Why 30 is not the new 20 | Meg Jay

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

When I was in my 20s,

כשהייתיי בשנות ה20 שלי,

I saw my very first psychotherapy client.

ראיתי את לקוחת הפסיכותרפיה הראשונה שלי.

I was a Ph.D. student in clinical psychology at Berkeley.

הייתי סטודטית לדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בברקלי.

היא היתה אישה בת 26 ששמה אלכס.

She was a 26-year-old woman named Alex.

Now Alex walked into her first session wearing jeans and a big slouchy top,

עכשיו, אלכס ניכנסה לפגישה הראשונה שלה

לובשת ג'ינס וחולצה מרושלת,

and she dropped onto the couch in my office

והיא צנחה לספה במשרדי

and kicked off her flats

והשליכה את נעליה

and told me she was there to talk about guy problems.

ואמרה לי שהיא שם כדי לדבר על בעיות גברים.

Now when I heard this, I was so relieved.

עכשיו, כששמעתי את זה, הרגשתי הקלה.

בת כיתתי קיבלה מצית סדרתי בתור הלקוח הראשון שלה.

My classmate got an arsonist for her first client.

(Laughter)

(צחוק)

And I got a twentysomething who wanted to talk about boys.

ואני קיבלתי בת עשרים ומשהו שרצתה לדבר על בנים.

This I thought I could handle.

בזה חשבתי שאוכל לטפל.

But I didn't handle it.

אבל לא טיפלתי בזה.

With the funny stories that Alex would bring to session,

עם הסיפורים המצחיקים שאלכס הביאה לפגישות,

זה היה קל לי פשוט להניע בראשי

it was easy for me just to nod my head

בזמן שבעטנו בפחית במורד הרחוב.

while we kicked the can down the road.

"Thirty's the new 20," Alex would say,

"שלושים הוא העשרים החדש," אלכס היתה אומרת,

and as far as I could tell, she was right.

ועד כמה שיכולתי לראות, היא צדקה.

Work happened later, marriage happened later,

העבודה באה מאוחר יותר, נישואים באו מאוחר יותר,

kids happened later, even death happened later.

ילדים באו מאוחר יותר, אפילו מוות מגיע מאוחר יותר.

Twentysomethings like Alex and I had nothing but time.

לבני עשרים ומשהו כמו אלכס ואני כל מה שהיה זה זמן.

But before long, my supervisor pushed me to push Alex about her love life.

אבל די מהר, המפקחת שלי דחפה אותי

לדחוק באלכס בנוגע לחיי האהבה שלה.

I pushed back.

ואני דחפתי חזרה.

אמרתי, "ברור, היא יוצאת לדייטים שמתחת לרמה שלה,

I said, "Sure, she's dating down,

she's sleeping with a knucklehead,

היא שוכבת עם טמבל,

but it's not like she's going to marry the guy."

אבל זה לא שהיא הולכת להתחתן עם הבחור."

And then my supervisor said,

ואז המפקחת שלי אמרה,

"Not yet, but she might marry the next one.

"עדיין לא, אבל היא אולי תתחתן עם הבא אחריו.

Besides, the best time to work on Alex's marriage

חוץ מזה, הזמן הטוב ביותר לעבוד על החתונה של אלכס

is before she has one."

הוא לפני שהיא תתחתן."

That's what psychologists call an "Aha!" moment.

זה מה שהפסיכולוגים קוראים לו רגע ה"אהא!".

That was the moment I realized, 30 is not the new 20.

זה היה הרגע שהבנתי, 30 הוא לא 20 החדש.

Yes, people settle down later than they used to,

כן, אנשים מתישבים מאוחר יותר ממה שהיה נהוג,

but that didn't make Alex's 20s a developmental downtime.

אבל זה לא הפך את שנות ה20 של אלכס לפסק זמן התפתחותי.

That made Alex's 20s a developmental sweet spot,

זה הפך את שנות העשרים של אלכס לנקודת המפתח,

and we were sitting there, blowing it.

וישבנו שם והחרבנו את זה.

That was when I realized that this sort of benign neglect

זה היה אז שהבנתי שהסוג הזה של הזנחה שפירה

was a real problem, and it had real consequences,

היה בעיה אמיתית, והיו לה השלכות,

not just for Alex and her love life

לא רק לאלכס וחיי האהבה שלה

but for the careers and the families and the futures

אלא לקריירות ולמשפחות ולעתיד

of twentysomethings everywhere.

של בני עשרים ומשהו בכל מקום.

There are 50 million twentysomethings in the United States right now.

יש חמישים מליון בני עשרים ומשהו

בארצות הברית עכשיו.

We're talking about 15 percent of the population,

אנחנו מדברים על 15 אחוז מהאוכלוסיה,

or 100 percent if you consider

או 100 אחוז אם אתם מתחשבים בזה

that no one's getting through adulthood without going through their 20s first.

שאף אחד לא עובר את שלב הבגרות

בלי לעבור את שנות ה 20 קודם.

(Laughter)

Raise your hand if you're in your 20s.

הרימו את ידכם אם אתם בשנות ה 20 שלכם.

I really want to see some twentysomethings here.

אני באמת רוצה לראות בני עשרים ומשהו כאן.

אוה, כן! כולכם מדהימים.

Oh, yay! You are all awesome.

If you work with twentysomethings, you love a twentysomething,

אם תעבדו עם בני עשרים ומשהו, תאהבו בני עשרים ומשהו,

you're losing sleep over twentysomethings, I want to see —

אתם מאבדים שעות שינה על בני עשרים ומשהו, אני רוצה לראות --

Okay. Awesome, twentysomethings really matter.

אוקיי. מעולה, בני עשרים ומשהו באמת חשובים.

אז אני מתמחה בבני עשרים ומשהו מפני שאני מאמינה

So, I specialize in twentysomethings because I believe

that every single one of those 50 million twentysomethings

שלכל אחד מאותם חמישים מליון בני עשרים ומשהו

deserves to know what psychologists,

מגיע לדעת מה פסיכולוגים,

sociologists, neurologists and fertility specialists

סוציולוגים, ניורולוגים ומומחי פוריות

already know:

כבר יודעים:

that claiming your 20s is one of the simplest,

שלתבוע לעצמכם את שנות העשרים שלכם הוא אחד הדברים הפשוטים ביותר,

yet most transformative, things you can do

אך משנים, חיים, דברים שאתם יכולים לעשות

for work, for love, for your happiness,

למען העבודה, האהבה,והאושר שלכם,

maybe even for the world.

אולי אפילו למען העולם.

This is not my opinion.

זו לא דעתי. אלה העובדות.

These are the facts.

We know that 80 percent of life's most defining moments

אנחנו יודעים ש 80 אחוז מהרגעים הכי חשובים של החיים

take place by age 35.

מתרחשים עד גיל 35.

That means that eight out of 10

זה אומר ששמונה מתוך 10 מההחלטות

of the decisions and experiences and "Aha!" moments

והחוויות ורגעי ה"אהא!?

that make your life what it is

שהופכים את החיים שלכם למה שהם

will have happened by your mid-30s.

יקרו עד אמצע שנות ה30 שלכם.

People who are over 40, don't panic.

אנשים שעברו את גיל 40, לא להיכנס לפאניקה.

This crowd is going to be fine, I think.

הקהל הזה יהיה בסדר, אני חושבת.

We know that the first 10 years of a career

אנחנו יודעים שלעשר השנים הראשונות של הקריירה

has an exponential impact on how much money you're going to earn.

יש השפעה אקספוננציאלית

על כמה כסף אתם עומדים להרוויח.

We know that more than half of Americans

אנחנו יודעים שיותר מחצי מהאמריקאים

are married or are living with or dating their future partner by 30.

נשואים או חיים או יוצאים

עם הפרטנרים העתידיים שלהם עד גיל 30.

We know that the brain caps off

אנחנו יודעים שהמוח מסיים את

its second and last growth spurt in your 20s

ההתפתחות המהירה השנייה שלו בשנות ה 20

as it rewires itself for adulthood,

כשהוא מחווט את עצמו לבגרות,

which means that whatever it is you want to change about yourself,

מה שאומר שמה שאתם רוצים לשנות בעצמכם,

now is the time to change it.

עכשיו הוא הזמן לשנות אותו.

We know that personality changes more during your 20s

אנחנו יודעים שהאישיות משתנה יותר במהלך שנות ה 20

than at any other time in life,

מאשר בכל זמן אחר בחיים,

and we know that female fertility peaks at age 28,

ואנחנו יודעים שפוריות האישה מגיעה לשיאה בגיל 28,

and things get tricky after age 35.

ודברים נעשים מסובכים אחרי גיל 35.

אז שנות ה 20 הם הזמן הכי טוב לצבור ידע

So your 20s are the time to educate yourself

about your body and your options.

על הגוף שלכם והאופציות שלכם.

So when we think about child development,

אז כשאנחנו חושבים על התפתחות הילד,

we all know that the first five years are a critical period

כולנו יודעים שחמש השנים הראשונות הן תקופה קריטית

for language and attachment in the brain.

לשפה וחיבוריות במוח.

It's a time when your ordinary, day-to-day life

זה זמן שלחיים הרגילים היום יומיים

has an inordinate impact on who you will become.

יש השפעה קיצונית על מי שתהיו.

אבל מה שאנחנו שומעים עליו פחות הוא שיש דבר

But what we hear less about is that there's such a thing

as adult development,

כזה התפתחות מבוגרים, ושנות ה 20 שלנו

and our 20s are that critical period of adult development.

הם הנקודה הקריטית של התפתחות בוגרים.

But this isn't what twentysomethings are hearing.

אבל זה לא מה שבני עשרים ומשהו שומעים.

Newspapers talk about the changing timetable of adulthood.

עיתונים מדברים על שינויים בלוח הזמנים של הבגרות.

Researchers call the 20s an extended adolescence.

מדענים קוראים לשנות העשרים התבגרות מתמשכת.

Journalists coin silly nicknames for twentysomethings

עיתונאים טובעים שמות חיבה מטופשים לבני עשרים ומשהו

like "twixters" and "kidults."

כמו בני "עשרים-עשרה" ו "ילמבוגרים."

(Laughing) It's true!

זה נכון.

As a culture, we have trivialized

כתרבות, הפכנו את מה שלמעשה

what is actually the defining decade of adulthood.

הוא העשור המכריע בבגרות לטריויאלי.

Leonard Bernstein said that to achieve great things,

לאונרד ברנסטין אמר שכדי להשיג דברים גדולים,

you need a plan and not quite enough time.

אתם צריכים תוכנית ולא ממש מספיק זמן.

(Laughing) Isn't that true?

האין זה נכון?

So what do you think happens

אז מה אתם חושבים שקורה

when you pat a twentysomething on the head and you say,

כשאתם טופחים לבני עשרים ומשהו על הראש ואומרים,

"You have 10 extra years to start your life"?

"יש לך 10 שנים נוספות להתחיל את החיים"?

כלום לא קורה.

Nothing happens.

גזלתם מהאדם הזה את הדחיפות והאמביציה שלו,

You have robbed that person of his urgency and ambition,

and absolutely nothing happens.

ולחלוטין כלום לא קורה.

And then every day, smart, interesting twentysomethings

ואז כל יום, בני עשרים ומשהו, חכמים, מעניינים

like you or like your sons and daughters

כמוכם וכמו בניכם ובנותיכם

come into my office and say things like this:

באים למשרד שלי ואומרים דברים כמו:

"I know my boyfriend's no good for me,

"אני יודעת שהחבר שלי לא טוב בשבילי,

but this relationship doesn't count. I'm just killing time."

אבל היחסים האלה לא נחשבים, אני רק מעבירה זמן."

Or they say, "Everybody says as long as I get started

או שהם אומרים, "כולם אומרים שכל עוד אתחיל

on a career by the time I'm 30, I'll be fine."

בקריירה שלי לפני שאהיה בת 30, אני אהיה בסדר."

But then it starts to sound like this:

אבל אז זה מתחיל להשמע ככה:

"My 20s are almost over, and I have nothing to show for myself.

"שנות ה 20 שלי כמעט נגמרו, ואין לי מה להראות על עצמי.

I had a better résumé the day after I graduated from college."

היו לי קורות חיים טובים יותר ביום שלאחר סיום הלימודים שלי."

And then it starts to sound like this:

ואז זה מתחיל להשמע ככה:

"Dating in my 20s was like musical chairs.

"דייטים בשנות ה 20 שלי היו כמו כיסאות מוזיקליים.

Everybody was running around and having fun,

כולם רצו מסביב ועשו חיים,

but then sometime around 30 it was like the music turned off

ואז לפעמים בסביבות 30 זה היה כאילו המוזיקה כבתה

and everybody started sitting down.

וכולם התחילו להתיישב.

I didn't want to be the only one left standing up,

לא רציתי להיות היחידה שנשארת עומדת אחרונה,

so sometimes I think I married my husband

אז לפעמים אני חושבת שהתחתנתי עם בעלי

because he was the closest chair to me at 30."

בגלל שהוא היה הכיסא הקרוב ביותר אלי בגיל 30."

Where are the twentysomethings here?

איפה בני העשרים ומשהו פה?

Do not do that.

אל תעשו את זה.

(Laughter)

Okay, now that sounds a little flip, but make no mistake,

אוקיי, עכשיו זה נשמע קצת מטורף, אבל אל תטעו,

the stakes are very high.

הסיכונים הם גדולים.

כשהרבה נדחה לשנות נ 30 שלכם,

When a lot has been pushed to your 30s,

there is enormous thirtysomething pressure

יש כמות עצומה של לחץ של שלושים ומשהו

to jump-start a career, pick a city, partner up,

להתחיל את הקריירה, לבחור עיר, לבחור שותף לחיים,

and have two or three kids in a much shorter period of time.

ולהביא שניים שלושה ילדים בתקופת זמן קצרה יותר.

Many of these things are incompatible,

רבים מהדברים האלה לא עולים בקנה אחד,

and as research is just starting to show,

וכמו שהמחקרים מתחילים להראות,

simply harder and more stressful to do all at once in our 30s.

פשוט קשים יותר ומלחיצים יותר לעשותם

כולם בבת אחת בשנות ה 30.

The post-millennial midlife crisis isn't buying a red sports car.

משבר אמצע החיים שלאחר המילניום

זה לא לקנות מכונית ספורט אדומה.

It's realizing you can't have that career you now want.

זה להבין שלא יכולה להיות לכם הקריירה שעכשיו אתם רוצים.

It's realizing you can't have that child you now want,

זה להבין שלא יכול להיות לכם הילד שעכשיו אתם רוצים,

or you can't give your child a sibling.

או שאתם לא יכולים לתת לילד שלכם אח.

Too many thirtysomethings and fortysomethings

יותר מדי בני שלושים ומשהו וארבעים ומשהו

look at themselves, and at me, sitting across the room,

מביטים בעצמם, ובי, כשהם יושבים מולי בחדר,

and say about their 20s,

ואומרים על שנות ה 20 שלהם,

"What was I doing? What was I thinking?"

"מה עשיתי? מה חשבתי?"

I want to change what twentysomethings are doing and thinking.

אני רוצה לשנות את מה שבני עשרים ומשהו

עושים וחושבים.

Here's a story about how that can go.

הנה סיפור על איך זה יכול לעבוד.

It's a story about a woman named Emma.

זה סיפור על אישה בשם אמה.

At 25, Emma came to my office

בגיל 25, אמה באה למשרד שלי

because she was, in her words, having an identity crisis.

בגלל שהיא היתה, במילים שלה, במשבר זהות.

היא אמרה שהיא חשבה שהיא אולי תאהב לעסוק באמנות

She said she thought she might like to work in art or entertainment,

או בידור, אבל היא עדיין לא החליטה,

but she hadn't decided yet,

so she'd spent the last few years waiting tables instead.

אז היא בילתה את השנים האחרונות במלצרות במקום זה.

בגלל שזה היה זול יותר, היא גרה עם החבר שלה

Because it was cheaper, she lived with a boyfriend

who displayed his temper more than his ambition.

שהפגין את העצבנות שלו יותר מאת האמביציות שלו.

And as hard as her 20s were,

וכמה ששנות ה20 שלה היו קשות,

her early life had been even harder.

החיים המוקדמים שלה היו אפילו קשים יותר.

היא בכתה הרבה בפגישות שלנו,

She often cried in our sessions,

but then would collect herself by saying,

אבל אז היתה מתעשתת ואומרת,

"You can't pick your family, but you can pick your friends."

"אי אפשר לבחור את המשפחה, אבל אפשר לבחור את החברים."

Well one day, Emma comes in and she hangs her head in her lap,

ובכן יום אחד, אמה נכנסה

וטמנה את ראשה בחיקה,

and she sobbed for most of the hour.

ובכתה במשך רוב השעה.

She'd just bought a new address book,

היא בדיוק קנתה ספר טלפונים חדש,

and she'd spent the morning filling in her many contacts,

והיא בילתה את הבוקר במילוי אנשי הקשר הרבים שלה,

but then she'd been left staring at that empty blank

אבל אז היא נשארה לבהות במקום הריק

that comes after the words

שבא אחרי המילים

"In case of emergency, please call ..."

"למקרה חרום, בבקשה להתקשר ל...."

She was nearly hysterical when she looked at me and said,

היא היתה כמעט היסטרית כשהיא הביטה בי ואמרה,

"Who's going to be there for me if I get in a car wreck?

"מי יהיה שם בשבילי אם אהיה בתאונה דרכים?

Who's going to take care of me if I have cancer?"

מי יטפל בי אם יהיה לי סרטן?"

Now in that moment, it took everything I had

עכשיו באותו הרגע, זה דרש את כל מה שיש לי

not to say, "I will."

לא להגיד, "אני."

אבל מה שאמה היתה צריכה לא היה מטפל

But what Emma needed wasn't some therapist who really, really cared.

שבאמת באמת היה אכפת לו.

Emma needed a better life, and I knew this was her chance.

אמה היתה צריכה חיים טובים יותר, ואני ידעתי שזו היתה ההזדמנות שלה.

I had learned too much since I first worked with Alex

למדתי יותר מדי מאז שעבדתי לראשונה עם אלכס

to just sit there while Emma's defining decade

בשביל רק לשבת שם בזמן שהעשור המכריע של אמה

צעד בסך.

went parading by.

So over the next weeks and months,

אז במשך השבועות והחודשים הבאים,

I told Emma three things

אמרתי לאמה

שלושה דברים שלכל בן עשרים ומשהו, זכר או נקבה,

that every twentysomething, male or female,

deserves to hear.

מגיע לשמוע.

First, I told Emma to forget about having an identity crisis

ראשית, אמרתי לאמה לשכוח ממשבר האישיות

and get some identity capital.

ולהשיג קצת הון זהותי.

By "get identity capital,"

בלהשיג הון זהותי, אני מתכוונת לעשות משהו

I mean do something that adds value to who you are.

שמעלה את הערך של מי שאתם.

Do something that's an investment

עשו משהו שהוא השקעה

in who you might want to be next.

במי שאולי תהיו בהמשך.

I didn't know the future of Emma's career,

לא ידעתי את העתיד של הקרירה של אמה,

and no one knows the future of work,

ואף אחד לא יודע את העתיד של העבודה שלו, אבל אני יודעת את זה:

but I do know this:

Identity capital begets identity capital.

הון זהותי מוליד הון זהותי.

So now is the time for that cross-country job,

אז עכשיו הזמן לעבודה בצד השני של המדינה,

that internship, that startup you want to try.

ההתמחות הזו, הסטארטאפ שאתם רוצים לנסות.

I'm not discounting twentysomething exploration here,

אני לא מפחיתה בערך של המחקר של בני עשרים ומשהו פה,

but I am discounting exploration that's not supposed to count,

אבל אני מפחיתה בערך של של חקר שלא אמור לשנות,

שזה, דרך אגב, לא חקר.

which, by the way, is not exploration.

That's procrastination.

זו סחבת.

I told Emma to explore work and make it count.

אמרתי לאמה להתעניין בעבודה ולגרום לה לשנות.

Second, I told Emma that the urban tribe is overrated.

שנית, אמרתי לאמה שהשבט האורבני מוערך יתר על המידה.

Best friends are great for giving rides to the airport,

חברויות טובות הן מעולות לטרמפים לשדה התעופה,

but twentysomethings who huddle together with like-minded peers

אבל בני עשרים ומשהו שמתגודדים יחד

עם בעלי חשיבה דומה מגבילים את מי שהם מכירים,

limit who they know,

מה שהם יודעים, צורת החשיבה שלהם, צורת הדיבור שלהם,

what they know, how they think,

how they speak, and where they work.

ומקום העבודה שלהם.

That new piece of capital, that new person to date

ההון החדש הזה, האדם החדש לצאת איתו

almost always comes from outside the inner circle.

כמעט תמיד בא מחוץ למעגל הפנימי.

New things come from what are called our weak ties,

דברים חדשים באים ממה שאנחנו קוראים לו הקשרים החלשים,

our friends of friends of friends.

החברים של החברים של החברים.

So yes, half of twentysomethings are un- or under-employed.

אז כן, חצי מבני העשרים ומשהו הם לא מועסקים או במשרה חלקית.

But half aren't,

אבל החצי השני לא, וקשרים חלשים

and weak ties are how you get yourself into that group.

הם איך שאתם מכניסים את עצמכם לקבוצה.

Half of new jobs are never posted,

חצי מהעבודות החדשות לא מפורסמות,

so reaching out to your neighbor's boss is how you get that unposted job.

אז להגיע לבוס של השכן

זו הדרך להגיע לעבודה הלא מפורסמת הזו.

It's not cheating. It's the science of how information spreads.

זה לא לרמות. זה המדע של איך מידע מתפשט.

Last but not least, Emma believed

ואחרון חביב, אמה האמינה

that you can't pick your family, but you can pick your friends.

שאי אפשר לבחור את המשפחה, אבל אפשר לבחור את החברים.

Now this was true for her growing up,

עכשיו זה היה נכון כשהיא גדלה,

but as a twentysomething, soon Emma would pick her family

אבל כבת עשרים ומשהו, אמה בקרוב תבחר את המשפחה שלה

כשהיא תחבור למישהו

when she partnered with someone and created a family of her own.

ותיצור משפחה משלה.

אמרתי לאמה שהזמן להתחיל לבחור את המשפחה שלה הוא עכשיו.

I told Emma the time to start picking your family is now.

Now you may be thinking that 30 is actually a better time to settle down

עכשיו אתם אולי חושבים ש 30

זה למעשה זמן טוב יותר להתיישב

than 20, or even 25,

מאשר 20 או אפילו 25,

and I agree with you.

ואני מסכימה איתכם.

But grabbing whoever you're living with or sleeping with

אבל לתפוש את מי שאתם חיים איתו או שוכבים איתו

when everyone on Facebook starts walking down the aisle

כשכולם בפייסבוק מתחילים להתחתן

is not progress.

זה לא התקדמות.

The best time to work on your marriage is before you have one,

הזמן הכי טוב לעבוד על הנישואים שלכם

זה לפני שיש לכם כאלה,

and that means being as intentional with love

וזה אומר להיות מכוונים באהבה

as you are with work.

כמו שאתם בנושא עבודה.

Picking your family is about consciously choosing

לבחור את המשפחה זה לבחור באופן מודע

who and what you want

מי ומה אתם רוצים

rather than just making it work or killing time

במקום רק לגרום לזה לעבוד או להרוג זמן

עם מי שבמקרה בחר אתכם.

with whoever happens to be choosing you.

So what happened to Emma?

אז מה קרה לאמה?

ובכן, עברנו על ספר הכתובות הזה,

Well, we went through that address book,

והיא מצאה בן דוד של שותף לשעבר

and she found an old roommate's cousin

who worked at an art museum in another state.

שעבד במוזיאון לאומנות במדינה אחרת.

That weak tie helped her get a job there.

אותו קשר חלש עזר לה להשיג עבודה שם.

That job offer gave her the reason to leave that live-in boyfriend.

הצעת העבודה הזו נתנה לה את הסיבה

לעזוב את החבר ההוא אחרי חמש שנים

עכשיו, לאחר חמש שנים, היא מתכננת ארועים מיוחדים עבור מוזאונים.

Now, five years later, she's a special events planner for museums.

היא נשואה לאיש שהיא בחרה באופן מודע.

She's married to a man she mindfully chose.

She loves her new career, she loves her new family,

היא אוהבת את הקריירה החדשה שלה, היא אוהבת את המשפחה שלה,

והיא שלחה לי גלויה שאמרה,

and she sent me a card that said,

"Now the emergency contact blanks

"עכשיו המקום לאיש הקשר לשעת חרום

don't seem big enough."

לא נראה מספיק גדול."

Now Emma's story made that sound easy,

עכשיו הסיפור של אמה גרם לזה להשמע פשוט,

but that's what I love about working with twentysomethings.

אבל זה מה שאני אוהבת בלעבוד עם בני עשרים ומשהו.

They are so easy to help.

כל כך קל לעזור להם.

Twentysomethings are like airplanes just leaving LAX,

בני עשרים ומשהו הם כמו מטוסים שבדיוק המריאו מלוס אנג'לס,

bound for somewhere west.

בכיוון כלשהו במערב.

Right after takeoff, a slight change in course

בדיוק אחרי ההמראה, שינוי קטן בכיוון

is the difference between landing in Alaska or Fiji.

זה ההבדל בין לנחות באלסקה או בפיג'י.

Likewise, at 21 or 25 or even 29,

אותו הדבר, בגיל 21 או 25 או אפילו 29,

one good conversation, one good break,

לשיחה טובה אחת, הפסקה טובה אחת,

one good TED Talk, can have an enormous effect

הרצאת TED טובה אחת, יכולה להיות השפעה עצומה

across years and even generations to come.

במשך שנים ואפילו דורות לבוא.

So here's an idea worth spreading

אז הנה רעיון ששווה להפיץ

to every twentysomething you know.

לכל בן עשרים ומשהו שאתם מכירים.

It's as simple as what I learned to say to Alex.

זה פשוט כמו מה שלמדתי להגיד לאלכס.

It's what I now have the privilege

זה מה שיש לי עכשיו הזכות

of saying to twentysomethings like Emma every single day:

להגיד לבני עשרים ומשהו כמו אמה כל יום:

Thirty is not the new 20, so claim your adulthood,

שלושים זה לא העשרים החדש, אז תבעו את הבגרות שלכם,

get some identity capital, use your weak ties,

השיגו קצת הון זהותי, השתמשו בקשרים החלשים שלכם,

pick your family.

בחרו את המשפחה שלכם.

Don't be defined by what you didn't know

אל תהיו מוגדרים על ידי מה שלא ידעתם

or didn't do.

או לא עשיתם.

אתם מחליטים על החיים שלכם עכשיו.

You're deciding your life right now.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)