The danger of hiding who you are | Morgana Bailey

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

When I was young, I prided myself as a nonconformist

כשהייתי צעירה, התגאתי בעצמי כלא קונפורמיסטית

in the conservative U.S. state I live in, Kansas.

במדינה השמרנית האמריקאית בה חייתי, קנזס.

I didn't follow along with the crowd.

לא הלכתי אחרי ההמונים.

I wasn't afraid to try weird clothing trends or hairstyles.

לא פחדתי לנסות אופנות ביגוד מוזרות או תספורות.

I was outspoken and extremely social.

דיברתי בחופשיות והייתי חברתית מאוד.

Even these pictures and postcards of my London semester abroad 16 years ago

אפילו התמונות האלו והגלויות של הסימסטר בלונדון לפני 16 שנים

show that I obviously didn't care if I was perceived as weird or different.

מראות שבברור לא היה לי אכפת אם נתפסתי כמוזרה או שונה.

(Laughter)

(צחוק)

But that same year I was in London, 16 years ago,

אבל באותה שנה שהייתי בלונדון לפני 16 שנה,

I realized something about myself that actually was somewhat unique,

הבנתי משהו על עצמי שלמעשה היה מעט יחודי,

and that changed everything.

וזה שינה הכל.

I became the opposite of who I thought I once was.

הפכתי להפך ממי שחשבתי שהייתי פעם.

I stayed in my room instead of socializing.

נשארתי בחדרי במקום להתחבר.

I stopped engaging in clubs and leadership activities.

הפסקתי להשתתף במועדונים ובפעילויות מנהיגותיות.

I didn't want to stand out in the crowd anymore.

לא רציתי להתבלט בקהל יותר.

I told myself it was because I was growing up and maturing,

אמרתי לעצמי שזה היה בגלל שגדלתי והתבגרתי,

not that I was suddenly looking for acceptance.

לא שפתאום חיפשתי קבלה.

I had always assumed I was immune to needing acceptance.

תמיד הנחתי שהייתי חסינה לצורך קבלה.

After all, I was a bit unconventional.

אחרי הכל, הייתי מעט לא רגילה.

But I realize now

אבל אני מבינה עכשיו

that the moment I realized something was different about me

שברגע שהבנתי שמשהו היה שונה בי

was the exact same moment that I began conforming and hiding.

היה אותו הרגע שהתחלתי להתאים את עצמי ולהתחבא.

Hiding is a progressive habit,

התחבאות היא מנהג מתקדם,

and once you start hiding,

וברגע שאתם מתחילים להתחבא,

it becomes harder and harder to step forward and speak out.

זה הופך לקשה יותר ויותר להתקדם ולדבר.

In fact, even now,

למעשה, אפילו עכשיו,

when I was talking to people about what this talk was about,

כשדיברתי עם אנשים על נושא ההרצאה הזו,

I made up a cover story

המצאתי סיפור כיסוי

and I even hid the truth about my TED Talk.

ואפילו החבאתי את האמת על הרצאת TED שלי.

So it is fitting and scary

אז זה מתאים ומפחיד

that I have returned to this city 16 years later

שחזרתי לעיר שלי אחרי 16 שנים

and I have chosen this stage to finally stop hiding.

ובחרתי בבמה הזו כדי להפסיק סוף סוף להתחבא.

What have I been hiding for 16 years?

ממה התחבאתי 16 שנים?

I am a lesbian.

אני לסבית.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

I've struggled to say those words,

נאבקתי להגיד את המילים האלו,

because I didn't want to be defined by them.

מפני שלא רציתי להיות מוגדרת על ידן.

Every time I would think about coming out in the past,

כל פעם שחשבתי על לצאת בעבר,

I would think to myself, but I just want to be known as Morgana,

חשבתי לעצמי, אבל אני רק רוצה להיות ידועה כמורגנה,

uniquely Morgana,

יחודית כמורגנה,

but not "my lesbian friend Morgana," or "my gay coworker Morgana."

אבל לא "החברה הלסבית שלי מורגנה," או "החברה הלסבית שלי לעבודה מורגנה."

Just Morgana.

רק מורגנה.

For those of you from large metropolitan areas,

לאלה מכם מאזורים עירונים גדולים,

this may not seem like a big deal to you.

זה אולי לא נראה לכם כמו עניין גדול.

It may seem strange that I have suppressed the truth

זה אולי נראה מוזר שהדחקתי את האמת

and hidden this for so long.

והחבאתי את זה כל כך הרבה זמן.

But I was paralyzed by my fear of not being accepted.

אבל הייתי משותקת על ידי הפחד שלי של לא להיות מקובלת.

And I'm not alone, of course.

ואני לא לבד כמובן.

A 2013 Deloitte study found that a surprisingly large number of people

סקר של דלוייט מ 2013 מצא שמספר גדול במפתיע של אנשים

hide aspects of their identity.

מחביאים פנים של הזהות שלהם.

Of all the employees they surveyed,

מכל העובדים שהם סקרו,

61 percent reported changing an aspect of their behavior or their appearance

61 אחוז דיווחו שהם משנים פן אחד בהתנהגות שלהם או המראה שלהם

in order to fit in at work.

כדי להתאים לעבודה.

Of all the gay, lesbian and bisexual employees,

מכל העובדים ההומואים והלסביות והביסקסואלים,

83 percent admitted to changing some aspects of themselves

83 אחוז הודו ששינו כמה פנים מעצמם

so they would not appear at work "too gay."

כך שהם לא יופיעו בעבודה כ"יותר מדי הומואים."

The study found that even in companies

המחקר מצא שאפילו בחברות

with diversity policies and inclusion programs,

עם מדיניות מגוונת ותוכניות הכללה,

employees struggle to be themselves at work

עובדים מתקשים להיות עצמם בעבודה

because they believe conformity is critical

מפני שהם מאמינים שלהיות כמו כולם זה קריטי

to their long-term career advancement.

להתקדמות העתידית שלהם בקריירה.

And while I was surprised that so many people just like me

ובעוד הייתי מופתעת שכל כך הרבה אנשים ממש כמוני

waste so much energy trying to hide themselves,

בזבזו כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להסתיר את הזהות שלהם,

I was scared when I discovered that my silence

פחדתי כשגיליתי שלשתיקה שלי

has life-or-death consequences and long-term social repercussions.

יש השלכות של חיים ומוות והשלכות חברתיות ארוכות טווח.

Twelve years:

שתים עשרה שנים:

the length by which life expectancy is shortened

הזמן בו תוחלת החיים מתקצרת

for gay, lesbian and bisexual people in highly anti-gay communities

להומואים, לסביות וביסקסואלים בקהילות עם התנגדות גדולה להומואים

compared to accepting communities.

יחסית לתוחלת החיים בקהילות מקבלות.

Twelve years reduced life expectancy.

שתים עשרה שנים של הפחתת תוחלת חיים.

When I read that in The Advocate magazine this year,

כשקראתי את זה במגזין אדבוקט השנה,

I realized I could no longer afford to keep silent.

הבנתי שאני לא יכולה יותר להרשות לעצמי להשאר בשקט.

The effects of personal stress and social stigmas are a deadly combination.

ההשפעות של לחץ אישי וסטיגמות חברתיות הן שילוב קטלני.

The study found that gays in anti-gay communities

המחקר מצא שלהומואים בקהילות שלא מקבלות הומואים

had higher rates of heart disease, violence and suicide.

היו סיכויים גדולים יותר למחלות לב, אלימות והתאבדות.

What I once thought was simply a personal matter

מה שחשבתי פעם שהיה עניין לגמרי אישי

I realized had a ripple effect

הבנתי שיש לו אפקט גל

that went into the workplace and out into the community

שהמשיך לתוך מקום העבודה והחוצה לקהילה

for every story just like mine.

לכל סיפור כמו שלי.

My choice to hide and not share who I really am

הבחירה שלי להתחבא ולא לחלוק מי אני באמת

may have inadvertently contributed to this exact same environment

אלי תרמה בלי כוונה לאותה סביבה בדיוק

and atmosphere of discrimination.

ולאותה אטמוספירה של אפליה.

I'd always told myself there's no reason to share that I was gay,

תמיד אמרתי לעצמי שאין סיבה לחלוק את היותי לסבית,

but the idea that my silence has social consequences

אבל הרעיון שלשתיקה שלי היו תוצאות חברתיות

was really driven home this year when I missed an opportunity

באמת הביאה אותי הביתה השנה כשפיספסתי את ההזדמנות

to change the atmosphere of discrimination in my own home state of Kansas.

לשנות את האטמוספירה של האפליה במדינת הולדתי קנזס.

In February, the Kansas House of Representatives brought up a bill for vote

בפברואר, בית הנבחרים של קנזס העלה חוק להצבעה

that would have essentially allowed businesses

שהיה מאפשר למעשה לעסקים

to use religious freedom as a reason to deny gays services.

להתשמש בחרויות דתיות כסיבה לשלול מהומואים שרות.

A former coworker and friend of mine

לחברה לעבודה לשעבר וחברה שלי

has a father who serves in the Kansas House of Representatives.

יש אב שמשרת בבית הנבחרים של קנזס.

He voted in favor of the bill,

הוא הצביע לטובת החוק,

in favor of a law that would allow businesses to not serve me.

לטובת חוק שייאפשר לעסקים לא לתת לי שרות.

How does my friend feel

איך החברה שלי מרגישה

about lesbian, gay, bisexual, transgender, queer and questioning people?

בנוגע ללסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, קווירים ואנשים לא בטוחים?

How does her father feel?

איך אביה מרגיש?

I don't know, because I was never honest with them about who I am.

אני לא יודעת, מפני שמעולם לא הייתי כנה איתם בנוגע למי אני.

And that shakes me to the core.

וזה מערער אותי מבפנים.

What if I had told her my story years ago?

ואם הייתי מספרת לה את הסיפור לפני שנים?

Could she have told her father my experience?

האם היא היתה יכולה להגיד לאביה על החוויה שלי?

Could I have ultimately helped change his vote?

האם הייתי בעצם יכולה לעזור לשנות את ההצבעה הזו?

I will never know,

אני לעולם לא אדע,

and that made me realize I had done nothing

וזה גרם לי להבין שלא עשיתי כלום

to try to make a difference.

כדי לנסות לעשות שינוי.

How ironic that I work in human resources,

כמה אירוני שאני עובדת במשאבי אנוש,

a profession that works to welcome,

מקצוע שעובד לקבל,

connect and encourage the development of employees,

לחבר ולעודד את ההתפתחות של עובדים,

a profession that advocates that the diversity of society

מקצוע שטוען שהגיוון בחברה

should be reflected in the workplace,

צריך להשתקף במקום העבודה,

and yet I have done nothing to advocate for diversity.

ועדיין לא עשיתי כלום כדי לטעון עבור גיוון.

When I came to this company one year ago,

כשהגעתי לחברה הזו לפני שנה,

I thought to myself, this company has anti-discrimination policies

חשבתי לעצמי, לחברה הזו יש מדיניות נגד אפליה

that protect gay, lesbian, bisexual and transgender people.

שמגינה על הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.

Their commitment to diversity is evident through their global inclusion programs.

המחוייבות שלהם לגיוון מתבטאת דרך תוכנית ההכללה הגלובלית שלהם.

When I walk through the doors of this company, I will finally come out.

כשאני אעבור בדלתות של החברה, אני לבסוף אצא.

But I didn't.

אבל לא יצאתי.

Instead of taking advantage of the opportunity,

במקום לנצל את ההזדמנות,

I did nothing.

לא עשיתי כלום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I was looking through my London journal and scrapbook

כשעברתי על האלבום מלונדון וספר גזירים

from my London semester abroad 16 years ago,

מהסימסטר שלי בלונדון לפני 16 שנים,

I came across this modified quote from Toni Morrison's book, "Paradise."

מצאתי את הציטוט המותאם הזה מספר של טוני מוריסון, "גן עדן."

"There are more scary things inside than outside."

"יש יותר דברים מפחידים בפנים מאשר בחוץ."

And then I wrote a note to myself at the bottom:

ואז כתבתי פתק לעצמי בתחתית:

"Remember this."

"תזכרי את זה."

I'm sure I was trying to encourage myself to get out and explore London,

אני בטוחה שניסיתי לעודד את עצמי לצאת ולחקור את לונדון,

but the message I missed was the need to start exploring and embracing myself.

אבל המסר שפיספסתי היה הצורך לחקור ולקבל את עצמי.

What I didn't realize until all these years later

מה שלא הבנתי בכל השנים האלה לאחר מכן

is that the biggest obstacles I will ever have to overcome

זה שהמכשול הכי גדול שאני אצטרך להתגבר עליו אי פעם

are my own fears and insecurities.

הם הפחדים שלי וחוסר הביטחון,

I believe that by facing my fears inside, I will be able to change reality outside.

אני מאמינה שעל ידי התמודדות עם הפחדים שלי מבפנים, אהיה מסוגלת לשנות את המציאות בחוץ.

I made a choice today

עשיתי בחירה היום

to reveal a part of myself that I have hidden for too long.

לחשוף חלק מעצמי שהחבאתי יותר מדי זמן.

I hope that this means I will never hide again,

אני מקווה שזה אומר שאני לעולם לא אצטרך להתחבא יותר,

and I hope that by coming out today, I can do something to change the data

ואני מקווה שביציאה שלי היום, אני אוכל לעשות משהו לשנות את המידע

and also to help others who feel different be more themselves and more fulfilled

וגם לעזור לאחרים שמרגישים שונה להיות יותר עצמם ויותר מוגשמים

in both their professional and personal lives.

גם בחיים המקצועיים וגם באישיים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)