The family I lost in North Korea. And the family I gained | Joseph Kim

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I was born and raised in North Korea.

נולדתי וגדלתי בצפון קוריאה.

Although my family constantly struggled against poverty,

למרות שמשפחתי נאבקה בעוני,

I was always loved and cared for first,

תמיד אהבו אותי ודאגו לי

because I was the only son

כי הייתי בן יחיד

and the youngest of two in the family.

והצעיר מבין שני הילדים במשפחה.

But then the great famine began in 1994.

אבל אז החל הרעב ההמוני ב-1994.

I was four years old.

הייתי בן 4.

My sister and I would go searching for firewood

אחותי ואני הלכנו לקושש עצים להסקה

starting at 5 in the morning

התחלנו בשעה 5 בבוקר

and come back after midnight.

וחזרנו לאחר חצות.

I would wander the streets searching for food,

הייתי משוטט ברחובות בחיפוש אחר מזון,

and I remember seeing a small child

ואני זוכר שראיתי ילד קטן

tied to a mother's back eating chips,

קשור לגבה של אמו ואוכל חטיפים,

and wanting to steal them from him.

ורציתי לגנוב אותם ממנו.

Hunger is humiliation. Hunger is hopelessness.

הרעב הוא השפלה. הרעב הוא ייאוש.

For a hungry child, politics and freedom

עבור ילד רעב, פוליטיקה, וחופש

are not even thought of.

אינם אפילו נחשבים.

On my ninth birthday, my parents

ביום הולדתי התשיעי , הורי

couldn't give me any food to eat.

לא יכלו לתת לי כל מזון כדי לאכול.

But even as a child, I could feel the heaviness

אך גם כילד, יכולתי להרגיש את המועקה

in their hearts.

שבליבם.

Over a million North Koreans died of starvation in that time,

מעל מיליון צפון קוריאנים מתו מרעב בזמן ההוא,

and in 2003, when I was 13 years old,

וב -2003, כאשר הייתי בן 13,

my father became one of them.

אבא שלי הפך לאחד מהם.

I saw my father wither away and die.

ראיתי את אבא שלי קומל ומת.

In the same year, my mother disappeared one day,

באותה שנה, אמי נעלמה יום אחד,

and then my sister told me

ואז אחותי אמרה לי

that she was going to China to earn money,

שהיא נוסעת לסין כדי להרוויח כסף,

but that she would return with money and food soon.

אבל שהיא תשוב עם כסף ואוכל בקרוב.

Since we had never been separated,

מכיוון שאנחנו אף פעם לא נפרדנו,

and I thought we would be together forever,

וחשבתי שנהיה יחד לנצח,

I didn't even give her a hug when she left.

אני אפילו לא נתתי לה חיבוק כאשר היא עזבה.

It was the biggest mistake I have ever made in my life.

זו היתה הטעות הגדולה ביותר שאי פעם עשיתי בחיי.

But again, I didn't know

אבל שוב, לא ידעתי

it was going to be a long goodbye.

שזה הולך להיות שלום לזמן רב.

I have not seen my mom or my sister since then.

לא ראיתי את אמא שלי או את אחותי מאז.

Suddenly, I became an orphan and homeless.

פתאום הפכתי ליתום וחסר בית.

My daily life became very hard,

חיי היומיום שלי נעשו קשים מאוד,

but very simple.

אבל פשוטים מאוד.

My goal was to find a dusty piece of bread in the trash.

המטרה שלי היתה למצוא פיסת לחם מאובקת בפח.

But that is no way to survive.

אבל זו אינה דרך לשרוד.

I started to realize, begging would not be the solution.

התחלתי להבין, שתחנונים לא יהיו הפתרון.

So I started to steal from food carts in illegal markets.

לכן התחלתי לגנוב מזון מעגלות בשווקים לא חוקיים.

Sometimes, I found small jobs

לפעמים, מצאתי עבודות קטנות

in exchange for food.

בתמורה למזון.

Once, I even spent two months in the winter

פעם אחת, אפילו ביליתי חודשיים בחורף

working in a coal mine,

כעובד במכרה פחם,

33 meters underground without any protection

33 מטר מתחת לאדמה ללא כל הגנה

for up to 16 hours a day.

עד 16 שעות ביום.

I was not uncommon.

לא הייתי משהו נדיר.

Many other orphans survived this way, or worse.

יתומים רבים אחרים שרדו בדרך זו, או גרוע מכך.

When I could not fall asleep from bitter cold

כשלא יכולתי להירדם מחמת הקור

or hunger pains,

או כאבי הרעב,

I hoped that, the next morning,

קיוויתי שלמחרת בבוקר,

my sister would come back to wake me up

אחותי תשוב כדי להעיר אותי

with my favorite food.

עם המאכל האהוב עלי.

That hope kept me alive.

תקווה זו שמרה אותי בחיים.

I don't mean big, grand hope.

אני לא מתכוון לתקווה גדולה, מאוד גדולה.

I mean the kind of hope that made me believe

אני מתכוון לסוג של תקווה שגרמה לי להאמין

that the next trash can had bread,

שבפח האשפה הבא יהיה לחם,

even though it usually didn't.

אף-על-פי שבדרך כלל לא היה cu.

But if I didn't believe it, I wouldn't even try,

אבל אם לא הייתי מאמין, לא הייתי אפילו מנסה,

and then I would die.

ולאחר מכן הייתי מת.

Hope kept me alive.

תקווה שמרה אותי בחיים.

Every day, I told myself,

כל יום, אמרתי לעצמי,

no matter how hard things got,

לא משנה כמה הדברים נעשים קשים,

still I must live.

עדיין אני חייב לחיות.

After three years of waiting for my sister's return,

לאחר שלוש שנים של המתנה לאחותי שתחזור,

I decided to go to China to look for her myself.

החלטתי לנסוע לסין כדי לחפש אותה בעצמי.

I realized

הבנתי

I couldn't survive much longer this way.

שלא אצליח לשרוד עוד זמן רב בדרך זו.

I knew the journey would be risky,

ידעתי שהמסע יהיה מסוכן,

but I would be risking my life either way.

אבל הייתי מסכן את החיים שלי בכל מקרה.

I could die of starvation like my father in North Korea,

יכולתי למות מרעב כמו אבא שלי בצפון קוריאה,

or at least I could try for a better life

או לפחות יכולתי לנסות לחיות חיים טובים יותר

by escaping to China.

על ידי כך שאברח לסין.

I had learned that many people tried to cross

למדתי שאנשים רבים ניסו לחצות

the border to China in the nighttime to avoid being seen.

את הגבול לסין במהלך הלילה כדי לא להתגלות.

North Korean border guards often shoot and kill people

אנשי משמר הגבול של צפון קוריאה לעיתים קרובות יורים והורגים אנשים

trying to cross the border without permission.

שמנסים לחצות את הגבול ללא אישור.

Chinese soldiers will catch

חיילים סיניים יתפסו

and send back North Koreans,

וישלחו חזרה את הצפון קוריאנים,

where they face severe punishment.

שם הם יעמדו בפני ענישה חמורה.

I decided to cross during the day,

החלטתי לעבור במהלך היום,

first because I was still a kid and scared of the dark,

ראשית כי הייתי עדיין ילד, ופחדתי מהחושך,

second because I knew I was already taking a risk,

שנית כי ידעתי שאני כבר לוקח סיכון,

and since not many people tried to cross during the day,

ומאחר ולא הרבה אנשים ניסו לחצות במהלך היום,

I thought I might be able to cross

חשבתי שאולי אוכל לעבור

without being seen by anyone.

מבלי להיראות על ידי מישהו.

I made it to China on February 15, 2006.

הגעתי לסין ב- 15 בפברואר 2006.

I was 16 years old.

הייתי בן 16.

I thought things in China would be easier,

חשבתי שדברים בסין יהיו קלים יותר,

since there was more food.

משום שהיה יותר אוכל .

I thought more people would help me.

חשבתי שיותר אנשים יעזרו לי.

But it was harder than living in North Korea,

אבל זה היה קשה יותר מאשר לחיות בצפון קוריאה,

because I was not free.

כי לא הייתי חופשי.

I was always worried about being caught

תמיד חששתי להיתפס

and sent back.

ולהישלח בחזרה.

By a miracle, some months later,

בנס, כעבור כמה חודשים

I met someone who was running

פגשתי מישהו שניהל

an underground shelter for North Koreans,

מקלט מחתרתי עבור צפון קוריאנים,

and was allowed to live there

והורשיתי לגור שם

and eat regular meals for the first time in many years.

ולאכול ארוחות סדירות בפעם הראשונה מזה שנים רבות.

Later that year, an activist helped me escape China

מאוחר יותר באותה השנה, פעיל עזר לי להימלט מסין

and go to the United States as a refugee.

ולהגיע לארצות הברית כפליט.

I went to America without knowing a word of English,

נסעתי לאמריקה בלי לדעת מילה באנגלית,

yet my social worker told me that I had to go to high school.

עדיין העובד הסוציאלי שלי אמר שעלי ללכת לתיכון.

Even in North Korea, I was an F student.

אפילו בצפון קוריאה, הייתי סטודנט כושל.

(Laughter)

(צחוק)

And I barely finished elementary school.

בקושי סיימתי בי"ס יסודי.

And I remember I fought in school more than once a day.

אני זוכר שנלחמתי בבית הספר יותר מפעם אחת ביום.

Textbooks and the library were not my playground.

ספרי הלימוד והספרייה לא היו מגרש המשחקים שלי.

My father tried very hard to motivate me into studying,

אבא שלי ניסה קשה מאוד להניע אותי ללמוד,

but it didn't work.

אבל זה לא עבד.

At one point, my father gave up on me.

בשלב מסוים, אבא שלי ויתר עלי.

He said, "You're not my son anymore."

הוא אמר, "אתה לא הבן שלי יותר".

I was only 11 or 12, but it hurt me deeply.

הייתי רק בן 11 או 12, אבל זה כאב לי מאד.

But nevertheless, my level of motivation

אבל אף-על-פי-כן, רמת המוטיבציה שלי

still didn't change before he died.

עדיין לא השתנתה לפני שהוא מת.

So in America, it was kind of ridiculous

אז באמריקה, זה היה סוג של מגוחך

that they said I should go to high school.

שאמרו לי שאני צריך ללכת לתיכון.

I didn't even go to middle school.

אפילו לא הלכתי לחטיבת הביניים.

I decided to go, just because they told me to,

החלטתי ללכת, רק משום שאמרו לי

without trying much.

מבלי להתאמץ מאד.

But one day, I came home and my foster mother

אבל יום אחד, חזרתי הביתה ואם האומנה שלי

had made chicken wings for dinner.

הכינה כנפי עוף לארוחת ערב.

And during dinner, I wanted to have one more wing,

ובמהלך ארוחת הערב,רציתי לקבל עוד כנף,

but I realized there were not enough for everyone,

אבל הבנתי שלא היו מספיק לכולם,

so I decided against it.

אז החלטתי נגד זה.

When I looked down at my plate,

כשהסתכלתי בצלחת שלי,

I saw the last chicken wing, that my foster father had given me his.

ראיתי את כנף העוף האחרון, שאב האומנה שלי נתן לי שלו.

I was so happy.

הייתי כל כך מאושר.

I looked at him sitting next to me.

הבטתי בו יושב לידי.

He just looked back at me very warmly,

הוא רק הסתכל עליי חזרה מאוד בחום,

but said no words.

אבל לא אמר כלום.

Suddenly I remembered my biological father.

פתאום נזכרתי באבי הביולוגי.

My foster father's small act of love

מעשה האהבה הקטן של אב האומנה שלי

reminded me of my father,

הזכיר לי את אבא שלי,

who would love to share his food with me

שהיה שמח לשתף את האוכל שלו איתי

when he was hungry, even if he was starving.

כאשר הוא היה רעב, גם אם הוא היה רעב עד מוות.

I felt so suffocated that I had so much food in America,

הרגשתי כל כך חנוק מזה שהיה לי כל כך הרבה אוכל באמריקה,

yet my father died of starvation.

בעוד אבא שלי מת מרעב.

My only wish that night was to cook a meal for him,

המשאלה היחידה שלי באותו הלילה היה לבשל ארוחה בשבילו,

and that night I also thought of what else I could do

ובאותו לילה חשבתי גם מה עוד יכולתי לעשות

to honor him.

כדי לכבדו.

And my answer was to promise to myself

והתשובה שלי היתה להבטיח לעצמי

that I would study hard and get the best education

שאלמד קשה ואקבל את החינוך הטוב ביותר

in America to honor his sacrifice.

באמריקה שיכבד את הקורבן שלו.

I took school seriously,

לקחתי את בית הספר ברצינות,

and for the first time ever in my life,

ובפעם הראשונה בחיי,

I received an academic award for excellence,

קיבלתי פרס אקדמי למצוינות,

and made dean's list from the first semester in high school.

והייתי ברשימת הדיקן החל מהסמסטר הראשון בבית הספר התיכון.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That chicken wing changed my life.

כנף העוף ההיא שינתה את חיי.

(Laughter)

(צחוק)

Hope is personal. Hope is something

תקווה היא אישית. תקווה היא משהו

that no one can give to you.

שאף אחד לא יכול לתת לך.

You have to choose to believe in hope.

אתה צריך לבחור להאמין בתקווה.

You have to make it yourself.

אתה צריך לעשות את זה בעצמך.

In North Korea, I made it myself.

בצפון קוריאה, עשיתי זאת בעצמי.

Hope brought me to America.

תקווה הביאה אותי לאמריקה.

But in America, I didn't know what to do,

אבל באמריקה, לא ידעתי מה לעשות,

because I had this overwhelming freedom.

כי היה לי החופש המהמם הזה.

My foster father at that dinner gave me a direction,

אב האומנה שלי בארוחת הערב ההיא נתן לי כיוון,

and he motivated me and gave me a purpose

והניע אותי ונתן לי מטרה

to live in America.

לחיות באמריקה.

I did not come here by myself.

לא באתי לכאן לבד.

I had hope, but hope by itself is not enough.

היתה לי תקווה, אבל התקווה עצמה אינה מספיקה.

Many people helped me along the way to get here.

הרבה אנשים עזרו לי לאורך הדרך להגיע לכאן.

North Koreans are fighting hard to survive.

צפון קוריאנים נלחמים קשה על מנת לשרוד.

They have to force themselves to survive,

עליהם לכפות על עצמם לשרוד,

have hope to survive,

להתמלא בתקווה לשרוד,

but they cannot make it without help.

אבל הם לא יכולים לעשות את זה בלי עזרה.

This is my message to you.

זה המסר שלי אליכם.

Have hope for yourself,

התמלאו תקווה עבור עצמכם,

but also help each other.

אבל גם עיזרו זה לזה.

Life can be hard for everyone, wherever you live.

החיים יכולים להיות קשה לכולם, בכל מקום שבו אתם גרים.

My foster father didn't intend to change my life.

אב האומנה שלי לא התכוון לשנות את החיי.

In the same way, you may also change someone's life

באותו אופן, אתם יכולים גם לשנות את החיים של מישהו

with even the smallest act of love.

בעזרת מחוות האהבה הקטנה ביותר .

A piece of bread can satisfy your hunger,

חתיכת לחם יכולה להשביע את רעבונך,

and having the hope will bring you bread

ותקווה תביא לך לחם

to keep you alive.

כדי להשאיר אותך בחיים.

But I confidently believe that

אבל אני מאמין בביטחה

your act of love and caring

שפעולה של אהבה ואכפתיות

can also save another Joseph's life

יכולה גם לשמור את חייו של עוד ג'וזף

and change thousands of other Josephs

ולשנות אלפי ג'וזפים אחרים

who are still having hope to survive.

שעדיין מקווים לשרוד.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Adrian Hong: Joseph, thank you for sharing

אדריאן הונג: ג'וזף, תודה לך על ששיתפת

that very personal and special story with us.

אותנו בסיפור המאוד אישי ומיוחד שלך.

I know you haven't seen your sister for, you said,

אני יודע שלא ראית את אחותך, אמרת,

it was almost exactly a decade,

שזה היה כמעט עשור בדיוק,

and in the off chance that she may be able to see this,

ועם הסיכוי הקלוש שהיא עשויה להיות מסוגלת לראות את זה,

we wanted to give you an opportunity

רצינו לתת לך הזדמנות

to send her a message.

לשלוח לה הודעה.

Joseph Kim: In Korean?

ג'וזף קים: בקוריאנית?

AH: You can do English, then Korean as well.

א.ה: אתה יכול לעשות זאת באנגלית ולאחר מכן גם בקוריאנית.

(Laughter)

(צחוק)

JK: Okay, I'm not going to make it any longer in Korean

ג'.ק: בסדר, אני לא הולך לעשות את זאת יותר בקוריאנית

because I don't think I can make it

כי אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה

without tearing up.

מבלי להזיל דמעות.

Nuna, it has been already 10 years

נונה, עברו כבר 10 שנים

that I haven’t seen you.

שלא ראיתי אותך.

I just wanted to say

רק רציתי לומר

that I miss you, and I love you,

שאני מתגעגע אליך, ואני אוהב אותך,

and please come back to me and stay alive.

ובבקשה שובי אלי והישארי בחיים.

And I -- oh, gosh.

ואני - הו, אלוהים.

I still haven't given up my hope to see you.

עדיין לא איבדתי את התקווה לראות אותך.

I will live my life happily

אני אחיה את חיי באושר

and study hard

ואלמד קשה

until I see you,

עד שאראה אותך,

and I promise I will not cry again.

אני מבטיח שאני לא אבכה שוב.

(Laughter)

(צחוק)

Yes, I'm just looking forward to seeing you,

כן, אני רק מצפה לראותך,

and if you can't find me,

ואם את לא יכולה למצוא אותי,

I will also look for you,

אני גם אחפש אותך,

and I hope to see you one day.

ומקווה לראות אותך יום אחד.

And can I also make a small message to my mom?

ואני גם יכול למסור הודעה קטנה לאמא שלי?

AH: Sure, please.

אה: בטח, בבקשה.

JK: I haven't spent much time with you,

ג'.ק: לא ביליתי איתך הרבה זמן ,

but I know that you still love me,

אבל אני יודע שאת עדיין אוהבת אותי,

and you probably still pray for me

ואת כנראה עדיין מתפללת בשבילי

and think about me.

וחושבת עלי.

I just wanted to say thank you

רק רציתי לומר תודה

for letting me be in this world.

שאפשרת לי להיות בעולם הזה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)