This is what it's like to go undercover in North Korea | Suki Kim

מתרגם: Nechama Hecht מבקר: Zeeva Livshitz

In 2011, during the final six months of Kim Jong-Il's life,

ב-2011, במהלך ששת החודשים האחרונים בחייו של קים ג׳ונג איל,

I lived undercover in North Korea.

חייתי בהסוואה בצפון קוריאה.

I was born and raised in South Korea, their enemy.

נולדתי וגדלתי בדרום קוריאה, האויב שלהם.

I live in America, their other enemy.

אני גרה באמריקה, האויב האחר שלהם.

Since 2002, I had visited North Korea a few times.

מאז 2002, ביקרתי בצפון קוריאה כמה פעמים.

And I had come to realize that to write about it with any meaning,

ונוכחתי לדעת שכדי לכתוב עליה עם איזושהי משמעות,

or to understand the place beyond the regime's propaganda,

או כדי להבין את המקום מעבר לפרופגנדה של המשטר,

the only option was total immersion.

האפשרות היחידה היא התמזגות מוחלטת.

So I posed as a teacher and a missionary

אז הצגתי את עצמי כמורה וכמיסיונרית

at an all-male university in Pyongyang.

באוניברסיטה לגברים בלבד בפיונגיאנג.

The Pyongyang University of Science and Technology

האוניברסיטה למדע וטכנולוגיה בפיונגיאנג

was founded by Evangelical Christians who cooperate with the regime

הוקמה על ידי נוצריים אונגליים המשתפים פעולה עם המשטר

to educate the sons of the North Korean elite,

כדי לחנך את בניהם של האליטות בצפון קוריאה,

without proselytizing, which is a capital crime there.

מבלי להטיף להם, דבר שנחשב שם לעבירה.

The students were 270 young men, expected to be the future leaders

התלמידים היו 270 צעירים, שיועדו להיות למנהיגים העתידיים

of the most isolated and brutal dictatorship in existence.

של הדיקטטורה המבודדת והברוטלית ביותר ביקום.

When I arrived, they became my students.

כשהגעתי, הם הפכו להיות התלמידים שלי.

2011 was a special year,

2011 הייתה שנה מיוחדת,

marking the 100th anniversary of the birth of North Korea's original Great Leader,

שציינה את יום הולדתו ה-100 של מנהיגה המקורי הגדול של צפון קוריאה,

Kim Il-Sung.

קים איל סונג.

To celebrate the occasion, the regime shut down all universities,

כדי לחגוג את המאורע, המשטר סגר את את כל האוניברסיטאות,

and sent students off to the fields

ושלח סטודנטים

to build the DPRK's much-heralded ideal

כדי לבנות את התדמית האידיאלית של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה

as the world's most powerful and prosperous nation.

כאומה המשגשגת והחזקה ביותר בעולם.

My students were the only ones spared from that fate.

תלמידיי היו היחידים שנחסך מהם גורל זה.

North Korea is a gulag posing as a nation.

צפון קוריאה היא גולאג המציג את עצמו כאומה.

Everything there is about the Great Leader.

הכל שם הוא סביב השליט הגדול.

Every book, every newspaper article, every song, every TV program --

כל ספר, כל כתבה בעיתון, כל שיר, כל תוכנית טלוויזיה --

there is just one subject.

יש נושא אחד.

The flowers are named after him,

הפרחים קרויים על שמו,

the mountains are carved with his slogans.

ההרים חרוטים בססמאות שלו.

Every citizen wears the badge of the Great Leader at all times.

כל אזרח עונד סמל של השליט הגדול בכל עת.

Even their calendar system begins with the birth of Kim Il-Sung.

אפילו מערכת לוח השנה שלהם מתחילה עם יום הולדתו של קים איל סונג.

The school was a heavily guarded prison, posing as a campus.

בית הספר היה כבית סוהר מאובטח בכבדות, שיוצג כקמפוס.

Teachers could only leave on group outings accompanied by an official minder.

מורים יכלו רק לעזוב בקבוצות, מלווים במלווה רשמי.

Even then, our trips were limited to sanctioned national monuments

אפילו אז, הטיולים שלנו הוגבלו לאתרי הנצחה לאומיים

celebrating the Great Leader.

לכבודו של השליט הגדול.

The students were not allowed to leave the campus,

התלמידים לא הורשו לעזוב את הקמפוס,

or communicate with their parents.

או לשוחח עם הוריהם.

Their days were meticulously mapped out, and any free time they had

הימים שלהם היו עם מיפוי מדוקדק, וכל זמן פנוי שהיה להם

was devoted to honoring their Great Leader.

הוקדש לכיבוד שליטם הגדול.

Lesson plans had to meet the approval of North Korean staff,

מערכי השיעורים חויבו לקבל את אישור הצוות הצפון קוריאני,

every class was recorded and reported on, every room was bugged,

כל שיעור הוקלט ודווח, כל חדר מושתל במקליטים,

and every conversation, overheard.

וכל שיחה, הודלפה.

Every blank space was covered with the portraits of Kim Il-Sung and Kim Jong-Il,

כל מרווח ריק כוסה בתמונותיו של קים איל סונג ו-קים ג'ונג איל,

like everywhere else in North Korea.

כמו כל מקום בצפון קוריאה.

We were never allowed to discuss the outside world.

אף פעם לא הורשינו לדבר על העולם שבחוץ.

As students of science and technology, many of them were computer majors

כתלמידי מדע וטכנולוגיה, רבים מהם היו מומחים למחשבים

but they did not know the existence of the Internet.

אך הם לא ידעו על קיומו של האינטרנט.

They had never heard of Mark Zuckerberg or Steve Jobs.

הם אף פעם לא שמעו על מרק צוקרברג או סטיב ג'ובס

Facebook, Twitter -- none of those things would have meant a thing.

פייסבוק, טוויטר -- דברים אלה לא היו להם ברי משמעות.

And I could not tell them.

ואני לא יכולתי לומר להם.

I went there looking for truth.

הלכתי לשם כדי למצוא אמת.

But where do you even start when an entire nation's ideology,

אך היכן אתה אמור להתחיל כאשר אידאולוגיית עם שלם,

my students' day-to-day realities,

המציאות היום-יומית של תלמידיי,

and even my own position at the universities,

ואפילו הפוזיציה שלי באוניברסיטאות,

were all built on lies?

כולם בנויים על שקרים?

I started with a game.

התחלתי במשחק.

We played "Truth and Lie."

שיחקנו "אמת או שקר."

A volunteer would write a sentence on the chalkboard,

מתנדב היה כותב משפט על הלוח,

and the other students had to guess

ושאר התלמידים היו צריכים לנחש

whether it was a truth or a lie.

אם זהו אמת או שקר.

Once a student wrote, "I visited China last year on vacation,"

פעם סטודנט כתב, "ביקרתי בסין לחופשה שנה שעברה,"

and everyone shouted, "Lie!"

וכולם צעקו, "שקר!"

They all knew this wasn't possible.

כולם ידעו שזה בלתי אפשרי.

Virtually no North Korean is allowed to leave the country.

למעשה אף צפון קוריאני אינו מורשה לעזוב את המדינה.

Even traveling within their own country requires a travel pass.

אפילו נסיעה בתוך מדינתם דורשת אשרת נסיעה.

I had hoped that this game would reveal some truth about my students,

קיוויתי שהמשחק הזה יגלה קצת מן האמת על תלמידיי,

because they lie so often and so easily,

מכיון שהם משקרים לעתים תכופות כל כך ובקלות כל כך,

whether about the mythical accomplishments of their Great Leader,

בין אם על ההישגים האגדיים של מנהיגם הגדול,

or the strange claim that they cloned a rabbit as fifth graders.

או הטענה המוזרה שלהם ששכפלו שפן גנטית כתלמידים בכיתה ה'.

The difference between truth and lies seemed at times hazy to them.

ההבדל בין אמת לשקרים היה נדמה להם מעורפל לעתים.

It took me a while to understand the different types of lies;

לקח לי זמן להבין את סוגי השקרים השונים;

they lie to shield their system from the world,

הם משקרים בכדי להגן על המערכת שלהם מן העולם,

or they were taught lies, and were just regurgitating them.

או שלומדו שקרים, ופשוט חזרו עליהם.

Or, at moments, they lied out of habit.

או, היו רגעים, שהם שיקרו מתוך הרגל.

But if all they have ever known were lies,

אך אם מה שידעו מתמיד היו שקרים,

how could we expect them to be otherwise?

כיצד נוכל לצפות מהם אחרת?

Next, I tried to teach them essay writing.

אחר כך, ניסיתי ללמד אותם כתיבת מאמרים.

But that turned out to be nearly impossible.

אך זה הוכח להיות כמעט בלתי אפשרי.

Essays are about coming up with one's own thesis,

כל עניין המאמר הוא הבעת הנחת יסוד,

and making an evidence-based argument to prove it.

ויצירת טיעון המבוסס עובדתית כדי להוכיח אותה.

These students, however, were simply told what to think,

תלמידים אלו, בכל אופן, נאמר להם מה לחשוב,

and they obeyed.

והם נענו.

In their world, critical thinking was not allowed.

בעולם שלהם, חשיבה ביקורתית לא הורשתה.

I also gave them the weekly assignment of writing a personal letter,

נתתי להם גם מטלה שבועית - כתיבת מכתב אישי,

to anybody.

לכל אדם.

It took a long time, but eventually some of them began to write

זה לקח זמן רב, אך בסופו של דבר חלקם התחילו לכתוב

to their mothers, their friends, their girlfriends.

לאמם, לחברים שלהם, לחברות שלהם.

Although those were just homework,

למרות שאלה היו רק שיעורי בית,

and would never reach their intended recipients,

ואף פעם לא יגיעו לנמענים המיועדים,

my students slowly began to reveal their true feelings in them.

התלמידים שלי החלו לגלות לאט את רגשותיהם האמתיות.

They wrote that they were fed up with the sameness of everything.

הם כתבו שנמאס להם שהכל אותו הדבר.

They were worried about their future.

הם דאגו לעתידם.

In those letters, they rarely ever mentioned their Great Leader.

במכתבים הללו, הם הזכירו את השליט הגדול שלהם בנדירות.

I was spending all of my time with these young men.

שהיתי את כל זמני עם הצעירים הללו.

We all ate meals together, played basketball together.

אכלנו ארוחות ביחד, שיחקנו כדורסל ביחד.

I often called them gentlemen, which made them giggle.

לעתים קראתי להם ג'נטלמנים, מה שגרם להם לצחקק.

They blushed at the mention of girls.

הם הסמיקו בהזכרת בנות.

And I came to adore them.

והתחלתי להעריץ אותם.

And watching them open up even in the tiniest of ways,

ולראות אותם נפתחים, ולו בדברים הקטנים ביותר,

was deeply moving.

היה מרגש במיוחד.

But something also felt wrong.

אך משהו הרגיש שגוי.

During those months of living in their world,

במהלך אותם חודשים בחיי העולם שלהם,

I often wondered if the truth would, in fact, improve their lives.

תהיתי לעתים אם האמת, למעשה, תשפר את חייהם.

I wanted so much to tell them the truth,

רציתי כל כך לומר להם את האמת,

of their country and of the outside world,

על מדינתם ועל העולם שבחוץ,

where Arab youth were turning their rotten regime inside out,

היכן שצעירים ערבים הופכים את המשטר המקולקל שלהם,

using the power of social media,

בשימוש בכוחה של הרשת החברתית,

where everyone except them was connected through the world wide web,

היכן שכולם חוץ מהם היו מחוברים באמצעות הרשת האינטרנטית העולמית,

which wasn't worldwide after all.

שלא הייתה עולמית אחרי הכל.

But for them, the truth was dangerous.

אך בשבילם, האמת הייתה מסוכנת.

By encouraging them to run after it, I was putting them at risk --

בעידודם לרדוף אחריה, סיכנתי אותם --

of persecution,

ברדיפה,

of heartbreak.

בשברון לב.

When you're not allowed to express anything in the open,

כשאסור לך לבטא דבר בפתיחות,

you become good at reading what is unspoken.

אתה נהיה טוב בקריאת מה שלא נאמר.

In one of their personal letters to me, a student wrote that he understood

באחד המכתבים האישיים שלהם אליי, תלמיד אחד כתב שהוא מבין

why I always called them gentlemen.

מדוע אני תמיד קוראת להם ג׳נטלמנים.

It was because I was wishing them to be gentle in life, he said.

זה מכיון שאני מאחלת להם להיות עדינים בחייהם, כך אמר.

On my last day in December of 2011,

ביומי האחרון בדצמבר 2011,

the day Kim Jong-Il's death was announced,

ביום שבו מותו של קים ג׳ונג איל הוכרז,

their world shattered.

עולמם חרב עליהם.

I had to leave without a proper goodbye.

הוכרחתי לעזוב מבלי לומר שלום.

But I think they knew how sad I was for them.

אבל אני חושבת שהם ידעו כמה הייתי עצובה בשבילם.

Once, toward the end of my stay, a student said to me,

פעם, לקראת סוף ביקורי, סטודנט אמר לי,

"Professor, we never think of you as being different from us.

״פרופסור, אנחנו לא חושבים עלייך כעל מישהי שונה מאיתנו.

Our circumstances are different, but you're the same as us.

המצבים שלנו שונים אך את כמונו.

We want you to know that we truly think of you as being the same."

אנחנו רוצים שתדעי שאנו באמת חושבים עלייך כאחד מאיתנו.״

Today, if I could respond to my students with a letter of my own,

היום, אילו יכולתי לענות לתלמידיי במכתב משלי,

which is of course impossible,

דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי,

I would tell them this:

הייתי אומרת להם כך:

"My dear gentlemen,

״ג׳נטלמנים יקרים שלי,

It's been a bit over three years since I last saw you.

זה קצת יותר משלוש שנים מאז ראיתי אתכם בפעם האחרונה.

And now, you must be 22 -- maybe even as old as 23.

ועכשיו, אתם כנראה בני 22 -- אולי אפילו 23.

At our final class, I asked you if there was anything you wanted.

בשיעורנו האחרון, שאלתי אתכם אם היה משהו שרציתם.

The only wish you expressed, the only thing you ever asked of me

המשאלה היחידה שביטאתם, הדבר היחיד שאי פעם ביקשתם ממני

in all those months we spent together,

בכל אותם חודשים שחווינו יחד,

was for me to speak to you in Korean.

היה שאדבר אתכם קוריאנית.

Just once.

רק פעם אחת.

I was there to teach you English;

הייתי שם כדי ללמד אתכם אנגלית;

you knew it wasn't allowed.

ידעתם שזה היה אסור.

But I understood then, you wanted to share that bond of our mother tongue.

אך הבנתי אז, שרציתם לחלוק את הקשר שלנו של שפת האם.

I called you my gentlemen,

קראתי לכם הג׳נטלמנים שלי,

but I don't know if being gentle in Kim Jong-Un's merciless North Korea

אך איני יודעת אם היותכם עדינים בצפון קוריאה הלא רחמנית של קים ג׳ונג און

is a good thing.

זה דבר טוב.

I don't want you to lead a revolution --

אינני רוצה שתנהיגו מהפכה --

let some other young person do it.

תנו לאדם צעיר אחר לעשות זאת.

The rest of the world might casually encourage or even expect

ייתכן ושאר העולם יעודד או אפילו יצפה

some sort of North Korean Spring,

לסוג של אביב צפון קוריאני,

but I don't want you to do anything risky,

אך איני רוצה שתעשו שום דבר מסוכן,

because I know in your world, someone is always watching.

מכיון שאני יודעת שבעולם שלכם, מישהו תמיד מסתכל.

I don't want to imagine what might happen to you.

אינני רוצה לדמיין מה שייתכן ויקרה לכם.

If my attempts to reach you have inspired something new in you,

אם נסיונותיי להגיע אליכם נתן בכם השראה למשהו חדש,

I would rather you forget me.

אני מעדיפה שתשכחו אותי.

Become soldiers of your Great Leader, and live long, safe lives.

תהיו לחיילים של השליט הגדול שלכם, ותחיו חיים ארוכים ובטוחים.

You once asked me if I thought your city of Pyongyang was beautiful,

שאלתם אותי פעם אם חשבתי שמדינתם פיונגיאנג היא יפה,

and I could not answer truthfully then.

לא יכולתי לענות אז בכנות.

But I know why you asked.

אך אני יודעת מדוע שאלתם.

I know that it was important for you to hear that I, your teacher,

אני יודעת שהיה חשוב לכם לשמוע שאני, המורה שלכם,

the one who has seen the world that you are forbidden from,

זאת שראתה את העולם שאינכם מורשים לראות,

declare your city as the most beautiful.

מצהירה על מדינתכם כיפה ביותר.

I know hearing that would make your lives there a bit more bearable,

אני יודעת שלשמוע את זה היה מקל במעט על חייכם שם,

but no, I don't find your capital beautiful.

אך לא, אינני חושבת על בירתכם כיפה.

Not because it's monotone and concrete,

לא בגלל שהיא מונוטונית ומלאת בטון,

but because of what it symbolizes:

אלא בגלל מה שהיא מסמלת:

a monster that feeds off the rest of the country,

מפלצת החיה על חשבון שאר המדינה,

where citizens are soldiers and slaves.

היכן שאזרחים הם חיילים ועבדים.

All I see there is darkness.

כל מה שאני רואה שם זהו חושך.

But it's your home, so I cannot hate it.

אך זהו ביתכם, אז אינני יכולה לשנוא אותו.

And I hope instead that you, my lovely young gentlemen,

ואני מקווה במקום, שאתם, ג׳נטלמנים חביבים שלי,

will one day help make it beautiful.

יום אחד תעזרו לעשות אותה יפה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)