Why we laugh | Sophie Scott

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Hi. I'm going to talk to you today about laughter,

היי, אני עומדת לדבר איתכם היום על צחוק,

and I just want to start by thinking about the first time

ואני רק רוצה להתחיל בחשיבה על הפעם הראשונה

I can ever remember noticing laughter.

שאני יכולה לזכור שהבחנתי בצחוק.

This is when I was a little girl. I would've been about six.

זה כשהייתי ילדה קטנה, הייתי בערך בת שש.

And I came across my parents doing something unusual,

וראיתי את הורי עושים משהו יוצא דופן,

where they were laughing.

בו הם צחקו.

They were laughing very, very hard.

הם צחקו ממש ממש חזק.

They were lying on the floor laughing.

הם שכבו על הרצפה צוחקים.

They were screaming with laughter.

הם צרחו מצחוק.

I did not know what they were laughing at, but I wanted in.

לא ידעתי על מה הם צחקו, אבל רציתי להשתתף.

I wanted to be part of that,

רציתי להיות חלק מזה,

and I kind of sat around at the edge going, "Hoo hoo!" (Laughter)

וסוג של ישבתי מסביב לקצה ועשיתי. "הוו הוו!" (צחוק)

Now, incidentally, what they were laughing at

עכשיו, במקרה, מה שגרם להם לצחוק

was a song which people used to sing,

היה שיר שאנשים היו שרים,

which was based around signs in toilets on trains

שהיה מבוסס על שלטים בשרותים של רכבות

telling you what you could and could not do

שאמרו לכם מה אתם יכולים לעשות ומה לא

in toilets on trains.

בשרותים של רכבות.

And the thing you have to remember about the English is, of course,

והעניין שאתם חייבים לזכור בנוגע לאנגלים הוא כמובן,

we do have an immensely sophisticated sense of humor.

שיש לנו חוש הומור מאוד מתוחכם.

(Laughter)

(צחוק)

At the time, though, I didn't understand anything of that.

באותו זמן עם זאת, לא הבנתי כלום מזה.

I just cared about the laughter,

פשוט היה לי אכפת מהצחוק,

and actually, as a neuroscientist, I've come to care about it again.

ולמעשה, כמדענית מוח, התחלתי להתעניין בו שוב.

And it is a really weird thing to do.

וזה באמת דבר מוזר לעשות.

What I'm going to do now is just play some examples

מה שאני אעשה עכשיו זה פשוט להשמיע כמה דוגמאות

of real human beings laughing,

של אנשים אמיתיים צוחקים,

and I want you think about the sound people make and how odd that can be,

ואני רוצה שתחשבו על הצליל שאנשים עושים וכמה מוזר הוא יכול להיות,

and in fact how primitive laughter is as a sound.

ולמעשה כמה פרימיטיבי הצליל של הצחוק.

It's much more like an animal call than it is like speech.

זה דומה יותר לחיה מאשר לדיבור.

So here we've got some laughter for you. The first one is pretty joyful.

אז הנה יש לנו קצת צחוק בשבילכם. הראשון הוא די עליז.

(Audio: Laughing)

(אודיו: צחוק)

Now this next guy, I need him to breathe.

עכשיו הבחור הזה, אני צריכה שהוא ינשום.

There's a point in there where I'm just, like,

יש נקודה פה שאני כאילו,

you've got to get some air in there, mate,

אתה חייב לקחת קצת אויר פה, בחור,

because he just sounds like he's breathing out.

מפני שהוא פשוט נשמע כאילו הוא נושף.

(Audio: Laughing)

(אודיו: צחוק)

This hasn't been edited; this is him.

זה לא נערך; זה הוא.

(Audio: Laughing) (Laughter)

(אודיו: צחוק)(צחוק)

And finally we have -- this is a human female laughing.

ולבסוף יש לנו -- זו אישה צוחקת.

And laughter can take us to some pretty odd places in terms of making noises.

וצחוק יכול לקחת אותנו לכמה מקומות די מוזרים במונחים של לעשות צלילים.

(Audio: Laughing)

(אודיו: צחוק)

She actually says, "Oh my God, what is that?" in French.

היא באמת אומרת, "אוי אלוהים, מה זה?" בצרפתית.

We're all kind of with her. I have no idea.

כולנו סוג של איתה. אין לי מושג.

Now, to understand laughter, you have to look at a part of the body

עכשיו, כדי להבין את הצחוק, אתם חייבים להביט בחלק של הגוף

that psychologists and neuroscientists don't normally spend much time looking at,

שפסיכולוגים וחוקרי מוח לא מבלים הרבה זמן בלהביט בו,

which is the ribcage,

שהוא כלוב הצלעות,

and it doesn't seem terribly exciting,

וזה לא נראה ממש מרגש,

but actually you're all using your ribcage all the time.

אבל למעשה כולכם משתמשים בכלוב הצלעות שלכם כל הזמן.

What you're all doing at the moment with your ribcage,

מה שכולכם עושים כרגע עם כלוב הצלעות שלכם,

and don't stop doing it, is breathing.

ואל תפסיקו לעשות את זה, זה לנשום.

So you use the intercostal muscles, the muscles between your ribs,

אז אתם משתמשים בשרירים הבין צלעיים, השרירים בין הצלעות שלכם,

to bring air in and out of your lungs

כדי להכניס ולהוציא אויר מהריאות שלכם

just by expanding and contracting your ribcage,

פשוט על ידי הרחבת וכיווץ כלוב הצלעות שלכם,

and if I was to put a strap around the outside of your chest

ואם הייתי שמה רצועה סביב החזה שלכם

called a breath belt, and just look at that movement,

שנקראת חגורת נשימה, ופשוט מביטה בתנועה,

you see a rather gentle sinusoidal movement, so that's breathing.

אתם רואים תנועה סיונסואידלית די עדינה, אז זו נשימה.

You're all doing it. Don't stop.

כולכם עושים את זה, אל תפסיקו.

As soon as you start talking,

ברגע שאתם מתחילים לדבר,

you start using your breathing completely differently.

אתם מתחילים להשתמש בנשימה שלכם בצורה שונה לגמרי.

So what I'm doing now is you see something much more like this.

אז מה שאני עושה עכשיו זה שאתם רואים משהו הרבה יותר דומה לזה.

In talking, you use very fine movements of the ribcage

בדיבור, אתם מתשמשים בתנועות מאוד מעודנות של כלוב הצלעות

to squeeze the air out --

כדי ללחוץ את האויר החוצה --

and in fact, we're the only animals that can do this.

ולמעשה, אנחנו החיות היחידות שיכולות לעשות את זה.

It's why we can talk at all.

לכן אנחנו מדברים בכלל.

Now, both talking and breathing has a mortal enemy,

עכשיו, גם לדיבור וגם לנשימה יש אוייב קטלני,

and that enemy is laughter,

והאוייב הזה הוא צחוק,

because what happens when you laugh

מפני שמה שקורה כשאתם צוחקים

is those same muscles start to contract very regularly,

זה שאותם שרירים מתחילים להתכווץ באופן מאוד סדיר,

and you get this very marked sort of zig-zagging,

ואתם מקבלים את הזיג זג המאוד משונן,

and that's just squeezing the air out of you.

וזה פשוט לוחץ את האויר מתוככם.

It literally is that basic a way of making a sound.

זו ממש דרך כל כך בסיסית ליצור צליל.

You could be stamping on somebody, it's having the same effect.

אתם תוכלו לדרוך על מישהו, זה יתן את אותו אפקט.

You're just squeezing air out,

אתם פשוט דוחפים אויר החוצה,

and each of those contractions -- Ha! -- gives you a sound.

וכל ההתכווצויות האלו -- הא! נותנות לכם צליל.

And as the contractions run together, you can get these spasms,

וכשההתכווצויות עובדות יחד, אתם יכולים לקבל את העויתות האלה,

and that's when you start getting these -- (Wheezing) -- things happening.

ואז אתם מתחילים לקבל את הדברים האלה -- (ציפצופים) -- שקורים.

I'm brilliant at this. (Laughter)

אני מעולה בזה.(צחוק)

Now, in terms of the science of laughter, there isn't very much,

עכשיו, במונחים של המדע של הצחוק, אין הרבה,

but it does turn out that pretty much everything we think we know

אבל מסתבר שכמעט כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים

about laughter is wrong.

על צחוק הוא שגוי.

So it's not at all unusual, for example, to hear people to say

אז זה לא בלתי רגיל, לדוגמה, לשמוע אנשים אומרים

humans are the only animals that laugh.

שאנשים הם החיות היחידות שצוחקות.

Nietzsche thought that humans are the only animals that laugh.

ניטשה חשב שהאשים הן החיות היחידות שצוחקות.

In fact, you find laughter throughout the mammals.

למעשה, אתם מוצאים צחוק ברחבי ממלכת החי.

It's been well-described and well-observed in primates,

זה תואר טוב ואובחן בפרימטים,

but you also see it in rats,

אבל אתם רואים את זה גם בעכברושים,

and wherever you find it --

ובכל מקום שמוצאים את זה --

humans, primates, rats --

אנשים, פרימטים, עכברושים --

you find it associated with things like tickling.

אתם מוצאים את זה מקושר עם דברים כמו דגדוגים.

That's the same for humans.

זה אותו הדבר באנשים.

You find it associated with play, and all mammals play.

אתם מוצאים את זה מקושר למשחק, וכל היונקים משחקים.

And wherever you find it, it's associated with interactions.

ובכל מקום שמוצאים את זה, זה מקושר לפעילויות משותפות.

So Robert Provine, who has done a lot of work on this,

אז רוברט פרובין, שעשה הרבה עבודה בנושא,

has pointed out that you are 30 times more likely to laugh

הראה שיש סיכוי גדול פי 30 שתצחקו

if you are with somebody else than if you're on your own,

אם אתם עם מישהו אחר מאשר אם אתם לבד,

and where you find most laughter

והמקום בו אתם מוצאים הכי הרבה צחוק

is in social interactions like conversation.

הוא תקשורת חברתית כמו שיחה.

So if you ask human beings, "When do you laugh?"

אז אם אתם שואלים אנשים, "מתי אתם צוחקים?"

they'll talk about comedy and they'll talk about humor and they'll talk about jokes.

הם ידברו על קומדיה והם ידברו על הומור והם ידברו על בדיחות.

If you look at when they laugh, they're laughing with their friends.

אם אתם מביטים במתי הם צוחקים, הם צוחקים כשהם עם חברים.

And when we laugh with people, we're hardly ever actually laughing at jokes.

וכשאנחנו צוחקים עם אנשים, אנחנו כמעט אף פעם לא צוחקים מבדיחות.

You are laughing to show people that you understand them,

אתם צוחקים להראות לאנשים שאתם מבינים אותם,

that you agree with them, that you're part of the same group as them.

שאתם מסכימים איתם, שאתם חלק מאותה קבוצה כמוהם.

You're laughing to show that you like them.

אתם צוחקים כדי להראות שאתם אוהבים אותם.

You might even love them.

אתם אולי אפילו אוהבים אותם.

You're doing all that at the same time as talking to them,

אתם עושים את כל זה באותו זמן שאתם מדברים איתם,

and the laughter is doing a lot of that emotional work for you.

והצחוק עושה הרבה מהעבודה הרגשית בשבילכם.

Something that Robert Provine has pointed out, as you can see here,

משהוא שרוברט פרובין הראה, כמו שאתם יכולים לראות פה,

and the reason why we were laughing

והסיבה שצחקנו

when we heard those funny laughs at the start,

כששמענו את הצחוקים המצחיקים האלה בהתחלה,

and why I was laughing when I found my parents laughing,

ולמה צחקתי כשמצאתי את הורי צוחקים,

is that it's an enormously behaviorally contagious effect.

זה שזה אפקט רגשי מדבק.

You can catch laughter from somebody else,

אתם יכולים להדבק בצחוק ממישהו אחר,

and you are more likely to catch laughter off somebody else if you know them.

ויש יותר סיכוי שתדבקו בצחוק ממישהו אחר אם אתם מכירים אותם.

So it's still modulated by this social context.

אז זה עדיין מושפע מההקשר החברתי.

You have to put humor to one side

אתם חייבים לשים הומור בצד אחד

and think about the social meaning of laughter

ולחשוב על המשמשעות החברתית של צחוק

because that's where its origins lie.

מפני ששם נמצאים המקורות שלה.

Now, something I've got very interested in is different kinds of laughter,

עכשיו, משהו שמאוד התענייתי בו הוא סוגים שונים של צחוק,

and we have some neurobiological evidence about how human beings vocalize

ויש לנו כמה עדויות ניורולוגיות על איך אנשים יוצרים צלילים

that suggests there might be two kinds of laughs that we have.

שמציעות שאולי יש לנו שני סוגי צחוק.

So it seems possible that the neurobiology for helpless, involuntary laughter,

אז נראה אפשרי שלניורביולוגיה לצחוק חסר ישע, לא רצוני,

like my parents lying on the floor screaming about a silly song,

כמו ההורים שלי ששוכבים על הרצפה צורחים משיר מטופש,

might have a different basis to it than some of that more polite

אולי יש בסיס אחר מהצחוק המנומס

social laughter that you encounter, which isn't horrible laughter,

החברתי שאתם נתקלים בו, שהוא לא צחוק נוראי,

but it's behavior somebody is doing as part of their communicative act to you,

אבל זו התנהגות שמישהו עושה כחלק מהתקשורת איתכם,

part of their interaction with you; they are choosing to do this.

חלק מהאינטראקציה איתכם; הם בוחרים לעשות את זה,

In our evolution, we have developed two different ways of vocalizing.

באבולוציה שלנו, פיתחנו שתי שיטות להשמעת קולות.

Involuntary vocalizations are part of an older system

השמעת הקולות לא רצונית היא חלק ממערכת ישנה יותר

than the more voluntary vocalizations like the speech I'm doing now.

משיטות השמעת הקולות מבחירה כמו הדיבור בו אני משתמשת עכשיו.

So we might imagine that laughter might actually have two different roots.

אז אולי נדמיין שלצחוק למעשה יש שני מקורות.

So I've been looking at this in more detail.

אז חקרתי את זה יותר.

To do this, we've had to make recordings of people laughing,

כדי לעשות את זה, היינו צריכים לעשות הקלטות של אנשים צוחקים,

and we've had to do whatever it takes to make people laugh,

והיינו צריכים לעשות מה שצריך כדי לגרום לאנשים לצחוק,

and we got those same people to produce more posed, social laughter.

וגרמנו לאותם אנשים לייצר צחוק יותר חברתי מדומה.

So imagine your friend told a joke,

אז דמיינו שחבר שלכם סיפר בדיחה,

and you're laughing because you like your friend,

ואתם צוחקים בכלל שאתם אוהבים את החבר שלכם,

but not really because the joke's all that.

אבל לא בגלל שהבדיחה משהו.

So I'm going to play you a couple of those.

אז אני אשמיע לכם כמה מאלה.

I want you to tell me if you think this laughter is real laughter,

אני רוצה שתגידו לי אם אתם חושבים שהצחוקים האלה אמיתיים,

or if you think it's posed.

או אם אתם חושבים שהם מעושים.

So is this involuntary laughter or more voluntary laughter?

אז האם זה צחוק לא רצוני או צחוק יותר רצוני?

(Audio: Laughing)

(אודיו: צחוק)

What does that sound like to you?

איך זה נשמע לכם?

Audience: Posed. Sophie Scott: Posed? Posed.

קהל: מדומה. סופי סקוט: מדומה? מדומה.

How about this one?

מה עם זה?

(Audio: Laughing)

(אודיו: צחוק)

(Laughter)

(צחוק)

I'm the best.

אני הכי טובה.

(Laughter) (Applause)

(צחוק)(מחיאות כפיים)

Not really.

לא באמת.

No, that was helpless laughter,

לא, זה היה צחוק חסר ישע,

and in fact, to record that, all they had to do was record me

ולמעשה, כדי להקליט את זה, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להקליט אותי

watching one of my friends listening to something I knew she wanted to laugh at,

צופה באחד מחברותי מאזינה למשהו שידעתי שהיא רוצה לצחוק ממנו,

and I just started doing this.

ופשוט התחלתי לעשות את זה.

What you find is that people are good at telling the difference

מה שאתם מוצאים זה שאנשים טובים בלהבדיל

between real and posed laughter.

בין צחוק אמיתי ומעושה.

They seem to be different things to us.

נראה שהם דברים שונים בשבילנו.

Interestingly, you see something quite similar with chimpanzees.

מעניין, שאתם רואים משהו די דומה עם שימפנזים.

Chimpanzees laugh differently if they're being tickled

שימפנזים צוחקים שונה אם הם מדוגדגים

than if they're playing with each other,

מאשר כשהם משחקים אחד עם השני,

and we might be seeing something like that here,

ואנחנו אולי רואים משהו כזה פה,

involuntary laughter, tickling laughter, being different from social laughter.

צחוק לא רצוני, צחוק מדגדוג, שונה מצחוק חברתי.

They're acoustically very different.

הם שונים מאוד אקוסטית.

The real laughs are longer. They're higher in pitch.

הצחוקים האמיתיים ארוכים יותר, הם בצליל גבוה יותר.

When you start laughing hard,

כשאתם מתחחילים לצחוק חזק,

you start squeezing air out from your lungs

אתם מתחילים ללחוץ אויר החוצה מהראות שלכם

under much higher pressures than you could ever produce voluntarily.

תחת הרבה יותר לחץ משאי פעם תוכלו לייצר רצונית.

For example, I could never pitch my voice that high to sing.

לדוגמה, מעולם לא יכולתי להגביה את קולי כל כך גבוה בשירה.

Also, you start to get these sort of contractions and weird whistling sounds,

כמו כן, אתם מתחילים לקבל סוג של התכווצויות וצלילי שריקות מוזרים,

all of which mean that real laughter is extremely easy,

והמשמעות של כולם היא שצחוק אמיתי הוא ממש קל,

or feels extremely easy to spot.

או מרגיש ממש קל לזיהוי.

In contrast, posed laughter, we might think it sounds a bit fake.

בניגוד, צחוק מעושה, אולי נחשוב שהוא נשמע מעט מזוייף.

Actually, it's not, it's actually an important social cue.

למעשה, הוא לא, זה למעשה סימן חברתי חשוב.

We use it a lot, we're choosing to laugh in a lot of situations,

אנחנו משתמשים בו הרבה, אנחנו בוחרים לצחוק בהרבה מצבים,

and it seems to be its own thing.

ונראה שזה דבר משל עצמו.

So, for example, you find nasality in posed laughter,

אז, לדוגמה, אתם מוצאים אינפוף בצחוק מעושה,

that kind of "ha ha ha ha ha" sound

סוג של צליל "הא הא הא הא הא"

that you never get, you could not do, if you were laughing involuntarily.

שאתם לעולם לא מקבלים, לא תוכלו ליצור, אם היינו צוחקים לא רצונית.

So they do seem to be genuinely these two different sorts of things.

אז הם נראים באמת שני סוגים שונים לגמרי.

We took it into the scanner to see how brains respond

לקחנו את זה לתוך סורק כדי לראות איך המוח מגיב

when you hear laughter.

כשאתם שומעים צחוק.

And when you do this, this is a really boring experiment.

וכשאתם עושים את זה, זה ניסוי באמת משעמם.

We just played people real and posed laughs.

פשוט השמענו לאנשים צחוקים אמתיים ומעושים.

We didn't tell them it was a study on laughter.

לא אמרנו לכם שזה מחקר על צחוק.

We put other sounds in there to distract them,

שמנו צלילים אחרים כדי להסיח את דעתם,

and all they're doing is lying listening to sounds.

וכל מה שהם עשו זה לשכב להקשיב לקולות.

We don't tell them to do anything.

אנחנו לא אומרים להם לעשות משהו.

Nonetheless, when you hear real laughter and when you hear posed laughter,

עם זאת, כשאתם שומעים צחוק אמיתי וכשאתם שומעים צחוק מעושה,

the brains are responding completely differently,

המוח מגיב בצורה שונה לגמרי,

significantly differently.

שונה משמעותית.

What you see in the regions in blue, which lies in auditory cortex,

מה שאתם רואים באזורים בכחול, שנמצאים בקורטקס השמיעתי,

are the brain areas that respond more to the real laughs,

הם האזורים במוח שמגיבים יותר לצחוק האמיתי,

and what seems to be the case,

ומה שנראה המקרה,

when you hear somebody laughing involuntarily,

כשאתם שומעים מישהו צוחק לא רצונית,

you hear sounds you would never hear in any other context.

אתם שומעים קולות שאתם לעולם לא תשמעו בהקשרים אחרים.

It's very unambiguous,

זה מאוד חד משמעי,

and it seems to be associated with greater auditory processing

ונראה שזה קשור לעיבוד שמיעתי גבוה יותר

of these novel sounds.

של הצלילים החדשים האלו.

In contrast, when you hear somebody laughing in a posed way,

ובניגוד, כשאתם שומעים צחוק מעושה,

what you see are these regions in pink,

מה שאתם רואים הם האזורים בורוד,

which are occupying brain areas associated with mentalizing,

שצובעים אזורים במוח שמקושרים במנטליזם,

thinking about what somebody else is thinking.

חשיבה על מה שמישהו אחר חושב.

And I think what that means is,

ואני חושבת מה שזה אומר,

even if you're having your brain scanned, which is completely boring

אפילו אם אתם סורקים את המוח שלכם, שזה ממש משעמם

and not very interesting,

ולא מאוד מעניין,

when you hear somebody going, "A ha ha ha ha ha,"

כשאתם שומעים מישהו עושה, "אה הא הא הא הא ,"

you're trying to work out why they're laughing.

אתם מנסים להבין למה הם צוחקים.

Laughter is always meaningful.

צחוק הוא תמיד בעל משמעות.

You are always trying to understand it in context,

אתם תמיד מנסים להבין את ההקשר,

even if, as far as you are concerned, at that point in time,

אפילו אם, ככל שזה נוגע לכם, בנקודה הזו בזמן,

it has not necessarily anything to do with you,

זה לא בהכרח קשור אליכם,

you still want to know why those people are laughing.

אתם עדיין רוצים לדעת למה האנשים האלה צוחקים.

Now, we've had the opportunity to look at how people hear real and posed laughter

עכשיו, היתה לנו הזדמנות להביט באיך אנשים שומעים צחוק אמיתי ומעושה

across the age range.

לרוחב טווח הגילאים.

So this is an online experiment we ran with the Royal Society,

אז זה ניסוי מקוון שהרצנו עם החברה המלכותית,

and here we just asked people two questions.

ופה אנחנו רק שאלנו אנשים שתי שאלות.

First of all, they heard some laughs,

ראשית, הם שמעו כמה צחוקים,

and they had to say, how real or posed do these laughs sound?

והם היו צריכים להגיד, כמה אמיתיים או מעושים הצחוקים נשמעו?

The real laughs are shown in red and the posed laughs are shown in blue.

הצחוקים האמתיים נראים באדום והמעושים נראים בכחול.

What you see is there is a rapid onset.

מה שאתם רואים זה שיש עליה מהירה.

As you get older, you get better and better at spotting real laughter.

כשאתם מתבגרים, אתם נעשים טובים יותר בזיהוי צחוק אמיתי.

So six-year-olds are at chance, they can't really hear the difference.

אז בני שש נמצאים בסיכוי, הם לא יכולים לשמוע את ההבדל.

By the time you are older, you get better,

וכשאתם בוגרים יותר, אתם נעשים טובים יותר,

but interestingly, you do not hit peak performance in this dataset

אבל מעניין לראות, אתם לא מגיעים לשיא הביצועים בסט המידע הזה

until you are in your late 30s and early 40s.

עד שאתם בסוף שנות ה 30 ותחילת ה 40.

You don't understand laughter fully by the time you hit puberty.

אתם לא מבינים צחוק במלואו עד שאתם מגיעים לגיל ההתבגרות.

You don't understand laughter fully by the time your brain has matured

אתם לא מבינים צחוק במלואו עד שהמוח שלכם התבגר

at the end of your teens.

בסוף גיל הנעורים.

You're learning about laughter throughout your entire early adult life.

אתם לומדים על צחוק במשך כל חיי הבגרות הצעירים שלכם.

If we turn the question around and now say not, what does the laughter sound like

אם נפנה את השאלה ועכשיו נגיד לא איך הצחוק נשמע

in terms of being real or posed, but we say,

במונחים של אמיתי או מעושה, אלא נגיד,

how much does this laughter make you want to laugh,

כמה הצחוק הזה גורם לכם לרצות לצחוק,

how contagious is this laughter to you, we see a different profile.

כמה מדבק הצחוק בשבילכם, אנחנו רואים פרופיל שונה.

And here, the younger you are,

ופה, ככל שאתם צעירים יותר,

the more you want to join in when you hear laughter.

אתם רוצים להצטרף יותר כשאתם שומעים צחוק.

Remember me laughing with my parents when I had no idea what was going on.

זוכרים אותי צוחקת עם הורי כשלא היה לי מושג מה מתרחש.

You really can see this.

אתם באמת יכולים לראות את זה.

Now everybody, young and old,

עכשיו כולם, צעירים וזקנים,

finds the real laughs more contagious than the posed laughs,

מוצאים את הצחוק האמיתי יותר מדבק מצחוקים מעושים,

but as you get older, it all becomes less contagious to you.

אבל כשאתם מתבגרים, הכל הופך פחות מדבק בשבילכם.

Now, either we're all just becoming really grumpy as we get older,

עכשיו, או שכולנו הופכים לבאמת רגזנים כשאנחנו מתבגרים,

or it may mean that as you understand laughter better,

או שזה אולי אומר שכשאתם מבינים את הצחוק טוב יותר,

and you are getting better at doing that,

ואתם נעשים טובים יותר בלעשות את זה,

you need more than just hearing people laugh to want to laugh.

אתם צריכים יותר מרק לשמוע אנשים צוחקים כדי לרצות לצחוק.

You need the social stuff there.

אתם צריכים דברים חברתיים שם.

So we've got a very interesting behavior

אז יש לנו התנהגות מאוד מעניינת

about which a lot of our lay assumptions are incorrect,

בה רוב ההנחות שלנו שגויות,

but I'm coming to see that actually there's even more to laughter

אבל אני מתחילה לראות שלמעשה יש אפילו יותר לצחוק

than it's an important social emotion we should look at,

מהרגש החברתי החשוב שאנחנו צריכים להביט בו,

because it turns out people are phenomenally nuanced

מפני שמסתבר שאנשים רגישים בצורה יוצאת דופן

in terms of how we use laughter.

במונחים של איך אנחנו משתמשים בצחוק.

There's a really lovely set of studies coming out

יש סט מחקרים ממש יפה שיוצא

from Robert Levenson's lab in California,

מהמעבדה של רוברט לבנסון בקליפורניה,

where he's doing a longitudinal study with couples.

בו הוא עושה מחקר אורכי עם זוגות.

He gets married couples, men and women, into the lab,

הוא מביא זוגות נשואים, נשים וגברים, למעבדה,

and he gives them stressful conversations to have

והוא נותן להם לנהל שיחות לחוצות

while he wires them up to a polygraph so he can see them becoming stressed.

בעודו מחבר אותם לפוליגרף כך שהוא יוכל לראות אותם נלחצים.

So you've got the two of them in there, and he'll say to the husband,

אז יש לכם שניים שם, והוא יגיד לבעל,

"Tell me something that your wife does that irritates you."

"תספר לי על משהו שאשתך עושה שמרגיז אותך."

And what you see is immediately --

ומה שאתם רואים מייד -

just run that one through your head briefly, you and your partner --

רק תריצו את זה בראש שלכם במהירות, אתם והזוג שלכם --

you can imagine everybody gets a bit more stressed as soon as that starts.

אתם מדמיינים את כולם נלחצים מעט יותר ברגע שזה מתחיל.

You can see physically, people become more stressed.

אתם יכולים לראות פיזית, אנשים מתחילים להלחץ.

What he finds is that the couples who manage that feeling of stress

מה שהוא מגלה זה שהזוגות שמתגברים על תחושת הלחץ הזו

with laughter, positive emotions like laughter,

עם צחוק, רגשות חיוביים כמו צחוק,

not only immediately become less stressed,

לא רק הופכים מיידית לפחות לחוצים,

they can see them physically feeling better,

הם יכולים לראות אותם פיזית מרגישים טוב יותר,

they're dealing with this unpleasant situation better together,

הם מתמודדים עם המצב הלא נוח הזה טוב יותר יחד,

they are also the couples that report

הם גם הזוגות שמדווחים

high levels of satisfaction in their relationship

רמות גבוהות יותר של סיפוק ביחסים שלהם

and they stay together for longer.

והם נשארים יחד זמן רב יותר.

So in fact, when you look at close relationships,

אז למעשה, כשאתם מביטים ביחסים קרובים,

laughter is a phenomenally useful index

צחוק הוא מדד מאוד יעיל

of how people are regulating their emotions together.

לאיך אנשים שולטים על הרגשות שלהם ביחד.

We're not just emitting it at each other to show that we like each other,

אנחנו לא רק מפיצים את זה אחד לשני כדי להראות שאנחנו אוהבים אחד את השני,

we're making ourselves feel better together.

אלא גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר יחד.

Now, I don't think this is going to be limited to romantic relationships.

עכשיו, אני לא חושבת שזה עומד להיות מוגבל ליחסים רומנטיים.

I think this is probably going to be a characteristic

אני חושבת שזה כנראה יהיה תכונה

of close emotional relationships such as you might have with friends,

של יחסים רגשיים קרובים כמו שיש לכם עם חברים,

which explains my next clip,

מה שמסביר את הקליפ הבא,

which is of a YouTube video of some young men in the former East Germany

שהוא סרטון יוטיוב של בחור צעיר בגרמניה המזרחית לשעבר

on making a video to promote their heavy metal band,

על עשיית סרטון לקידום להקת הרוק הכבד שלהם,

and it's extremely macho, and the mood is very serious,

והוא מאוד מאצ'ו, והאוירה מאוד רצינית,

and I want you to notice what happens in terms of laughter

ואני רוצה שתשימו לב למה שקורה במונחים של צחוק

when things go wrong

כשהדברים משתבשים

and how quickly that happens, and how that changes the mood.

וכמה מהר זה קורה, ואיך זה משנה את מצב הרוח.

He's cold. He's about to get wet. He's got swimming trunks on,

קר לו, הוא עומד להרטב, הוא לובש בגד ים,

got a towel.

יש לו מגבת.

Ice.

קרח.

What might possibly happen?

מה יכול להתרחש?

Video starts.

סרטון מתחיל.

Serious mood.

מצב רוח רציני.

And his friends are already laughing. They are already laughing, hard.

והחברים שלו כבר צוחקים. הם כבר צוחקים חזק.

He's not laughing yet.

הוא עדיין לא צוחק.

(Laughter)

(צחוק)

He's starting to go now.

הוא מתחיל עכשיו.

And now they're all off.

ועכשיו כולם מתפקעים.

(Laughter)

(צחוק)

They're on the floor.

הם על הרצפה.

(Laughter)

(צחוק)

The thing I really like about that is it's all very serious

העניין שאני ממש אוהבת בזה הוא שזה הכל רציני מאוד

until he jumps onto the ice, and as soon as he doesn't go through the ice,

עד שהוא קופץ על הקרח, וברגע שהוא לא עובר דרך הקרח,

but also there isn't blood and bone everywhere,

אבל גם אין דם ועצמות בכל מקום,

his friends start laughing.

החברים שלו מתחילים לצחוק.

And imagine if that had played him out with him standing there going,

ודמינו אם זה היה עובד לו כשהוא עומד שם,

"No seriously, Heinrich, I think this is broken,"

"לא באמת היינריך, אני חושב שזה שבור,"

we wouldn't enjoy watching that. That would be stressful.

לא היינו נהנים לצפות בזה. זה היה מלחיץ.

Or if he was running around with a visibly broken leg laughing,

או אם הוא היה רץ מסביב עם עצם שבורה וצוחק,

and his friends are going, "Heinrich, I think we need to go to the hospital now,"

והחברים שלו היו אומרים, "היינריך, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית החולים עכשיו,"

that also wouldn't be funny.

זה גם לא היה מצחיק.

The fact that the laughter works,

העובדה שהצחוק עובד,

it gets him from a painful, embarrassing, difficult situation,

הוא לוקח אותו ממצב כואב, קשה ומשפיל,

into a funny situation, into what we're actually enjoying there,

למצב מצחיק, למה שאנחנו נהנים ממנו פה למעשה,

and I think that's a really interesting use,

ואני חושבת שזה שימוש מאוד מעניין,

and it's actually happening all the time.

וזה למעשה מתרחש כל הזמן.

For example, I can remember something like this happening

לדוגמה, אני יכולה לזכור משהו כמו זה קורה

at my father's funeral.

בהלוויה של אבי.

We weren't jumping around on the ice in our underpants.

לא קפצנו מסביב על הקרח בתחתונים.

We're not Canadian.

אנחנו לא קנדים.

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

These events are always difficult, I had a relative who was being a bit difficult,

הארועים האלה תמיד קשים, היה לי קרוב משפחה שהיה קצת קשה,

my mum was not in a good place,

אימי לא היתה במקום טוב,

and I can remember finding myself just before the whole thing started

ואני זוכרת שמצאתי את עצמי ממש לפני שהכל התחיל

telling this story about something that happened in a 1970s sitcom,

וסיפרתי את הסיפור על משהו שקרה בסיטקום של שנות ה 70,

and I just thought at the time, I don't know why I'm doing this,

ורק חשבתי באותו הזמן, אני לא יודעת למה אני עושה את זה,

and what I realized I was doing

ומה שהבנתי שעשיתי

was I was coming up with something from somewhere

היה שהגעתי למשהוא ממקום כלשהו

I could use to make her laugh together with me.

שיכולתי להשתמש בו לגרום לה לצחוק יחד איתי.

It was a very basic reaction to find some reason we can do this.

זו היתה תגובה מאוד בסיסית למצוא סיבה כשלהיא שנוכל לעשות את זה.

We can laugh together. We're going to get through this.

אנחנו יכולים לצחוק יחד. אנחנו נעבור את זה.

We're going to be okay.

אנחנו נהיה בסדר.

And in fact, all of us are doing this all the time.

ולמעשה, כולנו עושים את זה כל הזמן.

You do it so often, you don't even notice it.

אתם עושים את זה כל כך תכופות, שאתם אפילו לא שמים לב.

Everybody underestimates how often they laugh,

כולם לא מערכים מספיק כמה פעמים הם צוחקים,

and you're doing something, when you laugh with people,

ואתם עושים משהו, כשאתם צוחקים עם אנשים,

that's actually letting you access a really ancient evolutionary system

זה למעשה נותן לכם גישה למערכת אבולוציונית מאוד עתיקה

that mammals have evolved to make and maintain social bonds,

שיונקים פיתחו כדי ליצור ולשמר קשרים חברתיים,

and clearly to regulate emotions, to make ourselves feel better.

וכמובן לשלוט על רגשות, לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר.

It's not something specific to humans -- it's a really ancient behavior

זה לא משהו ספציפי לאנשים -- זו באמת התנהגות עתיקה

which really helps us regulate how we feel and makes us feel better.

שבאמת עוזרת לנו לשלוט באיך אנחנו מרגישים וגורמת לנו להרגיש טוב יותר.

In other words, when it comes to laughter,

במילים אחרות, כשזה נוגע לצחוק,

you and me, baby, ain't nothing but mammals. (Laughter)

אתם ואני, בייבי, לא שונים מכל יונק. (צחוק)

Thank you.

תודה לכם.

Thank you. (Applause)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)