Tracy Chevalier: Finding the story inside the painting

Translator: Thu-Huong Ha Reviewer: Youna Jung

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I'm going to tell you about an affliction I suffer from.

אספר לכם על בעיה שאני סובלת ממנה,

And I have a funny feeling that quite a few of you

ויש לי תחושה מוזרה שגם רבים מכם

suffer from it as well.

סובלים ממנה.

When I'm walking around an art gallery,

כשאני מסתובבת בגלריות--

rooms and rooms full of paintings,

המון חדרים מלאים בציורים,

after about 15 or 20 minutes,

אחרי כ-15-20 דקות,

I realize I'm not thinking about the paintings.

אני קולטת שאני כבר לא חושבת על הציורים.

I'm not connecting to them.

אני כבר לא מתחברת אליהם.

Instead, I'm thinking about that cup of coffee

אני חושבת על כוס הקפה

I desperately need to wake me up.

שאני נורא זקוקה לה כדי להתעורר.

I'm suffering from gallery fatigue.

אני סובלת מ"תשישות גלריות".

How many of you out there suffer from --

כמה מכם סובלים גם מ--

yes. Ha ha, ha ha!

כן! חה-חה!

Now, sometimes you might last longer

לפעמים תחזיקו מעמד

than 20 minutes, or even shorter,

יותר מ-20 דקות, ואולי פחות,

but I think we all suffer from it. And do you have

אבל נראה לי שכולנו סובלים מזה.

the accompanying guilt?

האם אתם חשים גם את האשמה המתלווה לכך?

For me, I look at the paintings on the wall

אני, בכל אופן, מביטה בציורים שעל הקיר

and I think, somebody has decided to put them there,

וחושבת: מישהו החליט לתלות אותם שם,

thinks they're good enough to be on that wall,

במחשבה שהם מספיק טובים כדי להיות תלויים על הקיר,

but I don't always see it.

אך לא תמיד אני רואה את זה.

In fact, most of the time I don't see it.

בעצם, אני לא רואה את זה רוב הזמן.

And I leave feeling actually unhappy.

ואני יוצאת ממש עצובה.

I feel guilty and unhappy with myself,

אני מרגישה אשמה ולא שלמה עם עצמי,

rather than thinking there's something wrong with the painting,

במקום לחשוב שמשהו לא בסדר בציור עצמו,

I think there's something wrong with me.

אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלי.

And that's not a good experience, to leave a gallery like that.

ולצאת ככה מגלריה, זאת לא חוויה טובה.

(Laughter)

[צחוק]

The thing is, I think we should give ourselves a break.

העניין הוא שלדעתי עלינו לוותר קצת לעצמנו.

If you think about going into a restaurant,

למשל, כשאתם הולכים למסעדה,

when you look at the menu, are you expected to order

ומביטים בתפריט. האם מצפים מכם

every single thing on the menu?

להזמין את כל מה שבתפריט?

No! You select.

לא! אתם בוחרים.

If you go into a department store to buy a shirt,

אם אתם נכנסים לחנות כלבו כדי לקנות חולצה,

are you going to try on every single shirt

האם תמדדו כל חולצה וחולצה

and want every single shirt?

ותרצו לקנות את כולן?

Of course not, you can be selective. It's expected.

ברור שלא. אתם יכולים להיות בררניים. זו הציפייה מכם.

How come, then, it's not so expected

אז מדוע אין ציפיה כזו

to be selective when we go to an art gallery?

להיות בררניים, כשהולכים לגלריה לאמנות?

Why are we supposed to have a connection with every single painting?

מדוע אנו אמורים לחוש חיבור לכל ציור וציור?

Well I'm trying to take a different approach.

אז אני מנסה גישה שונה,

And there's two things I do:

ועושה שני דברים:

When I go into a gallery, first of all, I go quite fast,

כשאני נכנסת לגלריה, קודם כל אני הולכת מהר מאד,

and I look at everything, and I pinpoint the ones

מסתכלת על הכל, ומציינת לעצמי את היצירות

that make me slow down for some reason or other.

שגורמות לי משום-מה להאט.

I don't even know why they make me slow down, but something

אינני יודעת מדוע הן גורמות לי להאט, אבל משהו

pulls me like a magnet

מושך אותי כמו במגנט.

and then I ignore all the others, and I just go to that painting.

ואז אני מתעלמת מכל היתר, ופשוט ניגשת אל אותו ציור.

So it's the first thing I do is, I do my own curation.

זה הדבר הראשון שאני עושה. אני אוצרת אוסף משלי.

I choose a painting. It might just be one painting in 50.

אני בוחרת ציור מסוים. זה עשוי להיות ציור אחד מתוך 50.

And then the second thing I do is I stand in front of that painting,

והדבר השני שאני עושה, אני עומדת מול הציור,

and I tell myself a story about it.

ומספרת לעצמי סיפור עליו.

Why a story? Well, I think that we are wired,

מדוע סיפור? כי נראה לי שכך אנו מחווטים,

our DNA tells us to tell stories.

ושהדנ"א שלנו אומר לנו לספר סיפורים.

We tell stories all the time about everything,

אנו טווים כל הזמן סיפורים בקשר לכל דבר,

and I think we do it because the world is kind of a crazy, chaotic place,

ולדעתי אנו עושים זאת כי העולם הוא מקום מטורף וכאוטי,

and sometimes stories, we're trying to make sense of the world a little bit,

ודרך הסיפורים אנו מנסים להקנות לו איזו משמעות,

trying to bring some order to it.

לעשות בו קצת סדר.

Why not apply that to our looking at paintings?

מדוע לא ליישם את זה לדרך בה אנו מתבוננים בציורים?

So I now have this sort of restaurant menu

אז כעת יש לי מעין תפריט-מסעדה

visiting of art galleries.

של ביקור בגלריות.

There are three paintings I'm going to show you now

יש שלושה ציורים שאציג לכם כעת

that are paintings that made me stop in my tracks

ציורים שגרמו לי לעצור על מקומי

and want to tell stories about them.

ולרצות לטוות סיפורים על אודותיהם.

The first one needs little introduction --

הראשון זקוק להקדמה קטנה--

"Girl with a Pearl Earring" by Johannes Vermeer,

"נערה עם עגיל פנינה" מאת יוהנס ורמיר,

17th-century Dutch painter.

צייר הולנדי בן המאה ה-17.

This is the most glorious painting.

זהו הציור הנפלא ביותר.

I first saw it when I was 19,

ראיתי אותו לראשונה כשהייתי בת 19,

and I immediately went out and got a poster of it,

ומיד רצתי וקניתי פוסטר שלו,

and in fact I still have that poster. 30 years later it's hanging in my house.

ובעצם הוא עוד ישנו אצלי. אחרי 30 שנה הוא עוד תלוי אצלי בבית.

It's accompanied me everywhere I've gone,

הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך,

I never tire of looking at her.

מעולם לא שבעתי מלהביט בו.

What made me stop in my tracks about her to begin with

הדבר הראשון אצלה, שגרם לי לעצור על מקומי

was just the gorgeous colors he uses

היה פשוט הצבעים הנהדרים בהם הוא משתמש

and the light falling on her face.

והאור שנופל על פניה.

But I think what's kept me still coming back

אך נראה לי שהדבר שהחזיר אותי לציור

year after year is another thing, and that is

שנה אחרי שנה, הוא משהו אחר,

the look on her face, the conflicted look on her face.

וזה המבט שבפניה, הקונפליקט שמשתקף בפניה.

I can't tell if she's happy or sad,

אני לא יכולה לקבוע אם היא שמחה או עצובה,

and I change my mind all the time.

ואני כל הזמן משנה את דעתי בקשר לכך.

So that keeps me coming back.

וזה מה שמחזיר אותי כל הזמן לציור.

One day, 16 years after I had this poster on my wall,

יום אחד, 16 שנה אחרי שתליתי את הפוסטר הזה על הקיר שלי,

I lay in bed and looked at her,

שכבתי במיטה והתבוננתי בה,

and I suddenly thought, I wonder what

ולפתע שאלתי את עצמי, מעניין מה הצייר

the painter did to her to make her look like that.

עשה לה, שגרם לה להיראות כך.

And it was the first time I'd ever thought that

וזו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי

the expression on her face is actually reflecting

שההבעה שעל פניה בעצם משקפת

how she feels about him.

את מה שהיא מרגישה כלפיו.

Always before I'd thought of it as a portrait of a girl.

לפני-כן תמיד ראיתי בו דיוקן של נערה.

Now I began to think of it as a portrait of a relationship.

וכעת התחלתי לחשוב על הציור כעל דיוקן של מערכת-יחסים.

And I thought, well, what is that relationship?

חשבתי לעצמי: אם כן, מה היתה אותה מערכת יחסים?

So I went to find out. I did some research and discovered,

אז התחלתי לחקור, וגיליתי,

we have no idea who she is.

שאין לנו מושג מי היא.

In fact, we don't know who any of the models

למעשה איננו יודעים מי היו המודלים

in any of Vermeer's paintings are,

בכל ציוריו של ורמיר,

and we know very little about Vermeer himself.

וידוע לנו מעט מאד על ורמיר עצמו.

Which made me go, "Yippee!"

וזה גרם לי לקרוא: "יש!"

I can do whatever I want, I can come up with whatever story I want to.

אני יכולה לעשות כרצוני, אני יכולה להמציא איזה סיפור שבא לי.

So here's how I came up with the story.

אז ככה המצאתי את הסיפור הזה.

First of all, I thought,

חשבתי שקודם כל

I've got to get her into the house.

אני צריכה למקם אותה בבית.

How does Vermeer know her?

איך ורמיר מכיר אותה?

Well, there've been suggestions that

הועלו כבר השערות

she is his 12-year-old daughter.

שזו בתו בת ה-12.

The daughter at the time was 12 when he painted the painting.

בתו היתה בת 12 כשהוא צייר את הציור.

And I thought, no, it's a very intimate look,

חשבתי לעצמי, לא. זהו מבט מאד אינטימי.

but it's not a look a daughter gives her father.

זה לא מבט שבת נותנת באביה.

For one thing, in Dutch painting of the time,

למשל, בציור ההולנדי של אז,

if a woman's mouth was open, it was indicating sexual availability.

אם פיה של אישה היה פתוח, זה הראה על זמינות מינית.

It would have been inappropriate for Vermeer

לא היה מכובד שוורמיר

to paint his daughter like that.

יצייר כך את בתו.

So it's not his daughter, but it's somebody

כלומר, זאת לא בתו, אבל מישהי קרובה אליו,

close to him, physically close to him.

קרובה אליו פיזית.

Well, who else would be in the house?

מי עוד היה בבית?

A servant, a lovely servant.

משרתת, משרתת יפה.

So, she's in the house.

אם כן, מיקמתי אותה בבית.

How do we get her into the studio?

איך נמקם אותה בסטודיו שלו?

We don't know very much about Vermeer,

אנו לא יודעים הרבה על ורמיר,

but the little bits that we do know, one thing we know

אך מהמעט שאנו יודעים, דבר אחד ברור:

is that he married a Catholic woman, they lived with her mother

הוא התחתן עם אישה קתולית, הם גרו יחד עם אימה

in a house where he had his own room

בבית שבו היה לו חדר משלו

where he -- his studio. He also had 11 children.

שבו-- הסטודיו שלו. היו לו גם 11 ילדים.

It would have been a chaotic, noisy household.

זה היה ודאי בית כאוטי ורעשני.

And if you've seen Vermeer's paintings before,

ואם כבר הזדמן לכם לראות את ציוריו של ורמיר,

you know that they're incredibly calm and quiet.

אתם יודעים שהם רגועים ושקטים להפליא.

How does a painter paint such calm, quiet paintings with 11 kids around?

איך צייר מצליח לצייר ציורים כה שקטים ורגועים כשסביבו 11 ילדים?

Well, he compartmentalizes his life.

ובכן, הוא מידר את חייו.

He gets to his studio, and he says, "Nobody comes in here.

הוא נכנס לסטודיו שלו, ואומר, "שאיש לא ייכנס לכאן.

Not the wife, not the kids. Okay, the maid can come in and clean."

לא האישה. לא הילדים. טוב, העוזרת יכולה להיכנס כדי לנקות."

She's in the studio. He's got her in the studio, they're together.

היא בסטודיו. הוא הכניס אותה לסטודיו והם ביחד.

And he decides to paint her.

והוא מחליט לצייר אותה.

He has her wear very plain clothes.

הוא מוודא שהיא לובשת בגדים פשוטים מאד.

Now, all of the women, or most of the women in Vermeer's other paintings

וכל הנשים, או רובן, ביתר ציוריו של ורמיר

wore velvet, silk, fur, very sumptuous materials.

לבשו קטיפה, משי, פרווה, חומרים מפוארים מאד.

This is very plain; the only thing that isn't plain

זה מאד פשוט. הדבר היחיד שאיננו פשוט

is her pearl earring.

הוא עגיל הפנינה שלה,

Now, if she's a servant, there is no way she could afford

ואם היא משרתת, אין סיכוי שהיא יכלה לקנות

a pair of pearl earrings.

זוג עגילי פנינה.

So those are not her pearl earrings. Whose are they?

כך שהם לא שלה. של מי הם?

We happen to know, there's a list of Catharina, the wife's clothes.

אנו במקרה יודעים. יש רשימה של בגדיה של קתרינה, אשתו,

Amongst them a yellow coat with white fur,

וביניהם מעיל צהוב עם פרווה לבנה,

a yellow and black bodice,

לסוטה בשחור-לבן,

and you see these clothes on lots of other paintings,

והבגדים האלה מופיעים ברבים מציוריו,

different women in the paintings, Vermeer's paintings.

על נשים שונות בציוריו של ורמיר.

So clearly, her clothes were lent to various different women.

אז ברור שבגדיה הושאלו לנשים שונות.

It's not such a leap of faith to take

מכאן כבר לא כל כך קשה להסיק

that that pearl earring actually belongs to his wife.

שעגיל הפנינה שייך בעצם לאשתו.

So we've got all the elements for our story.

אז יש לנו כל הרכיבים עבור הסיפור שלנו.

She's in the studio with him for a long time.

היא נמצאת איתו בסטודיו זמן ממושך.

These paintings took a long time to make.

נדרש זמן רב לצייר את הציורים האלה.

They would have spent the time alone, all that time.

הם ודאי בילו ביחד, רק שניהם, כל הזמן הזה.

She's wearing his wife's pearl earring.

היא עונדת את עגיל הפנינה של אשתו.

She's gorgeous. She obviously loves him. She's conflicted.

היא יפהפיה. ברור שהיא מאוהבת בו. היא בבעיה.

And does the wife know? Maybe not.

האם האישה יודעת? אולי לא.

And if she doesn't, well --

ואם לא, ובכן--

that's the story.

זה כל הסיפור.

(Laughter)

[צחוק]

The next painting I'm going to talk about

הציור הבא שעליו ברצוני לדבר

is called "Boy Building a House of Cards" by Chardin.

קרוי "נער בונה בית-קלפים" מאת שרדן,

He's an 18th-century French painter best known for his still lifes,

צייר בן המאה ה-18 שמוכר בעיקר בשל ציורי הטבע הדומם שלו,

but he did occasionally paint people.

אך מידי פעם הוא צייר בני-אדם.

And in fact, he painted four versions of this painting,

למעשה הוא צייר ארבע גירסאות של הציור הזה,

different boys building houses of cards, all concentrated.

נערים שונים שבונים בתי-קלפים, כולם מרוכזים מאד.

I like this version the best, because some of the boys

אני הכי אוהבת את הגירסה הזו, כי כמה מהנערים

are older and some are younger, and to me, this one,

בוגרים יותר וכמה צעירים יותר, וזה בעיני,

like Goldilocks's porridge, is just right.

כמו הדייסה של זהבה, הוא בדיוק נכון.

He's not quite a child, and he's not quite a man.

לא לגמרי ילד, ולא לגמרי גבר.

He's absolutely balanced between innocence and experience,

יש בו איזון מוחלט בין תמימות לנסיון,

and that made me stop in my tracks in front of this painting.

וזה מה שגרם לי לעצור לפני הציור הזה.

And I looked at his face. It's like a Vermeer painting a bit.

הבטתי בפניו. זה דומה קצת לציור של ורמיר.

The light comes in from the left, his face is bathed

האור נופל משמאל, פניו טובלים

in this glowing light. It's right in the center of the painting,

באור הזוהר הזה. הם בדיוק במרכז התמונה,

and you look at it, and I found that when I was looking at it,

וכשהבטתי בו, גיליתי,

I was standing there going,

שאני עומדת שם ומבקשת,

"Look at me. Please look at me."

"תביט אלי. בבקשה, תביט אלי."

And he didn't look at me. He was still looking at his cards,

והוא לא הביט אלי. הוא המשיך להביט בקלפים שלו,

and that's one of the seductive elements of this painting is,

וזה אחד המרכיבים המושכים בציור הזה,

he's so focused on what he's doing that he doesn't look at us.

שהוא כה ממוקד במעשיו, עד שאיננו מסתכל בכיווננו.

And that is, to me, the sign of a masterpiece,

ובעיני זה סימן ליצירת-מופת,

of a painting when there's a lack of resolution.

לציור שמכיל העדר פתרון.

He's never going to look at me.

הוא לעולם לא יביט בי.

So I was thinking of a story where,

אז חשבתי על סיפור:

if I'm in this position, who could be there looking at him?

אם אני במצב הזה, מי היה האדם שהביט בו?

Not the painter, I don't want to think about the painter.

לא הצייר. אינני רוצה לחשוב על הצייר.

I'm thinking of an older version of himself.

אני חושבת על גירסה מבוגרת יותר שלו-עצמו.

He's a man, a servant, an older servant looking at this younger servant,

גבר, משרת מבוגר יותר שמתבונן במשרת הצעיר הזה,

saying, "Look at me. I want to warn you about

ואומר, "הבט אלי. אני רוצה להזהיר אותך

what you're about to go through. Please look at me."

לגבי מה שעומד לקרות לך. בבקשה הבט אלי."

And he never does.

והוא בשום אופן לא מביט.

And that lack of resolution, the lack of resolution in "Girl with a Pearl Earring" --

והעדר זה של פתרון, העדר הפתרון ב"נערה עם עגיל פנינה"--

we don't know if she's happy or sad.

איננו יודעים אם היא שמחה או עצובה.

I've written an entire novel about her,

כתבתי עליה רומן שלם,

and I still don't know if she's happy or sad.

ואני טרם יודעת אם היא שמחה או עצובה.

Again and again, back to the painting,

שוב ושוב, אני חוזרת אל הציור,

looking for the answer, looking for the story to fill in that gap.

מחפשת את התשובה, את הסיפור שימלא את החסר.

And we may make a story, and it satisfies us momentarily,

אנו יכולים להמציא סיפור וזמנית להיות מרוצים ממנו,

but not really, and we come back again and again.

אבל לא לגמרי, לכן אנו חוזרים שוב ושוב.

The last painting I'm going to talk about

הציור האחרון עליו אדבר

is called "Anonymous" by anonymous. (Laughter)

נקרא "אלמוני", מאת אלמוני. [צחוק]

This is a Tudor portrait bought by the National Portrait Gallery.

זהו דיוקן של אדם מבית טיודור שנרכש ע"י גלריית הדיוקנאות הלאומית.

They thought it was a man named Sir Thomas Overbury,

הם חשבו שמדובר בגבר בשם סר תומס אוברברי,

and then they discovered that it wasn't him,

ואחר גילו שלא,

and they have no idea who it is.

ואין להם מושג מי האיש.

Now, in the National Portrait Gallery,

בגלריית הדיוקנאות הלאומית,

if you don't know the biography of the painting,

אם ההיסטוריה של הציור אינה ידועה,

it's kind of useless to you.

אין בו תועלת.

They can't hang it on the wall, because they don't know who he is.

הם לא יכולים לתלות אותו, כי אינם יודעים מי זה.

So unfortunately, this orphan spends most of his time in storage,

אז לרוע המזל, היתום הזה בילה את רוב זמנו במחסן,

along with quite a number of other orphans,

לצד די הרבה יתומים נוספים,

some of them some beautiful paintings.

חלקם ציורים יפהפיים.

This painting made me stop in my tracks for three reasons:

ציור זה גרם לי לעצור משלוש סיבות:

One is the disconnection between his mouth

אחת, חוסר הקשר בין פיו המחייך

that's smiling and his eyes that are wistful.

לבין עיניו העגומות.

He's not happy, and why isn't he happy?

הוא לא שמח, ומדוע?

The second thing that really attracted me

שנית, מה שבאמת משך אותי

were his bright red cheeks.

היו לחייו האדומות הבוהקות.

He is blushing. He's blushing for his portrait being made!

הוא מסמיק. הוא מדגמן הסמקה!

This must be a guy who blushes all the time.

הבחור הזה ודאי הסמיק כל הזמן.

What is he thinking about that's making him blush?

מה עובר לו בראש שגורם לו להסמיק?

The third thing that made me stop in my tracks

הדבר השלישי שגרם לי לעצור

is his absolutely gorgeous doublet.

הוא בגד הגוף הנהדר שלו.

Silk, gray, those beautiful buttons.

משי, גווני אפור, הכפתורים היפים האלה.

And you know what it makes me think of,

אתם יודעים מה זה הזכיר לי?

is it's sort of snug and puffy; it's like a duvet spread over a bed.

זה נוח ומרופד; כמו שמיכת נוצות שפרושה על מיטה.

I kept thinking of beds and red cheeks,

חשבתי כל הזמן על מיטות ולחיים סמוקות,

and of course I kept thinking of sex when I looked at him,

וכמובן שתמיד כשהבטתי בו, חשבתי על מין.

and I thought, is that what he's thinking about?

ושאלתי את עצמי, האם על זה הוא חושב?

And I thought, if I'm going to make a story,

חשבתי שאם אטווה סיפור,

what's the last thing I'm going to put in there?

מה הדבר האחרון שיהיה בו?

Well, what would a Tudor gentleman be preoccupied with?

ובכן, מה מעסיק את דעתו של אדון מבית טיודור?

And I thought, well, Henry VIII, okay.

חשבתי על הנרי ה-8, נכון.

He'd be preoccupied with his inheritance, with his heir.

הוא חושב כל הזמן על מורשתו, על היורש שלו.

Who is going to inherit his name and his fortune?

מי יירש את שמו ואת הונו?

You put all those together, and you've got your story

צרפו הכל יחד, והרי לכם סיפור

to fill in that gap that makes you keep coming back.

שימלא את החסר שבגללו אתם חוזרים אל הציור.

Now, here's the story.

אז הנה הסיפור.

It's short.

הוא קצר.

"Rosy"

"אדמוני"

I am still wearing the white brocade doublet Caroline gave me.

אני עדיין לובש את בגד הגוף הלבן והרקום זהב, שקיבלתי מקרולין.

It has a plain high collar, detachable sleeves

יש לו צווארון גבוה, שרוולים נתיקים

and intricate buttons of twisted silk thread,

וכפתורים מסובכים עשויי חוט משי מפותל,

set close together so that the fit is snug.

התפורים בצפיפות, להתאמה נוחה וצמודה.

The doublet makes me think of a coverlet on the vast bed.

בגד הגוף גורם לי לחשוב על כיסוי-מיטה רחב.

Perhaps that was the intention.

אולי זו היתה הכוונה.

I first wore it at an elaborate dinner her parents held in our honor.

לבשתי אותו לראשונה בסעודה יוקרתית שהוריה אירגנו לכבודנו.

I knew even before I stood up to speak

ידעתי עוד לפני שנעמדתי כדי לנאום,

that my cheeks were inflamed.

שהלחיים שלי בוערות.

I have always flushed easily, from physical exertion,

תמיד הסמקתי בקלות אם ממאמץ גופני,

from wine, from high emotion.

בגלל יין, מהתרגשות.

As a boy, I was teased by my sisters and by schoolboys,

כנער, אחיותי והילדים בביה"ס הקניטו אותי,

but not by George.

אבל לא ג'ורג'.

Only George could call me Rosy.

רק לג'ורג' הסכמתי לכנות אותי "אדמוני".

I would not allow anyone else.

ולא לאיש זולתו.

He managed to make the word tender.

הוא הצליח לגרום לכינוי להישמע עדין.

When I made the announcement, George did not

כשהשמעתי את הצהרתי,

turn rosy, but went pale as my doublet.

ג'ורג' לא הסמיק, אלא החוויר כמו בגד הגוף שלי.

He should not have been surprised.

הוא לא היה צריך להיות מופתע.

It has been a common assumption

זה מכבר רווחה ההנחה

that I would one day marry his cousin.

שאנשא לדודניתו.

But it is difficult to hear the words aloud.

ובכל זאת, קשה לשמוע את המלים נאמרות בקול.

I know, I could barely utter them.

אני יודע זאת: התקשיתי לומר אותן.

Afterwards, I found George on the terrace overlooking the kitchen garden.

אחר כך מצאתי את ג'ורג על המרפסת המשקיפה לגינת המטבח.

Despite drinking steadily all afternoon, he was still pale.

למרות שהוא שתה ללא הרף כל הערב, הוא נותר חיוור.

We stood together and watched the maids cut lettuces.

עמדנו יחד והבטנו במשרתות שקצרו את החסה.

"What do you think of my doublet?" I asked.

"מה דעתך על בגד הגוף שלי?" שאלתי.

He glanced at me. "That collar looks to be strangling you."

הוא בהה בי. "נראה שהצווארון חונק אותך".

"We will still see each other," I insisted.

"נוכל להמשיך ולהיפגש," התעקשתי.

"We can still hunt and play cards and attend court.

"נוכל לצאת לציד, לשחק קלפים, לבקר בבית המשפט,

Nothing need change."

דבר לא צריך להשתנות."

George did not speak.

ג'ורג' לא אמר מילה.

"I am 23 years old. It is time for me to marry

"אני בן 23. הגיע הזמן שאתחתן

and produce an heir. It is expected of me."

ואעמיד לי יורש. זו הציפייה ממני."

George drained another glass of claret and turned to me.

ג'ורג' רוקן כוס נוספת של יין קלארט, ונפנה אלי:

"Congratulations on your upcoming nuptials, James.

"איחולי על כלולותיך הממשמשים וקרבים, ג'יימס.

I'm sure you'll be content together."

"אין לי ספק שתהיו מרוצים ביחד."

He never used my nickname again.

ומאז הוא לעולם לא שב להגות את הכינוי שלי.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]