Why our screens make us less happy | Adam Alter

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

So, a few years ago I heard an interesting rumor.

לפני כמה שנים שמעתי שמועה מעניינת:

הנשיא של חברה גדולה של מזון בעלי-חיים

Apparently, the head of a large pet food company

would go into the annual shareholder's meeting

נוהג להיכנס לפגישה השנתית של בעלי המניות

with can of dog food.

עם פחית מזון לכלבים.

And he would eat the can of dog food.

הוא אוכל את כל פחית מזון הכלבים

And this was his way of convincing them that if it was good enough for him,

וזו דרכו לשכנע אותם שאם זה מספיק טוב בשבילו,

זה מספיק טוב בשביל חיות המחמד שלהם.

it was good enough for their pets.

This strategy is now known as "dogfooding,"

השיטה הזאת מוכרת כיום כ"אכילת מזון כלבים,"

and it's a common strategy in the business world.

וזו שיטה נפוצה בעולם העסקים.

It doesn't mean everyone goes in and eats dog food,

זה לא אומר שכולם באים ואוכלים מזון כלבים,

אלא שאנשי-עסקים משתמשים במוצרים שלהם

but businesspeople will use their own products

to demonstrate that they feel --

כדי להראות שבעיניהם --

that they're confident in them.

שהם סומכים עליהם.

Now, this is a widespread practice,

זהו מנהג נפוץ,

but I think what's really interesting is when you find exceptions

אבל לדעתי הכי מעניינים הם היוצאים מהכלל:

to this rule,

מקרים של עסקים או אנשים בעסקים מסוימים

when you find cases of businesses or people in businesses

שאינם משתמשים במוצרים שלהם.

who don't use their own products.

מסתבר שיש תעשיה אחת שבה זה נפוץ,

Turns out there's one industry where this happens in a common way,

שבה זה עניין שגרתי:

in a pretty regular way,

and that is the screen-based tech industry.

בתעשיית הטכנולוגיה מבוססת המסכים.

So, in 2010, Steve Jobs, when he was releasing the iPad,

ב-2010, כשסטיב ג'ובס הוציא לשוק את ה"אייפד",

described the iPad as a device that was "extraordinary."

הוא תיאר אותו כ"בלתי רגיל,"

"The best browsing experience you've ever had;

"חוויית הגלישה הכי טובה שתהיה לכם,

way better than a laptop, way better than a smartphone.

"טובה בהרבה ממחשב נייד, טובה בהרבה מטלפון נייד.

It's an incredible experience."

"זאת חוויה מדהימה."

כעבור כחודשיים התקשר אליו עיתונאי

A couple of months later, he was approached by a journalist

from the New York Times,

מה"ניו-יורק טיימס",

והם ניהלו שיחת טלפון ממושכת.

and they had a long phone call.

At the end of the call,

ובסוף השיחה, העיתונאי זרק שאלה שנראתה כשאלה מוזמנת.

the journalist threw in a question that seemed like a sort of softball.

הוא אמר, "הילדים שלך בטח מתים על האייפד."

He said to him, "Your kids must love the iPad."

There's an obvious answer to this,

התשובה לכך ודאי מובנת מאליה.

but what Jobs said really staggered the journalist.

אבל מה שג'ובס אמר הדהים את העיתונאי.

He was very surprised,

הוא הופתע מאד,

because he said, "They haven't used it.

כי התשובה היתה, "הם טרם השתמשו בזה,

We limit how much technology our kids use at home."

"אנו מגבילים את כמות הטכנולוגיה שילדינו משתמשים בה בבית."

This is a very common thing in the tech world.

זה נפוץ מאד בעולם הטכנולוגיה.

In fact, there's a school quite near Silicon Valley

למעשה, יש בית-ספר בשכנות לעמק הסיליקון

בשם "ביה"ס וולדורף של חצי-האי",

called the Waldorf School of the Peninsula,

and they don't introduce screens until the eighth grade.

ובו לא משתמשים במסכים לפני כיתה ח'.

What's really interesting about the school

מה שבאמת מעניין בביה"ס הזה,

is that 75 percent of the kids who go there

הוא של-75% מהילדים שלומדים בו

יש הורים במשרות בכירות בהנהלות עמק הסיליקון.

have parents who are high-level Silicon Valley tech execs.

So when I heard about this, I thought it was interesting and surprising,

אז כששמעתי על זה, חשבתי שזה מעניין ומפתיע,

and it pushed me to consider what screens were doing to me

וזה הביא אותי להתעניין במה שהמסכים מעוללים לי,

and to my family and the people I loved,

למשפחתי, לאנשים האהובים עלי,

and to people at large.

ולאנשים בכלל.

So for the last five years,

אז בחמש השנים האחרונות,

as a professor of business and psychology,

כמרצה לעסקים ולפסיכולוגיה,

חקרתי את ההשפעה שיש למסכים על חיינו.

I've been studying the effect of screens on our lives.

And I want to start by just focusing on how much time they take from us,

ואני רוצה להתחיל מכמות הזמן שהם גוזלים מאיתנו,

and then we can talk about what that time looks like.

ואח"כ נוכל לבדוק איך הזמן הזה נראה.

What I'm showing you here is the average 24-hour workday

אני מראה לכם כאן יום עבודה ממוצע בן 24 שעות

בשלוש נקודות שונות בהיסטוריה:

at three different points in history:

2007 -- 10 years ago --

ב-2007, לפני 10 שנים,

2015

ב-2015,

and then data that I collected, actually, only last week.

ונתונים שאספתי ממש בשבוע שעבר.

And a lot of things haven't changed

הרבה דברים לא השתנו הרבה.

all that much.

We sleep roughly seven-and-a-half to eight hours a day;

אנו ישנים בערך שבע וחצי עד שמונה שעות ביום;

some people say that's declined slightly, but it hasn't changed much.

יש אומרים שזה ירד קצת, אבל זה לא השתנה הרבה.

We work eight-and-a-half to nine hours a day.

אנו עובדים שמונה וחצי עד תשע שעות ביום.

We engage in survival activities --

עוסקים בפעילויות של הישרדות --

these are things like eating and bathing and looking after kids --

אכילה, רחצה ודאגה לילדים --

about three hours a day.

במשך כשלוש שעות ביום.

That leaves this white space.

זה משאיר את החלק הלבן הזה:

That's our personal time.

הזמן האישי שלנו.

That space is incredibly important to us.

המרחב הזה חשוב לנו מאד.

That's the space where we do things that make us individuals.

זהו המרחב שבו אנו עושים דברים שמייחדים אותנו.

כאן נכנסים התחביבים, היחסים האישיים,

That's where hobbies happen, where we have close relationships,

where we really think about our lives, where we get creative,

כאן אנו חושבים על חיינו, כאן אנו יצירתיים,

לוקחים זמן ומנסים להבין

where we zoom back and try to work out

whether our lives have been meaningful.

אם עד כה היתה לחיינו משמעות.

We get some of that from work as well,

וזה כמובן קורה גם בעבודה,

but when people look back on their lives

אבל כשאנשים בוחנים את חייהם

and wonder what their lives have been like

ותוהים על חייהם כשהם קרבים לסופם,

at the end of their lives,

you look at the last things they say --

חישבו על הדברים האחרונים שאמרו --

they are talking about those moments that happen in that white personal space.

הם מדברים על אותם רגעים שאירעו במרחב הלבן האישי הזה.

זה זמן מקודש; זה חשוב לנו.

So it's sacred; it's important to us.

Now, what I'm going to do is show you

כעת אראה לכם

how much of that space is taken up by screens across time.

כמה מהמרחב הזה נתפס במשך הזמן ע"י מסכים.

In 2007,

ב-2007,

כל זה.

this much.

That was the year that Apple introduced the first iPhone.

באותה שנה "אפל" הציגה את ה"אייפון" הראשון.

Eight years later,

כעבור שמונה שנים,

כל זה.

this much.

Now, this much.

ועכשיו - כל זה.

That's how much time we spend of that free time in front of our screens.

את כל זה מזמננו החופשי אנו מבלים מול מסכים.

This yellow area, this thin sliver, is where the magic happens.

באזור הצהוב, בפס הדק הזה, כאן קורה הקסם.

That's where your humanity lives.

כאן קיימת האנושיות שלנו.

And right now, it's in a very small box.

וכרגע, זהו חלק קטנטן.

So what do we do about this?

אז מה נעשה בקשר לכך?

Well, the first question is:

ובכן, השאלה הראשונה היא:

איך נראה החלק האדום הזה?

What does that red space look like?

Now, of course, screens are miraculous

נכון, המסכים הם קסומים במובנים רבים.

in a lot of ways.

I live in New York,

אני גר בניו-יורק,

a lot of my family lives in Australia,

הרבה מבני משפחתי חיים באוסטרליה,

and I have a one-year-old son.

ויש לי ילד בן שנה.

The way I've been able to introduce them to him is with screens.

יכולתי להראות להם אותו רק הודות למסכים.

I couldn't have done that 15 or 20 years ago

לפני 15 או 20 שנה לא יכולתי לעשות זאת

in quite the same way.

בקלות כזאת.

So there's a lot of good that comes from them.

אז יש בהם תועלת רבה.

One thing you can do is ask yourself:

מה שתוכלו לעשות הוא לשאול את עצמכם:

What goes on during that time?

מה קורה במשך הזמן הזה?

How enriching are the apps that we're using?

כמה מעשירים אותנו היישומים שבהם אנו משתמשים?

And some are enriching.

חלקם אכן מעשיר אותנו.

If you stop people while they're using them and say,

אם תעצרו אנשים שמשתמשים בהם ותשאלו אותם,

"Tell us how you feel right now,"

"איך אתם מרגישים כרגע?"

they say they feel pretty good about these apps --

הם יגידו שהם נהנים מהיישומים האלה --

those that focus on relaxation, exercise, weather, reading,

אלה שעוסקים בהרגעה, תרגול, מזג אוויר, קריאה,

education and health.

השכלה ובריאות.

They spend an average of nine minutes a day on each of these.

הם מקדישים לכל אחד מהם כתשע דקות ביום.

These apps make them much less happy.

היישומים האלה מסבים להם פחות אושר.

About half the people, when you interrupt them and say, "How do you feel?"

כחצי מהאנשים שתעצרו ותשאלו, "איך אתם מרגישים?"

say they don't feel good about using them.

יענו שאינם נהנים מהשימוש בהם.

What's interesting about these --

מה שמעניין ביישומים אלה --

dating, social networking, gaming,

היכרויות, רשתות חברתיות, משחקים,

בידור, חדשות, גלישה ברשת --

entertainment, news, web browsing --

people spend 27 minutes a day on each of these.

אנשים מקדישים 27 דקות ביום לכל אחד מהם.

We're spending three times longer on the apps that don't make us happy.

אנו מקדישים פי שלוש יותר זמן ליישומים שלא משמחים אותנו.

That doesn't seem very wise.

זה לא נראה נבון במיוחד.

One of the reasons we spend so much time on these apps

אחת הסיבות לזמן הרב שאנו מקדישים ליישומים שלא משמחים אותנו,

that make us unhappy

היא שהם מעלימים מאיתנו איתותי עצירה.

is they rob us of stopping cues.

איתותי עצירה היו נפוצים במאה ה-20.

Stopping cues were everywhere in the 20th century.

They were baked into everything we did.

הם היו בנויים בכל מה שעשינו.

A stopping cue is basically a signal that it's time to move on,

איתות עצירה הוא בעקרון סימן שהגיע הזמן לעבור הלאה,

to do something new, to do something different.

לעשות משהו חדש, משהו שונה.

And -- think about newspapers; eventually you get to the end,

חישבו על קריאת עיתון: בסופו של דבר מגיעים לסוף,

you fold the newspaper away, you put it aside.

מקפלים את העיתון ומניחים אותו.

The same with magazines, books -- you get to the end of a chapter,

כך גם עם כתבי-עת, ספרים -- אתם מגיעים לסוף הפרק,

זה נותן לכם שהות לחשוב אם תרצו להמשיך.

prompts you to consider whether you want to continue.

You watched a show on TV, eventually the show would end,

צפיתם בתכנית טלויזיה, הפרק היה נגמר,

ואז היה לכם שבוע עד הפרק הבא.

and then you'd have a week until the next one came.

There were stopping cues everywhere.

בכל מקום היו איתותי עצירה כאלה.

אבל בצורה שאנו צורכים מדיה היום אין שום איתותי עצירה.

But the way we consume media today is such that there are no stopping cues.

The news feed just rolls on,

תזרימי החדשות נכנסים ללא הרף,

and everything's bottomless: Twitter, Facebook, Instagram,

ולשום דבר אין תחתית: "טוויטר", "פייסבוק", "אינסטגרם",

email, text messaging, the news.

דוא"ל, סמסים, חדשות.

And when you do check all sorts of other sources,

וכשנכנסים לבדוק כל מיני מקורות מידע אחרים,

you can just keep going on and on and on.

אפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.

So, we can get a cue about what to do from Western Europe,

אנו יכולים לקבל ממערב-אירופה מושג מה אפשר לעשות:

where they seem to have a number of pretty good ideas in the workplace.

נראה שיש שם כמה רעיונות טובים במקום העבודה.

Here's one example. This is a Dutch design firm.

הנה דוגמה אחת: זאת חברת עיצוב הולנדית.

And what they've done is rigged the desks to the ceiling.

הם חיברו את השולחנות לתקרה.

And at 6pm every day,

ובכל יום, בשש בערב,

it doesn't matter who you're emailing or what you're doing,

לא משנה אם אתם שולחים דוא"ל או באמצע משהו אחר,

השולחנות מתרוממים לתקרה.

the desks rise to the ceiling.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Four days a week, the space turns into a yoga studio,

ובמשך ארבעה ימים בשבוע המקום הופך לאולם יוגה,

one day a week, into a dance club.

ויום אחד בשבוע - למועדון ריקודים.

It's really up to you which ones you stick around for.

ואתם יכולים לבחור למה להישאר.

But this is a great stopping rule,

אבל זהו כלל עצירה נהדר,

because it means at the end of the day,

כי זה אומר שבסוף היום,

הכל נעצר. אי-אפשר להמשיך לעבוד.

everything stops, there's no way to work.

At Daimler, the German car company, they've got another great strategy.

ב"דיימלר", חברת המכוניות הגרמנית, יש עוד שיטה מעולה.

When you go on vacation,

כשאתם יוצאים לחופשה,

instead of saying, "This person's on vacation,

במקום לומר, "הוא בחופשה, הוא יחזור אליך,"

they'll get back to you eventually,"

אומרים, "הוא בחופשה, לכן מחקנו את הדוא"ל שלך.

they say, "This person's on vacation, so we've deleted your email.

This person will never see the email you just sent."

"הוא לא יראה את הדוא"ל ששלחת."

(Laughter)

(צחוק)

"You can email back in a couple of weeks,

"תוכל לכתוב לו שוב בעוד שבועיים,

or you can email someone else."

"או לכתוב למישהו אחר."

(Laughter)

(צחוק)

And so --

אם כן --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You can imagine what that's like.

אתם יכולים לדמיין איך זה.

אתם יוצאים לחופשה - ואתם באמת בחופשה.

You go on vacation, and you're actually on vacation.

The people who work at this company feel

האנשים שעובדים בחברה הזאת מרגישים

that they actually get a break from work.

שהם באמת בפסק-זמן מהעבודה.

But of course, that doesn't tell us much

אבל זה כמובן לא מלמד אותנו הרבה

מה כדאי לנו לעשות בבית ובחיים הפרטיים,

about what we should do at home in our own lives,

ולכן יש לי כמה הצעות.

so I want to make some suggestions.

קל לומר, "בין 5 ל-6 אחה"צ לא אשתמש בנייד שלי."

It's easy to say, between 5 and 6pm, I'm going to not use my phone.

The problem is, 5 and 6pm looks different on different days.

הבעיה היא שהשעות 5 ו-6 נראות בכל יום אחרת.

I think a far better strategy is to say,

לדעתי, שיטה טובה בהרבה היא זו:

I do certain things every day,

אני עושה בכל יום דברים מסוימים,

there are certain occasions that happen every day,

בכל יום קורים דברים מסוימים,

like eating dinner.

למשל, ארוחת ערב:

Sometimes I'll be alone,

לפעמים אני אוכל לבד,

sometimes with other people,

לפעמים בחברת אנשים,

sometimes in a restaurant,

לפעמים במסעדה,

sometimes at home,

לפעמים - בבית,

but the rule that I've adopted is: I will never use my phone at the table.

אבל הכלל שאימצתי הוא: אינני משתמש בטלפון ליד השולחן.

It's far away,

הוא מונח רחוק,

as far away as possible.

רחוק ככל האפשר,

Because we're really bad at resisting temptation.

כי קשה לנו מאד לעמוד בפיתויים.

But when you have a stopping cue that, every time dinner begins,

אבל כשיש איתות עצירה כמו: "תמיד כשמתחילה הארוחה,

"הטלפון שלי מתרחק ממני,"

my phone goes far away,

אפשר להימנע מהפיתוי.

you avoid temptation all together.

At first, it hurts.

בהתחלה, זה כואב.

I had massive FOMO.

סבלתי מפחדי החמצה רציניים.

(Laughter)

I struggled.

היה לי קשה מאד.

But what happens is, you get used to it.

אבל מתרגלים לזה.

You overcome the withdrawal the same way you would from a drug,

מתגברים על הנפילה כמו בגמילה מסמים,

and what happens is, life becomes more colorful, richer,

והחיים נעשים לפתע צבעוניים ועשירים יותר,

מעניינים יותר --

more interesting --

you have better conversations.

השיחות שלכם משתפרות.

You really connect with the people who are there with you.

אתם יוצרים קשר אמיתי עם האנשים שאיתכם.

I think it's a fantastic strategy,

לדעתי, זאת שיטה נהדרת,

and we know it works, because when people do this --

וידוע לנו שזה עובד, כי כשאנשים עושים את זה --

ועקבתי אחרי אנשים רבים שניסו זאת --

and I've tracked a lot of people who have tried this --

it expands.

זה מתרחב.

They feel so good about it,

הם מרגישים כל-כך טוב עם זה,

שהם מתחילים לעשות זאת גם בשעה הראשונה בכל בוקר.

they start doing it for the first hour of the day in the morning.

הם מתחילים להעביר את הטלפון למצב טיסה בסופי שבוע.

They start putting their phones on airplane mode on the weekend.

That way, your phone remains a camera, but it's no longer a phone.

ואז הטלפון נשאר בתור מצלמה ומפסיק להיות טלפון.

It's a really powerful idea,

זה רעיון מעולה,

and we know people feel much better about their lives when they do this.

וידוע לנו שאנשים נהנים יותר מחייהם כשהם עושים את זה.

So what's the take home here?

אז מה הלקח כאן?

Screens are miraculous; I've already said that,

מסכים הם קסומים; כבר אמרתי זאת,

and I feel that it's true.

ואני חושב שזה נכון.

But the way we use them is a lot like driving down a really fast, long road,

אבל אנו משתמשים בהם כמו בנהיגה בדרך מהירה וארוכה

and you're in a car where the accelerator is mashed to the floor,

כשהדוושה סחוטה עד לרצפה,

it's kind of hard to reach the brake pedal.

וקשה לעבור לדוושת הבלם.

You've got a choice.

יש לכם ברירה.

You can either glide by, past, say, the beautiful ocean scenes

לשייט לאורך חופי הים, למשל,

and take snaps out the window -- that's the easy thing to do --

לצלם תמונות מבעד לחלון -- זה הכי קל --

or you can go out of your way to move the car to the side of the road,

או לסטות מהדרך, לרדת מהכביש,

to push that brake pedal,

ללחוץ על דוושת הבלם,

to get out,

לצאת מהרכב,

take off your shoes and socks,

לחלוץ נעליים וגרביים,

take a couple of steps onto the sand,

להתהלך קצת על החול,

feel what the sand feels like under your feet,

להרגיש את החול מתחת לכפות הרגליים,

walk to the ocean,

לצעוד לכיוון הים,

and let the ocean lap at your ankles.

ולתת למים לשטוף את קרסוליכם.

Your life will be richer and more meaningful

חייכם יהיו עשירים ומשמעותיים יותר

because you breathe in that experience,

כי אתם חיים את החוויה עצמה,

and because you've left your phone in the car.

וכי השארתם את הטלפון במכונית.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)