Poverty isn't a lack of character; it's a lack of cash | Rutger Bregman

מתרגם: Ilan Caner מבקר: Nurit Noy

I'd like to start with a simple question:

הייתי רוצה להתחיל בשאלה פשוטה:

Why do the poor make so many poor decisions?

מדוע העניים מקבלים כל כך הרבה החלטות גרועות?

I know it's a harsh question,

אני יודע שזו שאלה קשה,

but take a look at the data.

אבל התבוננו בנתונים.

The poor borrow more, save less,

העניים לווים יותר, חוסכים פחות,

smoke more, exercise less, drink more

מעשנים יותר, מתאמנים פחות, שותים יותר

and eat less healthfully.

ואוכלים פחות בריא.

Why?

למה?

Well, the standard explanation

ובכן, ההסבר הנפוץ

was once summed up by the British Prime Minister, Margaret Thatcher.

סוכם פעם ע״י ראש ממשלת אנגליה, מרגרט תאצ׳ר.

And she called poverty "a personality defect."

והיא קראה לעוני ״פגם באישיות״.

(Laughter)

(צחוק)

A lack of character, basically.

חוסר אופי, בעצם.

Now, I'm sure not many of you would be so blunt.

ובכן, אני בטוח שרובכם לא יהיו בוטים עד כדי כך.

But the idea that there's something wrong with the poor themselves

אבל הרעיון, שיש משהו לא בסדר בעניים עצמם

is not restricted to Mrs. Thatcher.

אינו מוגבל לגברת תאצ׳ר.

Some of you may believe that the poor should be held responsible

כמה מכם אולי מאמינים שהעניים צריכים לשאת באחריות

for their own mistakes.

לטעויות שהם עושים.

And others may argue that we should help them to make better decisions.

ואחרים אולי יטענו שעלינו לעזור להם לקבל החלטות טובות יותר.

But the underlying assumption is the same:

אבל הנחת היסוד היא זהה:

there's something wrong with them.

יש משהו לא בסדר איתם.

If we could just change them,

אם רק יכולנו לשנות אותם,

if we could just teach them how to live their lives,

אם רק יכולנו ללמד אותם איך לחיות את חייהם,

if they would only listen.

אם הם רק היו מקשיבים.

And to be honest,

ולמען האמת,

this was what I thought for a long time.

זה מה שאני חשבתי. הרבה זמן.

It was only a few years ago that I discovered

רק לפני מספר שנים גיליתי

that everything I thought I knew about poverty was wrong.

שכל מה שחשבתי שידעתי על עוני היה מוטעה.

It all started when I accidentally stumbled upon a paper

הכל התחיל כשנתקלתי במקרה במאמר

by a few American psychologists.

של מספר פסיכולוגים אמריקאים.

They had traveled 8,000 miles, all the way to India,

הם נסעו 8,000 מיילים, כל הדרך להודו,

for a fascinating study.

בשביל מחקר מרתק.

And it was an experiment with sugarcane farmers.

זה היה ניסוי עם איכרים המגדלים קנה סוכר.

You should know that these farmers collect about 60 percent

אתם צריכים לדעת שאיכרים אלו מקבלים בערך 60%

of their annual income all at once,

מהכנסתם השנתית בבת אחת,

right after the harvest.

מיד לאחר הקציר.

This means that they're relatively poor one part of the year

המשמעות היא שהם יחסית עניים בחלק אחד של השנה

and rich the other.

ועשירים בחלק השני.

The researchers asked them to do an IQ test before and after the harvest.

החוקרים ביקשו מהם לעבור מבחן IQ לפני ואחרי הקציר.

What they subsequently discovered completely blew my mind.

ומה שהם גילו בתוצאות היה מפתיע מאוד.

The farmers scored much worse on the test before the harvest.

האיכרים קיבלו ציון הרבה יותר נמוך לפני הקציר.

The effects of living in poverty, it turns out,

ההשפעה של חיים בעוני, כך מסתבר,

correspond to losing 14 points of IQ.

גורמת להפסד של 14 נקודות IQ.

Now, to give you an idea,

רק כדי שתבינו,

that's comparable to losing a night's sleep

זה שקול לחוסר שינה של לילה אחד

or the effects of alcoholism.

או לאפקט של אלכוהוליזם.

A few months later, I heard that Eldar Shafir,

לאחר מספר חודשים, שמעתי שאלדר שפיר,

a professor at Princeton University and one of the authors of this study,

פרופסור באוניברסיטת פרינסטון ואחד המחברים של המחקר,

was coming over to Holland, where I live.

מגיע לביקור בהולנד, היכן שאני מתגורר.

So we met up in Amsterdam

אז נפגשנו באמסטרדם

to talk about his revolutionary new theory of poverty.

לדבר על התאוריה המהפכנית החדשה שלו לגבי עוני.

And I can sum it up in just two words:

ואני יכול לסכם זאת בשתי מילים:

scarcity mentality.

מנטליות מחסור.

It turns out that people behave differently

מסתבר שאנשים מתנהגים אחרת

when they perceive a thing to be scarce.

כשהם תופסים דבר מסוים כמשהו שחסר ממנו.

And what that thing is doesn't much matter --

וזה לא משנה כל כך מהו אותו דבר,

whether it's not enough time, money or food.

לא מספיק זמן, כסף או מזון.

You all know this feeling,

כולכם מכירים את ההרגשה הזאת,

when you've got too much to do,

כשיש יותר מדי לעשות,

or when you've put off breaking for lunch

או כשאתם נאלצים לדחות את הפסקת הצהרים

and your blood sugar takes a dive.

ורמת הסוכר בדם צוללת למטה.

This narrows your focus to your immediate lack --

זה מרכז את תשומת הלב שלך למחסור המיידי שלך

to the sandwich you've got to have now,

לסנדביץ שאתה חייב עכשיו,

the meeting that's starting in five minutes

לפגישה שמתחילה בעוד חמש דקות

or the bills that have to be paid tomorrow.

או לחשבונות שצריך לשלם עד מחר.

So the long-term perspective goes out the window.

ואז הראייה לטווח ארוך נעלמת.

You could compare it to a new computer

אפשר להשוות את זה למחשב חדש

that's running 10 heavy programs at once.

שמריץ 10 תוכנות כבדות במקביל.

It gets slower and slower, making errors.

הוא נהיה איטי יותר ויותר, ועושה טעויות.

Eventually, it freezes --

לבסוף הוא קופא,

not because it's a bad computer,

לא בגלל שהוא מחשב גרוע,

but because it has too much to do at once.

אלא בגלל שיש לו יותר מידי מה לעשות באותו זמן.

The poor have the same problem.

לעניים יש את אותה בעיה.

They're not making dumb decisions because they are dumb,

הם לא מקבלים החלטות טפשיות בגלל שהם טפשים,

but because they're living in a context

אלא שהם חיים בסיטואציה

in which anyone would make dumb decisions.

שבה כל אחד היה מקבל החלטות טפשיות.

So suddenly I understood

אז פתאום הבנתי

why so many of our anti-poverty programs don't work.

מדוע כל כך הרבה תוכניות שלנו למלחמה בעוני, לא עובדות.

Investments in education, for example, are often completely ineffective.

השקעות בחינוך למשל, לרוב אינן אפקטיביות בכלל.

Poverty is not a lack of knowledge.

עוני אינו חוסר בידע.

A recent analysis of 201 studies

ניתוח שנערך לאחרונה על 201 מחקרים

on the effectiveness of money-management training

לגבי האפקטיביות של אימון בניהול כספים

came to the conclusion that it has almost no effect at all.

הגיעה למסקנה שהאימון לא הועיל בכלל.

Now, don't get me wrong --

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון

this is not to say the poor don't learn anything --

זה לא אומר שהעניים אינם לומדים דבר

they can come out wiser for sure.

הם יוצאים מהאימון משכילים יותר בוודאי.

But it's not enough.

אבל זה לא מספיק.

או כמו שפרופסור שפיר אמר לי,

Or as Professor Shafir told me,

״זה כמו ללמד מישהו לשחות

"It's like teaching someone to swim

and then throwing them in a stormy sea."

ואז לזרוק אותו לים סוער״.

I still remember sitting there,

אני עדיין זוכר את עצמי יושב שם,

perplexed.

נבוך.

And it struck me

וזה היכה בי

that we could have figured this all out decades ago.

שהיינו יכולים להבין זאת מזמן,

I mean, these psychologists didn't need any complicated brain scans;

כלומר, הפסיכולוגים האלו לא נזקקו לסריקות מוח מורכבות;

they only had to measure the farmer's IQ,

הם רק היו צריכים למדוד את ה IQ של האיכר,

and IQ tests were invented more than 100 years ago.

ומבדקי IQ הומצאו לפני יותר מ 100 שנה.

Actually, I realized I had read about the psychology of poverty before.

למעשה, הבנתי שקראתי על הפסיכולוגיה של העוני בעבר.

George Orwell, one of the greatest writers who ever lived,

ג׳ורג׳ אורוול, אחד הסופרים הגדולים אי פעם,

experienced poverty firsthand in the 1920s.

חווה עוני על בשרו בשנות העשרים של המאה הקודמת.

"The essence of poverty," he wrote back then,

״המהות של העוני״, הוא כתב אז,

is that it "annihilates the future."

היא שהיא ״משמידה את העתיד״.

And he marveled at, quote,

והוא התפעל מ-ציטוט:

"How people take it for granted they have the right to preach at you

״כיצד אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו, שזכותם להרצות לך

and pray over you

ולהתפלל למענך

as soon as your income falls below a certain level."

ברגע שהכנסתך יורדת מתחת לרמה מסויימת״.

Now, those words are every bit as resonant today.

ובכן מילים אלו, לגמרי נכונות גם היום.

The big question is, of course:

השאלה הגדולה היא כמובן:

What can be done?

מה ניתן לעשות?

Modern economists have a few solutions up their sleeves.

כלכלנים מודרנים מציעים כמה תשובות.

We could help the poor with their paperwork

נוכל לעזור לעניים עם הניירת

or send them a text message to remind them to pay their bills.

או לשלוח להם סמס שהזכיר להם לשלם את החשבונות.

This type of solution is hugely popular with modern politicians,

סוג כזה של פתרונות מאוד פופולרי אצל פוליטיקאים מודרנים,

mostly because,

בעיקר בגלל,

well, they cost next to nothing.

ובכן, שזה לא עולה כמעט כלום.

These solutions are, I think, a symbol of this era

פתרונות אלו, אני חושב, הם סמל של תקופתנו

in which we so often treat the symptoms,

שבה אנחנו הרבה פעמים מטפלים בסימפטומים,

but ignore the underlying cause.

אבל מתעלמים מהסיבה האמיתית.

So I wonder:

אז אני תוהה:

Why don't we just change the context in which the poor live?

מדוע שלא נשנה את הצורה שבה העניים חיים?

Or, going back to our computer analogy:

או אם נחזור לדימוי של המחשב:

Why keep tinkering around with the software

למה להמשיך להתעסק עם התוכנה

when we can easily solve the problem by installing some extra memory instead?

כשאפשר בקלות לפתור את הבעיה על ידי הוספת זיכרון?

At that point, Professor Shafir responded with a blank look.

בנקודה זו, פרופסור שפיר הגיב במבט ריק.

And after a few seconds, he said,

ולאחר מספר שניות אמר:

"Oh, I get it.

'אה, הבנתי.

You mean you want to just hand out more money to the poor

אתה מתכוון שאתה פשוט רוצה לתת עוד כסף לעניים

to eradicate poverty.

כדי לבער את העוני.

Uh, sure, that'd be great.

אה, בטח, זה יהיה נפלא.

But I'm afraid that brand of left-wing politics

אבל אני חושש שסוג כזה של פוליטיקה שמאלנית

you've got in Amsterdam --

שיש לך באמסטרדם,

it doesn't exist in the States."

לא קיימת בארה״ב'.

But is this really an old-fashioned, leftist idea?

אבל האם זה באמת רעיון שמאלני מיושן?

I remembered reading about an old plan --

נזכרתי שקראתי על תוכנית ישנה

something that has been proposed by some of history's leading thinkers.

משהו שהציעו כמה מהמוחות המבריקים בהיסטוריה.

The philosopher Thomas More first hinted at it in his book, "Utopia,"

הפילוסוף תומס מור רמז על כך לראשונה בספרו ״אוטופיה״,

more than 500 years ago.

לפני יותר מ-500 שנה.

And its proponents have spanned the spectrum from the left to the right,

והתומכים התפרסו לאורך הספקטרום משמאל לימין,

from the civil rights campaigner, Martin Luther King,

מהלוחם לזכויות האזרח מרטין לותר קינג,

to the economist Milton Friedman.

עד לכלכלן מילטון פרידמן.

And it's an incredibly simple idea:

וזהו רעיון פשוט להפליא:

basic income guarantee.

הבטחת הכנסה בסיסית.

What it is?

מה זה?

Well, that's easy.

ובכן זה פשוט.

It's a monthly grant, enough to pay for your basic needs:

זהו מענק חודשי, מספיק כדי לשלם את צרכיך הבסיסיים:

food, shelter, education.

מזון, קורת גג, חינוך.

It's completely unconditional,

זה לחלוטין אינו מותנה בדבר,

so no one's going to tell you what you have to do for it,

כך שאף אחד לא יגיד לך מה עליך לעשות בשביל זה.

and no one's going to tell you what you have to do with it.

ואף אחד לא יגיד לך מה לעשות עם זה.

The basic income is not a favor, but a right.

ההכנסה הבסיסית איננה טובה, אלא זכות.

There's absolutely no stigma attached.

אין שום סטיגמה המחוברת לזה.

So as I learned about the true nature of poverty,

ככל שלמדתי על האופי האמיתי של העוני,

I couldn't stop wondering:

לא יכולתי להפסיק לתהות:

Is this the idea we've all been waiting for?

האם זה הרעיון שכולנו חיכינו לו?

Could it really be that simple?

האם זה באמת יכול להיות כל כך פשוט?

And in the three years that followed,

ובשלוש שנים לאחר מכן,

I read everything I could find about basic income.

קראתי כל מה שיכולתי למצוא על הכנסת בסיס.

I researched the dozens of experiments

חקרתי עשרות ניסויים

that have been conducted all over the globe,

שנערכו בכל רחבי העולם,

and it didn't take long before I stumbled upon a story of a town

ולא לקח הרבה זמן עד שנתקלתי בסיפור על עיר

that had done it -- had actually eradicated poverty.

שעשתה זאת, שבאמת בערה את העוני.

But then ...

אבל אז...

nearly everyone forgot about it.

כמעט כולם שכחו מזה.

[כתוב-מערכה 2. העיירה שאין בה עוני] הסיפור מתחיל בדאופין, קנדה.

This story starts in Dauphin, Canada.

In 1974, everybody in this small town was guaranteed a basic income,

ב 1974 כל תושבי העיר קיבלו הכנסת בסיס,

ensuring that no one fell below the poverty line.

שהבטיחה שאף אחד לא נופל מתחת לקו העוני.

At the start of the experiment,

בתחילת הניסוי,

an army of researchers descended on the town.

צבא של חוקרים פשטו על העיר.

For four years, all went well.

במשך ארבע שנים הכל התנהל בשורה.

But then a new government was voted into power,

אבל אז ממשלה חדשה נבחרה,

and the new Canadian cabinet saw little point to the expensive experiment.

והממשלה הקנדית החדשה לא ראתה תועלת בניסוי היקר.

So when it became clear there was no money left to analyze the results,

אז כשהיה ברור שלא נשאר כסף לנתח את התוצאות,

the researchers decided to pack their files away in some 2,000 boxes.

החוקרים החליטו לארוז את התיקים ב-2000 קופסאות.

Twenty-five years went by,

עשרים וחמש שנים עברו,

and then Evelyn Forget, a Canadian professor,

ואז אוולין פורגט, פרופסורית קנדית,

found the records.

מצאה את התיעוד.

For three years, she subjected the data to all manner of statistical analysis,

במשך שלוש שנים היא בחנה את הנתונים בכל דרך של ניתוח סטטיסטי,

and no matter what she tried,

ולא משנה מה ניסתה,

the results were the same every time:

התוצאות היו זהות תמיד:

the experiment had been a resounding success.

הניסוי היה הצלחה כבירה.

Evelyn Forget discovered

אוולין פורגט גילתה

that the people in Dauphin had not only become richer

שהאנשים בדאופין לא רק נהיו עשירים יותר

but also smarter and healthier.

אלא גם חכמים ובריאים יותר.

The school performance of kids improved substantially.

ביצועי הילדים בבית הספר השתפרו מאוד.

The hospitalization rate decreased by as much as 8.5 percent.

שיעור האישפוזים ירד ב 8.5 אחוז.

Domestic violence incidents were down,

תקריות של אלימות במשפחה ירדו,

as were mental health complaints.

כמו גם תלונות על בריאות הנפש.

And people didn't quit their jobs.

ואנשים לא עזבו את עבודתם.

The only ones who worked a little less were new mothers and students --

היחידים שעבדו מעט פחות היו אמהות טריות וסטודנטים -

who stayed in school longer.

שנשארו יותר זמן בבית ספר .

Similar results have since been found

תוצאות דומות נמצאו מאז

in countless other experiments around the globe,

באינספור ניסויים ברחבי העולם,

from the US to India.

מארה״ב ועד הודו.

So ...

אז...

here's what I've learned.

הנה מה שלמדתי:

When it comes to poverty,

כשזה מגיע לעוני,

we, the rich, should stop pretending we know best.

אנחנו העשירים, צריכים להפסיק להעמיד פנים שאנחנו יודעים הכי טוב.

We should stop sending shoes and teddy bears to the poor,

אנחנו צריכים להפסיק לשלוח נעליים ודובונים לעניים,

to people we have never met.

לאנשים שמעולם לא פגשנו.

And we should get rid of the vast industry of paternalistic bureaucrats

ועלינו להפטר מהתעשיה העצומה של פקידים פטרנאליסטים

when we could simply hand over their salaries

כשאנחנו יכולים פשוט לתת את משכורותיהם

to the poor they're supposed to help.

לעניים להם הם אמורים לעזור.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Because, I mean, the great thing about money

בגלל שהדבר הנהדר בכסף

is that people can use it to buy things they need

הוא שאנשים יכולים לרכוש את הדברים להם הם נזקקים

instead of things that self-appointed experts think they need.

במקום את הדברים שהמומחים מטעם עצמם חושבים שהם צריכים.

Just imagine how many brilliant scientists and entrepreneurs and writers,

רק דמיינו כמה מדענים מבריקים ויזמים וסופרים,

like George Orwell,

כמו ג׳ורג׳ אורוול,

are now withering away in scarcity.

קמלים להם במחסור.

Imagine how much energy and talent we would unleash

דמיינו כמה אנרגיה וכשרון נשחרר

if we got rid of poverty once and for all.

אם ניפטר מהעוני אחת ולתמיד.

I believe that a basic income would work like venture capital for the people.

[כתוב-אבטחת הכנסה בסיסית, מיזם הון לכולם] אני מאמין שהכנסת הבסיס תעבוד כמו השקעה עבור האנשים.

And we can't afford not to do it,

ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות זאת,

because poverty is hugely expensive.

בגלל שעוני הוא מאוד יקר.

Just look at the cost of child poverty in the US, for example.

רק תתבוננו לדוגמא במחיר של עוני של ילדים בארה״ב.

It's estimated at 500 billion dollars each year,

הוא מוערך ב-500 מיליארד דולר בכל שנה,

in terms of higher health care spending, higher dropout rates,

במונחים של הוצאות רפואיות, שעורי נשירה מבי״ס גבוהים יותר,

and more crime.

ועוד פשע.

Now, this is an incredible waste of human potential.

ובכן, זהו בזבוז משווע של פוטנציאל אנושי.

But let's talk about the elephant in the room.

אבל בואו נדבר על הפיל בחדר.

How could we ever afford a basic income guarantee?

איך בכלל נוכל לממן הבטחת הכנסת בסיס?

Well, it's actually a lot cheaper than you may think.

למעשה, זה הרבה יותר זול ממה שאתם חושבים.

What they did in Dauphin is finance it with a negative income tax.

מה שעשו בדאופין היה לממן את זה בעזרת מס הכנסה שלילי.

This means that your income is topped up

כלומר אתה מקבל תוספת לשכר

as soon as you fall below the poverty line.

ברגע שאתה נופל מתחת לקו העוני.

And in that scenario,

ובתרחיש הזה,

according to our economists' best estimates,

לפי הערכת הכלכלנים,

for a net cost of 175 billion --

עבור עלות של 175 מליארד,

a quarter of US military spending, one percent of GDP --

רבע מהוצאות הצבא האמריקאי 1% מהכנסות המדינה,

you could lift all impoverished Americans above the poverty line.

אתה יכול להרים את כל האמריקאים העניים מעל לקו העוני.

You could actually eradicate poverty.

אפשר למעשה למחוק את העוני.

Now, that should be our goal.

ובכן, זו צריכה להיות המטרה שלנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The time for small thoughts and little nudges is past.

הזמן למחשבות קטנות ומעשים קטנים חלף.

I really believe that the time has come for radical new ideas,

אני באמת מאמין שהגיע הזמן לרעיונות חדשים ורדיקליים,

and basic income is so much more than just another policy.

והכנסת בסיס היא הרבה יותר מרק עוד מדיניות.

It is also a complete rethink of what work actually is.

זו למעשה מחשבה מחדש על מהות העבודה.

And in that sense,

ובמובן זה,

it will not only free the poor,

היא לא רק תשחרר את העניים,

but also the rest of us.

אלא גם את כולנו.

Nowadays, millions of people feel

כיום, מליוני אנשים חשים,

that their jobs have little meaning or significance.

שלעבודתם יש מעט משמעות או חשיבות.

A recent poll among 230,000 employees

סקר שנערך לאחרוננה בקרב 230,000 עובדים

in 142 countries

ב-142 מדינות

found that only 13 percent of workers actually like their job.

מצא שרק 13% מהעובדים באמת אוהבים את עבודתם.

And another poll found that as much as 37 percent of British workers

וסקר נוסף מצא ש 37% מהעובדים הבריטיים

have a job that they think doesn't even need to exist.

עובדים בעבודה שנראית להם מיותרת.

It's like Brad Pitt says in "Fight Club,"

זה כמו מה שבראד פיט אמר ב ״מועדון קרב״,

"Too often we're working jobs we hate so we can buy shit we don't need."

״לעיתים קרובות אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו שונאים, כדי לקנות דברים שאנחנו לא צריכים״.

[צחוק]

(Laughter)

Now, don't get me wrong --

אל תבינו אותי לא נכון

I'm not talking about the teachers and the garbagemen

אני לא מדבר על המורים ועובדי הניקיון

and the care workers here.

ועובדי הרווחה פה.

If they stopped working,

אם הם יפסיקו לעבוד,

we'd be in trouble.

נהיה בצרות.

I'm talking about all those well-paid professionals with excellent résumés

אני מדבר על כל המקצוענים המתוגמלים יפה עם קורות חיים נהדרות

who earn their money doing ...

אשר מרוויחים את כספם על ידי...

strategic transactor peer-to-peer meetings

פגישות אסטרטגיה אחד-על-אחד

תוך סיעור מוחות על הערך של הוספת משהו נוסף חדשני

while brainstorming the value add-on of disruptive co-creation

ברשת החברתית.

in the network society.

(צחוק)

(Laughter)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Or something like that.

או משהו כזה.

Just imagine again how much talent we're wasting,

רק חישבו שוב כמה כישרון אנו מבזבזים,

simply because we tell our kids they'll have to "earn a living."

פשוט בגלל שאנו אומרים לילדינו שהם יהיו חייבים ״להרוויח את לחמם״.

Or think of what a math whiz working at Facebook lamented a few years ago:

או חישבו על מה שגאון מתמטיקה שעבד בפייסבוק ציין לפני מספר שנים:

"The best minds of my generation

״המוחות הטובים ביותר של הדור שלי

are thinking about how to make people click ads."

חושבים איך לגרום לאנשים ללחוץ על מודעות״.

I'm a historian.

אני היסטוריון.

And if history teaches us anything,

ואם ההסטוריה מלמדת אותנו משהו,

it is that things could be different.

זה שדברים יכולים להיות שונים.

There is nothing inevitable

אין שום דבר בלתי נמנע

about the way we structured our society and economy right now.

בצורה בה עיצבנו את החברה והכלכלה כיום.

Ideas can and do change the world.

רעיונות יכולים ומשנים את העולם.

And I think that especially in the past few years,

ואני חושב שבעיקר בשנים האחרונות,

it has become abundantly clear

זה נהיה ברור באופן מוחלט

that we cannot stick to the status quo --

שאיננו יכולים להיצמד לסטטוס קוו,

that we need new ideas.

שאנו צריכים רעיונות חדשים.

I know that many of you may feel pessimistic

אני יודע שרבים מכם אולי פסימיים

about a future of rising inequality,

לגבי עתיד של עלייה בחוסר השוויון,

xenophobia

שנאת זרים

and climate change.

ושינוי אקלים.

But it's not enough to know what we're against.

אבל זה לא מספיק לדעת נגד מה אנחנו נלחמים.

We also need to be for something.

אנחנו גם צריכים להיות בעד משהו.

Martin Luther King didn't say, "I have a nightmare."

מרטין לותר קונג לא אמר ״יש לי סיוט״.

(Laughter)

(צחוק)

He had a dream.

היה לו חלום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So ...

אז ...

here's my dream:

הנה החלום שלי:

I believe in a future

אני מאמין בעתיד

where the value of your work is not determined

שבו ערך העבודה שלך לא נקבע

by the size of your paycheck,

על ידי גודל המשכורת,

but by the amount of happiness you spread

אלא על ידי כמות השמחה שאתה מפיץ

and the amount of meaning you give.

וכמות המשמעות שאתה מעניק.

I believe in a future

אני מאמין בעתיד

where the point of education is not to prepare you for another useless job

שבו הטעם בלימודים הוא לא להכין אותך לעוד עבודה לא נחוצה

but for a life well-lived.

אלא לחיים מלאי משמעות.

I believe in a future

אני מאמין בעתיד

where an existence without poverty is not a privilege

שבו קיום ללא עוני הוא לא זכות יתר

but a right we all deserve.

אלא זכות המגיעה לכולנו.

So here we are.

אז הנה אנחנו.

Here we are.

הנה אנחנו.

We've got the research, we've got the evidence

יש לנו את המחקר, ואת העדויות

and we've got the means.

ויש לנו את האמצעים.

Now, more than 500 years after Thomas More first wrote about a basic income,

כעת, יותר מ-500 שנים אחרי שתומס מור כתב לראשונה על הכנסה בסיסית,

and 100 years after George Orwell discovered the true nature of poverty,

ו-100 שנים אחרי שג׳ורג׳ אורוול גילה את האופי האמיתי של העוני,

we all need to change our worldview,

על כולנו לשנות את ראיית העולם שלנו,

because poverty is not a lack of character.

כיוון שעוני הוא לא חוסר באופי.

Poverty is a lack of cash.

עוני הוא חוסר בכסף.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)