Why you should talk to strangers | Kio Stark

מתרגם: Efrat Asulin מבקר: Zeeva Livshitz

There are things we say

ישנם דברים שאנו אומרים

when we catch the eye of a stranger

בעת הצטלבות עיניים עם זר

or a neighbor walking by.

או שכן שעובר לידנו.

We say, "Hello, how are you?

אנחנו אומרים, "שלום, מה שלומך?"

It's a beautiful day.

איזה יום יפה.

How do you feel?"

איך אתה מרגיש?"

These sound kind of meaningless, right? And, in some ways, they are.

אלה נשמעים קצת חסרימשמעות, נכון? ובמובנים מסוימים, הם כאלה.

They have no semantic meaning.

אין להם שום משמעות סמנטית.

It doesn't matter how you are or what the day is like.

לא משנה איך אתה מרגיש או איך היום נראה.

They have something else.

יש להם משהו אחר.

They have social meaning.

יש להם משמעות חברתית

What we mean when we say those things is:

הכוונה באומרנו את הדברים האלה היא:

I see you there.

אני רואה אותך שם.

I'm obsessed with talking to strangers.

אני אובססיבית לגבי דיבור עם זרים.

I make eye contact, say hello,

אני יוצרת קשר עין, אומרת שלום,

I offer help, I listen.

אני מציעה עזרה, אני מקשיבה.

I get all kinds of stories.

אני מקבלת כל מיני סיפורים

About seven years ago, I started documenting my experiences

לפני שבע שנים בערך, התחלתי לתעד את החוויות שלי

to try to figure out why.

לנסות להבין למה.

What I found was that something really beautiful was going on.

מה שמצאתי היה שמשהו באמת יפה מאוד מתרחש.

This is almost poetic.

זה כמעט פואטי.

These were really profound experiences.

אלו היו חוויות עמוקות באמת

They were unexpected pleasures.

עונג בלתי צפוי.

They were genuine emotional connections.

הם היו קשרים רגשיים אמיתיים.

They were liberating moments.

הם היו רגעים משחררים.

So one day, I was standing on a corner waiting for the light to change,

אז, יום אחד, עמדתי בפינת רחוב מחכה שהרמזור יתחלף.

which, I'm a New Yorker,

אני ניו יורקית,

so that means I was actually standing in the street on the storm drain,

אז זה אומר שעמדתי בעצם ברחוב על חריצי תעלת הניקוז

as if that could get me across faster.

כאילו שזה יכול היה להעביר אותי מהר יותר.

And there's an old man standing next to me.

ואיש זקן עומד לידי.

So he's wearing, like, a long overcoat and sort of an old-man hat,

הוא לבש, מעין מעיל ארוך וסוג כובע של איש זקן

and he looked like somebody from a movie.

הוא נראה כמו מישהו מסרט.

And he says to me,

והוא אומר לי,

"Don't stand there. You might disappear."

"אל תעמדי שם. את עלולה להיעלם."

So this is absurd, right?

אז זה אבסורדי, נכון?

But I did what he said. I stepped back onto the sidewalk.

אבל עשיתי מה שהוא אמר. צעדתי אחורה אל המדרכה.

And he smiled, and he said,

והוא חייך ואמר,

"Good. You never know.

"מצוין, לעולם אי אפשר לדעת.

I might have turned around,

הייתי עלול להסתובב,

and zoop, you're gone."

וזזזווופ, היית נעלמת."

This was weird,

זה היה מוזר,

and also really wonderful.

וגם נפלא באמת.

He was so warm, and he was so happy that he'd saved me.

הוא היה כה חם, וכה מאושר שהוא הציל אותי

We had this little bond.

היה בינינו חיבור קטן.

For a minute, I felt like my existence as a person

לדקה, הרגשתי כאילו מישהו הבחין בקיומי כאדם

had been noticed,

מישהו הבחין בי

and I was worth saving.

והייתי שווה שיצילו אותי.

The really sad thing is,

הדבר העצוב באמת הוא,

in many parts of the world,

בהרבה מקומות בעולם,

we're raised to believe that strangers are dangerous by default,

גודלנו להאמין שזרים מסוכנים כברירת מחדל,

that we can't trust them, that they might hurt us.

שאנחנו לא יכולים לבטוח בהם, שהם עלולים לפגוע בנו.

But most strangers aren't dangerous.

אבל רוב הזרים לא מסוכנים.

We're uneasy around them because we have no context.

איננו מרגישים בנוח לידם כי אין בינינו קשר.

We don't know what their intentions are.

איננו יודעים מה הכוונות שלהם.

So instead of using our perceptions and making choices,

אז במקום להשתמש בתפיסות שלנו ולעשות בחירות,

we rely on this category of "stranger."

אנחנו נשענים על קטגוריית ה"זר"

I have a four-year-old.

יש לי ילדה בת 4.

When I say hello to people on the street,

כשאני מברכת לשלום אנשים ברחוב,

she asks me why.

היא שואלת אותי מדוע.

She says, "Do we know them?"

היא שואלת, "אנחנו מכירות אותם ?"

I say, "No, they're our neighbor."

אני אומרת, "לא, הם השכנים שלנו."

"Are they our friend?"

"הם חברים שלנו?"

"No, it's just good to be friendly."

"לא, פשוט טוב להיות ידידותיים"

I think twice every time I say that to her,

אני חושבת פעמיים בכל פעם שאני אומרת לה את זה,

because I mean it, but as a woman, particularly,

בגלל שאני מתכוונת לזה, אבל כאישה, במיוחד,

I know that not every stranger on the street has the best intentions.

אני יודעת שלא לכל זר ברחוב יש את הכוונות הטהורות ביותר.

It is good to be friendly, and it's good to learn when not to be,

טוב להיות ידידותי, וגם טוב ללמוד מתי לא להיות,

but none of that means we have to be afraid.

אבל שום דבר מזה לא אומר שאנחנו צריכות לפחד

There are two huge benefits

יש שני יתרונות בולטים

to using our senses instead of our fears.

לשימוש בחושים שלנו במקום בפחדים.

The first one is that it liberates us.

הראשון, זה משחרר אותנו.

When you think about it,

כשחושבים על זה,

using perception instead of categories

להשתמש בתפיסות במקום בקטגוריות

is much easier said than done.

קל יותר להגיד מאשר לעשות.

Categories are something our brains use.

קטגוריות זה משהו שהמוח שלנו משתמש.

When it comes to people,

כשזה מגיע לאנשים,

it's sort of a shortcut for learning about them.

זה סוג של קיצור דרך ללמוד עליהם

We see male, female, young, old,

אנחנו רואים זכר, נקבה, צעיר, זקן,

black, brown, white, stranger, friend,

שחור, חום, לבן, זר, מכר,

and we use the information in that box.

ואנחנו משתמשים באינפורמציה במסגרת הזאת

It's quick, it's easy

זה מהיר, זה קל

and it's a road to bias.

וזו דרך למשוא פנים.

And it means we're not thinking about people as individuals.

וזה אומר שאנחנו לא חושבים על אנשים כעל יחידים.

I know an American researcher who travels frequently

אני מכירה חוקרת אמריקנית, שמטיילת לעיתים קרובות

in Central Asia and Africa, alone.

במרכז אסיה ואפריקה, לבד.

She's entering into towns and cities

היא נכנסת לעיירות וערים

as a complete stranger.

כזרה גמורה.

She has no bonds, no connections.

אין לה חיבורים, אין קשרים,

She's a foreigner.

היא זרה.

Her survival strategy is this:

אסטרטגיית ההישרדות שלה היא כזאת:

get one stranger to see you as a real, individual person.

תגרמי לזר אחד לראות אותך כאדם ממשי, יחיד.

If you can do that, it'll help other people see you that way, too.

אם תוכלי לעשות את זה, זה יעזור גם לאחרים לראות אותך כך.

The second benefit of using our senses has to do with intimacy.

היתרון השני לשימוש בחושים שלנו קשור לאינטימיות.

I know it sounds a little counterintuitive,

אני יודעת שזה נשמע קצת מנוגד לאינטואיציה,

intimacy and strangers,

אינטימיות וזרים,

but these quick interactions can lead to a feeling

אבל האינטראקציות המהירות האלה יכולות להוביל להרגשה

that sociologists call "fleeting intimacy."

שסוציאלוגים קוראים לה "אינטימיות חולפת".

So, it's a brief experience that has emotional resonance and meaning.

אז, זאת חויוה קצרה שמערבת מצלול ומשמעות רגשית.

It's the good feeling I got

זו ההרגשה הטובה שאני מקבלת

from being saved from the death trap of the storm drain by the old man,

מכך שהציל אותי איש זקן ממלכודת מוות של חריצי תעלת ניקוז

or how I feel like part of a community

או איך שאני מרגישה כמו חלק מקהילה

when I talk to somebody on my train on the way to work.

כשאני מדברת עם מישהו ברכבת בדרך לעבודה.

Sometimes it goes further.

לפעמים זה מרחיק לכת עוד יותר.

Researchers have found that people often feel more comfortable

חוקרים מצאו שאנשים מרגישים לעיתים קרובות נוח יותר

being honest and open about their inner selves with strangers

להיפתח ולהיות כנים מול זרים באשר לאני הפנימי שלהם

than they do with their friends and their families --

מאשר עם החברים והמשפחות שלהם --

that they often feel more understood by strangers.

שהם לעתים קרובות מרגישים שזרים מבינים אותם טוב יותר.

This gets reported in the media with great lament.

זה מדווח בתקשורת בקול קינה גדולה.

"Strangers communicate better than spouses!"

"זרים מתקשרים טוב יותר מאשר בני זוג!"

It's a good headline, right?

זו כותרת טובה, נכון?

I think it entirely misses the point.

אני חושבת שזה לגמרי מחטיא את הנקודה.

The important thing about these studies

הדבר החשוב במחקרים הללו

is just how significant these interactions can be;

זה רק עד כמה משמעותיות האינטראקציות האלה יכולות להיות;

how this special form of closeness

איך צורת הקירבה המיוחדת הזו

gives us something we need as much as we need our friends

נותנת לנו משהו שאנחנו זקוקים לו כפי שאנחנו זקוקים לחברים שלנו

and our families.

ולמשפחות שלנו.

So how is it possible that we communicate so well with strangers?

אז איך ייתכן שאנחנו מתקשרים כל כך טוב עם זרים ?

There are two reasons.

יש לכך שתי סיבות.

The first one is that it's a quick interaction.

הראשונה היא שזו אינטראקציה קצרה.

It has no consequences.

אין לה שום השלכות,

It's easy to be honest with someone you're never going to see again, right?

קל להיות כנה עם מישהו שאתה לא הולך לראות שוב, נכון?

That makes sense.

הדבר הגיוני.

The second reason is where it gets more interesting.

הסיבה השניה והיותר מעניינת.

We have a bias when it comes to people we're close to.

יש לנו דעה קדומה כשזה נוגע לאנשים שאנו קרובים אליהם.

We expect them to understand us.

אנחנו מצפים שהם יבינו אותנו.

We assume they do,

אנחנו מניחים שזה כך.

and we expect them to read our minds.

ואנחנו מצפים מהם לקרוא את מחשבותינו.

So imagine you're at a party,

אז דמיינו שאתם במסיבה,

and you can't believe that your friend or your spouse

ואתם לא יכולים להאמין שחבר שלכם או בן הזוג שלכם

isn't picking up on it that you want to leave early.

לא קולט את זה שאתם רוצים לעזוב מוקדם.

And you're thinking,

ואתם חושבים,

"I gave you the look."

" נתתי לך את המבט ! "

With a stranger, we have to start from scratch.

עם זר, אנחנו צריכים להתחיל מאפס.

We tell the whole story,

אנחנו מספרים את כל הסיפור,

we explain who the people are, how we feel about them;

אנחנו מסבירים מי האנשים, איך אנחנו מרגישים לגביהם

we spell out all the inside jokes.

אנחנו מבהירים להם את כל הבדיחות הפנימיות.

And guess what?

ונחשו מה?

Sometimes they do understand us a little better.

לפעמים הם באמת מבינים אותנו קצת יותר טוב.

OK.

אוקיי.

So now that we know that talking to strangers matters,

ועכשיו כשאנחנו יודעים שלדבר עם זרים זה משמעותי,

how does it work?

איך זה עובד?

There are unwritten rules we tend to follow.

יש חוקים לא כתובים שאנו נוטים לפעול על פיהם.

The rules are very different depending on what country you're in,

החוקים מאוד שונים בהתאם לארץ בה אתם נמצאים,

what culture you're in.

לתרבות שאליה אתם משתייכים.

In most parts of the US,

ברוב חלקי ארצות הברית,

the baseline expectation in public

הקו המנחה בפרהסיה

is that we maintain a balance between civility and privacy.

הוא לשמור על איזון בין ציבורי לפרטי.

This is known as civil inattention.

הדבר נקרא גם חוסר תשומת לב מחמת הנימוס.

So, imagine two people are walking towards each other on the street.

אז, דמיינו שני אנשים הולכים אחד לקראת השני .

They'll glance at each other from a distance.

הם יעיפו מבט חטוף אחד על השני מרחוק

That's the civility, the acknowledgment.

זוהי האדיבות, ההכרה.

And then as they get closer, they'll look away,

ואז ככל שהם מתקרבים, הם יסתכלו לצדדים,

to give each other some space.

כדי לתת מרחב אחד לשני.

In other cultures,

בתרבויות אחרות,

people go to extraordinary lengths not to interact at all.

אנשים עושים מאמצים יוצאי דופן לא ליצור קשר בכלל.

People from Denmark tell me

אנשים מדנמרק מספרים לי

that many Danes are so averse to talking to strangers,

שדנים רבים, כל כך מסתייגים משיח עם זרים,

that they would rather miss their stop on the bus

שהם מעדיפים לפספס את התחנה שלהם

than say "excuse me" to someone that they need to get around.

מאשר להגיד למישהו "סלח לי" כשהם צריכים לעבור.

Instead, there's this elaborate shuffling of bags

במקום, יש את המאמץ של לדחוף את התיקים

and using your body to say that you need to get past,

ולהשתמש בגוף שלך כדי לומר שאתה צריך לעבור

instead of using two words.

במקום להשתמש בשתי מילים.

In Egypt, I'm told,

במצרים, סופר לי,

it's rude to ignore a stranger,

שזו חוצפה להתעלם מזר,

and there's a remarkable culture of hospitality.

ויש תרבות אירוח יוצאת דופן.

Strangers might ask each other for a sip of water.

זרים עלולים לבקש לגימת מים אחד מהשני.

Or, if you ask someone for directions,

או, אם תבקש ממישהו לכוון אותך,

they're very likely to invite you home for coffee.

סביר להניח שתוזמן לביתו לקפה.

We see these unwritten rules most clearly when they're broken,

אנחנו רואים את הכללים הלא כתובים יותר בבירור כשהם מופרים,

or when you're in a new place

או כשאתה במקום חדש

and you're trying to figure out what the right thing to do is.

ואתה מנסה להבין מה הדבר הנכון לעשות.

Sometimes breaking the rules a little bit is where the action is.

לפעמים תוך כדי שבירת הכללים מעט, קורית ההתרחשות

In case it's not clear, I really want you to do this. OK?

במידה וזה לא ברור, אני באמת רוצה שתעשו את זה. טוב?

So here's how it's going to go.

אז ככה זה הולך לקרות.

Find somebody who is making eye contact.

תמצאו מישהו שעושה קשר עין.

That's a good signal.

זה סימן טוב

The first thing is a simple smile.

הדבר הראשון הוא חיוך פשוט

If you're passing somebody on the street or in the hallway here, smile.

אם עברתם מישהו ברחוב, או במסדרון כאן, חייכו.

See what happens.

תראו מה קורה.

Another is triangulation.

דבר נוסף הוא מישלוש.

There's you, there's a stranger,

הנה אתם, הנה הזר,

there's some third thing that you both might see and comment on,

יש דבר שלישי ששניכם עשויים לראות ולהעיר עליו,

like a piece of public art

כמו פיסת אמנות ציבורית

or somebody preaching in the street

או מישהו שמטיף ברחוב

or somebody wearing funny clothes.

או מישהו שלובש בגדים מצחיקים.

Give it a try.

נסו את זה.

Make a comment about that third thing, and see if starts a conversation.

העירו על הדבר השלישי, ותראו אם זה מתחיל שיחה.

Another is what I call noticing.

דבר נוסף הוא מה שאני קוראת לו הבחנה.

This is usually giving a compliment.

זה בד"כ לתת מחמאה.

I'm a big fan of noticing people's shoes.

אני אוהדת גדולה ב"להבחין בנעליים של אנשים".

I'm actually not wearing fabulous shoes right now,

אני לא ממש נועלת נעליים מדהימות עכשיו,

but shoes are fabulous in general.

אבל נעליים זה נהדר באופן כללי.

And they're pretty neutral as far as giving compliments goes.

וזה די ניטרלי בתחום המחמאות.

People always want to tell you things about their awesome shoes.

אנשים תמיד רוצים לספר על הנעליים המדהימות שלהם.

You may have already experienced the dogs and babies principle.

אולי כבר חוויתם את עקרון הכלבים והתינוקות.

It can be awkward to talk to someone on the street;

זה יכול להיות מוזר לדבר עם מישהו ברחוב;

you don't know how they're going to respond.

אי אפשר לדעת איך הם יגיבו.

But you can always talk to their dog or their baby.

אבל אתם תמיד יכולים לדבר עם הכלב או התינוק שלהם

The dog or the baby

הכלב או התינוק

is a social conduit to the person,

הוא צינור חברתי לאדם,

and you can tell by how they respond

ואפשר להסיק מהאופן בו הם יגיבו

whether they're open to talking more.

אם הם פתוחים להמשיך לדבר.

The last one I want to challenge you to

הדבר האחרון שאני רוצה לאתגר אתכם בו

is disclosure.

הוא גילוי לב.

This is a very vulnerable thing to do,

זה דבר מאוד פגיע לעשות,

and it can be very rewarding.

והוא יכול להיות מאוד מתגמל.

So next time you're talking to a stranger

אז בפעם הבאה שאתם מדברים עם זר

and you feel comfortable,

ומרגישים בנוח,

tell them something true about yourself,

ספרו להם משהו אמיתי על עצמכם

something really personal.

משהו ממש אישי.

You might have that experience I talked about of feeling understood.

יתכן ותזכו לחוויה שדיברתי עליה להרגיש מובנים.

Sometimes in conversation, it comes up,

לפעמים בשיחה, זה עולה,

people ask me, "What does your dad do?" or, "Where does he live?"

אנשים שואלים אותי, "מה אבא שלך עושה?" או, "איפה הוא גר?"

And sometimes I tell them the whole truth,

ולפעמים אני מספרת להם את כל האמת,

which is that he died when I was a kid.

שהוא מת כשהייתי ילדה.

Always in those moments,

תמיד ברגעים האלו,

they share their own experiences of loss.

הם משתפים את חוויות האובדן שלהם.

We tend to meet disclosure with disclosure,

אנחנו נוטים לפגוש גילוי לב תוך מתן גילוי לב,

even with strangers.

אפילו עם זרים.

So, here it is.

אז, הנה זה,

When you talk to strangers, you're making beautiful interruptions

כשאתם מדברים עם זרים, אתם מכניסים הפסקות יפות

into the expected narrative of your daily life

לתוך הנרטיב הצפוי של חיי היום-יום שלכם

and theirs.

ושלהם.

You're making unexpected connections.

אתם יוצרים קשרים לא צפויים.

If you don't talk to strangers, you're missing out on all of that.

אם לא תדברו עם זרים, תחמיצו את כל זה.

We spend a lot of time

אנו משקיעים הרבה זמן

teaching our children about strangers.

כשאנו מלמדים את הילדים שלנו על זרים.

What would happen if we spent more time teaching ourselves?

מה היה קורה אם היינו משקיעים יותר זמן כדי ללמד את עצמנו ?

We could reject all the ideas that make us so suspicious of each other.

הינו יכולים לזנוח את כל הרעיונות שגורמים לנו לחשוד אחד בשני.

We could make a space for change.

היינו יכולים לפנות מקום לשינוי.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)