The 4 stories we tell ourselves about death | Stephen Cave

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I have a question:

יש לי שאלה:

Who here remembers when they first realized

מי כאן זוכר מתי הבין לראשונה

they were going to die?

שהוא עומד למות?

I do. I was a young boy,

אני זוכר. הייתי נער צעיר,

and my grandfather had just died,

וסבי זה עתה נפטר.

and I remember a few days later lying in bed at night

ואני זוכר שאחרי כמה ימים שכבתי במיטה בלילה

trying to make sense of what had happened.

וניסיתי לתפוש מה קרה.

What did it mean that he was dead?

מה פירוש "הוא מת"?

Where had he gone?

לאן הוא הלך?

It was like a hole in reality had opened up

זה היה כאילו שבמציאות נפער חור

and swallowed him.

ובלע אותו.

But then the really shocking question occurred to me:

ואז עלתה במוחי השאלה המזעזעת באמת:

If he could die, could it happen to me too?

אם הוא מת, האם זה עלול לקרות גם לי?

Could that hole in reality open up and swallow me?

האם החור הזה במציאות יכול להיפער ולבלוע אותי?

Would it open up beneath my bed

האם הוא ייפער מתחת למיטתי

and swallow me as I slept?

ויבלע אותי בעודי ישן?

Well, at some point, all children become aware of death.

בנקודה מסוימת, כל הילדים נעשים מודעים למוות.

It can happen in different ways, of course,

זה יכול לקרות בכל מיני צורות, כמובן,

and usually comes in stages.

ובדרך כלל זה קורה בשלבים.

Our idea of death develops as we grow older.

המושג שלנו אודות המוות מתפתח ככל שאנו גדלים.

And if you reach back into the dark corners

ואם תנסו להגיע בחזרה עד לפינות האפלות

of your memory,

של זכרונכם,

you might remember something like what I felt

ודאי תיזכרו במשהו דומה למה שהרגשתי

when my grandfather died and when I realized

כשסבי נפטר ואני הבנתי:

it could happen to me too,

"זה עלול לקרות גם לי!"

that sense that behind all of this

התחושה שמאחורי כל זה

the void is waiting.

ממתין האַין.

And this development in childhood

וההתפתחות הזו, בילדות,

reflects the development of our species.

משקפת את ההתפתחות של המין שלנו.

Just as there was a point in your development

בדיוק כשם שהיתה נקודה בהתפתחות שלכם

as a child when your sense of self and of time

כילדים, כשחוש העצמיות והזמן שלכם

became sophisticated enough

נעשה מתוחכם מספיק

for you to realize you were mortal,

כדי להבין שאתם בני-תמותה,

so at some point in the evolution of our species,

כך גם בשלב מסוים באבולוציה של המין שלנו,

some early human's sense of self and of time

חוש העצמיות והזמן של איזה בן-אנוש קדום

became sophisticated enough

נעשה מתוחכם מספיק

for them to become the first human to realize,

והוא הפך לאדם הראשון שהבין:

"I'm going to die."

"אני עתיד למות!"

This is, if you like, our curse.

זאת היא, אם תרצו, הקללה שלנו.

It's the price we pay for being so damn clever.

זהו המחיר שאנו משלמים על היותנו כל-כך חכמים, לעזאזל.

We have to live in the knowledge

נגזר עלינו לחיות עם הידע

that the worst thing that can possibly happen

שהדבר הכי גרוע שעלול לקרות

one day surely will,

אכן יקרה יום אחד,

the end of all our projects,

הקץ לכל המיזמים שלנו,

our hopes, our dreams, of our individual world.

לתקוותינו, לחלומותינו, לעולמנו האישי.

We each live in the shadow of a personal

כולנו חיים בצילו של

apocalypse.

חזון-אחרית-ימים אישי.

And that's frightening. It's terrifying.

וזה מפחיד. זה מבהיל.

And so we look for a way out.

לכן אנו מחפשים מוצא.

And in my case, as I was about five years old,

ובמקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 5,

this meant asking my mum.

המשמעות היתה לשאול את אמא.

Now when I first started asking

וכשהתחלתי לראשונה לשאול

what happens when we die,

מה קורה כשאנו מתים,

the grown-ups around me at the time

המבוגרים סביבי, באותה עת,

answered with a typical English mix of awkwardness

השיבו בתערובת אנגלית אופיינית של הסברים מסורבלים

and half-hearted Christianity,

ותירוצים נוצריים קלושים,

and the phrase I heard most often

והביטוי ששמעתי הכי הרבה

was that granddad was now

היה ש"סבא נמצא עכשיו

"up there looking down on us,"

"למעלה, ומסתכל למטה עלינו,"

and if I should die too, which wouldn't happen of course,

ושאם גם אני אמות, מה שכמובן לא יקרה,

then I too would go up there,

גם אני אגיע שם למעלה,

which made death sound a lot like

וזה גרם למוות להישמע דומה מאד

an existential elevator.

למעלית קיומית.

Now this didn't sound very plausible.

זה לא נשמע סביר במיוחד.

I used to watch a children's news program at the time,

נהגתי אז לצפות בתכניות של חדשות ילדים,

and this was the era of space exploration.

ואז זה היה עידן חקר החלל.

There were always rockets going up into the sky,

טילים טסו כל הזמן לשמים,

up into space, going up there.

לחלל, לשם למעלה.

But none of the astronauts when they came back

אבל איש מהאסטרונאוטים, כשהם חזרו,

ever mentioned having met my granddad

לא הזכיר שפגש את סבא שלי

or any other dead people.

או בכלל אנשים מתים.

But I was scared,

אבל אני הייתי מבוהל,

and the idea of taking the existential elevator

והרעיון של נסיעה במעלית הקיומית

to see my granddad

כדי לפגוש את סבא שלי,

sounded a lot better than being swallowed

נשמע טוב בהרבה מאשר להיבלע

by the void while I slept.

ע"י האין בזמן השינה.

And so I believed it anyway,

לכן בכל זאת האמנתי בכך,

even though it didn't make much sense.

למרות שזה לא היה הגיוני במיוחד.

And this thought process that I went through

והתהליך המחשבתי הזה שעברתי כילד,

as a child, and have been through many times since,

ועברתי אותו מאז הרבה פעמים,

including as a grown-up,

גם כמבוגר,

is a product of what psychologists call

הוא תוצר של מה שהפסיכולוגים מכנים

a bias.

"הטיה".

Now a bias is a way in which we systematically

הטיה היא דרך שבה, באופן שיטתי,

get things wrong,

אנו מבינים דברים בצורה שגויה,

ways in which we miscalculate, misjudge,

עושים חישובים מוטעים, שיפוטים מוטעים,

distort reality, or see what we want to see,

מעוותים את המציאות או רואים את מה שברצוננו לראות.

and the bias I'm talking about

וההטייה עליה אני מדבר

works like this:

עובדת ככה:

Confront someone with the fact

מעמתים מישהו עם העובדה

that they are going to die

שהוא עתיד למות,

and they will believe just about any story

והוא יאמין כמעט לכל סיפור

that tells them it isn't true

שיאמר לו שזה לא נכון

and they can, instead, live forever,

ושהוא יכול לחיות לנצח,

even if it means taking the existential elevator.

אפילו אם זה אומר שהוא יכול לעלות במעלית הקיומית.

Now we can see this as the biggest bias of all.

היום אנו יודעים שזו ההטייה הגדולה מכולן.

It has been demonstrated in over 400

זה הוכח ביותר מ-400

empirical studies.

מחקרים אמפיריים.

Now these studies are ingenious, but they're simple.

המחקרים האלה הם מחוכמים אבל פשוטים.

They work like this.

הם עובדים ככה:

You take two groups of people

לוקחים שתי קבוצות אנשים

who are similar in all relevant respects,

שדומות זו לזו בכל ההיבטים הרלוונטיים,

and you remind one group that they're going to die

ומזכירים לקבוצה אחת שהם עתידים למות

but not the other, then you compare their behavior.

אבל לא לקבוצה השניה, ומשווים בין ההתנהגויות שלהן.

So you're observing how it biases behavior

כלומר, מתבוננים איך ההטייה משפיעה על ההתנהגות

when people become aware of their mortality.

כשאנשים נעשים מודעים להיותם בני-תמותה.

And every time, you get the same result:

ובכל פעם ופעם מתקבלת אותה תוצאה:

People who are made aware of their mortality

אנשים שנעשו מודעים להיותם בני-תמותה

are more willing to believe stories

מוכנים יותר להאמין לסיפורים

that tell them they can escape death

שמבטיחים להם שבאפשרותם לחמוק מהמוות

and live forever.

ולחיות לנצח.

So here's an example: One recent study

לדוגמה: מחקר שנערך לאחרונה

took two groups of agnostics,

לקח שתי קבוצות של אגנוסיטקנים,

that is people who are undecided

אנשים ללא השקפה חד-משמעית

in their religious beliefs.

מבחינת אמונתם הדתית.

Now, one group was asked to think about being dead.

קבוצה אחת התבקשה לחשוב על המוות.

The other group was asked to think about

הקבוצה השניה התבקשה לחשוב

being lonely.

על בדידות.

They were then asked again about their religious beliefs.

לאחר מכן הם נשאלו שוב בנוגע לאמונתם הדתית.

Those who had been asked to think about being dead

אצל אלו שהתבקשו לחשוב על המוות

were afterwards twice as likely to express faith

הוכפלה הסבירות לכך שיביעו אמונה

in God and Jesus.

באלוהים ובישו.

Twice as likely.

סבירות כפולה.

Even though the before they were all equally agnostic.

אפילו שלפני-כן כולם היו אגנוסטיים במידה שווה.

But put the fear of death in them,

אבל די בכך שהחדירו בהם את הפחד מהמוות,

and they run to Jesus.

כדי שהם ירוצו אל ישו.

Now, this shows that reminding people of death

זה מראה שכשמזכירים לאנשים את המוות

biases them to believe, regardless of the evidence,

זה מטה אותם להאמין, חרף כל ההוכחות,

and it works not just for religion,

וזה עובד לא רק כשמדובר בדת,

but for any kind of belief system

אלא גם בכל מערכת אמונה

that promises immortality in some form,

שמבטיחה צורה מסוימת של חיי-נצח,

whether it's becoming famous

בין אם זה פרסום

or having children

או הולדת ילדים

or even nationalism,

או אפילו לאומנות,

which promises you can live on as part of a greater whole.

שמבטיחה את המשך החיים כחלק משלם גדול יותר.

This is a bias that has shaped

זאת היא הטיה שעיצבה

the course of human history.

את מהלך ההיסטוריה האנושית.

Now, the theory behind this bias

התיאוריה שהתגבשה לגבי ההטייה הזו

in the over 400 studies

בעקבות יותר מ-400 מחקרים,

is called terror management theory,

קרויה "תיאוריית ניהול הפחד",

and the idea is simple. It's just this.

הרעיון הוא פשוט ביותר:

We develop our worldviews,

אנו מפתחים את השקפות העולם שלנו,

that is, the stories we tell ourselves

כלומר, את הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו

about the world and our place in it,

על העולם ועל מקומנו בו,

in order to help us manage

כדי שיעזרו לנו לנהל

the terror of death.

את הפחד מהמוות.

And these immortality stories

וסיפורי האלמוות האלה

have thousands of different manifestations,

מופיעים באלפי צורות,

but I believe that behind the apparent diversity

אך אני מאמין שמאחורי המגוון למראית-עין,

there are actually just four basic forms

יש למעשה רק ארבע צורות יסוד

that these immortality stories can take.

שלובשים סיפורי האלמוות האלה.

And we can see them repeating themselves

ואנו יכולים לראות שהן חוזרות על עצמן

throughout history, just with slight variations

לכל אורך ההיסטוריה בשינויים קלים מאד

to reflect the vocabulary of the day.

שמשקפים את אוצר המלים של התקופה.

Now I'm going to briefly introduce these four

כעת אציג בקצרה את ארבע צורות היסוד האלה

basic forms of immortality story,

של סיפור האלמוות,

and I want to try to give you some sense

ואני רוצה לתת לכם מושג מסוים

of the way in which they're retold by each culture

של האופן בו הן מסופרות בכל תרבות

or generation

או דור

using the vocabulary of their day.

באמצעות אוצר המלים של התקופה.

Now, the first story is the simplest.

הסיפור הראשון הוא הפשוט מכולם.

We want to avoid death,

אנו רוצים להימנע מהמוות,

and the dream of doing that in this body

והחלום לעשות זאת בגוף הזה

in this world forever

ובעולם הזה, לנצח,

is the first and simplest kind of immortality story,

הוא הראשון והפשוט ביותר מבין סיפורי האלמוות,

and it might at first sound implausible,

ואולי זה נשמע בתחילה בלתי סביר,

but actually, almost every culture in human history

אבל בעצם כמעט כל תרבות בדברי ימי האנושות

has had some myth or legend

האמינה באיזה סיפור או אגדה

of an elixir of life or a fountain of youth

של סם-חיים או מעיין נעורים

or something that promises to keep us going

או משהו דומה, שמבטיחים לקיים אותנו

forever.

לנצח.

Ancient Egypt had such myths,

במצרים העתיקה היו אגדות כאלה,

ancient Babylon, ancient India.

בבבל העתיקה, בהודו העתיקה.

Throughout European history, we find them in the work of the alchemists,

בכל ההיסטוריה האירופית אנו מוצאים אותן באלכימיה,

and of course we still believe this today,

ואנו כמובן ממשיכים להאמין בהן היום,

only we tell this story using the vocabulary

אלא שהיום אנו מספרים את הסיפור הזה באוצר המלים

of science.

של המדע.

So 100 years ago,

לפני 100 שנה,

hormones had just been discovered,

התגלו לראשונה ההורמונים,

and people hoped that hormone treatments

ואנשים קיוו שטיפולים הורמונליים

were going to cure aging and disease,

ירפאו את הזקנה והמחלות,

and now instead we set our hopes on stem cells,

והיום אנו משליכים את יהבנו על תאי גזע,

genetic engineering, and nanotechnology.

הנדסה גנטית וננו-טכנולוגיה.

But the idea that science can cure death

אבל הרעיון שהמדע יכול לרפא את המוות

is just one more chapter in the story

הוא רק פרק נוסף בסיפור

of the magical elixir,

של סם החיים הקסום,

a story that is as old as civilization.

סיפור שגילו כגיל הציוויליזציה.

But betting everything on the idea of finding the elixir

אלא שההימור הכולל על הרעיון של מציאת סם החיים

and staying alive forever

וחיי נצח

is a risky strategy.

הוא אסטרטגיה מסוכנת.

When we look back through history

כשאנו סוקרים במבט היסטורי

at all those who have sought an elixir in the past,

את כל מי שחיפשו סם-חיים,

the one thing they now have in common

הדבר היחיד שמשותף כיום לכולם

is that they're all dead.

הוא שכולם מתו.

So we need a backup plan, and exactly this kind of plan B

לכן נחוצה לנו תכנית גיבוי, וסוג כזה בדיוק של תכנית ב',

is what the second kind of immortality story offers,

הוא מה שמציע הסוג השני של סיפורי האלמוות,

and that's resurrection.

והוא הקימה לתחייה.

And it stays with the idea that I am this body,

נותר הרעיון שאני הוא הגוף הזה,

I am this physical organism.

אני הוא האורגניזם הפיזי הזה,

It accepts that I'm going to have to die

הסיפור מקבל את העובדה שאני עתיד למות,

but says, despite that,

אבל אומר שלמרות זאת

I can rise up and I can live again.

אוכל לקום לתחייה ולחיות שוב.

In other words, I can do what Jesus did.

במלים אחרות, אוכל לעשות כמעשה ישו.

Jesus died, he was three days in the [tomb],

ישו מת, הוא שהה 3 ימים בקבר,

and then he rose up and lived again.

ואז קם לתחייה ושב לחיות.

And the idea that we can all be resurrected to live again

והרעיון שכולנו נוכל לקום לתחייה ולחיות שוב

is orthodox believe, not just for Christians

הוא רעיון אדוק, לא רק אצל נוצרים

but also Jews and Muslims.

אלא גם אצל היהודים והמוסלמים.

But our desire to believe this story

אבל רצוננו להאמין בסיפור הזה

is so deeply embedded

טבוע בנו כה עמוק,

that we are reinventing it again

עד שהמצאנו אותו מחדש

for the scientific age,

עבור עידן המדע,

for example, with the idea of cryonics.

למשל עם רעיון הקריוניקה.

That's the idea that when you die,

הרעיון הוא שכשתמותו,

you can have yourself frozen,

יקפיאו את גופתכם,

and then, at some point when technology

ואז, מתישהו כשהטכנולוגיה

has advanced enough,

תהיה מספיק מתקדמת,

you can be thawed out and repaired and revived

תופשרו, יתקנו אתכם ויחזירו אתכם לחיים

and so resurrected.

וכך תקומו לתחייה.

And so some people believe an omnipotent god

כלומר, יש אנשים שמאמינים שאיזה אל כל-יכול

will resurrect them to live again,

יקים אותם לתחייה,

and other people believe an omnipotent scientist will do it.

ויש אנשים שמאמינים שאיזה מדען כל-יכול יעשה זאת.

But for others, the whole idea of resurrection,

אבל בעיני אחרים, כל רעיון התחייה,

of climbing out of the grave,

של היציאה מתוך הקבר,

it's just too much like a bad zombie movie.

קצת דומה מדי לסרט זומבים גרוע.

They find the body too messy, too unreliable

לדעתם הגוף יותר מדי מלוכלך, יותר מדי לא-מהימן

to guarantee eternal life,

מכדי להבטיח חיי-נצח,

and so they set their hopes on the third,

והם משליכים את יהבם על הסיפור השלישי,

more spiritual immortality story,

שעוסק יותר באלמוות רוחני,

the idea that we can leave our body behind

הרעיון שנוכל לנטוש את גופנו

and live on as a soul.

ולהמשיך לחיות בצורת נשמה.

Now, the majority of people on Earth

רוב בני האדם עלי אדמות

believe they have a soul,

מאמינים שיש להם נשמה,

and the idea is central to many religions.

וזהו רעיון מרכזי בדתות רבות.

But even though, in its current form,

אבל אפילו כך, בצורתו הנוכחית,

in its traditional form,

בצורתו המסורתית,

the idea of the soul is still hugely popular,

רעיון הנשמה הוא פופולרי במידה עצומה,

nonetheless we are again

ובכל זאת אנו, שוב,

reinventing it for the digital age,

ממציאים אותו מחדש עבור העידן הדיגיטלי,

for example with the idea

למשל עם הרעיון

that you can leave your body behind

שאפשר לנטוש את הגוף

by uploading your mind, your essence,

ולהעלות את הנפש, את המהות,

the real you, onto a computer,

את העצמי האמיתי, למחשב,

and so live on as an avatar in the ether.

ולהמשיך לחיות כאוואטר באֶתר.

But of course there are skeptics who say

אך כמובן שיש ספקנים שאומרים

if we look at the evidence of science,

שאם נבחן עדויות מדעיות,

particularly neuroscience,

במיוחד במדעי המוח,

it suggests that your mind,

הן קובעות שהנפש,

your essence, the real you,

המהות, העצמי האמיתי,

is very much dependent on a particular part

תלויה מאד בחלק מסוים

of your body, that is, your brain.

של הגוף, דהיינו המוח.

And such skeptics can find comfort

ואותם ספקנים יכולים למצוא נחמה

in the fourth kind of immortality story,

בסוג הרביעי של סיפורי האלמוות,

and that is legacy,

והוא המורשת,

the idea that you can live on

הרעיון שאפשר להמשיך לחיות

through the echo you leave in the world,

בהד שמותירים בעולם,

like the great Greek warrior Achilles,

כמו הלוחם היווני הדגול אכילס,

who sacrificed his life fighting at Troy

שהקריב את חייו במלחמת טרויה

so that he might win immortal fame.

כדי שיוכל לקנות תהילת נצח.

And the pursuit of fame is as widespread

והרדיפה אחר התהילה נפוצה ומקובלת

and popular now as it ever was,

כפי שהיתה מאז ומעולם,

and in our digital age,

ובעידן הדיגיטלי שלנו,

it's even easier to achieve.

אפילו קל יותר להשיגה.

You don't need to be a great warrior like Achilles

אין צורך להיות לוחם דגול כמו אכילס

or a great king or hero.

או מלך גדול או גיבור

All you need is an Internet connection and a funny cat. (Laughter)

יש צורך רק בחיבור לאינטרנט ובחתול מצחיק. [צחוק]

But some people prefer to leave a more tangible,

אבל יש אנשים שמעדיפים להותיר אחריהם

biological legacy -- children, for example.

מורשת מוחשית יותר, ביולוגית-- לדוגמה, ילדים.

Or they like, they hope, to live on

או שהם רוצים, מקווים, להמשיך לחיות

as part of some greater whole,

כחלק משלם גדול יותר,

a nation or a family or a tribe,

אומה, משפחה או שבט,

their gene pool.

מאגר הגנים שלהם.

But again, there are skeptics

אבל, שוב, יש ספקנים

who doubt whether legacy

שמפקפקים אם המורשת

really is immortality.

היא באמת בת-אלמוות.

Woody Allen, for example, who said,

וודי אלן, לדוגמה, שאמר:

"I don't want to live on in the hearts of my countrymen.

"איני רוצה להמשיך ולחיות בליבות בני ארצי,

I want to live on in my apartment."

"אלא להמשיך לחיות בדירה שלי."

So those are the four

אז אלה הם ארבעת

basic kinds of immortality stories,

הסוגים הבסיסיים של סיפורי האלמוות,

and I've tried to give just some sense

ואני ניסיתי לתת לכם מושג מסוים

of how they're retold by each generation

איך הם חוזרים ומסופרים בכל דור ודור

with just slight variations

בשינויים קלים בלבד

to fit the fashions of the day.

כדי להתאים לסגנון התקופה.

And the fact that they recur in this way,

והעובדה שהם חוזרים ונשנים כך,

in such a similar form but in such different belief systems,

בצורה כה דומה ובמערכות אמונה כה שונות,

suggests, I think,

אומרת, לדעתי,

that we should be skeptical of the truth

שעלינו לפקפק באמיתותה

of any particular version of these stories.

של כל גירסה שהיא של סיפורים אלה.

The fact that some people believe

העובדה שיש אנשים שמאמינים

an omnipotent god will resurrect them to live again

שאיזה אל כל-יכול ישיב אותם לחיים

and others believe an omnipotent scientist will do it

ואילו אחרים מאמינים שאיזה מדען כל-יכול יעשה זאת,

suggests that neither are really believing this

אומרת שלא אלה ולא אלה מאמינים בכך

on the strength of the evidence.

על סמך הוכחה כלשהי.

Rather, we believe these stories

האמת היא שאנו מאמינים בסיפורים אלה

because we are biased to believe them,

כי אנו מוטים להאמין בהם,

and we are biased to believe them

ואנו מוטים להאמין בהם

because we are so afraid of death.

משום שאנו כה פוחדים מפני המוות.

So the question is,

אז השאלה היא,

are we doomed to lead the one life we have

האם נגזר עלינו לחיות את תקופת החיים הבודדת שלנו

in a way that is shaped by fear and denial,

באופן שמעוצב ע"י פחד והכחשה,

or can we overcome this bias?

או שמא נוכל להתגבר על ההטייה הזאת?

Well the Greek philosopher Epicurus

הפילוסוף היווני אפיקורוס

thought we could.

חשב שכן.

He argued that the fear of death is natural,

הוא טען שהפחד מן המוות הוא טבעי,

but it is not rational.

אבל איננו הגיוני.

"Death," he said, "is nothing to us,

"המוות," הוא אמר, "הוא כלום מבחינתנו,

because when we are here, death is not,

"כי כשאנחנו כאן, המוות איננו כאן,

and when death is here, we are gone."

"וכשהמוות נמצא כאן, אנחנו איננו."

Now this is often quoted, but it's difficult

מרבים לצטט את זה, אבל קשה

to really grasp, to really internalize,

באמת לתפוש ולהפנים זאת,

because exactly this idea of being gone

בדיוק משום שאת עצם הרעיון של לא להיות

is so difficult to imagine.

קשה כל-כך לדמיין.

So 2,000 years later, another philosopher,

אז 2,000 שנה אח"כ, פילוסוף אחר,

Ludwig Wittgenstein, put it like this:

לודוויג ויטגנשטיין, ניסח זאת כך:

"Death is not an event in life:

"המוות איננו אירוע בחיים:

We do not live to experience death.

"איננו נשארים בחיים כדי לחוות את המוות.

And so," he added,

"ולכן," הוא הוסיף,

"in this sense, life has no end."

"במובן הזה, לחיים אין סוף."

So it was natural for me as a child

כך שזה היה טבעי לי, כילד,

to fear being swallowed by the void,

לפחוד מלהיבלע ע"י האין,

but it wasn't rational,

אבל זה לא היה הגיוני,

because being swallowed by the void

כי להיבלע ע"י האין

is not something that any of us

איננו משהו שמישהו מאיתנו

will ever live to experience.

יזכה לחיות כדי להתנסות בו.

Now, overcoming this bias is not easy because

ההתגברות על ההטייה הזו אינה קל, כי

the fear of death is so deeply embedded in us,

הפחד מן המוות טבוע עמוק בנו,

yet when we see that the fear itself is not rational,

אבל כשאנו מבינים שהפחד עצמו איננו הגיוני,

and when we bring out into the open

וכשאנו מבטאים בגלוי

the ways in which it can unconsciously bias us,

את הדרכים בהן הוא יכול להטות אותנו באופן לא מודע,

then we can at least start

אנו יכולים לפחות להתחיל

to try to minimize the influence it has

לנסות למזער את השפעתו

on our lives.

על חיינו.

Now, I find it helps to see life

אני אישית מוצא שעוזר לראות את החיים

as being like a book:

כמו ספר:

Just as a book is bounded by its covers,

בדיוק כפי שספר תחום בין כריכותיו,

by beginning and end,

בין ההתחלה ולסוף,

so our lives are bounded by birth and death,

כך גם חיינו תחומים בין הלידה למוות,

and even though a book is limited by beginning and end,

ולמרות שהספר תחום בין ההתחלה לסוף,

it can encompass distant landscapes,

הוא יכול להקיף נופים רחוקים,

exotic figures, fantastic adventures.

דמויות אקזוטיות, הרפתקאות נפלאות.

And even though a book is limited by beginning and end,

ולמרות שהספר תחום בין ההתחלה לסוף,

the characters within it

לדמויות שבו

know no horizons.

אינן מכירות את אופקיהן.

They only know the moments that make up their story,

הן מכירות רק את הרגעים שיוצרים את סיפורן,

even when the book is closed.

אפילו כשהספר סגור.

And so the characters of a book

כך שהדמויות שבספר

are not afraid of reaching the last page.

אינן חוששות מלהגיע אל העמוד האחרון.

Long John Silver is not afraid of you

לונג ג'והן סילבר אינו חושש

finishing your copy of "Treasure Island."

שתסיימו לקרוא את העותק של "אי המטמון" שלכם.

And so it should be with us.

וכך גם אנו צריכים לנהוג.

Imagine the book of your life,

דמיינו את הספר של חייכם,

its covers, its beginning and end, and your birth and your death.

את כריכותיו, את תחילתו וסופו, ואת לידתכם ומותכם.

You can only know the moments in between,

אתם יכולים להכיר רק את הרגעים שביניהם,

the moments that make up your life.

הרגעים שיוצרים את חייכם.

It makes no sense for you to fear

אין שום הגיון בכך שתחששו

what is outside of those covers,

ממה שנמצא מחוץ לכריכות האלה,

whether before your birth

אם זה לפני לידתכם

or after your death.

או אחרי מותכם.

And you needn't worry how long the book is,

ואין שום טעם שתדאגו מהו אורך הספר,

or whether it's a comic strip or an epic.

או אם מדובר בחוברת קומיקס או בסיפור גבורה.

The only thing that matters

הדבר היחיד שחשוב

is that you make it a good story.

הוא שתהפכו אותו לסיפור טוב.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]