iO Tillett Wright: Fifty shades of gay

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Human beings start putting each other into boxes

בני-אדם מתחילים לשים זה את זה בקופסאות

the second that they see each other --

ברגע בו הם רואים זה את זה --

Is that person dangerous? Are they attractive?

האם אדם זה מסוכן? האם הוא מושך?

Are they a potential mate? Are they a potential networking opportunity?

האם הוא בן-זוג פוטנציאלי? האם יש בו פוטנציאל להיכרות ברשת?

We do this little interrogation when we meet people

אנו עורכים את החקירה הקטנה הזו כשאנו פוגשים אנשים

to make a mental resume for them.

כדי לערוך "קורות חיים" מנטליים שלהם.

What's your name? Where are you from?

מה שמך? מאין באת?

How old are you? What do you do?

בן כמה אתה? במה אתה עוסק?

Then we get more personal with it.

ואחר הגישה שלנו נעשית אישית יותר.

Have you ever had any diseases?

היית פעם חולה?

Have you ever been divorced?

התגרשת פעם?

Does your breath smell bad while you're answering my interrogation right now?

האם יש לך כרגע ריח-פה, כשאתה עונה על החקירה שלי?

What are you into? Who are you into?

מה מעניין אותך? מי מעניין אותך?

What gender do you like to sleep with?

עם איזה מגדר היית רוצה לשכב?

I get it.

אני יודעת.

We are neurologically hardwired

אנו מחווטים מבחינה עצבית

to seek out people like ourselves.

לחפש אנשים שדומים לנו.

We start forming cliques as soon as we're old enough

אנו מתחילים ליצור חבורות מיד כשאנו מספיק גדולים

to know what acceptance feels like.

כדי להבין את ההרגשה של להיות מקובל.

We bond together based on anything that we can --

אנו מתחברים על יסוד כל דבר שהוא --

music preference, race, gender, the block that we grew up on.

העדפות מוסיקליות, גזע, מגדר, השכונה בה גדלנו,

We seek out environments that reinforce our personal choices.

אנו מחפשים סביבות שמחזקות את הבחירות האישיות שלנו.

Sometimes, though, just the question "what do you do?"

אבל לפעמים, עצם השאלה, "במה אתה עוסק?"

can feel like somebody's opening a tiny little box

יוצרת תחושה שמישהו פותח קופסה קטנה

and asking you to squeeze yourself inside of it.

ומבקש ממך לדחוס את עצמך לתוכה.

Because the categories, I've found, are too limiting.

כי הקטגוריות, כך גיליתי, הן מגבילות מדי.

The boxes are too narrow.

הקופסאות צרות מדי.

And this can get really dangerous.

וזה עלול להיות מסוכן מאד.

So here's a disclaimer about me, though,

אז הנה הצהרת הגילוי הנאות שלי,

before we get too deep into this.

לפני שנתעמק בכך יותר מדי.

I grew up in a very sheltered environment.

גדלתי בסביבה מאד מוגנת.

I was raised in downtown Manhattan in the early 1980s,

גדלתי בעיר התחתית של מנהטן בתחילת שנות ה-80,

two blocks from the epicenter of punk music.

שני רחובות ממוקד הרעש של מוסיקת פאנק.

I was shielded from the pains of bigotry

הייתי מוגנת מפני כאבי הגזענות

and the social restrictions of a religiously-based upbringing.

והמגבלות החברתיות של חינוך דתי.

Where I come from, if you weren't a drag queen or a radical thinker

במקום ממנו באתי, אם אינך מלכת דראג או הוגה-דעות קיצוני

or a performance artist of some kind,

או איזה אמן במה מסוג כלשהו,

you were the weirdo.

את היית הטיפוס המוזר.

(Laughter)

[צחוק]

It was an unorthodox upbringing,

זה היה חינוך לא-שמרני,

but as a kid on the streets of New York,

אך כילדה ברחובות ניו-יורק,

you learn how to trust your own instincts,

את לומדת לבטוח בחושים שלך,

you learn how to go with your own ideas.

את לומדת לזרום עם הרעיונות שלך.

So when I was six, I decided that I wanted to be a boy.

אז כשהייתי בת 6, החלטתי שאני רוצה להיות בן.

I went to school one day and the kids wouldn't let me play basketball with them.

הלכתי לביה"ס יום אחד, והבנים לא נתנו לי לשחק איתם כדורסל.

They said they wouldn't let girls play.

הם אמרו שהם לא מסכימים שבנות ישחקו.

So I went home, and I shaved my head,

אז הלכתי הביתה וגילחתי את ראשי,

and I came back the next day and I said, "I'm a boy."

ולמחרת חזרתי ואמרתי, "אני בן".

I mean, who knows, right?

כי מי ידע מה ההבדל, נכון?

When you're six, maybe you can do that.

כשאת בת 6 את אולי יכולה לעשות זאת.

I didn't want anyone to know that I was a girl, and they didn't.

לא רציתי שמישהו יידע שאני בת, ואיש באמת לא ידע.

I kept up the charade for eight years.

המשכתי בהתחזות הזו במשך 8 שנים.

So this is me when I was 11.

זאת אני בגיל 11.

I was playing a kid named Walter

גילמתי ילד בשם וולטר

in a movie called "Julian Po."

בסרט בשם "ג'וליאן פו".

I was a little street tough that followed Christian Slater around and badgered him.

הייתי נער-רחוב קשוח שעקב אחרי כריסטיאן סלייטר והציק לו.

See, I was also a child actor,

אתן רואות, הייתי גם ילדה-שחקנית,

which doubled up the layers of the performance of my identity,

מה שהכפיל את שכבות המשחק של הזהות שלי,

because no one knew that I was actually a girl really playing a boy.

כי איש לא ידע שאני בעצם ילדה שמגלמת דמות של ילד.

In fact, no one in my life knew that I was a girl --

למעשה, איש מאלה שהכרתי לא ידע שאני ילדה --

not my teachers at school, not my friends,

לא המורים בביה"ס, לא חברי,

not the directors that I worked with.

ולא הבמאים שאיתם עבדתי.

Kids would often come up to me in class

הילדים היו ניגשים אלי בכיתה

and grab me by the throat to check for an Adam's apple

ותופסים אותי בגרון כדי לבדוק אם יש גרוגרת

or grab my crotch to check what I was working with.

או תופסים אותי במפשעה כדי לבדוק עם מה אני עובדת.

When I would go to the bathroom, I would turn my shoes around in the stalls

כשהייתי הולכת לשירותים, הייתי מסובבת את הנעליים בתא

so that it looked like I was peeing standing up.

כדי שייראה כאילו אני משתינה בעמידה.

At sleepovers I would have panic attacks

כשהייתי ישנה מחוץ לבית היו לי התקפי בהלה

trying to break it to girls that they didn't want to kiss me

כשניסיתי ליידע את הבנות שלא כדאי להן לנשק אותי,

without outing myself.

מבלי לחשוף את עצמי.

It's worth mentioning though

אבל ראוי לציין

that I didn't hate my body or my genitalia.

שלא שנאתי את הגוף שלי או את אברי המין שלי.

I didn't feel like I was in the wrong body.

לא הרגשתי שאני נמצאת בגוף הלא-נכון.

I felt like I was performing this elaborate act.

הרגשתי שאני משחקת תפקיד מורכב מאד.

I wouldn't have qualified as transgender.

לא הייתי מתקבלת כטרנסג'נדרית.

If my family, though, had been the kind of people to believe in therapy,

אילו המשפחה שלי היו מסוג האנשים שמאמינים בטיפול נפשי,

they probably would have diagnosed me

הם ודאי היו מאבחנים אותי

as something like gender dysmorphic

כמי שהמגדר שלה בלתי-מוגדר

and put me on hormones to stave off puberty.

ונותנים לי הורמונים כדי לעכב את הבגרות המינית.

But in my particular case,

I just woke up one day when I was 14,

אך במקרה שלי,

פשוט התעוררתי יום אחד בגיל 14,

and I decided that I wanted to be a girl again.

והחלטתי שאני רוצה לחזור להיות בת.

Puberty had hit, and I had no idea what being a girl meant,

הבגרות המינית הגיעה בבת-אחת, ולא היה לי מושג מה זה להיות בת,

and I was ready to figure out who I actually was.

והייתי מוכנה לגלות מי אני באמת.

When a kid behaves like I did,

כשילדה מתנהגת כפי שהתנהגתי,

they don't exactly have to come out, right?

היא לא בדיוק חייבת לצאת מהארון, נכון?

No one is exactly shocked.

אף אחד לא חוטף הלם.

(Laughter)

[צחוק]

But I wasn't asked to define myself by my parents.

אבל הורי לא דרשו ממני להגדיר מי אני.

When I was 15, and I called my father

כשהייתי בת 15, וטילפנתי לאבי

to tell him that I had fallen in love,

כדי להודיע לו שהתאהבתי,

it was the last thing on either of our minds

הדבר האחרון עליו הוא או אני חשבנו

to discuss what the consequences were

היה לדון בהשלכות

of the fact that my first love was a girl.

שיש לעובדה שאהבתי הראשונה היתה נערה.

Three years later, when I fell in love with a man,

כעבור 3 שנים, כשהתאהבתי בגבר,

neither of my parents batted an eyelash either.

שוב, איש מהורי לא הניד עפעף.

See, it's one of the great blessings of my very unorthodox childhood

כי אחת הברכות הגדולות של החינוך הלא-שמרני שלי

that I wasn't ever asked to define myself

היה שמעולם לא נדרשתי להגדיר את עצמי

as any one thing at any point.

כך או כך, בשום שלב.

I was just allowed to be me, growing and changing in every moment.

פשוט הירשו לי להיות עצמי, לגדול ולהשתנות בכל רגע.

So four, almost five years ago,

אז לפני 4, כמעט 5 שנים,

Proposition 8, the great marriage equality debate,

הצעת חוק מס' 8, הוויכוח הגדול על נישואין שיוויוניים,

was raising a lot of dust around this country.

עשתה רעש גדול בארץ הזאת.

And at the time, getting married wasn't really something

ובאותה עת, להתחתן לא היה באמת משהו

I spent a lot of time thinking about.

שהרביתי לחשוב עליו.

But I was struck by the fact that America,

אבל הדהימה אותי העובדה שאמריקה,

a country with such a tarnished civil rights record,

ארץ עם עבר כה מוכתם מבחינת זכויות אנוש,

could be repeating its mistakes so blatantly.

מסוגלת לחזור על שגיאותיה בצורה בוטה כל-כך.

And I remember watching the discussion on television

ואני זוכרת שצפיתי בדיון בטלוויזיה

and thinking how interesting it was

וחשבתי לעצמי כמה שזה מעניין,

that the separation of church and state

שההפרדה בין הדת והמדינה

was essentially drawing geographical boundaries throughout this country,

מתחה למעשה גבולות גיאוגרפיים בכל הארץ הזו,

between places where people believed in it

בין מקומות שבהם אנשים האמינו בכך

and places where people didn't.

ובין מקומות שלא.

And then, that this discussion was drawing geographical boundaries around me.

וחשבתי גם על כך שהדיון הזה מותח גבולות גיאוגרפיים סביבי.

If this was a war with two disparate sides,

אילו זו היתה מלחמה בין שני צדדים יריבים,

I, by default, fell on team gay,

הרי שאני, כברירת מחדל, שייכת לנבחרת ה"גייז",

because I certainly wasn't 100 percent straight.

כי ברור שלא הייתי 100% סטרייטית.

At the time I was just beginning to emerge

באותו זמן רק התחלתי לצאת

from this eight-year personal identity crisis zigzag

מהזיגזג של משבר הזהות האישי הזה, בן 8 השנים

that saw me go from being a boy

שבו הפכתי מבן

to being this awkward girl that looked like a boy in girl's clothes

לבת מסורבלת שנראתה כמו בן בבגדי בת

to the opposite extreme of this super skimpy,

ועד הקיצוניות הגמורה של הבחורה הבחורתית הזו,

over-compensating, boy-chasing girly-girl

הסופר-רזה, שעסוקה בפיצוי-יתר ורודפת גברים,

to finally just a hesitant exploration of what I actually was,

ולבסוף עד לגילוי המהוסס של מי שאני באמת:

a tomboyish girl

נערה קצת נערית

who liked both boys and girls depending on the person.

שאוהבת גם בנים וגם בנות, בהתאם לאדם עצמו.

I had spent a year photographing this new generation of girls, much like myself,

צילמתי במשך שנה את דור הבנות החדש הזה, שמאד דומה לי,

who fell kind of between-the-lines --

שכאילו נפל בין השורות--

girls who skateboarded but did it in lacy underwear,

בנות שגלשו על סקייטבורד, אבל עם תחתוני תחרה,

girls who had boys' haircuts but wore girly nail polish,

בנות עם תספורת של בנים אבל עם לק על הציפורניים,

girls who had eyeshadow to match their scraped knees,

בנות שמורחות צללית בהתאם לגוון השריטות בברכיים,

girls who liked girls and boys who all liked boys and girls

בנות שאוהבות בנות ובנים שכולם אוהבים בנים ובנות

who all hated being boxed in to anything.

שכולם שונאים שמכניסים אותם לקופסאות.

I loved these people, and I admired their freedom,

אני אוהבת את האנשים האלה ומעריצה את החופש שלהם,

but I watched as the world outside of our utopian bubble

אבל ראיתי איך העולם שמחוץ לבועה האוטופית שלנו

exploded into these raging debates

משתולל בוויכוחים הסוערים האלה

where pundits started likening our love to bestiality on national television.

שבהם מלומדים החלו להקביל בין אהבתנו לבין יחסי-מין עם חיות, בטלוויזיה הארצית.

And this powerful awareness rolled in over me

והתעוררתי בבת-אחת לידיעה

that I was a minority, and in my own home country,

שאני מיעוט, ועוד בארץ מולדתי,

based on one facet of my character.

בגלל היבט יחיד של אישיותי.

I was legally and indisputably a second-class citizen.

הפכתי חוקית וללא עוררין לאזרח סוג ב'.

I was not an activist.

לא הייתי אקטיביסטית.

I wave no flags in my own life.

מעולם לא נופפתי בדגלים.

But I was plagued by this question:

אבל החלה להטריד אותי השאלה הזו:

How could anyone vote to strip the rights

איך יכול מישהו לשלול את זכויותיו

of the vast variety of people that I knew

של המגוון העצום של בני-אדם שהכרתי

based on one element of their character?

בגלל מרכיב אחד של אישיותם?

How could they say that we as a group

איך אפשר לומר שאנחנו, כקבוצה,

were not deserving of equal rights as somebody else?

לא זכאים לשוויון זכויות כמו כל אחד אחר?

Were we even a group? What group?

האם אנו בכלל קבוצה? איזו קבוצה זו?

And had these people ever even consciously met a victim of their discrimination?

והאם האנשים האלה בכלל פגשו ביודעין מישהו מקורבנות האפליה שלהם?

Did they know who they were voting against and what the impact was?

האם הם יודעים נגד מי הם מצביעים ולמה זה גורם?

And then it occurred to me,

ואז עלה בדעתי,

perhaps if they could look into the eyes

שאולי, אם הם יוכלו להביט בעיניהם

of the people that they were casting into second-class citizenship

של האנשים שהם דנים לאזרחות סוג ב',

it might make it harder for them to do.

זה יקשה עליהם לנהוג כך.

It might give them pause.

זה יגרום להם להתעכב.

Obviously I couldn't get 20 million people to the same dinner party,

ברור שאינני יכולה להזמין 20 מיליון אנשים לאירוע אחד,

so I figured out a way where I could introduce them to each other photographically

אז חשבתי על דרך שבה אוכל להציג אותם זה לזה דרך צילום

without any artifice, without any lighting,

בלי שום תחבולות, בלי שימוש בתאורה,

or without any manipulation of any kind on my part.

ובלי שום מניפולציה מצדי.

Because in a photograph you can examine a lion's whiskers

כי בצילום אפשר לבחון את שערות השפם של אריה

without the fear of him ripping your face off.

מבלי לחשוש שהוא יקרע לכן את הפרצוף.

For me, photography is not just about exposing film,

הצילום עבורי איננו רק חשיפה של סרט,

it's about exposing the viewer

אלא גם חשיפה של הצופה

to something new, a place they haven't gone before,

למשהו חדש, למקום שבו טרם היה,

but most importantly, to people that they might be afraid of.

אבל חשוב יותר, לאנשים שהוא אולי חושש מהם.

Life magazine introduced generations of people

כתב העת "לייף" הכיר לדורות של אנשים

to distant, far-off cultures they never knew existed through pictures.

תרבויות נידחות ומרוחקות שהם מעולם לא ידעו על קיומן, דרך צילומים.

So I decided to make a series of very simple portraits,

אז החלטתי להכין סדרה של דיוקנאות פשוטים מאד,

mugshots if you will.

צילומי עצירים, אם תרצו.

And I basically decided to photograph anyone in this country

ועקרונית החלטתי לצלם בארץ הזו

that was not 100 percent straight,

את כל מי שאיננו 100% סטרייט,

which, if you don't know, is a limitless number of people.

וזה, למי שלא יודע, מספר אינסופי של אנשים.

(Laughter)

[צחוק]

So this was a very large undertaking,

כך שזה עמד להיות מבצע רציני מאד,

and to do it we needed some help.

ולשם כך היינו זקוקים לקצת עזרה.

So I ran out in the freezing cold,

אז יצאתי החוצה בקור מקפיא,

and I photographed every single person that I knew that I could get to

וצילמתי כל אדם ואדם שידעתי שאני יכולה להגיע אליהם

in February of about two years ago.

בפברואר לפני כשנתיים.

And I took those photographs, and I went to the HRC and I asked them for some help.

לקחתי את הצילומים והלכתי אל "הארגון לזכויות האדם", וביקשתי את עזרתם.

And they funded two weeks of shooting in New York.

והם מימנו שבועיים של צילומים בניו-יורק.

And then we made this.

ויצרנו את זה:

(Music)

[מוסיקה]

Video: I'm iO Tillett Wright, and I'm an artist born and raised in New York City.

סרטון: אני איו טילט רייט, אמנית שנולדה וגדלה בעיר ניו-יורק.

(Music)

[מוסיקה]

Self Evident Truths is a photographic record of LGBTQ America today.

"אמיתות שמוכחות מאליהן" הוא תיעוד צילומי של אמריקה הלהט"בית כיום.

My aim is to take a simple portrait

בכוונתי לצלם דיוקן פשוט

of anyone who's anything other than 100 percent straight

של כל מי שאיננו 100% סטרייט

or feels like they fall in the LGBTQ spectrum in any way.

או מרגיש באופן כלשהו שייך לתחום הלהט"בי.

My goal is to show the humanity that exists in every one of us

מטרתי היא להראות את האנושיות שקיימת בכל אחד מאיתנו

through the simplicity of a face.

דרך פשטותם של הפנים.

(Music)

[מוסיקה]

"We hold these truths to be self-evident that all men are created equal."

"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים."

It's written in the Declaration of Independence.

זה כתוב בהכזרת העצמאות.

We are failing as a nation

כאומה, אנו נכשלים

to uphold the morals upon which we were founded.

בשמירה על עקרונות המוסר שהם הבסיס שלנו.

There is no equality in the United States.

אין שום שוויון בארצות הברית.

["What does equality mean to you?"]

("מהו השוויון בעיניך?")

["Marriage"] ["Freedom"] ["Civil rights"]

("נישואין") ("חופש") ("זכויות הפרט")

["Treat every person as you'd treat yourself"]

("התייחס לכל אדם כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך")

It's when you don't have to think about it, simple as that.

זה כשאין צורך לחשוב על כך. זה עד כדי כך פשוט.

The fight for equal rights is not just about gay marriage.

המאבק על שוויון זכויות לא עוסק רק בנישואין הומוסקסואליים.

Today in 29 states, more than half of this country,

כיום, ב-29 מדינות, יותר ממחצית הארץ הזו,

you can legally be fired just for your sexuality.

אפשר לפי החוק לפטר אתכם רק בגלל המיניות שלכם.

["Who is responsible for equality?"]

("מיהו האחראי לשוויון?")

I've heard hundreds of people give the same answer:

שמעתי ממאות אנשים את אותה התשובה:

"We are all responsible for equality."

"כולנו אחראים לשוויון."

So far we've shot 300 faces in New York City.

עד כה צילמנו 300 פרצופים בעיר ניו-יורק.

And we wouldn't have been able to do any of it

ולא היינו מצליחים לעשות זאת

without the generous support of the Human Rights Campaign.

בלי התמיכה הנדיבה של "הארגון לזכויות האדם".

I want to take the project across the country.

אני רוצה להרחיב את המיזם לכל הארץ.

I want to visit 25 American cities, and I want to shoot 4,000 or 5,000 people.

אני רוצה לבקר ב-25 ערים אמריקאיות, ואני רוצה לצלם 4,000-5,000 איש.

This is my contribution to the civil rights fight of my generation.

זו תרומתי למאבק על זכויות הפרט של הדור שלי.

I challenge you to look into the faces of these people

אני מציבה לכם אתגר, להביט בפנים של האנשים האלה

and tell them that they deserve less than any other human being.

ולומר להם שמגיע להם פחות מאשר לכל אדם אחר.

(Music)

[מוסיקה]

["Self evident truths"]

("אמיתות שמוכחות מאליהן")

["4,000 faces across America"]

("4,000 פרצופים מכל אמריקה")

(Music)

[מוסיקה]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

iO Tillett Wright: Absolutely nothing could have prepared us for what happened after that.

איו טילט רייט: שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה בעקבות זאת.

Almost 85,000 people watched that video,

כמעט 85,000 איש ראו את הסרטון הזה,

and then they started emailing us from all over the country,

והחלו לשלוח לנו דוא"ל מכל רחבי הארץ,

asking us to come to their towns and help them to show their faces.

עם בקשות לבוא לערים שלהם ולעזור להם להציג את הפנים שלהם.

And a lot more people wanted to show their faces than I had anticipated.

הרבה יותר אנשים מכפי שציפיתי רוצים להציג את פרצופיהם.

So I changed my immediate goal to 10,000 faces.

אז שיניתי מיד את המטרה הראשונית שלי ל-10,000 פרצופים.

That video was made in the spring of 2011,

הסרטון הזה הוכן באביב 2011,

and as of today I have traveled to almost 20 cities

ועד היום הגעתי ל-20 ערים כמעט

and photographed almost 2,000 people.

וצילמתי כמעט 2,000 איש.

I know that this is a talk,

אני יודעת שבאנו לכאן כדי לדבר,

but I'd like to have a minute of just quiet

אבל ברצוני לבקש רגע של שתיקה

and have you just look at these faces

ושפשוט תתבוננו בפרצופים האלה

because there is nothing that I can say that will add to them.

כי אין לי מה להוסיף להם במלים.

Because if a picture is worth a thousand words,

כי אם תמונה שווה אלף מלים,

then a picture of a face needs a whole new vocabulary.

אז תמונה של פנים זקוקה לאוצר מלים חדש.

So after traveling and talking to people

אז אחרי שנסעתי ושוחחתי עם אנשים

in places like Oklahoma or small-town Texas,

במקומות כמו אוקלהומה או העיירות של טקסס,

we found evidence that the initial premise was dead on.

מצאנו הוכחות לכך שההנחה הראשונית היתה מדויקת.

Visibility really is key.

הניראות היא באמת המפתח.

Familiarity really is the gateway drug to empathy.

ההיכרות היא באמת הסם הממכר של ההזדהות.

Once an issue pops up in your own backyard or amongst your own family,

מרגע שבעיה כלשהי מופיעה בפתח ביתך או במשפחתך,

you're far more likely to explore sympathy for it

יש סבירות גבוהה בהרבה שתחושו אהדה

or explore a new perspective on it.

או שתתבוננו בה מחדש.

Of course, in my travels I met people

כמובן שפגשתי במסעותי אנשים

who legally divorced their children for being other than straight,

שהתגרשו באופן חוקי מילדיהם כי אינם סטרייטים,

but I also met people who were Southern Baptists

אבל פגשתי גם בפטיסטים דרומיים

who switched churches because their child was a lesbian.

שהחליפו כנסיה כי הילדה שלהם היא לסבית.

Sparking empathy had become the backbone of Self Evident Truths.

יצירת ההזדהות הפכה לעמוד השדרה של "אמיתות שמוכחות מאליהן".

But here's what I was starting to learn that was really interesting:

אבל הנה מה שהתחלתי לגלות, וזה מאד מעניין:

Self Evident Truths doesn't erase the differences between us.

מיזם "אמיתות שמוכחות מאליהן" לא מוחק את ההבדלים בינינו.

In fact, on the contrary, it highlights them.

להיפך: הוא מדגיש אותם.

It presents, not just the complexities

הוא מציג לא רק את המורכבויות

found in a procession of different human beings,

שניתן למצוא בקרב יצורי-אנוש שונים,

but the complexities found within each individual person.

אלא גם את המורכבויות שיש בכל אדם כשלעצמו.

It wasn't that we had too many boxes, it was that we had too few.

הבעיה היא לא שיש לנו יותר מדי קופסאות, אלא פחות מדי.

At some point I realized that my mission to photograph "gays" was inherently flawed,

בנקודה מסוימת הבנתי שמטרתי, לצלם "גייז", שגויה מיסודה,

because there were a million different shades of gay.

כי יש מיליון גוונים של גיי.

Here I was trying to help,

באתי לעזור,

and I had perpetuated the very thing I had spent my life trying to avoid --

והנה אני מנציחה בדיוק את אשר הקדשתי את כל חיי כדי להימנע ממנו:

yet another box.

עוד קופסה אחת.

At some point I added a question to the release form

בשלב מסוים הוספתי שאלה לטופס השחרור מאחריות

that asked people to quantify themselves

ובה ביקשתי מאנשים לכמת את עצמם

on a scale of one to 100 percent gay.

סולם מ-1 ל100 אחוז גיי.

And I watched so many existential crises unfold in front of me.

וכל-כך הרבה משברים קיומיים נגולו לנגד עיני.

(Laughter)

[צחוק]

People didn't know what to do

אנשים לא ידעו מה לעשות

because they had never been presented with the option before.

כי הם מעולם לא הציגו להם את הברירה הזו:

Can you quantify your openness?

האם תוכלו לכמת את פתיחותכם?

Once they got over the shock, though,

אך לאחר שהתגברו על ההלם,

by and large people opted for somewhere between 70 to 95 percent

רובם המכריע בחרו במקום כלשהו בין 70 ל-95 אחוז

or the 3 to 20 percent marks.

או בין 3 ל-20 אחוז.

Of course, there were lots of people who opted for a 100 percent one or the other,

מובן שהיו רבים שבחרו ב-100%, לכאן או לכאן,

but I found that a much larger proportion of people

אך גיליתי שיחסית, הרבה יותר אנשים

identified as something that was much more nuanced.

הזדהו כמשהו שיש בו הרבה יותר דקויות.

I found that most people fall on a spectrum of what I have come to refer to as "Grey."

מצאתי שרוב האנשים נמצאים בתחום שלמדתי להתייחס אליו כ"אפור".

Let me be clear though -- and this is very important --

אבל ברצוני להבהיר -- וזה חשוב מאד --

in no way am I saying that preference doesn't exist.

אני בשום פנים ואופן לא אומרת שאין העדפות.

And I am not even going to address the issue of choice versus biological imperative,

ואני אפילו לא מתכוונת להתייחס לנושא של חופש-בחירה לעומת ציווי ביולוגי,

because if any of you happen to be of the belief

כי אם מישהי מביניכן במקרה מאמינה,

that sexual orientation is a choice,

שנטייה מינית היא עניין של חופש בחירה,

I invite you to go out and try to be grey.

אני מזמינה אתכן לצאת החוצה ולנסות להיות אפורות.

I'll take your picture just for trying.

אני אצלם אתכן רק בזכות עצם הנסיון.

(Laughter)

[צחוק]

What I am saying though is that human beings are not one-dimensional.

מה שאני אומרת הוא שזכויות האדם אינן חד-מימדיות.

The most important thing to take from the percentage system is this:

הלקח הכי חשוב שטמון בחלוקה לפי אחוזים הוא זה:

If you have gay people over here

אם כאן יש גייז,

and you have straight people over here,

וכאן יש סטרייטים,

and while we recognize that most people identify

ואף שאנו מכירים בכך שרוב האנשים מזהים את עצמם

as somewhere closer to one binary or another,

כקרובים יותר לקצה זה או אחר,

there is this vast spectrum of people that exist in between.

הרי שבין-לבין יש קשת רחבה של אנשים מכל מיני סוגים.

And the reality that this presents is a complicated one.

והמציאות שזה משקף היא מורכבת.

Because, for example, if you pass a law

כי, לדוגמה, אם תעבירו חוק

that allows a boss to fire an employee for homosexual behavior,

שמתיר לבוס לפטר עובד בגין התנהגות הומוסקסואלית,

where exactly do you draw the line?

היכן בדיוק תמתחו את הגבול?

Is it over here, by the people who have had one or two heterosexual experiences so far?

האם כאן, אצל מי שעד כה היתה לו התנסות הטרוסקסואלית אחת או שתיים?

Or is it over here

או שמא כאן,

by the people who have only had one or two homosexual experiences thus far?

אצל מי שעד כה היתה לו התנסות הומוסקסואלית אחת או שתיים?

Where exactly does one become a second-class citizen?

היכן בדיוק אדם הופך להיות לאזרח סוג ב'?

Another interesting thing that I learned from my project and my travels

ודבר מעניין נוסף שלמדתי מן המיזם והמסעות שלי

is just what a poor binding agent sexual orientation is.

הוא כמה עלובה היא הנטייה המינית כסיבה למחוייבות.

After traveling so much and meeting so many people,

אחרי שנסעתי כל-כך הרבה ופגשתי אנשים כה רבים,

let me tell you, there are just as many jerks and sweethearts

היו סמוכים ובטוחים שיש אותה כמות של שמוקים ונחמדים

and Democrats and Republicans and jocks and queens

ודמוקרטים ורפובליקנים, ונסיכים ומלכות,

and every other polarization you can possibly think of

וכל קיטוב אחר שאתם יכולים להעלות בדעתכם

within the LGBT community

בקרב הקהילה הלהט"בית,

as there are within the human race.

כמו בכל הגזע האנושי.

Aside from the fact that we play with one legal hand tied behind our backs,

פרט לעובדה שאנו משחקים עם יד חוקית אחת קשורה מאחורי הגב,

and once you get past the shared narrative of prejudice and struggle,

ומעבר לסיפור המשותף של דעות קדומות ומאבקים,

just being other than straight

רק להיות משהו שאיננו סטרייט,

doesn't necessarily mean that we have anything in common.

לא אומר שיש בינינו משהו משותף.

So in the endless proliferation of faces that Self Evident Truths is always becoming,

אז בהתרבות האינסופית של פרצופים ש"אמיתות מוכחות מאליהן" הולך ונעשה,

as it hopefully appears across more and more platforms,

ובתקווה שזה יופיע על עוד ועוד במות:

bus shelters, billboards, Facebook pages, screen savers,

תחנות אוטובוסים, לוחות מודעות, עמודי "פייסבוק", שומרי מסך,

perhaps in watching this procession of humanity,

אולי מעצם ההתבוננות בתהלוכה האנושית הזו,

something interesting and useful will begin to happen.

יתחיל לקרות משהו מעניין ומועיל.

Hopefully these categories, these binaries,

התקווה היא שהסיווגים, החלוקות הקיצוניות האלה,

these over-simplified boxes

הקופסאות הפשטניות האלה

will begin to become useless and they'll begin to fall away.

יתחילו להיות מיותרות וייעלמו.

Because really, they describe nothing that we see

כי הן באמת לא מתארות שום דבר ממה שאנו רואים

and no one that we know and nothing that we are.

ואף אדם מאלה שאנו מכירים ושום דבר ממה שאנו.

What we see are human beings in all their multiplicity.

מה שאנו רואים הוא בני-אדם על כל רבגוניותם.

And seeing them makes it harder to deny their humanity.

וכשרואים אותם, קשה יותר להתכחש לאנושיותם.

At the very least I hope it makes it harder to deny their human rights.

לכל הפחות, אני מקווה שזה מקשה על ההתכחשות לזכויות האדם שלהם.

So is it me particularly

אז האם אני במיוחד האדם

that you would choose to deny the right to housing,

שאתם בוחרים להתכחש לזכותו לדיור,

the right to adopt children, the right to marriage,

לזכותו לאמץ ילדים, לזכותו להינשא,

the freedom to shop here, live here, buy here?

לזכותו לקנות כאן, לחיות כאן?

Am I the one that you choose to disown

האם אני היא זו שאתם בוחרים להתנער ממנה

as your child or your brother or your sister or your mother or your father,

כילדתכם, כאחיכם, כאחותכם, כאימכם או כאביכם,

your neighbor, your cousin, your uncle, the president,

כשכנתכם, כבת-דודתכם, כדודכם, כנשיא שלכם,

your police woman or the fireman?

כשוטרת שלכם או ככבאי שלכם?

It's too late.

מאוחר מדי.

Because I already am all of those things.

כי אני כבר כעת כל הדברים האלה.

We already are all of those things, and we always have been.

כולנו כבר כל הדברים האלה, ותמיד היינו כך.

So please don't greet us as strangers,

אז בבקשה, אל תקדמו את פנינו כזרים,

greet us as your fellow human beings, period.

אלא כאחיכם, בני האדם. נקודה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]