How state budgets are breaking US schools | Bill Gates

מתרגם: Guy Ernest מבקר: Sigal Tifferet

Well, this is about state budgets.

בואו נדבר על תקציבי המדינות.

This is probably the most boring topic

זהו כנראה הנושא המשעמם ביותר

of the whole morning.

בכל הבוקר הזה.

But I want to tell you, I think it's an important topic

אבל אני רוצה לספר לכם, אני חושב שזה נושא חשוב

that we need to care about.

שאנחנו צריכים לדאוג לגביו.

State budgets

תקציבי המדינות

are big, big money --

הם גדולים, כסף גדול --

I'll show you the numbers --

אני אראה לכם את המספרים --

and they get very little scrutiny.

והם מקבלים מעט מאד בקרה.

The understanding is very low.

ההבנה מאד נמוכה.

Many of the people involved

הרבה מהאנשים המעורבים

have special interests or short-term interests

הם בעלי עניין מיוחד או עניין קצר טווח

that get them not thinking

שגורמים להם לא לחשוב

about what the implications of the trends are.

לגבי ההשלכות של המגמות הללו.

And these budgets

והתקציבים האלה

are the key for our future;

הם המפתח לעתיד שלנו,

they're the key for our kids.

הם המפתח לילדים שלנו.

Most education funding --

רוב המימון לחינוך --

whether it's K through 12,

מגני הילדים ועד לסיום התיכון,

or the great universities or community colleges --

או האונברסיטאות והמכללות --

most of the money for those things

רוב הכסף לדברים האלה

is coming out of these state budgets.

מגיע מאותם תקציבי המדינות.

But we have a problem.

אבל יש לנו בעיה.

Here's the overall picture.

הנה התמונה הכוללת.

U.S. economy is big --

הכלכלה האמריקאית היא גדולה --

14.7 trillion.

14.7 טריליון.

Now out of that pie,

מתוך העוגה הזאת,

the government spends 36 percent.

הממשלה מוציאה 36%.

So this is combining the federal level,

זהו החיבור של הרמה הפדרלית,

which is the largest,

שהיא הגדולה ביותר,

the state level and the local level.

הרמה של המדינות והרמה המקומית.

And it's really in this combined way

ובאמת בחיבור זה

that you get an overall sense of what's going on,

אתם יכולים לקבל את התחושה של מה קורה,

because there's a lot of complex things

בגלל שיש הרבה דברים מורכבים

like Medicaid and research money

כמו עזרה רפואית וכספי מחקר

that flow across those boundaries.

שזורמים בין התחומים.

But we're spending 36 percent.

אבל אנחנו מוציאים 36%.

Well what are we taking in?

ובכן כמה אנחנו מכניסים?

Simple business question.

שאלה עיסקית פשוטה.

Answer is 26 percent.

התשובה היא 26%.

Now this leaves 10 percent deficit,

וזה משאיר 10% גרעון.

sort of a mind-blowing number.

מספר מדהים.

And some of that, in fact, is due to the fact

קצת מזה, נובע מהעובדה

that we've had an economic recession.

שהיה לנו מיתון כלכלי.

Receipts go down,

הכנסות יורדות,

some spending programs go up,

קצת מההוצאות המתוכננות עולות,

but most of it is not because of that.

אבל הרוב הוא לא בגלל זה.

Most of it is because of ways

הרוב הוא בגלל הדרכים

that the liabilities are building up

בה המחויבויות נבנות

and the trends,

והמגמות,

and that creates a huge challenge.

וזה יוצר אתגר עצום.

In fact, this is the forecast picture.

בעצם, זוהי תמונת התחזית.

There are various things in here:

יש כאן מספר דברים,

I could say we might raise more revenue,

אני יכול לומר שאולי נגדיל הכנסות,

or medical innovation will make the spending even higher.

או שהמצאות רפואיות יגרמו להוצאות אפילו לגדול.

It is an increasingly difficult picture,

זהו מצב הולך ומחמיר,

even assuming the economy does quite well --

אפילו אם נניח שהכלכלה עובדת טוב --

probably better than it will do.

ככל הנראה טוב יותר מאשר היא באמת תהיה.

This is what you see

זה מה שאנחנו רואים

at this overall level.

ברמה הכללית.

Now how did we get here?

איך הגענו הנה?

How could you have a problem like this?

איך יכול להיות שיש בעיה כזאת?

After all, at least on paper,

אחרי הכל, לפחות על הנייר,

there's this notion that these state budgets are balanced.

אנחנו מניחים שתקציבי המדינות הם מאוזנים.

Only one state says

רק מדינה אחת אומרת

they don't have to balance the budget.

שהיא לא צריכה לאזן את התקציב.

But what this means actually

אבל מה שזה באמת אומר

is that there's a pretense.

שיש כאן התיימרות.

There's no real, true balancing going on,

אין באמת איזון נכון.

and in a sense, the games they play to hide that

ובהקשר זה, המשחקים שהם משחקים כדי להסתיר זאת

actually obscure the topic so much

ממש מטשטשים את הנושא כל כך

that people don't see things

שאנשים לא רואים דברים

that are actually pretty straight-forward challenges.

שהם באמת אתגרים די ברורים.

When Jerry Brown was elected,

כאשר ג'רי בראון נבחר (כמושל קליפורניה),

this was the challenge that was put to him.

זה היה האתגר שהוצב לו.

That is, through various gimmicks and things,

כלומר, בעזרת גימיקים ושיטות אחרות,

a so-called balanced budget

התקציב הלכאורה מאוזן

had led him to have 25 billion missing

הביא אותו למחסור של 25 מיליארד

out of the 76 billion in proposed spending.

מתוך 76 מיליארד מההוצאות המתוכננות.

Now he's put together some thoughts:

הוא הגדיר מספר רעיונות:

About half of that he'll cut,

בערך חצי מזה הוא יקצץ,

another half,

החצי השני,

perhaps in a very complex set of steps,

אולי באמצעות מספר צעדים מאד מורכבים,

taxes will be approved.

מיסים יאושרו.

But even so,

אבל עדיין,

as you go out into those future years,

כשמסתכלים קדימה לשנים הבאות,

various pension costs, health costs go up enough,

עלויות הפנסיה ועלויות רפואיות עולות,

and the revenue does not go up enough.

וההכנסות לא עולות מספיק.

So you get a big squeeze.

אז אתם מקבלים לחץ גדול.

What were those things that allowed us to hide this?

כיצד הצלחנו להסתיר זאת?

Well, some really nice little tricks.

ובכן, כמה טריקים קטנים ונחמדים.

And these were somewhat noticed.

ואלה איך שהוא אובחנו.

The paper said, "It's not really balanced.

העיתון כתב, "זה לא באמת מאוזן"

It's got holes.

"יש בזה חורים."

It perpetuates deficit spending.

"זהו גרעון מתגלגל"

It's riddled with gimmicks."

"זה מלא בטריקים"

And really when you get down to it,

ובאמת כאשר אתם נכנסים לזה,

the guys at Enron never would have done this.

אפילו החברה באנרון מעולם לא עשו דברים כאלה.

This is so blatant,

זה כל כך בוטה,

so extreme.

כל כך קיצוני.

Is anyone paying attention

האם מישהו שם לב

to some of the things these guys do?

לכמה מהדברים שהאנשים האלה עושים?

They borrow money.

הם מלווים כסף.

They're not supposed to, but they figure out a way.

הם לא אמורים לעשות זאת, אבל הם מצאו דרך.

They make you pay more in withholding

הם מאלצים אתכם לשלם יותר בעיכוב תשלומים

just to help their cash flow out.

רק כדי לעזור לתזרים המזומנים שלהם.

They sell off the assets.

הם מוכרים את הנכסים.

They defer the payments.

הם דוחים את התשלומים.

They sell off the revenues from tobacco.

הם מוכרים את הרווחים מהטבק.

And California's not unique.

וקליפורניה היא לא יוצאת דופן.

In fact, there's about five states that are worse

באמת, יש בערך 5 מדינות שהם במצב גרוע אף יותר

and only really four states

ורק 4 מדינות

that don't face this big challenge.

שלא עומדות בפני האתגרים הגדולים האלה.

So it's systemic across the entire country.

אז זה שיטתי בכל הארץ.

It really comes from the fact

זה באמת נובע מהעובדה

that certain long-term obligations --

שמספר מחויבויות ארוכות טווח --

health care, where innovation makes it more expensive,

טיפול רפואי חדשני ולכן יקר,

early retirement and pension, where the age structure gets worse for you,

פרישה מוקדמת ופנסיות עם מבנה גילאים מחמיר,

and just generosity --

ופשוט נדיבות --

that these mis-accounting things

שהבעיות החשבונאיות האלה

allow to develop over time,

איפשרו לדברים האלה להתפתח במשך הזמן,

that you've got a problem.

שגרמו לכך שיש לכם בעיה.

This is the retiree health care benefits.

אלו ההטבות הרפואיות לגימלאים.

Three million set aside, 62 billion dollar liability --

3 מיליון נשמרים בצד, 62 מיליארד דולר מחויבות --

much worse than the car companies.

הרבה יותר גרוע מחברות המכוניות.

And everybody looked at that

וכל אחד הסתכל על זה

and knew that that was headed toward a huge problem.

וידע שזה הולך לקראת בעיה עצומה.

The forecast for the medical piece alone

התחזית לחלק הרפואי בלבד

is to go from 26 percent of the budget

היא לעלות מ-26% מהתקציב

to 42 percent.

ל-42%.

Well what's going to give?

אז איך נוכל לפתור זאת?

Well in order to accommodate that,

ובכן כדי להתאים את זה,

you would have to cut education spending in half.

אתם צריכים לחתוך בהשקעה בחינוך בחצי.

It really is this young versus the old

זה באמת הצעירים נגד הזקנים

to some degree.

באיזו שהיא צורה.

If you don't change that revenue picture,

אם לא תשנו את תמונת הרווחים,

if you don't solve what you're doing in health care,

אם לא תפתרו את מה שאתם עושים בטיפול רפואי,

you're going to be deinvesting in the young.

אתם תשקיעו מעט מדי בצעירים.

The great University of California university system,

המערכת הגדולה של אוניברסיטאות קליפורניה,

the great things that have gone on,

הדברים הגדולים שהתרחשו שם,

won't happen.

לא יקרו.

So far it's meant layoffs,

עד עכשיו היו פיטורים,

increased class sizes.

גידול בגודל הכיתות.

Within the education community there's this discussion of,

בתוך מערכת החינוך מתקיים דיון על,

"Should it just be the young teachers who get laid off,

"האם צריך לפטר את המורים הצעירים בלבד,

or the less good teachers who get laid off?"

או את המורים הפחות טובים?"

And there's a discussion: if you're going to increase class sizes,

ויש דיון: אם תגדילו את הכיתות,

where do you do that? How much effect does that have?

איפה תעשו זאת? איזו השפעה יש לזה?

And unfortunately, as you get into that, people get confused and think,

ולצערי, ככל שנכנסים לזה, אנשים מתבלבלים וחושבים,

well maybe you think that's okay.

"אולי אתם חושבים שזה בסדר."

In fact, no, education spending should not be cut.

ובאמת, לא, לא צריך לקצץ את ההשקעות בחינוך.

There's ways, if it's temporary,

יש דרכים, אם זה זמני,

to minimize the impact,

להקטין את ההשפעה,

but it's a problem.

אבל זאת בעיה.

It's also really a problem for where we need to go.

זו גם בעיה אמיתית לאור המקום אליו אנחנו צריכים להתקדם.

Technology has a role to play.

לטכנולוגיה יש תפקיד חשוב.

Well we need money to experiment with that,

ואנחנו צריכים כסף כדי לחקור את זה,

to get those tools in there.

להכניס את הכלים האלה למערכת.

There's the idea of paying teachers for effectiveness,

יש רעיון לשלם למורים לפי אפקטיביות,

measuring them, giving them feedback,

למדוד אותם, לתת להם משוב,

taking videos in the classroom.

לצלם וידאו בכיתה.

That's something I think is very, very important.

זה משהו שאני חושב שהוא מאד מאד חשוב.

Well you have to allocate dollars

אתם צריכים להקציב כסף

for that system

למערכת הזאת

and for that incentive pay.

ולתשלומי התמריצים.

In a situation where you have growth,

במצב בו יש צמיחה,

you put the new money into this.

אתם שמים את הכסף החדש לזה --

Or even if you're flat, you might shift money into it.

ואפילו אם אתם באיזון, אתם יכולים להסיט לזה כסף.

But with the type of cuts we're talking about,

אבל עם הקיצוצים שאנחנו מדברים עליהם,

it will be far, far harder

זה היה הרבה הרבה יותר קשה

to get these incentives for excellence,

לקבל את התמריצים האלה על הצטיינות,

or to move over

ולהעביר כספים

to use technology in the new way.

לשימוש בטכנולוגיה בדרך חדשה.

So what's going on?

אז מה קורה?

Where's the brain trust

איפה האמון השיכלי

that's in error here?

שהוא בטעות כאן.

Well there really is no brain trust.

ובכן אין באמת שום קבוצת דיון.

(Laughter)

(צחוק)

It's sort of the voters. It's sort of us showing up.

זה המצביעים, אנחנו פשוט מופיעים שם.

Just look at this spending.

רק הביטו בהשקעה הזאת.

California will spend over 100 billion,

קליפורניה תשקיע יותר מ-100 מיליארד,

Microsoft, 38,

מיקרוסופט, 38,

Google, about 19.

גוגל, בערך 19.

The amount of IQ in good numeric analysis,

הכמות של השכל באנליזות מספריות טובות,

both inside Google and Microsoft

גם בתוך גוגל ומיקרוסופט

and outside, with analysts and people of various opinions --

ובחוץ, עם אנליסטים ואנשים עם דעות שונות --

should they have spent on that?

האם צריך להשקיע בזה?

No, they wasted their money on this. What about this thing? --

לא, הם בזבזו את הכסף שלהם על זה. מה לגבי הדבר הזה?

it really is quite phenomenal.

זאת ממש תופעה.

Everybody has an opinion.

לכל אחד יש דיעה.

There's great feedback.

יש היזון חוזר נהדר.

And the numbers are used to make decisions.

ובמספרים נעשה שימוש לקבלת החלטות.

If you go over the education spending and the health care spending --

אם תעברו על ההשקעות בחינוך, וההשקעות בטיפול רפואי --

particularly these long-term trends --

בעיקר אלה עם מגמות ארוכות טווח --

you don't have that type of involvement

אין לכם מעורבות כזו

on a number that's more important

במספר שהוא יותר חשוב

in terms of equity, in terms of learning.

במונחים של שיוויון, במונחים של למידה.

So what do we need to do?

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

We need better tools.

אנחנו צריכים כלים טובים יותר.

We can get some things out on the Internet.

אנחנו יכולים למצוא כמה דברים באינטרנט.

I'm going to use my website

אני עומד להשתמש באתר הרשת שלי

to put up some things that will give the basic picture.

להציב מספר דברים שיתנו את התמונה הבסיסית.

We need lots more.

אנחנו צריכים הרבה יותר.

There's a few good books,

יש מספר ספרים טובים,

one about school spending and where the money comes from --

אחד על השקעות בבתי ספר ומאיפה מגיע הכסף --

how that's changed over time, and the challenge.

איך זה השתנה במשך הזמן, והאתגר.

We need better accounting.

אנחנו צריכים ראיית חשבון טובה יותר.

We need to take the fact

אנחנו צריכים לקבל את העובדה

that the current employees, the future liabilities they create,

שהמועסקים הקיימים, והתחייבויות העתידיות שהם יוצרים,

that should come out of the current budget.

צריכות לבוא מהתקציב הנוכחי.

We need to understand why they've done the pension accounting

אנחנו צריכים להבין מדוע הם עשו את החשבונות על הפנסיות

the way they have.

בדרך שבה עשו אותם.

It should be more like private accounting.

זה צריך להיות יותר כמו חשבונאות פרטית.

It's the gold standard.

זה סטנדרט הזהב.

And finally, we need to really reward politicians.

לסיום, אנחנו באמת צריכים לחזק פוליטיקאים.

Whenever they say there's these long-term problems,

בכל פעם שהם אומרים שאלה בעיות ארוכות טווח,

we can't say, "Oh, you're the messenger with bad news?

אנחנו לא יכולים להגיע, "אתה השליח עם החדשות הרעות?

We just shot you."

אנחנו פשוט נירה בך."

In fact, there are some like these:

יש כמה כאלה:

Erskine Bowles, Alan Simpson and others,

ארסקין בוולס, אלן סימפסון ואחרים,

who have gone through and given proposals

שעברו זאת והציעו הצעות

for this overall federal health-spending state-level problem.

להוצאות הבריאות הפדרליות הכלליות האלה כבעיות ברמת המדינה.

But in fact, their work was sort of pushed off.

אבל בעצם, העבודה שלהם די נידחתה.

In fact, the week afterwards,

בעצם בשבוע לאחר מכן,

some tax cuts were done

מספר קיצוצים מיסים נעשו

that made the situation even worse

שגרמו למצב להיות אפילו יותר גרוע

than their assumptions.

מאשר ההנחות שלהם.

So we need these pieces.

אז אנחנו צריכים את החלקים האלה.

Now I think this is a solvable problem.

עכשיו אני חושב שזוהי בעיה שיש לה פיתרון.

It's a great country with lots of people.

זוהי ארץ נהדרת עם המון אנשים,

But we have to draw those people in,

אבל אנחנו צריכים למשוך את האנשים האלה להיות מעורבים,

because this is about education.

בגלל שזה עבור החינוך.

And just look at what happened with the tuitions

ורק הביטו מה קרה עם שכר הלימוד

with the University of California

באוניברסיטת קליפורניה

and project that out for another three, four, five years --

והשליכו את זה לעוד שלוש, ארבע, חמש שנים.

it's unaffordable.

אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

And that's the kind of thing --

וזה סוג הדברים --

the investment in the young --

ההשקעה בצעירים --

that makes us great, allows us to contribute.

שעושים אותנו גדולים, מאפשרים לנו לתרום.

It allows us to do the art,

זה מאפשר לנו לעשות אמנות,

the biotechnology, the software

ביוטכנולוגיה, תוכנה

and all those magic things.

וכל הדברים הקסומים האלה.

And so the bottom line is

וכך השורה התחתונה היא

we need to care about state budgets

שאנחנו צריכים לדאוג לגבי תקציבי המדינות

because they're critical for our kids and our future.

כי הם קריטיים לילדים שלנו והעתיד שלנו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)