Kathryn Schulz: Don't regret regret

מתרגם: Daniel Drimer מבקר: Ido Dekkers

So that's Johnny Depp, of course.

זהו ג'וני דפ, כמובן.

And that's Johnny Depp's shoulder.

וזוהי הכתף של ג'וני דפ.

And that's Johnny Depp's famous shoulder tattoo.

וזה הקעקוע המפורסם של ג'וני דפ.

Some of you might know that, in 1990,

חלקכם אולי יודעים שב-1990

Depp got engaged to Winona Ryder,

דפ ו-וינונה ריידר התארסו,

and he had tattooed on his right shoulder

והוא קעקע על כתפו הימנית את המילים

"Winona forever."

"וינונה לנצח" (Winona forever)

And then three years later --

ואז שלוש שנים אחר כך --

which in fairness, kind of is forever by Hollywood standards --

שבינינו, זה כמו נצח בסטנדרטים של הוליווד --

they broke up,

הם נפרדו

and Johnny went and got a little bit of repair work done.

וג'וני דפ הלך וביצע עבודת תיקון קטנה.

And now his shoulder says, "Wino forever."

ועכשיו הקעקוע קורא "שיכור לנצח" (Wino forever).

(Laughter)

(צחוק)

So like Johnny Depp,

אז כמו לג'וני דפ,

and like 25 percent of Americans

וכמו ל-25 אחוז מאמריקאים

between the ages of 16 and 50,

בין הגיליים 16 ו-50,

I have a tattoo.

גם לי יש קעקוע.

I first started thinking about getting it in my mid-20s,

התחלתי לחשוב לראשונה על לעשות קעקוע באמע שנות ה-20 שלי,

but I deliberately waited a really long time.

אבל בכוונה חיכיתי המון זמן.

Because we all know people

כי כולנו שמענו על אנשים

who have gotten tattoos when they were 17

שעשו קעקוע בגיל 17

or 19 or 23

או 19 או 23

and regretted it by the time they were 30.

והתחרטו על זה עד גיל 30.

That didn't happen to me.

ובכן, זה לא מה שקרה לי.

I got my tattoo when I was 29,

אני עשיתי קעקוע כשהייתי בת 29,

and I regretted it instantly.

והתחרטתי על זה מיד.

And by "regretted it,"

וכשאני אומרת "התחרטתי על זה"

I mean that I stepped outside of the tattoo place --

אני מתכוונת שברגע שיצאתי מסטודיו הקעקועים --

this is just a couple miles from here

שנמצא ממש כמה מיילים מפה

down on the Lower East Side --

ב-לואר איסט סייד --

and I had a massive emotional meltdown in broad daylight

הייתה לי התמוטטות עצבים לאור היום,

on the corner of East Broadway and Canal Street.

בפינת איסט ברודוואי ורחוב קאנאל.

(Laughter)

(צחוק)

Which is a great place to do it because nobody cares.

שזה מקום נהדר לעבור בו התמוטטות עצבים כי לאף אחד לא אכפת.

(Laughter)

(צחוק)

And then I went home that night, and I had an even larger emotional meltdown,

ואז חזרתי הביתה באותו לילה, ועברתי התמוטטות עצבים גדולה עוד יותר.

which I'll say more about in a minute.

עליה אספר עוד דקה.

And this was all actually quite shocking to me,

וכל זה די הפתיע אותי,

because prior to this moment,

כי עד לאותו רגע

I had prided myself

הייתי גאה בעצמי

on having absolutely no regrets.

על העובדה שלא הייתה בי שום חרטה.

I made a lot of mistakes

עשיתי המון טעויות

and dumb decisions, of course.

והחלטות מטופשות, כמובן.

I do that hourly.

אני עושה טעויות על בסיס קבוע.

But I had always felt like, look, you know,

אבל תמיד הסתכלתי על זה בצורה הבאה:

I made the best choice I could make

לקחתי את ההחלטה הטובה ביותר

given who I was then,

בהתחשב במי שהייתי באותו זמן,

given the information I had on hand.

בהתחשב בעובדות שהיו זמינות לי.

I learned a lesson from it.

למדתי מזה לקח.

It somehow got me to where I am in life right now.

זה איכשהו הביא אותי לנקודה בה אני נמצאת כרגע.

And okay, I wouldn't change it.

ואוקיי, לא הייתי משנה את זה.

In other words, I had drunk our great cultural Kool-Aid about regret,

במילים אחרות, קניתי את המוסכמה התרבותית לגבי חרטה

which is that lamenting things that occurred in the past

שאומרת שחרטה על דברים שקרו בעבר

is an absolute waste of time,

היא בזבוז זמן,

that we should always look forward and not backward,

שאנחנו צריכים תמיד להסתכל קדימה ולא אחורה,

and that one of the noblest and best things we can do

ושאחד הדברים האציליים וטובים ביותר שאנו יכולים לעשות

is strive to live a life free of regrets.

זה לנסות לחיות חיים ללא חרטה.

This idea is nicely captured by this quote:

הרעיון מבוטא יפה בציטוט הבא:

"Things without all remedy

"דברים להם אין תרופה

should be without regard;

לא צריכה להיות עליהם חרטה.

what's done is done."

מה שנעשה נעשה."

And it seems like kind of an admirable philosophy at first --

ובהתחלה זה נשמע כמו דרך חיים נפלאה --

something we might all agree to sign onto ...

פילוסופיה שכולנו היינו רוצים לחיות דרכה...

until I tell you who said it.

עד שאומר לכם מי אמר את זה.

Right, so this is Lady MacBeth

נכון, זוהי ליידי מקבת'

basically telling her husband to stop being such a wuss

אומרת לבעלה להפסיק להיות כזה רכרוכי

for feeling bad about murdering people.

בגלל שהוא מרגיש אשם על זה שהוא הורג אנשים.

And as it happens, Shakespeare was onto something here,

ויוצא ששייקספיר עלה פה על משהו,

as he generally was.

כפי שהוא בדרך כלל עשה.

Because the inability to experience regret

בגלל שחוסר היכולת להרגיש חרטה

is actually one of the diagnostic characteristics

היא אחד המאפיינים שעל ידם מאבחנים

of sociopaths.

סוציאופתיה.

It's also, by the way, a characteristic of certain kinds of brain damage.

ודרך אגב, זה גם אחד המאפיינים של סוגים מסוימים של נזק מוחי.

So people who have damage

לאנשים שנגרם להם נזק

to their orbital frontal cortex

באזור הקדם-מצחי של קליפת המח

seem to be unable to feel regret

קשה לחוש חרטה

in the face of even obviously very poor decisions.

אפילו במקרים ברורים של לקיחת החלטות שגויות.

So if, in fact, you want to live a life free of regret,

כך שאם אתם רוצים לחיות חיים נטולי חרטה,

there is an option open to you.

יש לכם אפשרות לעשות זאת.

It's called a lobotomy.

ואפשרות זו היא ניתוח לכריתת האונה.

But if you want to be fully functional

אבל אם אתם רוצים חיים עם תפקוד מלא,

and fully human

חיים כבני אדם נורמאלים,

and fully humane,

חיים הוּמָנִים,

I think you need to learn to live, not without regret, but with it.

אני מאמינה שאתם צריכים ללמוד לחיות עם חרטה, לא בלעדיה.

So let's start off by defining some terms.

אז בואו נתחיל ע"י הגדרת מספר מושגים.

What is regret?

מה היא חרטה?

Regret is the emotion we experience

חרטה זו התחושה שאנו מרגישים

when we think that our present situation

כשאנו חושבים שהמצב הנתון בו אנו נמצאים

could be better or happier

יכול היה להיות טוב או שמח יותר

if we had done something different in the past.

לו רק היינו עושים משהו שונה בעבר.

So in other words, regret requires two things.

כך שבמילים אחרות, בשביל חרטה דרושים שני דברים.

It requires, first of all, agency -- we had to make a decision in the first place.

קודם כל, דרושה פעולה - אנו צריכים לקחת החלטה מסוימת.

And second of all, it requires imagination.

ושנית, דרוש דמיון.

We need to be able to imagine going back and making a different choice,

אנו צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמנו חוזרים אחורה בזמן ולוקחים החלטה שונה,

and then we need to be able to kind of spool this imaginary record forward

ואז לשלוח את ההחלטה הדמיונית הזו קדימה בזמן

and imagine how things would be playing out in our present.

ולדמיין איך היא הייתה משפיעה על חיינו בהווה.

And in fact, the more we have of either of these things --

ולמעשה, ככל שאנו עושים יותר משני הדברים הללו --

the more agency and the more imagination

לוקחים יותר החלטות ומדמיינים יותר

with respect to a given regret,

בהקשר של חרטה,

the more acute that regret will be.

כך החרטה תהיה גדולה יותר.

So let's say for instance

אז בואו נגיד למשל

that you're on your way to your best friend's wedding

שאתם בדרך לחתונה של החבר הכי טוב שלכם

and you're trying to get to the airport and you're stuck in terrible traffic,

ואתם מנסים להגיע לשדה התעופה אבל תקועים בפקק תנועה,

and you finally arrive at your gate

וכשאתם סופסוף מגיעים לשדה

and you've missed your flight.

אתם מגלים שפספסתם את הטיסה.

You're going to experience more regret in that situation

אתם תחושו יותר חרטה בסיטואציה הזו

if you missed your flight by three minutes

אם פספסתם את הטיסה בשלוש דקות

than if you missed it by 20.

מאשר אם פספסתם אותה בעשרים דקות.

Why?

מדוע?

Well because, if you miss your flight by three minutes,

בגלל שאם פספסתם את הטיסה בשלוש דקות,

it is painfully easy to imagine

זה הרבה יותר קל לדמיין

that you could have made different decisions

את עצמכם לוקחים החלטות שונות

that would have led to a better outcome.

שהיו מובילות לתוצאה טובה יותר.

"I should have taken the bridge and not the tunnel.

"הייתי צריך לנסוע דרך הגשר ולא המנהרה.

I should have gone through that yellow light."

הייתי צריך לעבור באור צהוב."

These are the classic conditions that create regret.

אלו התנאים הקלסיים ליצירת חרטה.

We feel regret when we think we are responsible

אנו חשים חרטה כשאנו חושבים שאנו אחראים

for a decision that came out badly,

על החלטה שהביאה לתוצאה לא רצויה,

but almost came out well.

אבל כמעט ויצאה טוב.

Now within that framework,

עכשיו, במסגרת הזו,

we can obviously experience regret about a lot of different things.

אנו יכולים להרגיש חרטה לגבי המון דברים.

This session today is about behavioral economics.

הכנס הזה היום הוא בנושא כלכלה התנהגותית.

And most of what we know about regret

ורוב הדברים שאנו יודעים על חרטה

comes to us out of that domain.

יצאו מהתחום הזה.

We have a vast body of literature

יש לנו ידע נרחב בנושא

on consumer and financial decisions

של החלטות פיננסיות, התנהגות של צרכנים

and the regrets associated with them --

והחלטות שקשורות בהם.

buyer's remorse, basically.

חרטת קונה, בעקרון.

But then finally, it occurred to some researchers to step back

אבל בשלב מסוים כמה חוקרים החליטו לקחת צעד אחורה

and say, well okay, but overall,

ולשאול את עצמם

what do we regret most in life?

רגע, על מה אנחנו מתחרטים הכי הרבה בחיים?

Here's what the answers turn out to look like.

והנה מה התוצאות שהם קיבלו.

So top six regrets --

שש החרטות בראש הרשימה --

the things we regret most in life:

הדברים שאנו מתחרטים עליהם הכי הרבה בחיינו:

Number one by far, education.

במקום הראשון בהפרש ענק, השכלה.

33 percent of all of our regrets

33 אחוז מהחרטות שלנו

pertain to decisions we made about education.

קשורות בהחלטות שקיבלנו בנוגע להשכלה.

We wish we'd gotten more of it.

אנחנו מתחרטים שלא קיבלנו יותר השכלה.

We wish we'd taken better advantage of the education that we did have.

אנחנו מתחרטים שלא ניצלנו יותר את ההשכלה שכן קיבלנו.

We wish we'd chosen to study a different topic.

אנחנו מתחרטים שלא בחרנו ללמוד מקצוע אחר.

Others very high on our list of regrets

דברים אחרים שנמצאים גבוה ברשימת החרטות

include career, romance, parenting,

כוללים קריירה, חיי אהבה, הורות,

various decisions and choices about our sense of self

החלטות שונות שעשינו בנוגע לזהות שלנו

and how we spend our leisure time --

והדרכים בהם אנו מעבירים את הזמן הפנוי שלנו --

or actually more specifically,

או ליתר דיוק,

how we fail to spend our leisure time.

הדרכים בהם אנו לא מעבירים את הזמן הפנוי שלנו.

The remaining regrets

שאר החרטות ברשימה

pertain to these things:

קשורות בדברים הבאים:

finance, family issues unrelated to romance or parenting,

מצב כלכלי, בעיות במשפחה שלא קשורות בזוגיות או הורות,

health, friends,

בריאות, חברים,

spirituality and community.

רוחניות וקהילה.

So in other words, we know most of what we know about regret

אז במילים אחרות, את רוב הדברים הנוגעים בחרטה אנו יודעים

by the study of finance.

דרך חקר בתחום הכלכלה.

But it turns out, when you look overall at what people regret in life,

אבל מסתבר שכשמסתכלים ברשימה של הדברים עליהם אנשים מתחרטים יותר מכל,

you know what, our financial decisions don't even rank.

נחשו מה, החלטות כלכליות אפילו לא נמצאות שם.

They account for less than three percent of our total regrets.

הם מסתכמות בפחות משלושה אחוזים מסך החרטות שלנו.

So if you're sitting there stressing

אז אם אתם יושבים לכם ונלחצים מדברים כמו

about large cap versus small cap,

מכסה גבוהה מול מכסה נמוכה,

or company A versus company B,

או חברה א' מול חברה ב',

or should you buy the Subaru or the Prius,

או האם לקנות סוברו או פריוס,

you know what, let it go.

אתם יודעים מה, עזבו את זה.

Odds are, you're not going to care in five years.

הסיכויים הם שלא יהיה לכם אכפת בעוד חמש שנים.

But for these things that we actually do really care about

אבל בדברים האלה שבאמת אכפת לנו מהם,

and do experience profound regret around,

ואנו כן חשים חרטה עמוקה לגביהם,

what does that experience feel like?

איך התחושה הזו מרגישה?

We all know the short answer.

כולנו יודעים את התשובה הקצרה.

It feels terrible. Regret feels awful.

זה מרגיש נורא. חרטה מרגישה איום.

But it turns out that regret feels awful

אך מסתבר שחרטה מרגישה נורא

in four very specific and consistent ways.

בארבע דרכים מאד ספציפיות ועקביות.

So the first consistent component of regret

המרכיב העקרי הראשון של חרטה

is basically denial.

הוא הכחשה.

When I went home that night after getting my tattoo,

כשחזרתי הביתה באותו לילה אחרי שעשיתי את הקעקוע,

I basically stayed up all night.

נשארתי ערה כל הלילה.

And for the first several hours,

ובמשך מספר שעות,

there was exactly one thought in my head.

עברה בי רק מחשבה אחת.

And the thought was,

והמחשבה הייתה,

"Make it go away!"

"תעשי שזה יעלם!"

This is an unbelievably primitive emotional response.

זו תגובה אמוציונלית פרימיטיבית לחלוטין.

I mean, it's right up there with, "I want my mommy!"

כלומר, זה כמעט כמו "אני רוצה את אמא!"

We're not trying to solve the problem.

אנחנו לא באמת מנסים למצוא פתרון לבעיה.

We're not trying to understand how the problem came about.

אנחנו לא מנסים להבין איך הגענו למצב הזה.

We just want it to vanish.

אנחנו רק רוצים שזה יעלם.

The second characteristic component of regret

המרכיב השני של חרטה

is a sense of bewilderment.

הוא תחושה של בילבול.

So the other thing I thought about there in my bedroom that night

אז הדבר האחר שחשבתי עליו באותו לילה בעודי במיטה

was, "How could I have done that?

היה "איך עשיתי דבר כזה?

What was I thinking?"

על מה חשבתי?"

This real sense of alienation

זו ההרגשה הזו של נתק

from the part of us that made a decision we regret.

מהחלק בנו שעשה את ההחלטה עליה אנו מתחרטים.

We can't identify with that part.

אנחנו לא יכולים להזדהות עם החלק הזה.

We don't understand that part.

אנחנו לא מבינים את החלק הזה.

And we certainly don't have any empathy for that part --

ואין לנו שום אמפתיה לחלק הזה --

which explains the third consistent component of regret,

עובדה שמסבירה את המרכיב השלישי של חרטה,

which is an intense desire to punish ourselves.

שהוא דחף עז להעניש את עצמנו.

That's why, in the face of our regret,

וזוהי הסיבה שבמצבים של חרטה,

the thing we consistently say is, "I could have kicked myself."

אנחנו נותים להגיד דברים כמו "היית מרביץ לעצמי."

The fourth component here

המרכיב הרביעי של חרטה

is that regret is what psychologists call perseverative.

הוא מה שפסיכולוגים קוראים לו חזרתיות.

To perseverate means to focus obsessively and repeatedly

חזרתיות זה כשמתמקדים בכפייתיות ובאופן חוזר

on the exact same thing.

באותו הדבר.

Now the effect of perseveration

התוצאה של חזרתיות

is to basically take these first three components of regret

היא למעשה לקיחת שלושת המרכיבים הראשונים של חרטה,

and put them on an infinite loop.

והשמתם בלולאה אין סופית.

So it's not that I sat there in my bedroom that night,

אז זה לא שישבתי בחדר השינה שלי באותו לילה

thinking, "Make it go away."

וחשבתי "עשי שזה יעלם".

It's that I sat there and I thought,

ישבתי שם וחשבתי

"Make it go away. Make it go away.

"עשי שזה יעלם. עשי שזה יעלם.

Make it go away. Make it go away."

עשי שזה יעלם. עשי שזה יעלם."

So if you look at the psychological literature,

אם תסתכלו בספרות הפסיכולוגית,

these are the four consistent defining components of regret.

תחת חרטה תמצאו את ארבעת המרכיבים האלה.

But I want to suggest that there's also a fifth one.

אך אני רוצה להציע שישנו מרכיב חמישי.

And I think of this

ואני חושבת עליו

as a kind of existential wake-up call.

כעל קריאת השקמה קיומית.

That night in my apartment,

באותו לילה בדירה שלי,

after I got done kicking myself and so forth,

אחרי שגמרתי להרביץ לעצמי וכל זה,

I lay in bed for a long time,

שכבתי במיטה לזמן ארוך,

and I thought about skin grafts.

וחשבתי על השתלת עור.

And then I thought about how,

ואז חשבתי על איך,

much as travel insurance doesn't cover acts of God,

כמו שביטוח נסיעות לא מכסה תאונות כתוצאה מכח עליון,

probably my health insurance did not cover acts of idiocy.

כך כנראה גם ביטוח הבריאות שלי לא מכסה תאונות כתוצאה מטיפשות.

In point of fact, no insurance covers acts of idiocy.

למעשה, שום ביטוח לא מכסה תאונות כתוצאה מטיפשות.

The whole point of acts of idiocy

כל הקטע במעשים מטופשים

is that they leave you totally uninsured;

הוא שהם משאירים אותך חסר ביטוח לחלוטין.

they leave you exposed to the world

הם משאירים אותך חשוף לעולם,

and exposed to your own vulnerability and fallibility

וחשוף לרגישות שלך ולעובדה שאתה עושה טעויות

in face of, frankly, a fairly indifferent universe.

ביקום שהוא, למען האמת, אדיש.

This is obviously an incredibly painful experience.

זו מן הסתם חויה כואבת להפליא.

And I think it's particularly painful for us now in the West

ואני חושבת שזו חויה כואבת במיוחד לנו בעולם המערבי,

in the grips of what I sometimes think of

לאור העובדה שאנחנו, כפי שאני קוראת לזה,

as a Control-Z culture --

תרבות ה Control-Z (קונטרול-זי).

Control-Z like the computer command,

קונטרול-זי כמו בפקודת המחשב,

undo.

פקודת ה-בטל.

We're incredibly used to not having to face

במובן מסוים, אנחנו מורגלים לא להתמודד

life's hard realities, in a certain sense.

עם העובדות הקשות בחיים.

We think we can throw money at the problem

אנחנו חושבים שאנו יכולים לזרוק כסף על הבעיה,

or throw technology at the problem --

או לזרוק טכנולוגיה על הבעיה --

we can undo and unfriend

אנחנו יכולים לבטל ולהסיר מישהו מרשימת החברים שלנו (בפייסבוק)

and unfollow.

ולהפסיק לעקוב אחר מישהו (בטוויטר).

And the problem is that there are certain things that happen in life

והבעיה היא שישנם דברים מסוימים בחיים

that we desperately want to change

שאנחנו רוצים לשנות נואשות,

and we cannot.

אך לא יכולים.

Sometimes instead of Control-Z,

לפעמים במקום היכולת לעשות קונטרול-זי,

we actually have zero control.

יש לנו אפס שליטה.

And for those of us who are control freaks and perfectionists --

ולאלו מאיתנו שהם חולי שליטה ופרפקציוניסטים --

and I know where of I speak --

ואני יודעת על מה אני מדברת --

this is really hard,

זה נורא קשה,

because we want to do everything ourselves and we want to do it right.

כי אנחנו רוצים לעשות הכל בעצמנו ואנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך.

Now there is a case to be made

עכשיו, אפשר להעלות את הטענה

that control freaks and perfectionists should not get tattoos,

שחולי שליטה ופרפקציוניסטים לא צריכים לעשות קעקועים,

and I'm going to return to that point in a few minutes.

ואני אחזור לנקודה זו בעוד מספר דקות.

But first I want to say

אבל קודם אני רוצה לומר

that the intensity and persistence

שהאִינְטֶנְסִיבִיּוּת והעקביות

with which we experience these emotional components of regret

איתם אנו חווים את המרכיבים הרגשיים הללו של חרטה

is obviously going to vary

משתנים, והם תלוים

depending on the specific thing that we're feeling regretful about.

בדבר המסוים עליו אנו מתחרטים.

So for instance, here's one of my favorite

כך למשל, הינה אחד מיצרניי החרטה

automatic generators of regret in modern life.

האוטומטים האהובים עלי בחיינו המודרנים.

(Laughter)

(צחוק)

Text: Relpy to all.

טקסט: השב לכולם.

And the amazing thing

והדבר המדהים

about this really insidious technological innovation

בחידוש הטכנולוגי הערמומי הזה,

is that even just with this one thing,

הוא שאפילו מהדבר הבודד הזה,

we can experience a huge range of regret.

אנו יכולים לחוות טווח עצום של חרטה.

You can accidentally hit "reply all" to an email

אתם יכולים להקיש בטעות על "השב לכולם" באימייל

and torpedo a relationship.

וכתוצאה להרוס מערכת יחסים.

Or you can just have an incredibly embarrassing day at work.

או שזה יכול להסתכם ביום מביך בעבודה.

Or you can have your last day at work.

או שזה יכול להיות היום האחרון שלכם בעבודה.

And this doesn't even touch

וכל זה אפילו לא נוגע

on the really profound regrets of a life.

בחרטות העמוקות באמת בחיים.

Because of course, sometimes we do make decisions

כי כמובן, לפעמים אנו לוקחים החלטות

that have irrevocable and terrible consequences,

שיש להן השלכות נוראות וחסרות תקנה,

either for our own or for other people's

בין אם זה לנו או לאנשים אחרים,

health and happiness and livelihoods,

במובנים של בריאות ואושר,

and in the very worst case scenario, even their lives.

ובמקרים הגרועים ביותר, אפילו במובנים של חיים ומוות.

Now obviously, those kinds of regrets

מן הסתם, חרטה מהסוג הזה

are incredibly piercing and enduring.

היא כואבת ומתמשכת להפליא.

I mean, even the stupid "reply all" regrets

כלומר, אפילו חרטות ה"השב לכולם"

can leave us in a fit of excruciating agony for days.

יכולות להשאיר אותנו במצב של יגון מייסר למשך ימים.

So how are we supposed to live with this?

אז איך אנחנו אמורים לחיות עם זה?

I want to suggest that there's three things

אני רוצה להציע שישנם שלושה דברים

that help us to make our peace with regret.

שעוזרים לנו להשלים עם חרטה.

And the first of these

והראשון שבהם

is to take some comfort in its universality.

הוא להתנחם בעובדה שחרטה היא אוניברסלית.

If you Google regret and tattoo,

אם תחפשו בגוגל "חרטה" ו-"קעקוע",

you will get 11.5 million hits.

תקבלו 11.5 מליון לינקים.

(Laughter)

(צחוק)

The FDA estimates

מנהל המזון והתרופות האמריקאי מעריך

that of all the Americans who have tattoos,

שמכל האמריקאים שעשו קעקועים,

17 percent of us regret getting them.

17 אחוז מתחרטים שהם עשו אותם.

That is Johnny Depp and me

וזה כולל אותי ואת ג'וני דפ

and our seven million friends.

ועוד שבע מליון אחרים.

And that's just regret about tattoos.

וזו רק חרטה על קעקועים.

We are all in this together.

כולנו באותה סירה.

The second way that we can help make our peace with regret

הדרך השניה להשלים עם חרטה

is to laugh at ourselves.

היא לצחוק על עצמנו.

Now in my case, this really wasn't a problem,

במקרה שלי, זו לא הייתה בעיה בכלל,

because it's actually very easy to laugh at yourself

כי זה נורא קל לצחוק על עצמך

when you're 29 years old and you want your mommy

כשאת בת 29 ואת רוצה את אמא

because you don't like your new tattoo.

כי את לא מרוצה מהקעקוע החדש שלך.

But it might seem like a kind of cruel or glib suggestion

אך זו עלולה להשמע כמו עצה פזיזה ואכזרית

when it comes to these more profound regrets.

כשזה מגיע לחרטות יותר עמוקות.

I don't think that's the case though.

אבל אני לא חושבת שככה זה.

All of us who've experienced regret

כל אחד שחש חרטה

that contains real pain and real grief

שמכילה כאב ויגון אמיתיים

understand that humor and even black humor

מבין שלהומור, ואפילו להומור שחור,

plays a crucial role in helping us survive.

יש תפקיד חשוב בלעזור לנו לחיות.

It connects the poles of our lives back together,

זה מחבר את הקצבות של חיינו בחזרה,

the positive and the negative,

הטוב והרע,

and it sends a little current of life back into us.

וזה מעביר בנו זרם של חיים.

The third way that I think we can help make our peace with regret

הדרך השלישית להשלים עם חרטה

is through the passage of time,

היא דרך זרימת הזמן,

which, as we know, heals all wounds --

שכפי שכולנו יודעים, מרפא את כל הפצעים --

except for tattoos, which are permanent.

חוץ מקעקועים, אלה נשארים לנצח.

So it's been several years

אבל עברו מספר שנים

since I got my own tattoo.

מאז שעשיתי את הקעקוע.

And do you guys just want to see it?

ואתם רוצים לראות את זה וזהו?

All right.

בסדר.

Actually, you know what, I should warn you,

בעצם, אתם יודעים מה, אני צריכה להזהיר אתכם,

you're going to be disappointed.

אתם תתאכזבו.

Because it's actually not that hideous.

כי זה בעצם לא כזה נורא.

I didn't tattoo Marilyn Manson's face

לא קיעקעתי את הפרצוף של מרלין מנסון

on some indiscreet part of myself or something.

על איזשהו חלק לא דיסקרטי בגוף.

When other people see my tattoo,

כשאנשים אחרים רואים את הקעקוע שלי,

for the most part they like how it looks.

הם לרוב אוהבים את איך שהוא נראה.

It's just that I don't like how it looks.

הקטע הוא שאני לא אוהבת את איך שהוא נראה.

And as I said earlier, I'm a perfectionist.

וכמו שאמרתי קודם, אני פרפקציוניסטית.

But I'll let you see it anyway.

אבל אני אראה לכם אותו בכל זאת.

This is my tattoo.

זה הקעקוע שלי.

I can guess what some of you are thinking.

אני יכולה לנחש מה חלקכם חושבים עכשיו.

So let me reassure you about something.

אז הרשו לי להרגיע אתכם.

Some of your own regrets

חלק מהחרטות שלכם,

are also not as ugly as you think they are.

גם הן לא נוראות כפי שאתם חושבים שהן.

I got this tattoo

אני עשיתי את הקעקוע הזה

because I spent most of my 20s

בגלל שהעברתי את רוב שנות ה-20 של חיי

living outside the country and traveling.

מחוץ לארה"ב, בנסיעות.

And when I came and settled in New York afterward,

וכשחזרתי והתישבתי בניו יורק לבסוף,

I was worried that I would forget

חששתי שאשכח

some of the most important lessons that I learned during that time.

את הלקחים החשובים שלמדתי במסעותיי.

Specifically the two things I learned about myself

ובמיוחד, שני הדברים שלמדתי על עצמי

that I most didn't want to forget

שהכי לא רציתי לשכוח

was how important it felt to keep exploring

היו כמה חשוב זה הרגיש לי להמשיך לחקור,

and, simultaneously, how important it is

ובו בזמן, כמה זה חשוב

to somehow keep an eye on your own true north.

לזכור תמיד איפה הצפון שלך, הבית.

And what I loved about this image of the compass

ומה שאהבתי בציור הזה של המצפן

was that I felt like it encapsulated both of these ideas

היא העובדה שהרגשתי שהוא תופס את שני הרעיונות הללו

in one simple image.

בתמונה אחת פשוטה.

And I thought it might serve as a kind of permanent mnemonic device.

וחשבתי שזה ישמש כעזר זיכרון תמידי.

Well it did.

ובכן, זה אכן עשה זאת.

But it turns out, it doesn't remind me of the thing I thought it would;

אבל מסתבר שזה לא מזכיר לי את הדברים שחשבתי שזה יזכיר לי:

it reminds me constantly of something else instead.

זה מזכיר לי משהו אחר במקום.

It actually reminds me

זה מזכיר לי

of the most important lesson regret can teach us,

את הלקח החשוב ביותר שחרטה מלמדת אותנו,

which is also one of the most important lessons life teaches us.

שהוא גם אחד הלקחים החשובים שהחיים מלמדים אותנו.

And ironically, I think it's probably the single most important thing

ובאופן אירוני, אני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר

I possibly could have tattooed onto my body --

שיכולתי לקעקע על גופי --

partly as a writer,

חלק בגלל היותי כתבת,

but also just as a human being.

אבל גם בגלל היותי בן אדם.

Here's the thing,

והלקח הוא,

if we have goals

שאם יש לנו מטרות

and dreams,

וחלומות,

and we want to do our best,

ואנו רוצים להצליח,

and if we love people

ואם אנחנו אוהבים אנשים

and we don't want to hurt them or lose them,

ולא רוצים להכאיב או לאבד אותם,

we should feel pain when things go wrong.

אנחנו צריכים להרגיש כאב כשאנו טועים.

The point isn't to live without any regrets.

המטרה היא לא לחיות חיים נטולי חרטה.

The point is to not hate ourselves for having them.

המטרה היא לא לשנוא את עצמנו על העובדה שיש בנו חרטות.

The lesson that I ultimately learned from my tattoo

הלקח שלמדתי לבסוף מהקעקוע שלי,

and that I want to leave you with today

שהוא גם הלקח שאני רוצה להשאיר אתכם איתו היום,

is this:

הוא זה:

We need to learn to love

אנחנו צריכים ללמוד לאהוב

the flawed, imperfect things

את הדברים הפגומים, הלא מושלמים

that we create

שאנו יוצרים

and to forgive ourselves for creating them.

ולסלוח לעצמנו על שיצרנו אותם.

Regret doesn't remind us that we did badly.

חרטה לא מזיכרה לנו שעשינו משהו לא טוב.

It reminds us that we know we can do better.

היא מזכירה לנו שאנחנו יכולים לעשות טוב יותר.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)