you know, one leg of the compass is static, rooted in a place.

כמו שאתם יודעים, רגל אחת של המחוגה נטועה במקום, סטאטית במקומה.

Meanwhile, the other leg

ובו בעת, הרגל האחרת

draws a wide circle, constantly moving.

מציירת מעגל גדול, נעה ללא הרף.

Like that, my fiction as well.

וכך גם הסיפורת שלי.

One part of it is rooted in Istanbul,

חלק אחד שלה נטוע באיסטנבול

with strong Turkish roots,

עם שורשים תורכיים חזקים.

but the other part travels the world,

אך חלק אחר בה נודד בעולם,

connecting to different cultures.

מתחבר לתרבויות שונות.

In that sense, I like to think of my fiction

במובן זה, אני אוהבת לחשוב על הסיפורים שלי

as both local and universal,

גם כלוקאליים וגם כאוניברסאליים,

both from here and everywhere.

סיפורים שהם "מכאן", אך גם "מכל מקום".

Now those of you who have been to Istanbul

אלו מכם אשר היו בעבר באיסטנבול

have probably seen Topkapi Palace,

וודאי ראו את ארמון טופקאפי (בתורכית: "ארמון שער התותח")

which was the residence of Ottoman sultans

שהיה מקום מושבם של הסולטנים העות'מאנים.

for more than 400 years.

במשך למעלה מ-400 שנה.

In the palace, just outside the quarters

בארמון, ממש מחוץ למתחם המגורים

of the favorite concubines,

של הפלגשים האהובות ביותר,

there's an area called The Gathering Place of the Djinn.

יש אזור שנקרא "מקום המפגש של הג'יני".

It's between buildings.

אזור בין בניינים.

I'm intrigued by this concept.

אני מרותקת מהרעיון הזה.

We usually distrust those areas

אנו בדרך כלל חשדניים לגבי אזורים כאלה

that fall in between things.

שנופלים בין קטגוריות.

We see them as the domain

אנו רואים בהם חלק מהאזור

of supernatural creatures like the djinn,

של העל-טבעי, ממש כמו הג'יני,

who are made of smokeless fire

שעשוי מאש חסרת עשן

and are the symbol of elusiveness.

ומסמל את החמקמקות.

But my point is perhaps

אך הנקודה שלי היא, אולי,

that elusive space

שאזור חמקמק

is what writers and artists need most.

הוא מה שכותבים ואמנים זקוקים לו יותר מכל.

When I write fiction

כאשר אני כותבת סיפורת

I cherish elusiveness and changeability.

אני מטפחת את החמקמקות והיכולת להשתנות.

I like not knowing what will happen 10 pages later.

אני אוהבת לא לדעת מה יקרה בעוד עשר דפים.

I like it when my characters surprise me.

אני אוהבת כאשר הדמויות שלי מפתיעות אותי.

I might write about

ישנה אפשרות שאכתוב על

a Muslim woman in one novel,

אישה מוסלמית בסיפור אחד.

and perhaps it will be a very happy story,

וייתכן שיהיה זה סיפור שמח.

and in my next book, I might write

ובספרי הבא, אפשר שאכתוב

about a handsome, gay professor in Norway.

על פרופסור נאה והומו בנורווגיה.

As long as it comes from our hearts,

כל עוד שזה מגיע מן הלב שלנו,

we can write about anything and everything.

אנו יכולים לכתוב על כל דבר.

Audre Lorde once said,

אודרי לורד (משוררת קאריבית-אמריקאית) אמרה פעם,

"The white fathers taught us to say,

"האבות הלבנים לימדו אותנו לומר,

'I think, therefore I am.'"

'אני חושב, משמע אני קיים'".

She suggested, "I feel, therefore I am free."

היא הציעה, "אני מרגיש, משמע אני חופשי".

I think it was a wonderful paradigm shift.

אני חושבת שזו תפנית נהדרת בתבנית החשיבה.

And yet, why is it that,

ועדיין, מדוע זה

in creative writing courses today,

שבקורסים לכתיבה יצירתית כיום,

the very first thing we teach students is

הדבר הראשון שאנו מלמדים סטודנטים הוא

"write what you know"?

לכתוב על מה שהם יודעים.

Perhaps that's not the right way to start at all.

אולי אין זו בכלל הדרך הנכונה להתחיל.

Imaginative literature is not necessarily about

ספרות דמיונית אינה בהכרח

writing who we are or what we know

כתיבה על מה שאנחנו ועל מה שאנו יודעים

or what our identity is about.

או אודות הזהות שלנו.

We should teach young people and ourselves

עלינו ללמד אנשים צעירים, וכך גם את עצמנו

to expand our hearts

להרחיב את הלבבות שלנו

and write what we can feel.

ולכתוב על מה שאנו מרגישים.

We should get out of our cultural ghetto

עלינו לצאת מהגטו התרבותי שלנו

and go visit the next one and the next.

ולבקר את הסמוך לו וזה שאחריו.

In the end, stories move like whirling dervishes,

בסופו של דבר, סיפורים נעים כמו דרווישים מחוללים,

drawing circles beyond circles.

מציירים מעגלים בתוך מעגלים.

They connect all humanity,

הם מחברים את כל האנושות,

regardless of identity politics,

ללא קשר לפוליטיקת הזהויות.

and that is the good news.

ואלו הן החדשות הטובות.

And I would like to finish with an old Sufi poem:

והייתי רוצה לסיים עם שיר סופי עתיק.

"Come, let us be friends for once;

"בוא, הבא נשלים, לשם שינוי;

let us make life easy on us;

הבא נהפוך את חיינו לפשוטים;

let us be lovers and loved ones;

הבא נהפוך למאהבים ולאהובים;

the earth shall be left to no one."

האדמה תיוותר לאף אדם".

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)