Before Avatar ... a curious boy | James Cameron

מתרגם: Jonathan Goldfeld מבקר: Ron Bentata

I grew up on a steady diet of science fiction.

גדלתי על דיאטה סדירה של מדע בדיוני.

In high school, I took a bus to school

לתיכון הגעתי באמצעות האוטובוס

an hour each way every day.

שעה לכל כיוון בכל יום.

And I was always absorbed in a book,

ותמיד הייתי שקוע בספר,

science fiction book,

ספר מדע בדיוני,

which took my mind to other worlds,

אשר לקח את המחשבות שלי לעולמות אחרים,

and satisfied, in a narrative form,

וסיפק, באופן סיפורי,

this insatiable sense of curiosity that I had.

את יצר הסקרנות הבלתי נלאה שהיה לי.

And you know, that curiosity also manifested itself

ואתם יודעים, הסקרנות ההיא נתגלתה גם

in the fact that whenever I wasn't in school

בעובדה שבכל זמן בו לא הייתי בבית-הספר

I was out in the woods,

הייתי ביער,

hiking and taking "samples" --

מטייל ולוקח "דגימות",

frogs and snakes and bugs and pond water --

צפרדעים ונחשים וחרקים ומי בריכה,

and bringing it back, looking at it under the microscope.

ומביא אותם חזרה, בוחן אותם תחת המיקרוסקופ.

You know, I was a real science geek.

אתם יודעים, הייתי ממש חנון מדעים.

But it was all about trying to understand the world,

אבל זה היה במטרה לנסות ולהבין את העולם,

understand the limits of possibility.

להבין את גבולות האפשר.

And my love of science fiction

ונראה היה שהאהבה שלי למדע בדיוני

actually seemed mirrored in the world around me,

למעשה השתקפה בעולם הסובב אותי,

because what was happening, this was in the late '60s,

כיוון שמה שהתרחש, זה היה בסוף שנות ה-60,

we were going to the moon,

היינו בדרך אל הירח,

we were exploring the deep oceans.

חקרנו את מעמקי האוקיינוסים.

Jacques Cousteau was coming into our living rooms

ז'אק קוסטו נכנס לסלון שלנו

with his amazing specials that showed us

עם תוכניותיו המדהימות שהראו לנו

animals and places and a wondrous world

בעלי-חיים ומקומות ועולם מופלא

that we could never really have previously imagined.

שלפני כן, לא יכולנו באמת לדמיין.

So, that seemed to resonate

אז, נראה היה שזה הדהד

with the whole science fiction part of it.

עם כל הפן הבדיוני של זה.

And I was an artist.

ואני הייתי אמן.

I could draw. I could paint.

יכולתי לשרטט. יכולתי לצייר.

And I found that because there weren't video games

ונוכחתי שבגלל שלא היו משחקי מחשב

and this saturation of CG movies and all of this

והרוויה הזו של סרטי אנימציה ממוחשבת וכל

imagery in the media landscape,

התמונות בנוף התקשורתי,

I had to create these images in my head.

הייתי חייב ליצור את התמונות האלה בראשי.

You know, we all did, as kids having to

אתם יודעים, כולנו עשינו זאת, כמו ילדים החייבים

read a book, and through the author's description,

לקרוא ספר, ובאמצעות התיאור של הסופר

put something on the movie screen in our heads.

להעלות משהו על מסך הקולנוע שבראשנו.

And so, my response to this was to paint, to draw

וכך, תגובתי לזה הייתה לצייר, לשרטט

alien creatures, alien worlds,

ייצורים זרים, עולמות זרים,

robots, spaceships, all that stuff.

רובוטים, ספינות-חלל, כל הדברים האלה.

I was endlessly getting busted in math class

נתפסתי אינספור פעמים בשיעור מתמטיקה

doodling behind the textbook.

משרבט מאחורי ספר-הלימוד.

That was -- the creativity

כלומר, היצירתיות

had to find its outlet somehow.

הייתה חייבת לבוא לידי ביטוי באופן כלשהו.

And an interesting thing happened: The Jacques Cousteau shows

ודבר מעניין קרה, התוכניות של ז'אק קוסטו

actually got me very excited about the fact that there was

ריגשו אותי ממש לגבי העובדה שהיה

an alien world right here on Earth.

עולם זר כאן על כדור-הארץ.

I might not really go to an alien world

יכול להיות שאני לא באמת אגיע לעולם זר

on a spaceship someday --

בספינת חלל, מתישהו בעתיד.

that seemed pretty darn unlikely.

זה היה מוטל בספק רב.

But that was a world I could really go to,

אבל לעולם ההוא באמת יכולתי להגיע,

right here on Earth, that was as rich and exotic

בדיוק כאן על כדור-הארץ, שהיה עשיר ואקזוטי

as anything that I had imagined

כמו כל מה שדמיינתי

from reading these books.

מקריאת ספרים אלה.

So, I decided I was going to become a scuba diver

אז, החלטתי שאני אהיה צוללן

at the age of 15.

בגיל 15.

And the only problem with that was that I lived

והבעיה היחידה עם זה הייתה שגרתי

in a little village in Canada,

ביישוב קטן בקנדה,

600 miles from the nearest ocean.

600 מייל מהאוקיינוס הקרוב ביותר.

But I didn't let that daunt me.

אך לא נתתי לזה להרתיע אותי.

I pestered my father until he finally found

הצקתי לאבי עד שלבסוף הוא מצא

a scuba class in Buffalo, New York,

חוג צלילה בבאפלו, ניו-יורק,

right across the border from where we live.

ממש מעבר לגבול ממקום מגורינו.

And I actually got certified

ולמעשה הוכשרתי

in a pool at a YMCA in the dead of winter

בבריכה בימק"א (איגוד צעירי הנוצרים) באמצע החורף

in Buffalo, New York.

בבאפלו, ניו-יורק.

And I didn't see the ocean, a real ocean,

ולא ראיתי את האוקיינוס, אוקיינוס אמיתי,

for another two years,

במשך שנתיים נוספות,

until we moved to California.

עד שעברנו לקליפורניה.

Since then, in the intervening

מאז, בזמן שעברו

40 years,

40 שנה,

I've spent about 3,000 hours underwater,

ביליתי כ-3,000 שעות מתחת למים,

and 500 hours of that was in submersibles.

ו-500 שעות מתוכן היו בצוללות.

And I've learned that that deep-ocean environment,

ולמדתי שהסביבה של מעמקי האוקיינוס,

and even the shallow oceans,

ואף האוקיינוסים הרדודים,

are so rich with amazing life

כל-כך עשירים בצורות-חיים מדהימות

that really is beyond our imagination.

שהם באמת מעבר לדמיוננו.

Nature's imagination is so boundless

דמיונו של הטבע הוא כל-כך חסר גבולות

compared to our own

בהשוואה

meager human imagination.

לדמיון האנושי הזעום שלנו.

I still, to this day, stand in absolute awe

עדיין, עד עצם היום הזה, אני משתאה לנוכח

of what I see when I make these dives.

מה שאני רואה כשאני יוצא לצלילות אלה.

And my love affair with the ocean is ongoing,

ורומן האהבים שלי עם האוקיינוס ממשיך,

and just as strong as it ever was.

וחזק כפי שהיה תמיד.

But when I chose a career as an adult,

אבל, כשבחרתי קריירה, בתור מבוגר,

it was filmmaking.

היה זה עשיית סרטים.

And that seemed to be the best way to reconcile

וזו נראתה הדרך הטובה ביותר ליישב

this urge I had to tell stories

את הדחף שהיה לי לספר סיפורים,

with my urges to create images.

עם הדחפים שלי ליצור תמונות.

And I was, as a kid, constantly drawing comic books, and so on.

ובתור ילד תמיד ציירתי ספרי קומיקס, וכו'.

So, filmmaking was the way to put pictures and stories

אז, עשיית סרטים הייתה הדרך לשלב תמונות וסיפורים

together, and that made sense.

ביחד. וזה היה הגיוני.

And of course the stories that I chose to tell

וכמובן הסיפורים שבחרתי לספר

were science fiction stories: "Terminator," "Aliens"

היו סיפורי מדע בדיוני" "שליחות קטלנית", "הנוסע השמיני",

and "The Abyss."

ו-"מצולות".

And with "The Abyss," I was putting together my love

ועם הסרט "מצולות", שילבתי את אהבתי

of underwater and diving with filmmaking.

למעמקי הים וצלילה, עם עשיית סרטים.

So, you know, merging the two passions.

אז, אתם יודעים, מיזוג שתי התשוקות האלו.

Something interesting came out of "The Abyss,"

משהו מעניין יצא מ-"מצולות",

which was that to solve a specific narrative

שכדי לפתור בעייה סיפורית ספציפית

problem on that film,

בסרט ההוא,

which was to create this kind of liquid water creature,

שהייתה ליצור מין יצור מים נוזלי,

we actually embraced computer generated animation, CG.

ממש אימצנו את האנימציה הממוחשבת.

And this resulted in the first soft-surface

והתוצאה הייתה הדמות רכת-המשטח הראשונה,

character, CG animation

באנימציה ממוחשבת

that was ever in a movie.

שאי פעם הייתה בסרט.

And even though the film didn't make any money --

ואף כי הסרט לא הניב רווחים,

barely broke even, I should say --

בקושי החזיר את ההשקעה, עליי לומר,

I witnessed something amazing, which is that the audience,

הייתי עד למשהו מדהים, והוא שהקהל,

the global audience, was mesmerized

הקהל הגלובלי, היה מהופנט

by this apparent magic.

ע"י הדבר הזה שנראה כמו קסם.

You know, it's Arthur Clarke's law

אתם יודעים, זהו החוק של ארתור קלארק

that any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic.

שכל טכנולוגיה מתקדמת מספיק לא ניתנת להבחנה מקסם.

They were seeing something magical.

הם צפו במשהו קסום.

And so that got me very excited.

וזה ריגש אותי עד מאוד.

And I thought, "Wow, this is something that needs to be embraced

וחשבתי, "וואו, זה משהו שצריך לאמץ אותו

into the cinematic art."

לתוך אמנות הקולנוע".

So, with "Terminator 2," which was my next film,

כך, עם "שליחות קטלנית 2", שהיה הסרט הבא שלי,

we took that much farther.

לקחנו את זה הרבה יותר רחוק.

Working with ILM, we created the liquid metal dude

בעבודה עם ILM, יצרנו את בחור המתכת הנוזלית

in that film. The success hung in the balance

בסרט ההוא. ההצלחה הייתה תלויה

on whether that effect would work.

בהצלחתו של האפקט.

And it did, and we created magic again,

וזה עבד. ויצרנו קסם שוב.

and we had the same result with an audience --

והייתה לנו אותה התוצאה עם הקהל.

although we did make a little more money on that one.

למרות שעשינו קצת יותר כסף עם הסרט ההוא.

So, drawing a line through those two dots

אז, מתיחת הקו בין שתי נקודות האלו

of experience

של נסיון,

came to, "This is going to be a whole new world,"

הביאו לכך שזה מתעתד להיות עולם חדש לחלוטין,

this was a whole new world of creativity

זה היה עולם חדש לחלוטין של יצירתיות

for film artists.

עבור אמני סרטים.

So, I started a company with Stan Winston,

אז, הקמתי חברה עם סטן וינסטון,

my good friend Stan Winston,

חברי הטוב סטן וינסטון,

who is the premier make-up and creature designer

שהיה מעצב היצורים והאיפור העיקרי

at that time, and it was called Digital Domain.

בזמנו, וקראו לה (לחברה) "דיגיטל דומיין".

And the concept of the company was

והתפישה של החברה הייתה

that we would leapfrog past

שנזנק מעבר

the analog processes of optical printers and so on,

לתהליכים האנלוגיים של מדפסות אופטיות וכו',

and we would go right to digital production.

ונלך היישר לייצור דיגיטלי.

And we actually did that and it gave us a competitive advantage for a while.

וממש עשינו זאת וזה העניק לנו יתרון תחרותי לזמן מה.

But we found ourselves lagging in the mid '90s

אך מצאנו את עצמנו מאחור באמצע שנות ה-90

in the creature and character design stuff

בתחום העיצוב של יצורים ודמויות

that we had actually founded the company to do.

שלמעשה למטרה זו הקמנו את החברה.

So, I wrote this piece called "Avatar,"

אז, כתבתי יצירה בשם "אווטר",

which was meant to absolutely push the envelope

אשר נועדה לפרוץ באופן מוחלט את גבולות

of visual effects,

של האפקטים הויזואליים,

of CG effects, beyond,

של אפקטים של אנימציה ממוחשבת, מעבר לקיים

with realistic human emotive characters

עם דמויות אנושיות המביעות רגשות באופן מציאותי

generated in CG,

אשר נוצרות באנימציה ממוחשבת,

and the main characters would all be in CG,

והדמויות הראשיות יהיו כולן באנימציה ממוחשבת

and the world would be in CG.

והעולם יהיה באנימציה ממוחשבת

And the envelope pushed back,

והגבולות ייפרצו.

and I was told by the folks at my company

ונאמר לי ע"י האנשים בחברה שלי

that we weren't going to be able to do this for a while.

שלא נהיה מסוגלים לעשות זאת למשך זמן מה.

So, I shelved it, and I made this other movie about a big ship that sinks.

אז, דחפתי את זה למגירה, ועשיתי איזה סרט אחר על ספינה גדולה ששוקעת.

(Laughter)

( צחוק )

You know, I went and pitched it to the studio as "'Romeo and Juliet' on a ship:

אתם יודעים, הלכתי ומכרתי את זה לאולפנים כ-"רומיאו ויוליה על ספינה".

"It's going to be this epic romance,

זה הולך להיות רומן אפי,

passionate film."

סרט מלא בתשוקה.

Secretly, what I wanted to do was

בלבי, מה שרציתי לעשות זה

I wanted to dive to the real wreck of "Titanic."

לצלול להריסות האמיתיות של "טיטאניק".

And that's why I made the movie.

וזו הסיבה שעשיתי את הסרט.

(Applause)

( מחיאות כפיים )

And that's the truth. Now, the studio didn't know that.

וזאת האמת. עכשיו, האולפנים לא ידעו את זה.

But I convinced them. I said,

אך אני שכנעתי אותם. אמרתי,

"We're going to dive to the wreck. We're going to film it for real.

"אנחנו הולכים לצלול להריסות. אנחנו הולכים לצלם אותם במציאות.

We'll be using it in the opening of the film.

נשתמש בזה בפתיחה של הסרט.

It will be really important. It will be a great marketing hook."

זה יהיה ממש חשוב. זה יהיה חומר שיווקי מעולה".

And I talked them into funding an expedition.

ושכנעתי אותם לממן משלחת.

(Laughter)

( צחוק )

Sounds crazy. But this goes back to that theme

נשמע מטורף. אבל זה חוזר לנושא

about your imagination creating a reality.

של איך הדמיון שלנו יוצר מציאות.

Because we actually created a reality where six months later,

כי ממש יצרנו מציאות בה שישה חודשים מאוחר יותר

I find myself in a Russian submersible

מצאתי את עצמי בצוללת רוסית

two and a half miles down in the north Atlantic,

שני מיילים וחצי בעומק האוקיינוס האטלנטי הצפוני,

looking at the real Titanic through a view port.

צופה בטיטאניק האמיתית דרך אשנב צפייה,

Not a movie, not HD -- for real.

לא סרט, לא אייץ'-די, אלא באמת.

(Applause)

( מחיאות כפיים )

Now, that blew my mind.

עכשיו, זה הדהים אותי.

And it took a lot of preparation, we had to build cameras

וזה הצריך הכנה רבה, היינו חייבים לבנות מצלמות

and lights and all kinds of things.

ופנסים וכל מיני דברים.

But, it struck me how much

אך, עלה בדעתי כמה

this dive, these deep dives,

שהצלילה הזאת, צלילות העומק האלו

was like a space mission.

היו כמו משימה בחלל.

You know, where it was highly technical,

אתם יודעים, היכן שזה היה מאוד טכני,

and it required enormous planning.

וזה צרך כמות עצומה של תכנון.

You get in this capsule, you go down to this dark

אתה נכנס לכזה תא, אתה יורד לסביבה כזאת

hostile environment

חשוכה ועויינת

where there is no hope of rescue

היכן שאין תקווה להצלה

if you can't get back by yourself.

אם אינך יכול לחזור בכוחות עצמך.

And I thought like, "Wow. I'm like,

וכזה חשבתי, "וואו. אני כאילו

living in a science fiction movie.

חי בסרט מדע בדיוני.

This is really cool."

זה ממש מגניב".

And so, I really got bitten by the bug of deep-ocean exploration.

וכך, ממש נדבקתי בחיידק המחקר במעמקי האוקיינוס.

Of course, the curiosity, the science component of it --

כמובן, הסקרנות, המרכיב המדעי שבזה.

it was everything. It was adventure,

זה היה הכל. זו הייתה הרפתקאה,

it was curiosity, it was imagination.

זו הייתה סקרנות. זה היה דמיון.

And it was an experience that

וזה היה נסיון

Hollywood couldn't give me.

שהוליווד לא יכלה לתת לי.

Because, you know, I could imagine a creature and we could

כי, אתם יודעים, יכולתי לדמיין יצור ויכולנו

create a visual effect for it. But I couldn't imagine what I was seeing

ליצור אפקט ויזואלי עבורו. אך לא יכולתי לדמיין את מה שראיתי

out that window.

דרך החלון ההוא.

As we did some of our subsequent expeditions,

בזמן שיצאנו לכמה מהמסעות הבאים שלנו

I was seeing creatures at hydrothermal vents

ראיתי יצורים בנקבים הידרותרמיים

and sometimes things that I had never seen before,

ולפעמים דברים שמעולם לא ראיתי,

sometimes things that no one had seen before,

לפעמים דברים שאיש לא ראה מעולם,

that actually were not described by science

שלמעשה לא תוארו ע"י המדע

at the time that we saw them and imaged them.

באותה עת בה ראינו ושיקפנו אותם.

So, I was completely smitten by this,

אז, לגמרי נדהמתי מזה,

and had to do more.

והייתי חייב לעשות יותר.

And so, I actually made a kind of curious decision.

וכך, הגעתי למעשה להחלטה מתוך סקרנות.

After the success of "Titanic,"

לאחר ההצלחה של "טיטאניק",

I said, "OK, I'm going to park my day job

אמרתי, "בסדר, אני הולך להשהות את העבודה הסדירה שלי

as a Hollywood movie maker,

כבמאי הוליוודי,

and I'm going to go be a full-time explorer for a while."

ואני הולך להיות חוקר במשרה מלאה לזמן מה".

And so, we started planning these

וכך, התחלנו לתכנן את

expeditions.

המסעות האלה.

And we wound up going to the Bismark,

ומצאנו את עצמנו בביסמארק,

and exploring it with robotic vehicles.

חוקרים אותה עם רכבים רובוטיים.

We went back to the Titanic wreck.

חזרנו להריסות הטיטאניק.

We took little bots that we had created

לקחנו רובוטים קטנים שיצרנו

that spooled a fiber optic.

אשר כרכו סיב אופטי.

And the idea was to go in and do an interior

והרעיון היה להיכנס פנימה ולעשות סקירה

survey of that ship, which had never been done.

פנימית של הספינה ההיא, מה שמעולם לא נעשה.

Nobody had ever looked inside the wreck. They didn't have the means to do it,

איש מעולם לא הסתכל בתוך ההריסות. לא היה לאיש את האמצעים לכך.

so we created technology to do it.

אז יצרנו טכנולוגיה לעשות זאת.

So, you know, here I am now, on the deck

אז, אתם יודעים, הנה אני כאן עכשיו, על סיפון

of Titanic, sitting in a submersible,

הטיטאניק, יושב בצוללת,

and looking out at planks that look much like this,

ורואה בחוץ קרשים שנראים מאוד כמו זה,

where I knew that the band had played.

היכן שידעתי שניגנה הלהקה.

And I'm flying a little robotic vehicle

ואני מנחה רכב רובוטי קטן

through the corridor of the ship.

דרך מסדרון הספינה.

When I say, "I'm operating it,"

כשאני אומר, אני מתפעל אותו,

but my mind is in the vehicle.

אך מוחי נמצא בתוך הרכב.

I felt like I was physically present

הרגשתי כמו הייתי נוכח פיזית

inside the shipwreck of Titanic.

בתוך הריסות הטיטאניק.

And it was the most surreal kind

וזה היה נסיון הדה ז'ה וו הסוריאליסטי

of deja vu experience I've ever had,

ביותר שהיה לי אי פעם,

because I would know before I turned a corner

כיוון שידעתי לפני שביצעתי פנייה

what was going to be there before the lights

מה יהיה שם לפני שאורות

of the vehicle actually revealed it,

הרכב חשפו את זה,

because I had walked the set for months

כיוון שהלכתי בסט במשך חודשים

when we were making the movie.

בזמן שעשינו את הסרט.

And the set was based as an exact replica

והסט היה מבוסס כהעתק מדויק

on the blueprints of the ship.

של תוכנית הספינה.

So, it was this absolutely remarkable experience.

אז, זו הייתה כזו חוויה בלתי נשכחת לחלוטין.

And it really made me realize that

וזה ממש גרם לי להבין

the telepresence experience --

שחווית ההימצאות במרחק

that you actually can have these robotic avatars,

שיכולים להיות לך ממש כאלה אווטרים רובוטיים,

then your consciousness is injected into the vehicle,

ואז המודעות שלך מוזרקת לתוך הרכב,

into this other form of existence.

לתוך צורת הקיום האחרת.

It was really, really quite profound.

זה היה ממש ממש עמוק.

And it may be a little bit of a glimpse as to what might be happening

ואולי הצצה קטנה למה שיכול לקרות

some decades out

כמה עשורים בעתיד

as we start to have cyborg bodies

כשיהיו לנו גופים סייבורגיים

for exploration or for other means

לצורכי מחקר או למטרות אחרות

in many sort of

בכל-מיני

post-human futures

עתידים פוסט-אנושיים

that I can imagine,

שאני יכול לדמיין,

as a science fiction fan.

כאוהד מדע-בדיוני.

So, having done these expeditions,

אז, לאחר שעשיתי את המסעות האלה,

and really beginning to appreciate what was down there,

והתחלתי ממש להעריך את מה שיש שם למטה,

such as at the deep ocean vents

כמו נקבי האוקיינוס העמוקים

where we had these amazing, amazing animals --

היכן שהיו בעלי-חיים ממש מדהימים.

they're basically aliens right here on Earth.

הם בעקרון חייזרים ממש פה על כדור הארץ.

They live in an environment of chemosynthesis.

הם חיים בסביבה של כימוסינתזה.

They don't survive on sunlight-based

הם לא שורדים בעזרת מערכת

system the way we do.

המתבססת על אור השמש, כמונו.

And so, you're seeing animals that are living next to

וכך, אתה רואה בעלי-חיים שחיים ליד

a 500-degree-Centigrade

זרמי מים בטמפרטורה של

water plumes.

500 מעלות צלזיוס.

You think they can't possibly exist.

אתה חושב שלא יכול להיות שהם קיימים.

At the same time

באותה עת

I was getting very interested in space science as well --

התעניינתי מאוד גם במדעי החלל,

again, it's the science fiction influence, as a kid.

שוב, זו ההשפעה של מדע-בדיוני, כילד.

And I wound up getting involved with

ומצאתי את עצמי מעורב

the space community,

בקהילת החלל,

really involved with NASA,

ממש מעורב עם נאס"א,

sitting on the NASA advisory board,

יושב בועדת הייעוץ של נאס"א,

planning actual space missions,

מתכנן משימות חלל אמיתיות,

going to Russia, going through the pre-cosmonaut

הולך לרוסיה, הולך לפרוטוקולים הביורפואיים

biomedical protocols,

של הקוסמונאוטים,

and all these sorts of things,

וכל מיני דברים כאלה,

to actually go and fly to the international space station

ממש לטוס לתחנת החלל הבינלאומית

with our 3D camera systems.

עם מערכות הצילום התלת-מימדיות שלנו.

And this was fascinating.

וזה היה מרתק.

But what I wound up doing was bringing space scientists

אבל מה שעשיתי בסופו של דבר היה להביא את מדעני החלל

with us into the deep.

איתנו למעמקים.

And taking them down so that they had access --

ולקחת אותם למטה כך שתהיה להם גישה

astrobiologists, planetary scientists,

אסטרוביולוגים, מדעני כדור-הארץ,

people who were interested in these extreme environments --

אנשים שהתעניינו בסביבות הקיצוניות האלה,

taking them down to the vents, and letting them see,

לקחת אותם למטה לנקבים, ולתת להם לראות,

and take samples and test instruments, and so on.

ולקחת דגימות ולבדוק מכשירים, וכן הלאה.

So, here we were making documentary films,

אז, הנה עסקנו בעשיית סרטים תיעודיים,

but actually doing science,

אך למעשה עסקנו במדע,

and actually doing space science.

ולמעשה עסקנו במדע החלל.

I'd completely closed the loop

סגרתי לגמרי את המעגל

between being the science fiction fan,

בין להיות אוהד מדע-בדיוני,

you know, as a kid,

אתם יודעים, בתור ילד,

and doing this stuff for real.

ולעשות את הדברים האלו במציאות.

And you know, along the way in this journey

ואתם יודעים, לאורך הדרך במסע הזה

of discovery,

של גילוי,

I learned a lot.

למדתי הרבה מאוד.

I learned a lot about science. But I also learned a lot

למדתי רבות על מדע. אך, למדתי רבות גם

about leadership.

על מנהיגות.

Now you think director has got to be a leader,

עכשיו אתם חושבים שבמאי חייב להיות מנהיג,

leader of, captain of the ship, and all that sort of thing.

מנהיג של, קברניט הספינה, וכל הדברים האלה.

I didn't really learn about leadership

לא באמת למדתי על מנהיגות

until I did these expeditions.

עד שעשיתי את המסעות האלה.

Because I had to, at a certain point, say,

כיוון שהייתי חייב, בנקודה מסוימת, לומר,

"What am I doing out here?

"מה אני עושה כאן בחוץ?

Why am I doing this? What do I get out of it?"

מדוע אני עושה את זה? מה יוצא לי מזה?"

We don't make money at these damn shows.

אנחנו לא עושים כסף בסרטים הארורים האלה.

We barely break even. There is no fame in it.

אנחנו בקושי מחזירים את ההשקעה. אין בזה תהילה.

People sort of think I went away

אנחנו חושבים שנעלמתי

between "Titanic" and "Avatar" and was buffing my nails

בין "טיטאניק" ו-"אווטר" ושהברקתי את ציפורניי

someplace, sitting at the beach.

במקום כלשהו, יושב על החוף.

Made all these films, made all these documentary films

עשיתי את כל הסרטים האלה, כל הסרטים התיעודיים האלה

for a very limited audience.

עבור קהל מאוד מצומצם.

No fame, no glory, no money. What are you doing?

ללא תהילה, ללא זוהר, ללא כסף. מה אתה עושה?

You're doing it for the task itself,

אתה עושה זאת למען המשימה עצמה,

for the challenge --

למען האתגר --

and the ocean is the most challenging environment there is --

והאוקיינוס הוא הסביבה המאתגרת ביותר שיש,

for the thrill of discovery,

עבור הריגוש שבגילוי,

and for that strange bond that happens

ועבור הקשר המוזר שנוצר

when a small group of people form a tightly knit team.

כשקבוצה קטנה של אנשים יוצרת צוות מלוכד.

Because we would do these things with 10, 12 people,

כיוון שעשינו את הדברים האלה עם 10-12 אנשים

working for years at a time,

שעבדו שנים בכל פעם.

sometimes at sea for two, three months at a time.

לפעמים 2-3 חודשים רצופים בים.

And in that bond, you realize

ובקשר הזה, אתה מבין

that the most important thing

שהדבר החשוב ביותר

is the respect that you have for them

הוא הכבוד שאתה רוחש להם

and that they have for you, that you've done a task

ושהם רוחשים לך, שביצעת משימה

that you can't explain to someone else.

שאינך יכול להסביר למישהו אחר.

When you come back to the shore and you say,

כשאתה חוזר לחוף ואומר,

"We had to do this, and the fiber optic, and the attentuation,

"היינו חייבים לעשות כך, והסיב האופטי, והכוונון,

and the this and the that,

והזה וההוא,

all the technology of it, and the difficulty,

כל הטכנולוגיה של זה, והקושי,

the human-performance aspects of working at sea,"

היבט הביצוע האנושי של עבודה בים,

you can't explain it to people. It's that thing that

אתה לא יכול להסביר זאת לאנשים. זה הדבר הזה

maybe cops have, or people in combat that have gone through something together

שאולי יש לשוטרים, או אנשים בקרב שחוו משהו יחד

and they know they can never explain it.

והם יודעים שהם לעולם לא יוכלו להסביר את זה.

Creates a bond, creates a bond of respect.

זה יוצר קשר, קשר של כבוד.

So, when I came back to make my next movie,

אז, כשחזרתי לעשות את הסרט הבא שלי,

which was "Avatar,"

שהיה "אווטר",

I tried to apply that same principle of leadership,

ניסיתי ליישם את אותו העקרון של מנהיגות

which is that you respect your team,

שאתה מכבד את הצוות שלך,

and you earn their respect in return.

ואתה מרוויח את הכבוד שלהם בתמורה.

And it really changed the dynamic.

וזה ממש שינה את הדינמיקה.

So, here I was again with a small team,

אז, הנה שוב הייתי עם צוות קטן,

in uncharted territory,

בארץ לא נודעת

doing "Avatar," coming up with new technology

עושה את "אווטר", ממציא טכנולוגיה חדשה

that didn't exist before.

שלא התקיימה קודם לכן.

Tremendously exciting.

מרגש באופן מדהים.

Tremendously challenging.

מאתגר באופן מדהים.

And we became a family, over a four-and-half year period.

והפכנו למשפחה, במהלך תקופה של ארבע שנים וחצי.

And it completely changed how I do movies.

וזה שינה לחלוטין את הדרך בה אני עושה סרטים.

So, people have commented on how, "Well, you know,

אז, אנשים העירו לגבי איך, טוב, אתם יודעים,

you brought back the ocean organisms

הבאת בחזרה את ייצורי האוקיינוס

and put them on the planet of Pandora."

ושמת אותם על כוכב הלכת פנדורה.

To me, it was more of a fundamental way of doing business,

עבורי זו הייתה יותר דרך בסיסית לעשות עסקים,

the process itself, that changed as a result of that.

התהליך עצמו, שהשתנה כתוצאה מכך.

So, what can we synthesize out of all this?

אז, מה אנחנו יכולים להוציא מכל זה?

You know, what are the lessons learned?

אתם יודעים, מהם השיעורים שנלמדו?

Well, I think number one is

טוב, אני חושב שהראשון במעלה הוא

curiosity.

סקרנות.

It's the most powerful thing you own.

זהו הדבר העוצמתי ביותר ברשותך.

Imagination is a force

דמיון הוא כוח

that can actually manifest a reality.

שיכול לממש מציאות.

And the respect of your team

והכבוד של הצוות שלך

is more important than all the

חשוב יותר מכל

laurels in the world.

זרי הדפנה בעולם.

I have young filmmakers

ישנם במאים צעירים

come up to me and say, "Give me some advice for doing this."

באים אלי ואומרים, "תן לי עצה כדי לעשות זאת".

And I say, "Don't put limitations on yourself.

ואני אומר, "אל תגביל את עצמך.

Other people will do that for you -- don't do it to yourself,

אנשים אחרים יעשו זאת עבורך, אל תעשה זאת לעצמך,

don't bet against yourself,

אל תהמר כנגד עצמך.

and take risks."

וקח סיכונים".

NASA has this phrase that they like:

לנאס"א יש משפט שהם אוהבים:

"Failure is not an option."

"הכשלון אינו אפשרות".

But failure has to be an option

אבל הכשלון חייב להיות אפשרות

in art and in exploration, because it's a leap of faith.

באמנות ובמחקר, כי זו קפיצה מתוך אמונה.

And no important endeavor

ואין מאמץ חשוב

that required innovation

שדרש חידוש

was done without risk.

שנעשה ללא סיכון.

You have to be willing to take those risks.

אתה חייב להיות מוכן לקחת את הסיכונים האלו.

So, that's the thought I would leave you with,

אז, זו המחשבה אשר איתה אני אשאיר אתכם,

is that in whatever you're doing,

שבמה שלא תעשו,

failure is an option,

הכשלון הוא אפשרות,

but fear is not. Thank you.

אך לא הפחד. תודה.

(Applause)

( מחיאות כפיים )