I survived a terrorist attack. Here's what I learned | Gill Hicks

מתרגם: hila scherba מבקר: Zeeva Livshitz

I could never have imagined

אני בחיים לא הייתי מנחשת

that a 19-year-old suicide bomber

שמחבל מתאבד בן 19

would actually teach me a valuable lesson.

באמת ילמד אותי לקח חשוב.

But he did.

אבל הוא לימד.

He taught me to never presume anything

הוא לימד אותי אף פעם לא להניח שום דבר

about anyone you don't know.

לגבי אף אחד שאני לא מכירה.

On a Thursday morning in July 2005,

ביום חמישי בבוקר ביולי 2005,

the bomber and I, unknowingly,

המחבל ואני, ללא ידיעה,

boarded the same train carriage at the same time,

עלינו על אותו קרון רכבת באותו זמן,

standing, apparently, just feet apart.

עומדים, מתברר, מטרים בודדים אחד מהשני.

I didn't see him.

לא ראיתי אותו.

Actually, I didn't see anyone.

למעשה, לא ראיתי אף אחד.

You know not to look at anyone on the Tube,

ידוע שלא להסתכל על אף אחד ברכבת התחתית,

but I guess he saw me.

אבל אני מניחה שהוא ראה אותי.

I guess he looked at all of us,

אני מניחה שהוא הסתכל על כולנו,

as his hand hovered over the detonation switch.

כשידיו ריחפו מעל מתג ההפעלה.

I've often wondered: What was he thinking?

אני לעיתים קרובות תהיתי: מה הוא חשב?

Especially in those final seconds.

במיוחד בשניות האחרונות האלו.

I know it wasn't personal.

אני יודעת שזה לא היה אישי.

He didn't set out to kill or maim me, Gill Hicks.

הוא לא תיכנון להרוג או להטיל מום בי, ג'יל היקס.

I mean -- he didn't know me.

אני מתכוונת -- הוא לא הכיר אותי.

No.

לא.

Instead, he gave me

במקום זאת, הוא נתן לי

an unwarranted and an unwanted label.

תוית של לא מוצדקת ולא רצויה.

I had become the enemy.

אני הפכתי לאויב.

To him, I was the "other,"

בשבילו, אני הייתי "האחרת",

the "them," as opposed to "us."

ה"הם", בניגוד ל"אנחנו".

The label "enemy" allowed him to dehumanize us.

התווית "אויב" איפשרה לו להפוך אותנו ללא-אנושיים.

It allowed him to push that button.

זה איפשר לו ללחוץ על הכפתור.

And he wasn't selective.

והוא לא היה בררן.

Twenty-six precious lives were taken in my carriage alone,

עשרים ושישה חיים יקרים נלקחו בקרון שלי בלבד,

and I was almost one of them.

ואני כמעט הייתי אחת מהם.

In the time it takes to draw a breath,

בזמן שלוקח לקחת נשימה,

we were plunged into a darkness so immense

אנחנו צללנו לתוך חשיכה כל כך חזקה

that it was almost tangible;

שהיא כמעט היתה מוחשית;

what I imagine wading through tar might be like.

מה שאני מדמיינת שלפלס דרך בתוך זפת יהיה.

We didn't know we were the enemy.

אנחנו לא ידענו שאנחנו האויב.

We were just a bunch of commuters who, minutes earlier,

אנחנו פשוט היינו כמה נוסעים שכמה דקות קודם לכן

had followed the Tube etiquette:

עקבו אחר כללי הנימוס ברכבת התחתית:

no direct eye contact,

בלי קשר עין ישיר,

no talking

בלי דיבורים

and absolutely no conversation.

ובלי שיחה לחלוטין.

But in the lifting of the darkness,

אבל בעלות החשיכה,

we were reaching out.

אנחנו הושטנו יד.

We were helping each other.

אנחנו עזרנו אחד לשני.

We were calling out our names,

קראנו בשמות שלנו,

a little bit like a roll call,

קצת כמו מסדר,

waiting for responses.

מחכים לתגובה.

"I'm Gill. I'm here.

"אני ג'יל, אני כאן.

I'm alive.

אני חיה.

OK."

בסדר."

"I'm Gill.

"אני גיל,

Here.

כאן.

Alive.

חיה.

OK."

בסדר."

I didn't know Alison.

אני לא הכרתי את אליסון.

But I listened for her check-ins every few minutes.

אבל הקשבתי לאמירות שלה בכל כמה דקות.

I didn't know Richard.

אני לא הכרתי את ריצ'ארד.

But it mattered to me that he survived.

אבל זה היה חשוב לי שהוא שרד.

All I shared with them

כל מה ששיתפתי איתם

was my first name.

היה השם הפרטי שלי.

They didn't know

הם לא ידעו שאני הייתי ראש מחלקה בוועדת העיצוב.

that I was a head of a department at the Design Council.

And here is my beloved briefcase,

והנה המזוודה האהובה שלי,

also rescued from that morning.

גם ניצלה באותו בוקר.

They didn't know that I published architecture and design journals,

הם לא ידעו שאני פירסמתי יומני אדריכלות ועיצוב,

that I was a Fellow of the Royal Society of Arts,

שאני הייתי עמיתה בחברה המלכותית של האמנויות,

that I wore black --

שאני לבשתי שחור --

still do --

עדיין --

that I smoked cigarillos.

שעישנתי סיגרלות.

I don't smoke cigarillos anymore.

אני כבר לא מעשנת סיגרלות.

I drank gin and I watched TED Talks,

אני שתיתי ג'ין ואני צפיתי בשיחות ב-TED,

of course, never dreaming that one day I would be standing,

כמובן, אף פעם לא חלמתי שיום אחד אני אעמוד כאן,

balancing on prosthetic legs,

שומרת על שיווי משקל על רגליים תותבות,

giving a talk.

נותנת הרצאה.

I was a young Australian woman doing extraordinary things in London.

אני הייתי אישה אוסטרלית צעירה שעושה דברים יוצאי דופן בלונדון.

And I wasn't ready for that all to end.

ולא הייתי מוכנה שכל זה ייגמר.

I was so determined to survive

אני הייתי כל כך נחושה לשרוד

that I used my scarf to tie tourniquets around the tops of my legs,

שהשתמשתי בצעיף שלי כדי לקשור חוסם עורקים מסביב לחלק העליון של הרגליים שלי,

and I just shut everything and everyone out,

ואני פשוט חסמתי את הכל ואת כולם בחוץ,

to focus, to listen to myself,

להתרכז, להקשיב לעצמי,

to be guided by instinct alone.

להיות מודרכת על ידי האינסטינקט לבדו.

I lowered my breathing rate.

הנמכתי את קצב הנשימה שלי.

I elevated my thighs.

הרמתי את הירכיים שלי.

I held myself upright

החזקתי את עצמי זקופה

and I fought the urge to close my eyes.

ונלחמתי בדחף לעצום את העיניים שלי.

I held on for almost an hour,

אני החזקתי כמעט שעה,

an hour to contemplate the whole of my life

שעה להרהר בכל החיים שלי

up until this point.

עד לנקודה הזו.

Perhaps I should have done more.

אולי הייתי צריכה לעשות יותר.

Perhaps I could have lived more, seen more.

אולי הייתי יכולה לחיות יותר, לראות יותר.

Maybe I should have gone running, dancing, taken up yoga.

אולי הייתי צריכה לצאת לרוץ, לרקוד, לעשות יוגה.

But my priority and my focus was always my work.

אבל העדיפות שלי והמיקוד שלי תמיד היה העבודה שלי.

I lived to work.

אני חייתי כדי לעבוד.

Who I was on my business card

מי אני הייתי על כרטיס הביקור שלי

mattered to me.

היה חשוב לי.

But it didn't matter down in that tunnel.

אבל זה לא היה חשוב שם במנהרה הזו.

By the time I felt that first touch

עד שהרגשתי את המגע הראשון

from one of my rescuers,

של אחד מהמצילים שלי,

I was unable to speak,

אני לא הייתי מסוגלת לדבר,

unable to say even a small word, like "Gill."

לא מסוגלת להגיד אפילו מילה קטנה, כמו "ג'יל".

I surrendered my body to them.

הכנעתי להם את הגוף שלי.

I had done all I possibly could,

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות,

and now I was in their hands.

ועכשיו אני הייתי בידיים שלהם.

I understood

אני הבנתי

just who and what humanity really is,

בדיוק מי ומה האנושות היא בדיוק,

when I first saw the ID tag

כשראיתי לראשונה את כרטיס הזיהוי

that was given to me when I was admitted to hospital.

שניתן לי כשאושפזתי בבית החולים.

And it read:

והיה כתוב עליו:

"One unknown estimated female."

"אישה, לפי הערכה, אחת לא ידועה."

One unknown estimated female.

אישה, לפי הערכה, אחת לא ידועה.

Those four words were my gift.

ארבעת המילים האלו היו המתנה שלי.

What they told me very clearly

מה שהם אמרו לי בצורה מאוד ברור

was that my life was saved,

זה שהחיים שלי ניצלו,

purely because I was a human being.

אך ורק כי הייתי בן אדם.

Difference of any kind made no difference

הבדל מכל סוג שהוא לא היה משנה

to the extraordinary lengths that the rescuers were prepared to go

למאמצים הבלתי נדלים שצוות ההצלה היה מוכן לעשות

to save my life,

כדי להציל את החיים שלי.

to save as many unknowns as they could,

להציל כמה לא ידועים שהם יכלו,

and putting their own lives at risk.

ולסכן את החיים שלהם עצמם.

To them, it didn't matter if I was rich or poor,

בשבילם, זה לא שינה אם הייתי עשירה או ענייה,

the color of my skin,

צבע העור שלי,

whether I was male or female,

אם הייתי גבר או אישה,

my sexual orientation,

הזהות המינית שלי,

who I voted for,

למי הצבעתי,

whether I was educated,

האם הייתי משכילה,

if I had a faith or no faith at all.

אם הייתה לי אמונה או ללא אמונה בכלל.

Nothing mattered

שום דבר לא שינה

other than I was a precious human life.

חוץ מזה שהייתי חיים אנושיים יקרים.

I see myself as a living fact.

אני רואה עצמי כעובדה חיה.

I am proof

אני ההוכחה

that unconditional love and respect can not only save,

שאהבה ללא תנאי וכבוד יכולים לא רק להציל,

but it can transform lives.

אלא גם לשנות חיים.

Here is a wonderful image of one of my rescuers, Andy, and I

הנה תמונה נפלאה של אחד מהמושיעים שלי, אנדי, ואני

taken just last year.

שנלקחה בשנה שעברה.

Ten years after the event,

עשר שנים אחר האירוע הזה,

and here we are, arm in arm.

והנה אנחנו, יד ביד.

Throughout all the chaos,

בתוך כל הכאוס,

my hand was held tightly.

יד שלי הוחזקה חזק.

My face was stroked gently.

הפנים שלי לוטפו בעדינות.

What did I feel?

מה אני הרגשתי?

I felt loved.

אני הרגשתי נאהבת.

What's shielded me from hatred and wanting retribution,

מה שהגן עליי משנאה ומרצון לתגמול,

what's given me the courage to say:

מה שנתן לי את האומץ להגיד:

this ends with me

"זה מסתיים אצלי"

is love.

זו אהבה.

I was loved.

אני הייתי נאהבת.

I believe the potential for widespread positive change

אני מאמינה שהפוטנציאל לשינוי חיובי נרחב

is absolutely enormous

הוא לגמרי ענק

because I know what we're capable of.

כי אני יודעת למה אנחנו מסוגלים.

I know the brilliance of humanity.

אני מכירה את הזוהר של האנושות.

So this leaves me with some pretty big things to ponder

אז זה משאיר אותי עם דברים די גדולים להרהר עליהם

and some questions for us all to consider:

וכמה שאלות שאנחנו צריכים לשקול:

Is what unites us not far greater than what can ever divide?

האם מה שמאחד אותנו הוא לא גדול הרבה יותר ממה שיכול אי פעם להפריד?

Does it have to take a tragedy or a disaster

האם צריכה לקרות טרגדיה או אסון

for us to feel deeply connected as one species,

כדי שאנחנו נרגיש מחוברים עמוקות כמין אחד,

as human beings?

כבני אדם?

And when will we embrace the wisdom of our era

ומתי אנחנו נחבק את התבונה של העידן שלנו

to rise above mere tolerance

כדי להתעלות מעל לרק סובלנות

and move to an acceptance

ולעבור לקבלה

for all who are only a label until we know them?

לאלו שהם רק תווית עד שאנחנו מכירים אותם?

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)