3 clues to understanding your brain | VS Ramachandran

מתרגם: Oran Tzuman מבקר: Sigal Tifferet

Well, as Chris pointed out, I study the human brain,

כמו שכריס אמר, אני חוקר את המוח האנושי –

the functions and structure of the human brain.

את הפונקציות והמבנה של המוח האנושי.

And I just want you to think for a minute about what this entails.

אני רוצה שתחשבו דקה מה זה אומר.

Here is this mass of jelly, three-pound mass of jelly

יש לנו איבר שהוא 1.2 קילו של ג'לי

you can hold in the palm of your hand,

שאפשר להחזיק בכף היד,

and it can contemplate the vastness of interstellar space.

והוא יכול לתפוס את המרחב של חלל בין כוכבי.

It can contemplate the meaning of infinity

הוא יכול להגות בנושא האינסוף

and it can contemplate itself contemplating on the meaning of infinity.

והוא יכול לחשוב על עצמו הוגה על האינסוף.

And this peculiar recursive quality that we call self-awareness,

הדבר הרקורסיבי הזה נקרא מודעות עצמית,

which I think is the holy grail of neuroscience, of neurology,

אני חושב שזה הגביע הקדוש של כל מדעי המוח,

and hopefully, someday, we'll understand how that happens.

ואולי יום אחד, בתקווה, נוכל להבין איך זה קורה.

OK, so how do you study this mysterious organ?

אז איך חוקרים את האיבר המסתורי הזה?

I mean, you have 100 billion nerve cells,

יש לנו בערך 100 מיליארד תאי עצב,

little wisps of protoplasm, interacting with each other,

זרועות קטנות של פרוטופלסמה, מתקשרות אחת עם השנייה,

and from this activity emerges the whole spectrum of abilities

ומהפעילות הזאת נוצר טווח עצום של יכולות

that we call human nature and human consciousness.

שאנו קוראים להן מודעות אנושית.

How does this happen?

איך זה קורה?

Well, there are many ways of approaching the functions of the human brain.

ובכן, יש הרבה דרכים לחקור את הפונקציות של המוח האנושי.

One approach, the one we use mainly,

גישה אחת, שנמצאת בשימוש רב,

is to look at patients with sustained damage to a small region of the brain,

היא להתבונן באנשים שנפגעו באזורים קטנים במוח,

where there's been a genetic change in a small region of the brain.

ונוצרו שינויים גנטיים באזורים קטנים מאוד במוח.

What then happens is not an across-the-board reduction

מה שקורה אז זה לא מחיקה מוחלטת

in all your mental capacities,

של כל היכולות המוחיות שלכם,

a sort of blunting of your cognitive ability.

ביטול של יכולתכם השכלית.

What you get is a highly selective loss of one function,

מה שקורה הוא איבוד ממוקד של פונקציה אחת

with other functions being preserved intact,

כשכל הפונקציות האחרות נשארות תקינות.

and this gives you some confidence in asserting

וזה נותן לנו ביטחון מסוים להניח

that that part of the brain is somehow involved in mediating that function.

שהאזור הזה של המוח אחראי איכשהו על הפונקציה הזאת.

So you can then map function onto structure,

ואז אפשר להתאים פונקציה למבנה,

and then find out what the circuitry's doing

ולמצוא מה עושים הקישורים המוחיים

to generate that particular function.

כדי לייצר את הפונקציה הזאת.

So that's what we're trying to do.

זה מה שאנחנו מנסים לעשות.

So let me give you a few striking examples of this.

הרשו לי לתת לכם כמה דוגמאות מדהימות לכך.

In fact, I'm giving you three examples, six minutes each, during this talk.

למעשה, אני אתן לכם שלוש דוגמאות, כל אחת של שש דקות, במהלך השיחה הזאת.

The first example is an extraordinary syndrome called Capgras syndrome.

הדוגמה הראשונה היא תסמונת יוצאת דופן הנקראת תסמונת קפגראס.

If you look at the first slide there,

אם תסתכלו בתמונה כאן,

that's the temporal lobes, frontal lobes, parietal lobes, OK --

הנה האונות הטמפורליות, האונות הפרונטליות, האונות הפריאטליות,

the lobes that constitute the brain.

האונות שמרכיבות את המוח.

And if you look, tucked away inside the inner surface of the temporal lobes --

וכאן נמצא, חבוי בתוך האונות הטמפורליות

you can't see it there --

כפי שאפשר לראות כאן,

is a little structure called the fusiform gyrus.

מבנה שנקרא פיתול דמוי-כישור (fusiform gyrus)

And that's been called the face area in the brain,

ולזה מדענים קוראים אזור הפנים של המוח

because when it's damaged, you can no longer recognize people's faces.

כיוון שכאשר הוא פגוע, לא ניתן לזהות פרצופים של אנשים.

You can still recognize them from their voice

עדיין אפשר לזהות אותם לפי הקול שלהם

and say, "Oh yeah, that's Joe,"

ולהגיד, אה כן, זה ג'ו,

but you can't look at their face and know who it is, right?

אבל אי אפשר להסתכל על הפרצוף ולזהות מי זה.

You can't even recognize yourself in the mirror.

אי אפשר אפילו לזהות את עצמך במראה.

I mean, you know it's you because you wink and it winks,

אתה יודע שזה אתה, כי הוא קורץ כשאתה קורץ,

and you know it's a mirror,

ואתה יודע מה זאת מראה,

but you don't really recognize yourself as yourself.

אבל אתה לא באמת מסוגל לזהות את עצמך.

OK. Now that syndrome is well known as caused by damage to the fusiform gyrus.

בסדר. התסמונת הזאת ידועה כתוצאה של נזק מוחי לפיתול הדמוי כישור.

But there's another rare syndrome, so rare, in fact,

אבל יש תסמונת יותר נדירה, כל כך נדירה

that very few physicians have heard about it, not even neurologists.

שמעט רופאים מכירים אותה, אפילו נוירולוגים

This is called the Capgras delusion,

והיא נקראת אשליית הקפגראס.

and that is a patient, who's otherwise completely normal,

והיא מתבטאת אצל פציינטים נורמלים בכל דרך אחרת

has had a head injury, comes out of coma,

שחוו נזק מוחי, יוצאים מתרדמת,

otherwise completely normal, he looks at his mother

נורמלים מכל בחינה, אבל מסתכלים באמא שלהם

and says, "This looks exactly like my mother, this woman,

ואומרים "האישה הזאת נראית כמו אמא שלי,

but she's an impostor.

אבל לא, היא מתחזה,

She's some other woman pretending to be my mother."

היא אישה אחרת שמעמידה פנים שהיא אמא שלי."

Now, why does this happen?

למה זה קורה?

Why would somebody -- and this person is perfectly lucid and intelligent

שימו לב, האדם הזה צלול ואינטיליגנטי מכל בחינה

in all other respects, but when he sees his mother,

אבל כשהוא רואה את אמא שלו

his delusion kicks in and says, it's not mother.

האשלייה מופיעה וטוענת שזאת לא אמא שלו.

Now, the most common interpretation of this,

הפרשנות הנפוצה ביותר לעניין הזה,

which you find in all the psychiatry textbooks,

אותה תמצאו בכל ספרי הפסיכיאטריה,

is a Freudian view, and that is that this chap --

היא הפרשנות הפרוידיאנית, שהיא שהבחור הזה,

and the same argument applies to women, by the way,

ואפשר לפרש אותו הדבר גם כלפי נשים, אגב,

but I'll just talk about guys.

אבל נדבר כרגע על גברים -

When you're a little baby, a young baby,

כשהיה תינוק, תינוק קטן מאוד,

you had a strong sexual attraction to your mother.

הייתה שלו משיכה מינית חזקה לאמא שלו.

This is the so-called Oedipus complex of Freud.

זה מה שנקרא תסביך אדיפוס של פרויד.

I'm not saying I believe this,

אני לא אומר שאני מאמין בזה,

but this is the standard Freudian view.

אבל זה מה שפרויד אמר.

And then, as you grow up, the cortex develops,

וכשאתה גדל, קליפת המוח מתפתחת,

and inhibits these latent sexual urges towards your mother.

ולומדת להכיל את הדחפים המיניים כלפי אמא שלך.

Thank God, or you would all be sexually aroused when you saw your mother.

למרבה המזל, אתה לא מגורה מינית כל פעם שאתה רואה את אמא שלך.

And then what happens is,

ומה שקורה הוא,

there's a blow to your head, damaging the cortex,

שאחרי נזק מוחי שפוגם בקליפה,

allowing these latent sexual urges to emerge,

הדחפים המיניים החבויים הללו יוצאים החוצה,

flaming to the surface, and suddenly and inexplicably

עולים לפני השטח, ולפתע, באופן בלתי מוסבר

you find yourself being sexually aroused by your mother.

אתה מתחיל להיות מגורה מינית על ידי אמא שלך.

And you say, "My God, if this is my mom,

ואתה אומר "אם זאת אמא שלי,

how come I'm being sexually turned on?

איך אני מגורה מינית?

She's some other woman. She's an impostor."

היא בטח לא אמא שלי, היא מתחזה."

It's the only interpretation that makes sense to your damaged brain.

זאת הפרשנות היחידה ההגיונית למוח הפגוע.

This has never made much sense to me, this argument.

הפרשנות הפרוידיאנית אף פעם לא נראתה לי הגיונית.

It's very ingenious, as all Freudian arguments are --

היא די גאונית, כמו רוב הפרשנויות הפרוידיאניות...

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

-- but didn't make much sense because I have seen the same delusion,

אבל היא לא הייתה הגיונית כי ראיתי את אותה אשלייה,

a patient having the same delusion, about his pet poodle.

שהייתה לפציינט ביחס לפודל שלו.

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

He'll say, "Doctor, this is not Fifi. It looks exactly like Fifi,

הוא אמר, "דוקטור, היא נראית כמו פיפי, אבל היא לא,

but it's some other dog." Right?

זה סתם כלב אחר."

Now, you try using the Freudian explanation there.

נראה אתכם משתמשים בפרשנות הפרוידיאנית עכשיו.

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

You'll start talking about the latent bestiality in all humans,

תתחילו לדבר על החיתיות החבויה בכל בני האדם,

or some such thing, which is quite absurd, of course.

או משהו אבסורדי אחר.

Now, what's really going on?

אז מה באמת קורה כאן?

So, to explain this curious disorder,

אז כדי להסביר את התסמונת המוזרה הזאת,

we look at the structure and functions of the normal visual pathways in the brain.

נתבונן במבנה ותפקוד המערכת הויזואלית במוח.

Normally, visual signals come in, into the eyeballs,

באופן נורמלי, תמונות מגיעות דרך העיניים,

go to the visual areas in the brain.

ועוברות לאזורים הויזואליים במוח.

There are, in fact, 30 areas in the back of your brain concerned with just vision,

יש למעשה 30 אזורים באחורי המוח שמיועדים אך ורק לראייה,

and after processing all that, the message goes to a small structure

ואחרי כל העיבוד, המידע מגיע למבנה קטן,

called the fusiform gyrus, where you perceive faces.

ה-fusiform gyrus, שתופס פרצופים.

There are neurons there that are sensitive to faces.

יש שם נוירונים שרגישים פרצופים.

You can call it the face area of the brain, right?

אפשר לקרוא לזה אזור הפנים של המוח, כן?

I talked about that earlier.

דיברתי על זה קודם.

Now, when that area's damaged, you lose the ability to see faces, right?

כשהאזור פגום אי אפשר לראות פרצופים, כן?

But from that area, the message cascades

אבל מהאזור הזה המידע עובר

into a structure called the amygdala in the limbic system,

למבנה שנקרא אמיגדלה, בתוך המערכת הלימבית,

the emotional core of the brain,

המרכז הריגשי של המוח,

and that structure, called the amygdala,

והמבנה הזה, שנקרא אמיגדלה,

gauges the emotional significance of what you're looking at.

מחליט על החשיבות הריגשית של מה שמתבוננים בו.

Is it prey? Is it predator? Is it mate?

האם זה טרף? האם זה טורף? האם זה בן זוג?

Or is it something absolutely trivial, like a piece of lint,

או האם זה משהו טריוויאלי, כמו חתיכת מוך,

or a piece of chalk, or a -- I don't want to point to that, but --

או חתיכת גיר, או - אני לא רוצה להצביע על זה -

or a shoe, or something like that? OK?

או נעל, או משהו כזה, כן?

Which you can completely ignore.

משהו שאפשר לחלוטין להתעלם ממנו.

So if the amygdala is excited, and this is something important,

ואם האמיגדלה מגורה, סימן שזה משהו חשוב,

the messages then cascade into the autonomic nervous system.

ואז ההודעה עוברת למערכת העצבים האוטונומית.

Your heart starts beating faster.

הלב מתחיל לפעום יותר מהר,

You start sweating to dissipate the heat that you're going to

אתם מתחילים להזיע כדי לפזר את החום שהגוף עומד להוציא

create from muscular exertion.

כתוצאה מפעולות השרירים.

And that's fortunate, because we can put two electrodes on your palm

וזה טוב, כי אנחנו יכולים לשים שתי אלקטרודות על כף היד

and measure the change in skin resistance produced by sweating.

ולמדוד את השינויים בהולכה החשמלית של העור, כתוצאה מהזעה.

So I can determine, when you're looking at something,

אז אני יכול לבדוק, כשאתם מסתכלים על משהו,

whether you're excited or whether you're aroused, or not, OK?

האם אתם נרגשים או מגורים או לא, אוקיי?

And I'll get to that in a minute.

אני אחזור לזה עוד דקה.

So my idea was, when this chap looks at an object, when he looks at his --

אז לפי התיאוריה שלי, כשהבחור הזה מסתכל על חפץ,

any object for that matter, it goes to the visual areas and,

כל חפץ, והתמונה עוברת לאיזורים הויזואליים

however, and it's processed in the fusiform gyrus,

ומעובדת ב-fusiform gyrus,

and you recognize it as a pea plant, or a table,

והוא רואה שזה צמח אפונה, או שולחן,

or your mother, for that matter, OK?

או אמא שלו, נגיד, בסדר?

And then the message cascades into the amygdala,

ואז המידע עובר לאמיגדלה,

and then goes down the autonomic nervous system.

ואז למערכת העצבים האוטונומית.

But maybe, in this chap, that wire that goes from the amygdala to the limbic system,

אבל אצל הבחור הזה, הקישור בין מערכת העצבים לאמיגדלה,

the emotional core of the brain, is cut by the accident.

המרכז הריגשי של המוח, ניתק בתאונה.

So because the fusiform is intact,

ובגלל שה-fusiform gyrus תקין,

the chap can still recognize his mother,

הבחור עדיין יזהה את אמא שלו,

and says, "Oh yeah, this looks like my mother."

ויגיד "אוקיי, זה נראה כמו אמא שלי."

But because the wire is cut to the emotional centers,

אבל בגלל שהקישור למרכז הריגשי לא קיים,

he says, "But how come, if it's my mother, I don't experience a warmth?"

הוא אומר "אם זאת אמא שלי, איך אני לא מרגיש חם בלב?"

Or terror, as the case may be? Right?

או אימה, כן? תלוי באיזו אמא.

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

And therefore, he says, "How do I account for this inexplicable lack of emotions?

ואז הוא אומר "איך אני מסביר את ההיעדר המוחלט של רגשות?

This can't be my mother.

זאת לא יכולה להיות אמא שלי.

It's some strange woman pretending to be my mother."

זאת מישהי אחרת שמעמידה פנים."

How do you test this?

איך אפשר לבדוק את זה?

Well, what you do is, if you take any one of you here, and put you in front of a screen,

אני יכול לקחת כל אחד מכם ולהושיב אתכם מול מסך,

and measure your galvanic skin response,

ולבדוק את ההולכה החשמלית של העור שלכם,

and show pictures on the screen,

כשאתם רואים תמונות על המסך,

I can measure how you sweat when you see an object,

כלומר לבדוק כמה אתם מזיעים כשאתם רואים משהו.

like a table or an umbrella. Of course, you don't sweat.

אם זה שולחן או מטריה, אתם כמובן לא מזיעים.

If I show you a picture of a lion, or a tiger, or a pinup, you start sweating, right?

אם זה תמונה של אריה, או נמר, או בחורה, אתם מזיעים, כן?

And, believe it or not, if I show you a picture of your mother --

ותאמינו או לא, אם אני אראה לכם תמונה של אמא שלכם

I'm talking about normal people -- you start sweating.

אם אתם אנשים נורמליים, אתם תתחילו להזיע.

You don't even have to be Jewish.

אתם אפילו לא חייבים להיות יהודים.

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

Now, what happens if you show this patient?

עכשיו, מה קורה עם הבחור הזה?

You take the patient and show him pictures on the screen

מראים לו תמונות על מסך

and measure his galvanic skin response.

ובודקים את ההזעה שלו.

Tables and chairs and lint, nothing happens, as in normal people,

כסאות ושולחנות וכולי, שום דבר, כרגיל,

but when you show him a picture of his mother,

אבל גם כשמראים לו תמונה של אמא שלו

the galvanic skin response is flat.

הוא לא מזיע בכלל.

There's no emotional reaction to his mother,

אין שום תגובה רגשית לאמא שלו.

because that wire going from the visual areas to the emotional centers is cut.

כי הקישור בין אזורי הראיה לאזורי הרגש במוח נקטע.

So his vision is normal because the visual areas are normal,

הראיה שלו נורמלית, כי מרכז הראיה שלו תקין

his emotions are normal -- he'll laugh, he'll cry, so on and so forth --

הרגשות שלו נורמליים, הוא צוחק, הוא בוכה,

but the wire from vision to emotions is cut

אבל הקישור בין הראיה לרגשות נחתך

and therefore he has this delusion that his mother is an impostor.

ולכן הוא מאמין שאמא שלו היא מתחזה.

It's a lovely example of the sort of thing we do:

זאת דוגמה נהדרת של מה שאנחנו עושים,

take a bizarre, seemingly incomprehensible, neural psychiatric syndrome

לוקחים תסמונת פסיכיאטרית נוירולוגית ביזארית ובלתי ניתנת להבנה

and say that the standard Freudian view is wrong,

ומניחים שהגישה הפרוידיאנית שגויה,

that, in fact, you can come up with a precise explanation

ואפשר להגיע להסבר יותר מדויק

in terms of the known neural anatomy of the brain.

בעזרת האנטומיה של המוח.

By the way, if this patient then goes,

דרך אגב, אם הבחור ההוא הולך לחדר אחר,

and mother phones from an adjacent room -- phones him --

ואמא שלו מטלפנת אליו מהחדר הסמוך,

and he picks up the phone, and he says, "Wow, mom, how are you? Where are you?"

הוא מרים את השפופרת ואומר "היי, אמא, איפה את?"

There's no delusion through the phone.

אין אשליה דרך הטלפון.

Then, she approaches him after an hour, he says, "Who are you?

אחר כך היא באה אליו, והוא אומר "מי את?

You look just like my mother." OK?

את נראית כמו אמא שלי." בסדר?

The reason is there's a separate pathway

הסיבה היא שיש מסלול נפרד המקשר

going from the hearing centers in the brain to the emotional centers,

בין אזורי השמיעה במוח לאזורי הרגשות

and that's not been cut by the accident.

והוא לא נפגע בתאונה.

So this explains why through the phone he recognizes his mother, no problem.

אז בטלפון הוא מזהה את אמא שלו בלי בעיה.

When he sees her in person, he says it's an impostor.

ואז פנים מול פנים הוא טוען שהיא מתחזה.

OK, how is all this complex circuitry set up in the brain?

בסדר, אז איך כל המערכת המורכבת הזאת נבנית במוח?

Is it nature, genes, or is it nurture?

האם זה הטבע? הגנים? הסביבה?

And we approach this problem

אנחנו בוחנים את השאלה הזאת

by considering another curious syndrome called phantom limb.

בעזרת תסמונת נוספת שנקראת איבר הפנטום.

And you all know what a phantom limb is.

בטח שמעתם על תופעת איבר הפנטום.

When an arm is amputated, or a leg is amputated, for gangrene,

כשקוטעים למישהו יד או רגל, בגלל זיהום,

or you lose it in war -- for example, in the Iraq war,

או שמישהו מאבד יד או רגל במלחמה, מלחמת עיראק לדוגמה,

it's now a serious problem --

שהפכה מאוד בעייתית לאחרונה,

you continue to vividly feel the presence of that missing arm,

הוא עדיין ממשיך להרגיש בקיומה של היד החסרה,

and that's called a phantom arm or a phantom leg.

וזה מה שנקרא יד פנטום או רגל פנטום.

In fact, you can get a phantom with almost any part of the body.

למעשה, אפשר לקבל פנטום בכל איבר בגוף.

Believe it or not, even with internal viscera.

תאמינו או לא, אפילו איברים פנימיים.

I've had patients with the uterus removed -- hysterectomy --

הייתה לי חולה שעברה ניתוח כריתת רחם,

who have a phantom uterus, including phantom menstrual cramps

והיה לה פנטום רחם, כולל כאבי מחזור פנטומיים

at the appropriate time of the month.

בזמנים הנכונים במחזור החודשי.

And in fact, one student asked me the other day,

ולמעשה, סטודנט אחד שאל אותי

"Do they get phantom PMS?"

אם היא גם מקבלת תסמונת קדם-וסתית פנטום?

(Laughter)

(צחוק מהקהל)

A subject ripe for scientific enquiry, but we haven't pursued that.

נושא חשוב מאוד למדע, שטרם הספקנו לחקור.

OK, now the next question is,

בכל מקרה, השאלה הבאה היא

what can you learn about phantom limbs by doing experiments?

מה אפשר ללמוד על איברי פנטום מניסויים?

One of the things we've found was,

אחד הדברים שגילינו הוא

about half the patients with phantom limbs

שבערך חצי מהפציינטים עם איברי פנטום

claim that they can move the phantom.

טוענים שהם יכולים להזיז את הפנטום.

It'll pat his brother on the shoulder,

לטפוח לאח על כתפו,

it'll answer the phone when it rings, it'll wave goodbye.

להרים את הטלפון, לנופף לשלום.

These are very compelling, vivid sensations.

כל אלה תחושות מאוד חזקות.

The patient's not delusional.

החולה לא הוזה.

He knows that the arm is not there,

הוא יודע שהיד שלו לא שם

but, nevertheless, it's a compelling sensory experience for the patient.

אך למרות זאת, התחושה מאוד חזקה עבור החולה.

But however, about half the patients, this doesn't happen.

אבל אצל החצי השני של הפציינטים, זה לא קורה.

The phantom limb -- they'll say, "But doctor, the phantom limb is paralyzed.

איבר הפנטום, הם אומרים "אבל דוקטור, איבר הפנטום משותק.

It's fixed in a clenched spasm and it's excruciatingly painful.

הוא מכווץ וספאסטי וזה כואב נורא.

If only I could move it, maybe the pain will be relieved."

אילו רק יכולתי להזיז אותו, אולי הכאב היה משתחרר."

Now, why would a phantom limb be paralyzed?

למה שאיבר הפנטום יהיה משותק?

It sounds like an oxymoron.

זה נשמע כמו אוקסימורון.

But when we were looking at the case sheets, what we found was,

אבל מהסתכלות על המסמכים שלהם מצאנו

these people with the paralyzed phantom limbs,

שאצל כל אלה עם איברי פנטום משותקים,

the original arm was paralyzed because of the peripheral nerve injury.

האיבר המקורי גם הוא היה משותק בגלל פגיעה בעצבים,

The actual nerve supplying the arm was severed,

העצבים שמניעים את היד נפגעו

was cut, by say, a motorcycle accident.

נחתכו בגלל תאונת אופנוע, או משהו כזה.

So the patient had an actual arm, which is painful,

אז לפציינט היתה באמת יד משותקת כואבת

in a sling for a few months or a year, and then,

שהייתה במתלה במשך כמה חודשים או שנה,

in a misguided attempt to get rid of the pain in the arm,

ואז בניסיון שגוי להפסיק את הכאב,

the surgeon amputates the arm,

המנתח קטע לו את היד,

and then you get a phantom arm with the same pains, right?

ואז הוא קיבל יד פנטום עם אותם כאבים בדיוק, כן?

And this is a serious clinical problem.

וזאת בעיה קלינית חמורה מאוד.

Patients become depressed.

אנשים נכנסים לדיכאון.

Some of them are driven to suicide, OK?

חלקם מתאבדים בסופו של דבר.

So, how do you treat this syndrome?

אז איך מטפלים בתסמונת הזאת?

Now, why do you get a paralyzed phantom limb?

למה הם מקבלים איבר פנטום משותק?

When I looked at the case sheet, I found that they had an actual arm,

אז מסתבר שהייתה להם יד אמיתית לפני הפנטום,

and the nerves supplying the arm had been cut,

והמערכת העצבית שלהם נקטעה,

and the actual arm had been paralyzed,

והיד האמיתית הפכה משותקת,

and lying in a sling for several months before the amputation,

והייתה במתלה כמה חודשים לפני הקטיעה,

and this pain then gets carried over into the phantom itself.

ואז הכאב ממשיך אחרי הקטיעה אל הפנטום.

Why does this happen?

למה זה קורה?

When the arm was intact, but paralyzed,

כשהיד עדיין הייתה קיימת, אבל משותקת,

the brain sends commands to the arm, the front of the brain, saying, "Move,"

המוח שולח פקודות ליד מקדמת המוח ואומר "זוזי!"

but it's getting visual feedback saying, "No."

אבל העיניים שלו רואות שהיא לא זזה.

Move. No. Move. No. Move. No.

זוזי! לא זזה. זוזי! לא זזה. זוזי! לא זזה.

And this gets wired into the circuitry of the brain,

והמוח לומד את זה ומקבע את זה,

and we call this learned paralysis, OK?

וזה נקרא שיתוק נלמד, אוקיי?

The brain learns, because of this Hebbian, associative link,

המוח לומד, בעזרת הקשר האסוציאטיבי של הב,

that the mere command to move the arm

שכשהוא שולח פקודה להזיז את היד

creates a sensation of a paralyzed arm.

הוא מקבל הרגשה של יד משותקת,

And then, when you've amputated the arm,

ואז, כשהיד נקטעת,

this learned paralysis carries over into your body image

השיתוק הנלמד הזה מועבר לדימוי הגוף

and into your phantom, OK?

ומועבר ליד הפנטום. אוקיי?

Now, how do you help these patients?

אז איך עוזרים לפציינטים כאלו?

How do you unlearn the learned paralysis,

איך גורמים למוח לשכוח את השיתוק הנלמד

so you can relieve him of this excruciating, clenching spasm

כך שהוא יפסיק לחוש את הכאב הבלתי נסבל המכווץ

of the phantom arm?

של יד הפנטום?

Well, we said, what if you now send the command to the phantom,

אז אמרנו, מה אם נשלח את הפקודה לפנטום,

but give him visual feedback that it's obeying his command, right?

ונעביר לו משוב ויזואלי כאילו היד כן זזה?

Maybe you can relieve the phantom pain, the phantom cramp.

אולי זה ישחרר את כאב הפנטום, את ההתכווצות.

How do you do that? Well, virtual reality.

איך עושים את זה? טוב, עם מציאות מדומה.

But that costs millions of dollars.

אבל זה עולה מיליונים.

So, I hit on a way of doing this for three dollars,

אז מצאתי פיתרון שעולה שלושה דולר,

but don't tell my funding agencies.

אבל אל תספרו למממנים שלי.

(Laughter)

(צחוק)

OK? What you do is you create what I call a mirror box.

מה שעושים הוא ליצור קופסת מראה.

You have a cardboard box with a mirror in the middle,

קרטון ובאמצעו מראה,

and then you put the phantom -- so my first patient, Derek, came in.

ואתה שם את הפנטום... דרק המטופל הראשון הגיע.

He had his arm amputated 10 years ago.

ידו נקטעה לפני 10 שנים.

He had a brachial avulsion, so the nerves were cut

היתה לו קריעה של העצב הברכיאלי

and the arm was paralyzed, lying in a sling for a year, and then the arm was amputated.

היד היתה משותקת ולאחר שנה נקטעה.

He had a phantom arm, excruciatingly painful, and he couldn't move it.

היתה לו יד פנטום עם כאב חמור והוא לא יכול היה להניעה.

It was a paralyzed phantom arm.

יד פנטום משותקת.

So he came there, and I gave him a mirror like that, in a box,

הוא הגיע ונתתי לו קופסא ובתוכה מראה,

which I call a mirror box, right?

כאמור "קופסת מראה".

And the patient puts his phantom left arm,

והוא שם את יד הפנטום השמאלית המאוגרפת

which is clenched and in spasm, on the left side of the mirror,

בצידה השמאלי של המראה,

and the normal hand on the right side of the mirror,

ואת ידו הימנית הבריאה בצידה הימני,

and makes the same posture, the clenched posture,

באותה תנוחה עוויתית,

and looks inside the mirror. And what does he experience?

והסתכל במראה, ומה הוא חווה?

He looks at the phantom being resurrected,

הוא התבונן ביד הפנטום קמה לתחיה,

because he's looking at the reflection of the normal arm in the mirror,

כי הוא מתבונן על הבבואה של היד הבריאה במראה,

and it looks like this phantom has been resurrected.

וכאילו שיד הפנטום קמה לתחיה.

"Now," I said, "now, look, wiggle your phantom --

"עכשיו", ביקשתי, "הזז את האצבעות

your real fingers, or move your real fingers while looking in the mirror."

האצבעות האמיתיות, תוך כדי צפיה במראה".

He's going to get the visual impression that the phantom is moving, right?

הוא כמובן יקבל את החוויה הויזואלית שהפנטום זז.

That's obvious, but the astonishing thing is,

זה ברור. אך הדבר המדהים הוא

the patient then says, "Oh my God, my phantom is moving again,

שהפציינט צעק בהתלהבות: "אלוהים, הפנטום שלי זז! "

and the pain, the clenching spasm, is relieved."

והכאב שכח.

And remember, my first patient who came in --

זכרו, הפציינט הראשון שלי-

(Applause)

(מחיאות כפיים)

-- thank you. (Applause)

תודה.

My first patient came in, and he looked in the mirror,

הפציינט הראשון שלי הגיע והסתכל במראה,

and I said, "Look at your reflection of your phantom."

וביקשתי, "התבונן על הבבואה של הפנטום שלך".

And he started giggling, he says, "I can see my phantom."

הוא התחיל לגחך ואמר "אני רואה את הפנטום שלי".

But he's not stupid. He knows it's not real.

אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שזה לא אמיתי

He knows it's a mirror reflection,

אלא רק בבואת מראה,

but it's a vivid sensory experience.

אך עדין זו חוויה חושית משכנעת.

Now, I said, "Move your normal hand and phantom."

"עכשיו" אמרתי, "הזז את היד הבריאה ואת הפנטום".

He said, "Oh, I can't move my phantom. You know that. It's painful."

"אתה יודע שאיני יכול להניע את הפנטום, זה כואב".

I said, "Move your normal hand."

אמרתי, "הזז את היד הבריאה."

And he says, "Oh my God, my phantom is moving again. I don't believe this!

והוא מיד אמר "אני לא מאמין! הפנטום שלי נע!"

And my pain is being relieved." OK?

"והכאב הוקל".

And then I said, "Close your eyes."

ואז ביקשתי, "עצום עיניים."

He closes his eyes.

הוא עצם את עיניו.

"And move your normal hand."

"הזז את היד הבריאה."

"Oh, nothing. It's clenched again."

"כלום- היד שוב קפוצה."

"OK, open your eyes."

" אוקיי, פתח את העיניים."

"Oh my God, oh my God, it's moving again!"

"הו אלוהים, זה שוב זז!"

So, he was like a kid in a candy store.

הוא היה מאושר כמו ילד בחנות ממתקים.

So, I said, OK, this proves my theory about learned paralysis

אז אמרתי, אוקיי, זה מוכיח את התיאוריה שלי על "השיתוק הנלמד"

and the critical role of visual input,

ועל התפקיד המכריע של הראיה בו,

but I'm not going to get a Nobel Prize

אך לא אקבל פרס נובל

for getting somebody to move his phantom limb.

על שהצלחתי לגרום למישהו להניע איבר פנטום

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It's a completely useless ability, if you think about it.

אם חושבים על זה, זה כשרון חסר תועלת לחלוטין.

(Laughter)

(צחוק)

But then I started realizing, maybe other kinds of paralysis

אבל אז חשבתי שיתכן ולסוגים אחרים של שיתוק

that you see in neurology, like stroke, focal dystonias --

כמו שבץ או דיסטוניה מקומית-

there may be a learned component to this,

יכול להיות מרכיב נלמד

which you can overcome with the simple device of using a mirror.

שניתן להתגבר עליו ע"י שימוש במתקן פשוט כמו ראי.

So, I said, "Look, Derek" --

אז אמרתי לדרק-

well, first of all, the guy can't just go around carrying a mirror to alleviate his pain --

הרי הוא לא יכול להסתובב עם ראי כל הזמן כדי להקל על הכאבים-

I said, "Look, Derek, take it home and practice with it for a week or two.

אמרתי לו "קח את המראה הביתה ותתאמן כמה שבועות.

Maybe, after a period of practice,

אולי לאחר האימון

you can dispense with the mirror, unlearn the paralysis,

תוכל להניח למראה, לבטל את השיתוק הנלמד

and start moving your paralyzed arm,

ולהתחיל להניע את היד המשותקת,

and then, relieve yourself of pain."

וכך להקל על הכאבים."

So he said OK, and he took it home.

הוא הסכים ולקח את המראה לביתו.

I said, "Look, it's, after all, two dollars. Take it home."

אחרי הכל זה רק שני דולר.

So, he took it home, and after two weeks, he phones me,

לאחר שבועיים הוא מטלפן אלי,

and he said, "Doctor, you're not going to believe this."

ואומר "דוקטור אתה לא תאמין!"

I said, "What?"

"מה?" אמרתי.

He said, "It's gone."

"זה נעלם!"

I said, "What's gone?"

"מה נעלם?" שאלתי.

I thought maybe the mirror box was gone.

חשבתי שאולי קופסת המראה נעלמה.

(Laughter)

(צחוק)

He said, "No, no, no, you know this phantom I've had for the last 10 years?

"הפנטום שהיה לי בעשר שנים האחרונות,

It's disappeared."

פשוט נעלם."

And I said -- I got worried, I said, my God,

התחלתי לחשוש, אמרתי לעצמי, אלוהים,

I mean I've changed this guy's body image,

הרי שיניתי את דימוי הגוף של הבחור,

what about human subjects, ethics and all of that?

מה עם האתיקה המחקרית על ניסויים בבני אדם וכל זה?

And I said, "Derek, does this bother you?"

אז אמרתי, "דרק, זה מפריע לך?"

He said, "No, last three days, I've not had a phantom arm

"מה פתאום, בשלושת הימים האחרונים לא היתה לי יד פנטום

and therefore no phantom elbow pain, no clenching,

ולכן לא היו לי כאבים במרפק, ביד הקפוצה,

no phantom forearm pain, all those pains are gone away.

ובזרוע. כל הכאבים נעלמו.

But the problem is I still have my phantom fingers dangling from the shoulder,

הבעיה היא שעדיין יש לי אצבעות פנטום שיוצאות מהכתף,

and your box doesn't reach."

והקופסא לא מגיעה לשם."

(Laughter)

(צחוק)

"So, can you change the design and put it on my forehead,

"אתה יכול לשנות אותה ולשים לי אותה על המצח

so I can, you know, do this and eliminate my phantom fingers?"

כדי שאוכל להיפטר מאצבעות הפנטום?"

He thought I was some kind of magician.

הוא חשב שאני איזה מין קוסם.

Now, why does this happen?

עכשיו, למה זה קרה?

It's because the brain is faced with tremendous sensory conflict.

המח חווה קונפליקט חושי משמעותי.

It's getting messages from vision saying the phantom is back.

מצד אחד הוא מקבל מידע ויזואלי שהפנטום חזר.

On the other hand, there's no proprioception,

מצד שני אין תגובה תואמת

muscle signals saying that there is no arm, right?

מהשרירים האומרת שאין יד, נכון?

And your motor command saying there is an arm,

ובנוסף יש פקודות מוטוריות שאומרות שיש יד,

and, because of this conflict, the brain says, to hell with it,

ובגלל הקונפליקט הזה, המח אומר - לעזאזל

there is no phantom, there is no arm, right?

אין פנטום, אין יד, נכון?

It goes into a sort of denial -- it gates the signals.

סוג של הכחשה- מתעלם מהאותות.

And when the arm disappears, the bonus is, the pain disappears

וכשהיד נעלמת, הבונוס הוא שהכאב נעלם

because you can't have disembodied pain floating out there, in space.

כי לא יתכן כאב חסר גוף שמרחף באויר.

So, that's the bonus.

אז זהו הבונוס.

Now, this technique has been tried on dozens of patients

הטכניקה הזו נוסתה על עשרות מטופלים

by other groups in Helsinki,

על ידי קבוצות אחרות בהלסינקי

so it may prove to be valuable as a treatment for phantom pain,

ויתכן שהיא יעילה כטיפול לכאבי פנטום,

and indeed, people have tried it for stroke rehabilitation.

ואנשים ניסו אותה גם בשיקום משבץ מוחי.

Stroke you normally think of as damage to the fibers,

בדרך כלל חושבים על שבץ כעל נזק לסיבים העצביים,

nothing you can do about it.

ושאי אפשר לעשות דבר בקשר לזה.

But, it turns out some component of stroke paralysis is also learned paralysis,

אך כנראה יש מרכיב בשיתוק של שבץ שהוא שיתוק נלמד,

and maybe that component can be overcome using mirrors.

ואולי ניתן יהיה להתגבר עליו בעזרת מראות.

This has also gone through clinical trials,

גם זה נמצא במחקרים קליניים,

helping lots and lots of patients.

ועוזר להמון חולים.

OK, let me switch gears now to the third part of my talk,

אוקיי, תנו לי להעביר הילוך ולעבור לחלק השלישי של ההרצאה,

which is about another curious phenomenon called synesthesia.

והוא על עוד תופעה מרתקת בשם סינסתזיה (Synaesthesia).

This was discovered by Francis Galton in the nineteenth century.

שהתגלתה על ידי פראנסיס גאלטון במאה ה-19.

He was a cousin of Charles Darwin.

בן דודו של צ'ארלס דרווין.

He pointed out that certain people in the population,

הוא שם לב שלחלק מהאוכלוסיה,

who are otherwise completely normal, had the following peculiarity:

שבאופן כללי הם בריאים לחלוטין, יש את התופעה המוזרה הבאה

every time they see a number, it's colored.

כל פעם שהם רואים מספר, יש לו צבע.

Five is blue, seven is yellow, eight is chartreuse,

חמש הוא כחול, שבע הוא צהוב, שמונה ירקרק,

nine is indigo, OK?

תשע אינדיגו וכו'.

Bear in mind, these people are completely normal in other respects.

שימו לב שהאנשים הללו נורמלים לחלוטין מבחינות אחרות.

Or C sharp -- sometimes, tones evoke color.

לפעמים צלילים שונים מחוללים צבעים.

C sharp is blue, F sharp is green,

דו דיאז הוא כחול, פה דיאז ירוק,

another tone might be yellow, right?

צליל אחר יהיה אולי צהוב. טוב?

Why does this happen?

למה זה קורה?

This is called synesthesia. Galton called it synesthesia,

גאלטון קרא לזה סינסטזיה,

a mingling of the senses.

ערבוב של חושים.

In us, all the senses are distinct.

אצלנו החושים נבדלים.

These people muddle up their senses.

האנשים הללו מערבבים את חושיהם.

Why does this happen?

למה זה קורה?

One of the two aspects of this problem are very intriguing.

יש שני היבטים מעניינים לבעיה הזאת.

Synesthesia runs in families,

ראשית, התכונה הזאת משפחתית,

so Galton said this is a hereditary basis, a genetic basis.

אז גאלטון אמר שיש בה בסיס תורשתי, גנטי.

Secondly, synesthesia is about -- and this is what gets me to my point

שנית...וזה מחזיר אותי לנושא המרכזי

about the main theme of this lecture, which is about creativity --

של ההרצאה- יצירתיות-

synesthesia is eight times more common among artists, poets, novelists

סינסטזיה שכיחה פי שמונה אצל אמנים, משוררים, סופרים

and other creative people than in the general population.

ואנשים יצירתיים אחרים מאשר בשאר האוכלוסיה.

Why would that be?

למה שזה יהיה כך?

I'm going to answer that question.

אני אענה על השאלה הזו.

It's never been answered before.

מעולם לא ענו עליה לפני כן.

OK, what is synesthesia? What causes it?

אוקיי, מהי סינסטזיה? מה גורם לה?

Well, there are many theories.

אז יש הרבה תיאוריות.

One theory is they're just crazy.

תיאוריה אחת היא שהם סתם משוגעים.

Now, that's not really a scientific theory, so we can forget about it.

זו לא באמת תיאוריה מדעית אז אפשר לשכוח ממנה.

Another theory is they are acid junkies and potheads, right?

תיאוריה אחרת שהם מסוממים, כן?

Now, there may be some truth to this,

יתכן שיש משהו בזה

because it's much more common here in the Bay Area than in San Diego.

כי התופעה יותר שכיחה באיזור המפרץ מאשר בסן דייגו.

(Laughter)

(צחוק)

OK. Now, the third theory is that --

התיאוריה השלישית...

well, let's ask ourselves what's really going on in synesthesia. All right?

בואו נשאל את עצמנו מה באמת קורה בסינסטזיה?

So, we found that the color area and the number area

אז אנחנו מצאנו שאזורי הצבעים והמספרים

are right next to each other in the brain, in the fusiform gyrus.

הם מאוד סמוכים במח, בפיתול דמוי-כישור (fusiform gyrus).

So we said, there's some accidental cross wiring

אז אמרנו שישנו חיווט מקרי

between color and numbers in the brain.

בין איזורי הצבע והמספרים במח.

So, every time you see a number, you see a corresponding color,

אז כל פעם שאתה רואה מספר, אתה רואה את הצבע התואם לו,

and that's why you get synesthesia.

ולכן יש סינסטזיה.

Now remember -- why does this happen?

מדוע זה קורה?

Why would there be crossed wires in some people?

למה שיהיה חיווט כזה אצל אנשים מסוימים?

Remember I said it runs in families?

זוכרים שאמרתי שזה משפחתי?

That gives you the clue.

זה הרמז.

And that is, there is an abnormal gene,

והוא שיש איזשהו גן חריג,

a mutation in the gene that causes this abnormal cross wiring.

מוטציה בגן שגורמת לחיווט החריג הזה.

In all of us, it turns out

כולנו, כך מתברר,

we are born with everything wired to everything else.

נולדים כשהכל מחוזר להכל.

So, every brain region is wired to every other region,

כל איזור במח מחובר לכל איזור אחר,

and these are trimmed down to create

והקשרים האלה עוברים גיזום כדי ליצור

the characteristic modular architecture of the adult brain.

את המבנה המודולרי האופייני של המוח הבוגר.

So, if there's a gene causing this trimming

אז אם הגן שאחראי לגיזום הזה

and if that gene mutates,

עובר מוטציה,

then you get deficient trimming between adjacent brain areas.

אז מקבלים פגם בגיזום בין איזורים קרובים במח,

And if it's between number and color, you get number-color synesthesia.

ואם זה בין איזורי הצבע והמספרים, מקבלים סינסטזית צבע-מספר,

If it's between tone and color, you get tone-color synesthesia.

ואם זה בין איזורי הצלילים והצבעים, מקבלים סינאסטזית צליל-צבע.

So far, so good.

עד כאן מובן.

Now, what if this gene is expressed everywhere in the brain,

עכשיו, מה אם הגן הזה מבוטא בכל המח,

so everything is cross-connected?

כך שהכל מחווט להכל?

Well, think about what artists, novelists and poets have in common,

ובכן, חישבו מה משותף לאמנים, סופרים ומשוררים,

the ability to engage in metaphorical thinking,

היכולת שלהם לבצע חשיבה מטפאורית,

linking seemingly unrelated ideas,

לחבר בין מושגים שהם לכאורה לא קשורים

such as, "It is the east, and Juliet is the Sun."

כמו "זהו המזרח ויוליה היא השמש."

Well, you don't say, Juliet is the sun,

אתם לא אומרים, "יוליה היא השמש"

does that mean she's a glowing ball of fire?

זה אומר שהיא כדור אש בוער?

I mean, schizophrenics do that, but it's a different story, right?

סכיזופרנים עושים זאת אך זה סיפור אחר, נכון?

Normal people say, she's warm like the sun,

אנשים בריאים אומרים שהיא חמה כמו השמש,

she's radiant like the sun, she's nurturing like the sun.

קורנת, או מטפחת כמו השמש.

Instantly, you've found the links.

מיד מוצאים את הקשרים.

Now, if you assume that this greater cross wiring

אז אם אנו מניחים שהחיווט המוגבר

and concepts are also in different parts of the brain,

הוא בחלקים שונים של המח,

then it's going to create a greater propensity

אז זה ייצור נטיה מוגברת

towards metaphorical thinking and creativity

לחשיבה מטפאורית ויצירתית

in people with synesthesia.

אצל אנשים עם סינסטזיה.

And, hence, the eight times more common incidence of synesthesia

ולכן סינסטזיה שכיחה פי שמונה אצל

among poets, artists and novelists.

משוררים, אמנים וסופרים.

OK, it's a very phrenological view of synesthesia.

זוהי השקפה מאוד מוחית על סינאסטזיה.

The last demonstration -- can I take one minute?

ההדגמה האחרונה... אפשר עוד דקה?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

OK. I'm going to show you that you're all synesthetes, but you're in denial about it.

אוקיי. אני אראה לכם שלכולכם יש סינסטזיה, אבל אתם בהכחשה.

Here's what I call Martian alphabet. Just like your alphabet,

הנה לפניכם אלפבית חייזרי. ממש כמו האלפבית שלנו,

A is A, B is B, C is C.

איי הוא איי, בי הוא בי, סי הוא סי,

Different shapes for different phonemes, right?

צורות שונות לצלילים שונים. בסדר?

Here, you've got Martian alphabet.

וכאן יש לכם אלפבית חייזרי.

One of them is Kiki, one of them is Bouba.

אחד מהם הוא קיקי ואחד הוא בובה.

Which one is Kiki and which one is Bouba?

מיהו מי?

How many of you think that's Kiki and that's Bouba? Raise your hands.

כמה חושבים שזה קיקי וזה בובה? הרימו ידיים

Well, it's one or two mutants.

טוב, באחד או שנים יש מוטציות.

(Laughter)

(צחוק)

How many of you think that's Bouba, that's Kiki? Raise your hands.

כמה חושבים שזה בובה וזה קיקי?

Ninety-nine percent of you.

תשעים ותשעה אחוזים.

Now, none of you is a Martian. How did you do that?

אף אחד מכם לא חייזר, אז איך ידעתם?

It's because you're all doing a cross-model synesthetic abstraction,

זה מכוון שאתם משתמשים בחשיבה מופשטת-סינסטתית.

meaning you're saying that that sharp inflection -- ki-ki,

כלומר, אתם אומרים שהצורה המשוננת-קי קי,

in your auditory cortex, the hair cells being excited -- Kiki,

ובאוזן תאי השערה מעוררים-קי קי,

mimics the visual inflection, sudden inflection of that jagged shape.

מחקים את הצורה המשוננת הויזואלית.

Now, this is very important, because what it's telling you

וזה מאוד חשוב, כי זה אומר

is your brain is engaging in a primitive --

שהמח יוצר משהו בסיסי...

it's just -- it looks like a silly illusion,

זה נראה כמו אשליה מטופשת,

but these photons in your eye are doing this shape,

אך חלקיקי האור בעין יוצרים צורה,

and hair cells in your ear are exciting the auditory pattern,

ותאי השערה באוזן יוצרים דפוס אודיטורי,

but the brain is able to extract the common denominator.

והמח יכול לשלוף את המכנה המשותף.

It's a primitive form of abstraction,

זו צורה בסיסית של חשיבה מופשטת,

and we now know this happens in the fusiform gyrus of the brain,

ואנו כעת יודעים שזה קורה בפיתול דמוי-הכישור במח

because when that's damaged,

כי כשהוא נפגע,

these people lose the ability to engage in Bouba Kiki,

אובדת היכולת הזו של קיקי ובובה,

but they also lose the ability to engage in metaphor.

וגם היכולת המטפאורית.

If you ask this guy, what -- "all that glitters is not gold,"

אם נשאל אדם כזה מה המשמעות

what does that mean?"

של "לא כל הנוצץ זהב הוא",

The patient says, "Well, if it's metallic and shiny, it doesn't mean it's gold.

הוא יאמר "אם זה מתכתי ונוצץ, זה לא אומר שזה זהב,

You have to measure its specific gravity, OK?"

צריך לשקול את זה". אוקיי?

So, they completely miss the metaphorical meaning.

כלומר הם מפספסים לגמרי את המשמעות המטפאורית.

So, this area is about eight times the size in higher --

אז האזור הזה גדול אצל בני אדם פי שמונה

especially in humans -- as in lower primates.

מאשר אצל יונקים ירודים.

Something very interesting is going on here in the angular gyrus,

משהו מאוד מעניין קורה בפיתול הזה,

because it's the crossroads between hearing, vision and touch,

והוא הצומת בין השמיעה, הראיה והמישוש,

and it became enormous in humans. And something very interesting is going on.

והפך להיות ענק אצל בני אדם.

And I think it's a basis of many uniquely human abilities

אני חושב ששם הבסיס להרבה יכולות אנושיות יחודיות

like abstraction, metaphor and creativity.

כמו חשיבה מופשטת, מטפאורות ויצירתיות.

All of these questions that philosophers have been studying for millennia,

כל השאלות הללו שפילוסופים חוקרים אלפי שנים,

we scientists can begin to explore by doing brain imaging,

אנו המדענים יכולים להתחיל לחקור על ידי הדמיית מח,

and by studying patients and asking the right questions.

ושאילת שאלות נכונות את המטופלים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Sorry about that.

מצטער על זה...

(Laughter)

(צחוק)