What Islam really says about women | Alaa Murabit

מתרגם: Lee-Tal Nahmias מבקר: Ido Dekkers

So on my way here,

בדרכי לכאן,

the passenger next to me and I had a very interesting conversation

הבחור שישב לידי ואני ניהלנו שיחה מעניינת מאוד

during my flight.

במהלך הטיסה

He told me, "It seems like the United States has run out of jobs,

הוא אמר לי, "נדמה שנגמרו המשרות הפנויות בארה"ב,

because they're just making some up:

כי את חלקן פשוט ממציאים:

cat psychologist, dog whisperer, tornado chaser."

פסיכולוג חתולים, לוחש לכלבים, רודף טורנדו."

A couple of seconds later, he asked me,

אחרי מספר שניות, הוא שאל אותי

"So what do you do?"

"אז במה את עוסקת?"

And I was like, "Peacebuilder?"

ועניתי, "בונת-שלום?"

(Laughter)

(צחוק בקהל)

Every day, I work to amplify the voices of women

כל יום אני עובדת כדי להגביר קולות של נשים

and to highlight their experiences

ולהדגיש את חוויותיהן

and their participation in peace processes and conflict resolution,

ואת השתתפותן בתהליכי שלום ופיתרון סכסוכים

and because of my work,

ובזכות עבודתי

I recognize that the only way to ensure the full participation of women globally

אני מאמינה שהדרך היחידה להבטיח את השתתפותן המלאה של נשים בסדר גודל עולמי

is by reclaiming religion.

היא ע"י תביעתה בחזרה של הדת.

Now, this matter is vitally important to me.

העניין הזה חשוב לי מאוד.

As a young Muslim woman, I am very proud of my faith.

בתור אישה מוסלמית צעירה אני גאה מאוד באמונתי

It gives me the strength and conviction to do my work every day.

היא נותנת לי את הכוח ואת הביטחון לעשות את עבודתי כל יום

It's the reason I can be here in front of you.

זו הסיבה שאני יכולה להיות פה היום, מולכם.

But I can't overlook the damage that has been done in the name of religion,

אבל אני לא יכולה לפסוח על הנזק שנעשה בשם הדת

not just my own, but all of the world's major faiths.

לא רק בשם הדת שלי, אלא בשם כל האמונות הראשיות בעולם.

The misrepresentation and misuse and manipulation of religious scripture

סילוף, שימוש שגוי ומניפולציה של כתבי דת

has influenced our social and cultural norms,

השפיעו על הנורמות החברתיות והתרבותיות שלנו

our laws, our daily lives,

על החוקים שלנו, על חיי היומיום שלנו

to a point where we sometimes don't recognize it.

עד כדי שלפעמים אנחנו לא מזהים את זה בכלל.

My parents moved from Libya, North Africa, to Canada

הוריי עברו מלוב, צפון אפריקה, לקנדה

in the early 1980s,

בשנות ה-80 המוקדמות.

and I am the middle child of 11 children.

ואני "ילדת הסנדוויץ" מתוך 11 ילדים.

Yes, 11.

כן, 11.

But growing up, I saw my parents,

אבל בזמן ילדותי, ראיתי את הוריי

both religiously devout and spiritual people,

שניהם אדוקים באמונתם וברוחניותם,

pray and praise God for their blessings,

מתפללים ומהללים את אלוהים עבור ברכותיהם,

namely me of course, but among others. (Laughter)

בעיקר אני, כמובן. בין היתר. (צחוק בקהל)

They were kind and funny and patient,

הם היו אדיבים ומצחיקים וסבלניים

limitlessly patient, the kind of patience that having 11 kids forces you to have.

סבלניים עד אין-קץ, בעלי סוג סבלנות שהורים ל- 11 ילדים מוכרחים לפתח.

And they were fair.

והם היו הוגנים.

I was never subjected to religion through a cultural lens.

מעולם לא נחשפתי לדת דרך היבט תרבותי.

I was treated the same,

התייחסו אלי באופן שווה.

the same was expected of me.

וציפו ממני לאותם הדברים.

I was never taught that God judged differently based on gender.

אף פעם לא לימדו אותי שאלוהים שופט באופן שונה על בסיס מגדר.

And my parents' understanding of God as a merciful and beneficial friend

והבנתם של הוריי את אלוהים כחבר רחום וחנון

and provider shaped the way I looked at the world.

וכמספק, עיצבה את הדרך בה התבוננתי בעולם.

Now, of course, my upbringing had additional benefits.

מן הסתם, לחינוך שלי היו יתרונות נוספים.

Being one of 11 children is Diplomacy 101. (Laughter)

להיות אחת מ-11 ילדים זה כמו קורס בסיסי בדיפלומטיה.

To this day, I am asked where I went to school,

עד היום, שואלים אותי איפה למדתי,

like, "Did you go to Kennedy School of Government?"

"למדת בבית הספר לממשל ע"ש קנדי?"

and I look at them and I'm like, "No,

ואני מסתכלת עליהם ועונה, "לא,

I went to the Murabit School of International Affairs."

למדתי בבית הספר ליחסים בין-לאומיים ע"ש "מוראביט"

It's extremely exclusive. You would have to talk to my mom to get in.

זה מוסד אקסקלוסיבי מאוד. תצטרכו לדבר עם אמא שלי כדי להתקבל.

Lucky for you, she's here.

למזלכם, היא פה."

But being one of 11 children and having 10 siblings

להיות אחת מ-11 ילדים ולהיות בעלת 10 אחים ואחיות

teaches you a lot about power structures and alliances.

מלמד הרבה על מבני כוח ובריתות.

It teaches you focus; you have to talk fast or say less,

זה מלמד אותך להתרכז, צריך לדבר מהר או להגיד פחות

because you will always get cut off.

כי תמיד יקטעו אותך.

It teaches you the importance of messaging.

זה מלמד אותך את החשיבות של העברת מסרים.

You have to ask questions in the right way to get the answers you know you want,

יש לשאול את השאלות בדרך הנכונה כדי לקבל את התשובות הרצויות לך,

and you have to say no in the right way to keep the peace.

ויש לסרב בדרך הנכונה כדי לשמור על השלום.

But the most important lesson I learned growing up

אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי בילדותי

was the importance of being at the table.

הוא החשיבות של להיות נוכח בשולחן.

When my mom's favorite lamp broke, I had to be there when she was trying

כשהמנורה האהובה על אמי נשברה הייתי צריכה להיות שם כשהיא ניסתה

to find out how and by who, because I had to defend myself,

להבין איך היא נשברה וע"י מי, כי הייתי צריכה להגן על עצמי,

because if you're not, then the finger is pointed at you,

כי אם אתה לא נוכח, האצבע המאשימה תכוון אליך.

and before you know it, you will be grounded.

ולפני שתשים לב, תהיה מקורקע.

I am not speaking from experience, of course.

אני לא מדברת מניסיון, כמובן.

When I was 15 in 2005, I completed high school and I moved

כשהייתי בת 15 בשנת 2005, סיימתי את לימודי התיכון ועברתי

from Canada -- Saskatoon --

מקנדה - ססקטון -

to Zawiya, my parents' hometown in Libya,

לזאוויה, העיר בה הוריי התגוררו במקור בלוב,

a very traditional city.

עיר מאוד מסורתית.

Mind you, I had only ever been to Libya before on vacation,

שתדעו, לפני כן ביקרתי בלוב רק פעם אחת בחופשה,

and as a seven-year-old girl, it was magic.

וכילדה בת 7, זה היה קסום.

It was ice cream and trips to the beach and really excited relatives.

היתה גלידה, טיולים לחוף הים וקרובי משפחה נרגשים.

Turns out it's not the same as a 15-year-old young lady.

מסתבר, שזה לא אותו הדבר כבחורה צעירה בגיל 15.

I very quickly became introduced to the cultural aspect of religion.

נחשפתי במהרה להיבט התרבותי של הדת.

The words "haram" -- meaning religiously prohibited --

המילים "חרם" (שמשמעותה: "אסור ע"פ הדת")

and "aib" -- meaning culturally inappropriate --

ו-"אייב" - (משמעותה: "לא נאות תרבותית")

were exchanged carelessly,

הוחלפו בלי משים,

as if they meant the same thing and had the same consequences.

כאילו שמשמעותן היתה זהה והיו להן את אותן ההשלכות.

And I found myself in conversation after conversation with classmates

מצאתי את עצמי בשיחה אחר שיחה עם חבריי לכיתה

and colleagues, professors, friends, even relatives,

עם עמיתים, פרופסורים, חברים, אפילו עם קרובי משפחה,

beginning to question my own role and my own aspirations.

מתחילה להטיל ספק בתפקידיי ושאיפותיי.

And even with the foundation my parents had provided for me,

אפילו עם הבסיס שהוריי סיפקו לי,

I found myself questioning the role of women in my faith.

מצאתי את עצמי מהרהרת בתפקידן של נשים בדת שלי.

So at the Murabit School of International Affairs,

בבית הספר "מוראביט" ליחסים בין לאומיים,

we go very heavy on the debate,

אנו חזקים בתחום הוויכוח,

and rule number one is do your research, so that's what I did,

וחוק מספק אחד הוא לחקור את הנושא, אז זה מה שעשיתי,

and it surprised me how easy it was

והופתעתי לגלות כמה קל היה

to find women in my faith who were leaders,

למצוא נשים בדת שלי, שהיו מנהיגות.

who were innovative, who were strong --

שהיו חדשניות, שהיו חזקות -

politically, economically, even militarily.

פוליטית, כלכלית, אפילו צבאית.

Khadija financed the Islamic movement

חדיג'ה כלכלה את התנועה האיסלאמית

in its infancy.

כשהיתה התנועה בחיתוליה.

We wouldn't be here if it weren't for her.

לא היינו כאן אלמלא היא.

So why weren't we learning about her?

אז למה לא למדנו עליה?

Why weren't we learning about these women?

למה לא למדנו על הנשים הללו?

Why were women being relegated to positions which predated

למה נשים הורדו בדרגה לתפקידים שקדמו

the teachings of our faith?

את לימודי הדת שלנו?

And why, if we are equal in the eyes of God,

ולמה, אם אנחנו שווים בעיניי האל,

are we not equal in the eyes of men?

אנחנו לא שוות בעיני גברים?

To me, it all came back to the lessons I had learned as a child.

מבחינתי, הכל התחבר לשיעורים שלמדתי כילדה.

The decision maker, the person who gets to control the message,

מקבל ההחלטות, האדם ששולט במסר,

is sitting at the table,

הוא זה שיושב בשולחן.

and unfortunately, in every single world faith,

ולמרבה הצער, בכל זרם דתי בעולם,

they are not women.

היושבים בשולחן - אינן נשים.

Religious institutions are dominated by men

מוסדות דתיים נשלטים ע"י גברים

and driven by male leadership,

ומובלים ע"י מנהיגות גברית.

and they create policies in their likeness,

והם יוצרים מדיניות בדמותם,

and until we can change the system entirely,

ועד שנוכל לשנות את המערכת בכללותה,

then we can't realistically expect to have full economic

לא נוכל לצפות באופן ריאלי להשתתפות כלכלית

and political participation of women.

ופוליטית מלאה של נשים.

Our foundation is broken.

הבסיס שלנו שבור.

My mom actually says, you can't build a straight house on a crooked foundation.

אמא שלי אומרת שאי אפשר לבנות בית ישר על יסודות עקומים.

In 2011, the Libyan revolution broke out, and my family was on the front lines.

ב-2011, המהפכה הלובית פרצה, ומשפחתי היתה בחזית.

And there's this amazing thing that happens in war,

במלחמה קורה משהו יוצא דופן,

a cultural shift almost, very temporary.

תזוזה תרבותית שכזו, זמנית ביותר.

And it was the first time that I felt it was not only acceptable

זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שלא רק שזה מקובל

for me to be involved, but it was encouraged.

שאתערב, זה גם עודד.

It was demanded.

זה נדרש.

Myself and other women had a seat at the table.

לי ולנשים נוספות היה מקום בשולחן.

We weren't holding hands or a medium.

לא היינו בתפקיד החזקת ידיים, או תיווך.

We were part of decision making.

היינו חלק מתהליך קבלת ההחלטות.

We were information sharing. We were crucial.

היינו שיתוף מידע. היינו חיוניות.

And I wanted and needed for that change to be permanent.

ואני רציתי והייתי צריכה שהשינוי הזה יהפוך לדרך קבע.

Turns out, that's not that easy.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

It only took a few weeks before the women that I had previously worked with

תוך מספר שבועות בלבד הנשים שעבדתי איתן קודם לכן

were returning back to their previous roles,

חזרו בחזרה לתפקידיהן הקודמים,

and most of them were driven by words of encouragement

ורובן הונעו ע"י מילות עידוד

from religious and political leaders,

ממנהיגים דתיים ופוליטיים,

most of whom cited religious scripture as their defense.

שרובם ציטטו כתבים דתיים כהגנתם.

It's how they gained popular support for their opinions.

זו הדרך בה השיגו תמיכה המונית לדעותיהם.

So initially, I focused on the economic and political empowerment of women.

אז תחילה, התמקדתי בהעצמה כלכלית ופוליטית של נשים.

I thought that would lead to cultural and social change.

חשבתי שזה יוביל לשינוי תרבותי וחברתי.

It turns out, it does a little, but not a lot.

מסתבר שזה משפיע קצת, אבל לא המון.

I decided to use their defense as my offense,

החלטתי להשתמש בהגנתם כהתקפתי,

and I began to cite and highlight Islamic scripture as well.

והתחלתי גם אני לדקלם כתבים איסלאמיים.

In 2012 and 2013, my organization led the single largest

ב-2012 ו-2013, הארגון שלי הוביל

and most widespread campaign in Libya.

את הקמפיין הגדול והרחב ביותר בלוב.

We entered homes and schools and universities, even mosques.

נכנסנו לבתים, לבתי ספר ואוניברסיטאות, אפילו למסגדים.

We spoke to 50,000 people directly,

דיברנו ישירות ל-50,000 איש,

and hundreds of thousands more through billboards and television commercials,

ולמאות אלפים נוספים באמצעות שלטי חוצות ופרסומות טלויזיה,

radio commercials and posters.

פרסומות רדיו ופוסטרים.

And you're probably wondering how a women's rights organization

אתם בטח תוהים איך ארגון לזכויות נשים

was able to do this in communities which had previously opposed

הצליח לעשות את כל זה בקהילות שבעבר התנגדו

our sheer existence.

לקיומנו.

I used scripture.

אני השתמשתי בכתבים דתיים.

I used verses from the Quran and sayings of the Prophet,

השתמשתי בפסוקים מהקוראן ובמשפטים של הנביא,

Hadiths, his sayings which are, for example,

"חדית'", אמירותיו, שהן לדוגמה,

"The best of you is the best to their family."

"הטובים שביניכם הם הטובים למשפחותיהם."

"Do not let your brother oppress another."

"אל תתן לאחיך לדכא אחר."

For the first time, Friday sermons led by local community imams

בפעם הראשונה, דרשות שישי בהובלת אימאמים של הקהילה

promoted the rights of women.

קידמו זכויות נשים.

They discussed taboo issues, like domestic violence.

הם עסקו בענייני "טאבו", כמו אלימות במשפחה.

Policies were changed.

המדיניות שונתה.

In certain communities, we actually had to go as far

בקהילות מסוימות, היינו צריכים להרחיק עד כדי

as saying the International Human Rights Declaration,

שאמרנו שהצהרת זכויות האדם הבין-לאומית

which you opposed because it wasn't written by religious scholars,

שאליה כל כך התנגדו כי לא נכתבה בידי אנשי דת מלומדים,

well, those same principles are in our book.

ובכן, אותם עקרונות מופיעים בספר שלנו.

So really, the United Nations just copied us.

אז בעצם, האו"ם פשוט העתיקו מאיתנו.

By changing the message, we were able to provide

באמצעות שינוי המסר, הצלחנו לספק

an alternative narrative which promoted the rights of women in Libya.

סיפור חלופי שקידם את זכויות הנשים בלוב.

It's something that has now been replicated internationally,

זה דבר שהועתק ויושם בזירה הבינלאומית.

and while I am not saying it's easy -- believe me, it's not.

אני לא אומרת שזה קל - תאמינו לי, זה לא.

Liberals will say you're using religion and call you a bad conservative.

ליברלים יגידו שאתם משתמשים בדת ויקראו לכם "שמרנים גרועים".

Conservatives will call you a lot of colorful things.

שמרנים יכנו אתכם בהרבה שמות ססגוניים.

I've heard everything from, "Your parents must be extremely ashamed of you" --

שמעתי הכל, החל מ"הורייך בטח מאוד מתביישים בך" -

false; they're my biggest fans --

זה לא נכון - הם מעריציי השרופים ביותר שלי -

to "You will not make it to your next birthday" --

וכלה ב"את לא תזכי לחגוג את יום הולדתך הבא" -

again wrong, because I did.

טעות נוספת, כי זכיתי.

And I remain

אני נותרתי

a very strong believer that women's rights and religion are not mutually exclusive.

באמונתי שזכויות נשים ודת לא סותרים זה את זו.

But we have to be at the table.

אבל אנחנו חייבות לשבת בשולחן.

We have to stop giving up our position, because by remaining silent,

אנחנו חייבות להפסיק לוותר על עמדותינו, כי כשאנו שומרות על שתיקה,

we allow for the continued persecution and abuse of women worldwide.

אנחנו מאפשרות את רדיפת הנשים המתמשכת וההתעללות בנשים ברחבי העולם.

By saying that we're going to fight for women's rights

כשאנחנו אומרים שאנחנו עומדים להילחם עבור זכויות נשים

and fight extremism with bombs and warfare,

ולהילחם בקיצוניות באמצעות פצצות ולוחמה,

we completely cripple local societies which need to address these issues

אנחנו פוגעים בקהילות מקומיות שצריכות להתייחס לנושאים האלה

so that they're sustainable.

על מנת שהם יהיו ברי קיימא.

It is not easy, challenging distorted religious messaging.

זה לא פשוט, לאתגר מסרים דתיים מעוותים.

You will have your fair share of insults and ridicule and threats.

אתם תזכו להעלבות, עלבונות ואיומים.

But we have to do it.

אבל אנחנו חייבים לעשות את זה.

We have no other option than to reclaim the message of human rights,

אין לנו אפשרות אחרת מלבד לתבוע בחזרה את המסר של זכויות האדם,

the principles of our faith,

את עקרונות אמונתינו,

not for us, not for the women in your families,

לא בשבילנו, לא בשביל הנשים במשפחותיכם,

not for the women in this room,

לא בשביל הנשים בחדר הזה,

not even for the women out there,

אפילו לא בשביל הנשים אי שם,

but for societies that would be transformed

אלא בשביל החברות שישתנו

with the participation of women.

עם השתתפותן של נשים.

And the only way we can do that,

והדרך היחידה בה נוכל לעשות את זה,

our only option,

האפשרות היחידה שלנו,

is to be, and remain, at the table.

היא להיות, ולהשאר, בשולחן.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)