"To This Day" ... for the bullied and beautiful | Shane Koyczan

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

אתם רבים כל-כך.

There's so many of you.

(Laughter)

When I was a kid,

כשהייתי ילד,

I hid my heart under the bed, because my mother said,

הסתרתי את לבי מתחת למיטה, כי אימי אמרה,

"אם לא תיזהר, יום אחד מישהו ישבור לך אותו."

"If you're not careful, someday someone's going to break it."

Take it from me: Under the bed is not a good hiding spot.

תאמינו לי. מתחת למיטה זה לא מקום מסתור טוב.

ואני יודע, כי ירו והפילו אותי כל-כך הרבה פעמים,

I know because I've been shot down so many times,

I get altitude sickness just from standing up for myself.

שאני חוטף מחלת גבהים רק מלעמוד על שלי.

But that's what we were told.

אבל ככה אמרו לנו.

"Stand up for yourself."

"תעמוד על שלך."

And that's hard to do if you don't know who you are.

וזה קשה, אם אתה לא יודע מי אתה.

We were expected to define ourselves at such an early age,

ציפו שנגדיר את עצמנו בגיל כה צעיר,

and if we didn't do it, others did it for us.

ואם לא עשינו את זה, מישהו עשה את זה בשבילנו.

Geek. Fatty.

"חנון". "שמנצ'יק". "זונה". "הומו".

Slut. Fag.

And at the same time we were being told what we were,

ובו בזמן שאמרו לנו מה אנחנו,

we were being asked,

היו שואלים אותנו,

"What do you want to be when you grow up?"

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

I always thought that was an unfair question.

תמיד חשבתי שזו שאלה לא הוגנת.

זה יוצא מנקודת הנחה שאסור לנו להיות מה שאנחנו כבר.

It presupposes that we can't be what we already are.

We were kids.

היינו ילדים.

When I was a kid, I wanted to be a man.

כשהייתי ילד, רציתי להיות גבר.

I wanted a registered retirement savings plan

רציתי תכנית פנסיה מסודרת

that would keep me in candy long enough to make old age sweet.

שתבטיח לי חיי נועם די זמן כדי להמתיק את זיקנתי.

(Laughter)

כשהייתי ילד, רציתי להתגלח.

When I was a kid, I wanted to shave.

Now, not so much.

היום כבר לא כל כך.

(Laughter)

When I was eight, I wanted to be a marine biologist.

כשהייתי בן שמונה, רציתי להיות ביולוג ימי.

When I was nine, I saw the movie "Jaws,"

כשהייתי בן תשע, ראיתי את הסרט "מלתעות",

and thought to myself, "No, thank you."

וחשבתי לעצמי, "לא, תודה."

(Laughter)

וכשהייתי בן 10, אמרו לי שהורי עזבו כי לא רצו אותי.

And when I was 10,

I was told that my parents left because they didn't want me.

כשהייתי בן 11, רציתי שיעזבו אותי בשקט.

When I was 11, I wanted to be left alone.

כשהייתי בן 12, רציתי למות. כשהייתי בן 13, רציתי להרוג איזה ילד.

When I was 12, I wanted to die. When I was 13, I wanted to kill a kid.

When I was 14, I was asked to seriously consider a career path.

כשהייתי בן 14, ביקשו ממני לשקול ברצינות לפתח קריירה.

I said, "I'd like to be a writer."

אמרתי, "הייתי רוצה להיות סופר."

והם אמרו, "תבחר משהו מציאותי."

And they said, "Choose something realistic."

So I said, "Professional wrestler."

אז אמרתי, "מתאבק מקצועי."

And they said, "Don't be stupid."

אז הם אמרו, "אל תהיה טיפש."

See, they asked me what I wanted to be,

מבינים? הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות,

then told me what not to be.

ואז אמרו לי מה לא להיות.

And I wasn't the only one.

ולא הייתי היחיד.

אמרו לנו שבאופן כלשהו אנו חייבים להיות

We were being told that we somehow must become

what we are not, sacrificing what we are

למשהו שאיננו, להקריב את מה שאנו

to inherit the masquerade of what we will be.

כדי לרשת את התחפושת של מה שנהיה.

אמרו לי לקבל את הזהות

I was being told to accept the identity that others will give me.

שאחרים יתנו לי.

And I wondered, what made my dreams so easy to dismiss?

ואני תהיתי, מה הופך את חלומותי לקלים כל-כך לויתור?

Granted, my dreams are shy,

אין ספק. חלומותי הם ביישניים,

because they're Canadian.

כי הם קנדיים. [צחוק]

(Laughter)

חלומותי מודעים לעצמם ויותר מדי מצטדקים.

My dreams are self-conscious and overly apologetic.

They're standing alone at the high school dance,

הם עומדים לבדם בריקודים בתיכון,

and they've never been kissed.

ומעולם לא זכו לקבל נשיקה.

See, my dreams got called names too.

תבינו, גם לחלומותי מדביקים כינויים.

Silly. Foolish.

"מטופשים". "שטותיים". "בלתי אפשריים".

Impossible.

But I kept dreaming.

אבל המשכתי לחלום.

I was going to be a wrestler. I had it all figured out.

אני אהיה מתאבק. תכננתי כבר את הכל.

אני אהיה "איש הזבל".

I was going to be The Garbage Man.

(Laughter)

מכת המחץ שלי תהיה "דוחס האשפה".

My finishing move was going to be The Trash Compactor.

My saying was going to be, "I'm taking out the trash!"

הסיסמה שלי תהיה, "אני מוציא את הזבל!"

(Laughter)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

(Applause)

ואז בא הבחור הזה, דיוק "מיכל אשפה" דרוזה,

And then this guy, Duke "The Dumpster" Droese,

וגנב לי את כל הקטע.

stole my entire shtick.

(Laughter)

I was crushed,

הייתי הרוס כאילו עברתי בדוחס אשפה.

as if by a trash compactor.

(Laughter)

I thought to myself, "What now? Where do I turn?"

חשבתי לעצמי, "מה עכשיו? אנה אפנה?"

Poetry.

שירה.

(Laughter)

Like a boomerang, the thing I loved came back to me.

כמו בומרנג, הדבר שאני אוהב חזר אלי.

One of the first lines of poetry I can remember writing

אחת שורות השירה הראשונות שאני זוכר שכתבתי

was in response to a world that demanded I hate myself.

היתה בתגובה לעולם שדרש ממני לשנוא את עצמי.

מגיל 15 ועד 18 שנאתי את עצמי

From age 15 to 18, I hated myself

for becoming the thing that I loathed:

על שהפכתי לדבר שתיעבתי: בריון.

a bully.

When I was 19, I wrote,

כשהייתי בן 19, כתבתי:

"I will love myself despite the ease with which

"בדעתי לאהוב את עצמי חרף הקלות שבה

I lean toward the opposite."

אני נוטה לעבר ההיפך מכך."

Standing up for yourself doesn't have to mean

"לעמוד על שלך" אין פירושו בהכרח

embracing violence.

לבחור באלימות.

When I was a kid,

כשהייתי ילד,

I traded in homework assignments for friendship,

החלפתי הכנת שיעורי בית בתמורה לידידות,

then gave each friend a late slip for never showing up on time,

ואחר נתתי לכל ידיד פתק איחור, על שלא באו בזמן,

and in most cases, not at all.

ובמרבית המקרים - בכלל לא.

I gave myself a hall pass to get through each broken promise.

הענקתי לעצמי תעודת שחרור מכל הבטחה ריקה.

And I remember this plan, born out of frustration

ואני זוכר את התכנית הזו, שנולדה מתוך תסכול

from a kid who kept calling me "Yogi,"

בגלל ילד אחד שכל הזמן כינה אותי "יוגי",

then pointed at my tummy and said, "Too many picnic baskets."

והצביע על הבטן שלי ואמר, "יותר מדי סלי פיקניק."

Turns out it's not that hard to trick someone,

מסתבר שלא כל-כך קשה לשטות במישהו,

and one day before class, I said,

ויום אחד, אחרי הלימודים, אמרתי,

"Yeah, you can copy my homework,"

"בסדר. מותר לך להעתיק את שיעורי הבית שלי,"

and I gave him all the wrong answers that I'd written down the night before.

ונתתי לו את כל התשובות השגויות

כשכתבתי בערב הקודם.

He got his paper back expecting a near-perfect score,

הוא קיבל בחזרה את העבודה בציפיה לציון כמעט מושלם,

and couldn't believe it when he looked across the room at me and held up a zero.

והביט אלי באי-אמון, כשהוא מחזיק ציון "אפס".

ידעתי שאיני צריך להראות לו את הציון שלי, 28 מתוך 30,

I knew I didn't have to hold up my paper of 28 out of 30,

but my satisfaction was complete when he looked at me, puzzled,

אך תחושת הסיפוק שלי היתה שלמה כשהוא הביט אלי, מבולבל,

and I thought to myself, "Smarter than the average bear, motherfucker."

ואני חשבתי לעצמי, "חכם יותר מהדוב הממוצע, בן זונה."

(Laughter)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

(Applause)

This is who I am.

זה מי שאני.

This is how I stand up for myself.

וככה אני עומד על שלי.

When I was a kid,

כשהייתי ילד,

I used to think that pork chops and karate chops were the same thing.

חשבתי שצלעות חזיר (נשמע כמו מכות חזיר) ומכות קרטה הן אותו דבר.

I thought they were both pork chops.

חשבתי ששתיהן מכות חזיר.

My grandmother thought it was cute,

ובגלל שסבתי חשבה שזה חמוד,

and because they were my favorite, she let me keep doing it.

ובגלל שהיא הכי אהבה אותן, היא לא תיקנה אותי.

Not really a big deal.

לא משהו רציני.

One day, before I realized fat kids are not designed to climb trees,

יום אחד, לפני שקלטתי שילדים שמנים אינם בנויים לטפס על עצים,

I fell out of a tree and bruised the right side of my body.

נפלתי מעץ, ונחבלתי בצד ימין של גופי.

לא רציתי לספר לסבתי על כך

I didn't want to tell my grandmother

כי פחדתי שיענישו אותי על ששיחקתי במקום אסור.

because I was scared I'd get in trouble

for playing somewhere I shouldn't have been.

כעבור כמה ימים, המורה להתעמלות ראה את החבורה,

The gym teacher noticed the bruise, and I got sent to the principal's office.

ואני נשלחתי למשרד המנהל.

From there, I was sent to another small room with a really nice lady

משם נשלחתי לחדר קטן נוסף

עם גברת נחמדה מאד ששאלה אותי כל מיני שאלות על חיי בבית.

who asked me all kinds of questions about my life at home.

לא ראיתי שום סיבה לשקר.

I saw no reason to lie.

As far as I was concerned, life was pretty good.

ככל שידעתי, החיים היו לא רעים.

אמרתי לה שבכל פעם שאני עצוב, סבתא שלי נותנת לי מכות קרטה.

I told her, whenever I'm sad, my grandmother gives me karate chops.

(Laughter)

[צחוק]

זה גרר חקירה מקיפה,

This led to a full-scale investigation,

and I was removed from the house for three days,

ואני נלקחתי מהבית למשך 3 ימים,

until they finally decided to ask how I got the bruises.

עד שהם לבסוף החליטו לשאול איך קיבלתי את החבורות.

News of this silly little story quickly spread through the school,

הידיעות אודות הסיפור הקטן והטפשי הזה התפשטו במהירות בכל ביה"ס,

and I earned my first nickname:

ואני זכיתי בכינוי הראשון שלי:

"צלעות חזיר"

Porkchop.

עד עצם היום הזה אני שונא צלעות חזיר.

To this day,

I hate pork chops.

I'm not the only kid who grew up this way,

אני לא הילד היחיד שגדל ככה,

surrounded by people who used to say that rhyme

מוקף באנשים שנהגו לומר את הפתגם

על המקלות והאבנים,

about sticks and stones,

as if broken bones hurt more than the names we got called,

כאילו שעצמות שבורות כואבות יותר מהכינויים בהם מכנים אותך,

and we got called them all.

וכינו אותנו בכל הכינויים.

So we grew up believing no one would ever fall in love with us,

אז גדלנו כשאנו בטוחים שאיש לא יתאהב בנו,

that we'd be lonely forever,

שנהיה לנצח בודדים,

that we'd never meet someone to make us feel like the sun

שלעולם לא נפגוש מישהו שיגרום לנו להרגיש שהשמש

was something they built for us in their toolshed.

זה משהו שהוא בנה למעננו בסככת כלי העבודה שלו.

וכך, מיתרי לב קרועים דיממו בלוז, ואנו השתדלנו לרוקן את עצמנו כדי לא לחוש דבר.

So broken heartstrings bled the blues,

and we tried to empty ourselves so we'd feel nothing.

אל תגידו לי שזה כואב פחות מעצם שבורה,

Don't tell me that hurts less than a broken bone,

שחיים שצמחו כלפי פנים הם משהו שמנתחים יכולים להסיר,

that an ingrown life is something surgeons can cut away,

שזה לא יכול להצמיח גרורות; זה יכול.

that there's no way for it to metastasize; it does.

She was eight years old,

היא היתה בת שמונה,

היום הראשון שלנו בכיתה ג', וכינו אותה "מכוערת".

our first day of grade three when she got called ugly.

We both got moved to the back of class

שנינו הועברנו לירכתי הכיתה

so we would stop getting bombarded by spitballs.

כדי שיפסיקו להפציץ אותנו בפצצות רוק.

But the school halls were a battleground.

אבל אולמות ביה"ס היו שדה קרב.

We found ourselves outnumbered day after wretched day.

מצאנו את עצמנו בעמדת נחיתות בכל הימים האומללים ההם.

We used to stay inside for recess, because outside was worse.

נהגנו להישאר בפנים בהפסקות, כי בחוץ היה גרוע יותר.

Outside, we'd have to rehearse running away,

בחוץ היה עלינו להתאמן על בריחה,

or learn to stay still like statues, giving no clues that we were there.

או ללמוד לעמוד דומם כמו פסלים, בלי להסגיר שאנו שם.

In grade five, they taped a sign to the front of her desk

בכיתה ה' הדביקו שלט לחזית שולחנה:

that read, "Beware of dog."

"זהירות! כלבה!"

To this day,

עד היום, גם עם בעל אוהב, היא לא חושבת שהיא יפה

despite a loving husband, she doesn't think she's beautiful,

because of a birthmark that takes up a little less than half her face.

בגלל כתם לידה שמכסה קצת פחות ממחצית פניה.

Kids used to say, "She looks like a wrong answer

הילדים נהגו לומר, "היא נראית כמו תשובה שגויה

that someone tried to erase, but couldn't quite get the job done."

שמישהו ניסה למחוק, ולא הצליח כל-כך."

And they'll never understand that she's raising two kids

ואין סיכוי שהם יבינו שהיא מגדלת שני ילדים

whose definition of beauty begins with the word "Mom,"

שהגדרת היופי בעיניהם מתחילה במילה "אמא",

because they see her heart before they see her skin,

כי הם רואים את ליבה לפני שהם רואים את עורה,

because she's only ever always been amazing.

כי היא תמיד היתה מדהימה.

הוא היה ענף שבור שהורכב על עץ של משפחה אחרת,

He was a broken branch grafted onto a different family tree,

adopted,

מאומץ,

not because his parents opted for a different destiny.

לא בגלל שהוריו העדיפו ייעוד אחר.

He was three when he became a mixed drink

הוא היה בן 3 כשהפך לקוקטייל

of one part left alone and two parts tragedy,

של חלק אחד "נעזב לבדו" ושני חלקים "טרגדיה",

התחיל טיפול בכיתה ח',

started therapy in eighth grade,

היתה לו אישיות שמורכבת מבדיקות וגלולות,

had a personality made up of tests and pills,

lived like the uphills were mountains and the downhills were cliffs,

חי כאילו העליות הם הרים והמורדות הם צוקים תלולים,

four-fifths suicidal, a tidal wave of antidepressants,

ארבע חמישיות אובדני, גל-גאות של נוגדי דכאון,

and an adolescent being called "Popper,"

והתבגרות עם הכינוי "מקפיץ",

one part because of the pills,

חלק אחד בגלל הגלולות,

99 parts because of the cruelty.

99 חלקים בגלל הרשעות.

He tried to kill himself in grade 10

הוא ניסה להרוג את עצמו בכיתה י',

when a kid who could still go home to Mom and Dad

כשלילד אחד, שעדיין יכול היה ללכת הביתה לאמא ולאבא,

היתה החוצפה להגיד לו, "תתגבר."

had the audacity to tell him, "Get over it."

As if depression is something that could be remedied

כאילו שדכאון זה משהו שניתן לרפא

בעזרת משהו מתכולתה של ערכת עזרה ראשונה.

by any of the contents found in a first-aid kit.

To this day, he is a stick of TNT lit from both ends,

עד עצם היום הזה הוא מקל טי-אן-טי שמודלק בשני קצותיו,

could describe to you in detail the way the sky bends

יכול לתאר לכם בפרוטרוט איך השמים מתעקמים

in the moment before it's about to fall,

בשניה לפני שהם נופלים,

and despite an army of friends who all call him an inspiration,

ולמרות צבא של חברים שכולם קוראים לו "מקור השראה",

he remains a conversation piece between people who can't understand

הוא ממשיך להיות חפץ-נוי בין אנשים שלא יכולים להבין

לפעמים, לא להיות על סמים זה פחות עניין של התמכרות

sometimes being drug-free has less to do with addiction

and more to do with sanity.

ויותר עניין של שפיות.

We weren't the only kids who grew up this way.

לא היינו הילדים היחידים שגדלו ככה.

To this day, kids are still being called names.

עד עצם היום הזה, ילדים עדיין זוכים לכינויים.

הקלסיים היו, "היי, טיפש," "היי, מפגר."

The classics were "Hey, stupid," "Hey, spaz."

נראה כאילו לכל בי"ס יש ארסנל של כינויים

Seems like every school has an arsenal of names

getting updated every year.

שמתעדכנים מידי שנה.

And if a kid breaks in a school and no one around chooses to hear,

ואם איזה ילד נשבר בביה"ס ואין סביבו מישהו שבוחר לשמוע,

האם הוא בכל זאת משמיע צליל?

do they make a sound?

Are they just background noise from a soundtrack stuck on repeat,

האם הוא רק רעש-רקע מאיזה פסקול תקוע

when people say things like, "Kids can be cruel."

על "חזרה", כשאנשים אומרים דברים כמו, "ילדים יכולים להיות אכזריים."

Every school was a big top circus tent,

כל בי"ס היה אוהל קרקס גדול,

וסדר ההצקות עבר מהאקרובטים ומאלפי האריות,

and the pecking order went from acrobats to lion tamers,

from clowns to carnies, all of these miles ahead of who we were.

ועד הליצנים והבדרנים, שכולם היו קילומטרים לפנינו.

אנו היינו היצורים-- ילדים עם זרועות סרטן וגבירות עם זקן,

We were freaks --

lobster-claw boys and bearded ladies,

oddities juggling depression and loneliness,

החריגים שמלהטטים עם דכאון ובדידות,

playing solitaire, spin the bottle,

משחקים סוליטייר, מסובבים את הבקבוק,

trying to kiss the wounded parts of ourselves and heal,

מנסים לנשק לעצמנו על אברינו הפצועים ולהחלים,

but at night, while the others slept,

אך בלילה, כשכל האחרים ישנו,

we kept walking the tightrope.

המשכנו ללכת על החבל.

זה היה אימון. ונכון, כמה מאיתנו נפלו.

It was practice, and yes, some of us fell.

But I want to tell them that all of this

אך אני רוצה לומר להם שכל זה

is just debris

הם פשוט עיי חורבות שנותרו כשסוף-סוף החלטנו להרוס

left over when we finally decide to smash all the things we thought we used to be,

את כל הדברים שחשבנו שאנחנו,

and if you can't see anything beautiful about yourself,

ואם אתם לא מצליחים לראות בעצמכם שום דבר יפה,

get a better mirror, look a little closer, stare a little longer,

תשיגו מראה טובה יותר, תתקרבו אליה יותר, תביטו יותר זמן,

כי יש בתוככם משהו שגרם לכם להמשיך ולנסות

because there's something inside you that made you keep trying

למרות כל מי שאמר לכם לוותר.

despite everyone who told you to quit.

בניתם שריון סביב ליבכם השבור וחתמתם עליו בעצמכם,

You built a cast around your broken heart

and signed it yourself, "They were wrong."

חתמתם: "הם טעו."

Because maybe you didn't belong to a group or a clique.

כי אולי לא השתייכתם לשום קבוצה או קליקה.

Maybe they decided to pick you last for basketball or everything.

אולי הם החליטו לבחור בכם אחרונים לכדורסל או כל דבר אחר.

Maybe you used to bring bruises and broken teeth to show-and-tell, but never told,

אולי הבאתם פצעים ושיניים שבורות למפגן הפציעות, אבל לא גיליתם,

because how can you hold your ground

כי איך תוכלו להגן על השטח שלכם,

if everyone around you wants to bury you beneath it?

כשכולם רוצים לקבור אתכם מתחתיו?

אתם חייבים להאמין שהם טעו.

You have to believe that they were wrong.

They have to be wrong.

אין ספק שהם טעו.

Why else would we still be here?

אחרת, מדוע אנחנו עדיין כאן?

גדלנו כשאנו לומדים להריע למפסיד

We grew up learning to cheer on the underdog

because we see ourselves in them.

כי ראינו בו את עצמנו.

צמחנו משורש נטוע באמונה

We stem from a root planted in the belief

that we are not what we were called.

שאנו איננו השמות בהם מכנים אותנו.

We are not abandoned cars stalled out and sitting empty on some highway,

אנו איננו מכוניות נטושות שנתקעו אי-שם,

יושבות ריקות על איזה כביש,

and if in some way we are, don't worry.

ואם משום-מה אנו כן כאלה, אל דאגה.

רק הלכנו להשיג קצת דלק.

We only got out to walk and get gas.

אנו החברים הבוגרים של מחזור "הצלחנו",

We are graduating members from the class of We Made It,

not the faded echoes of voices crying out,

ולא הדים נמוגים של קולות שזועקים,

"Names will never hurt me."

"כינויים לא יפגעו בי."

Of course they did.

ברור שהם פגעו.

But our lives will only ever always continue to be a balancing act

אך חיינו ימשיכו תמיד להיות

מופע שיווי-משקל

that has less to do with pain

שהעניין בו הוא פחות הכאב,

and more to do with beauty.

ויותר היופי.

(Applause)

[מחיאות כפיים]