The beauty of human skin in every color | Angélica Dass

מתרגם: Ronit Kfir מבקר: Ido Dekkers

It has been 128 years

עברו 128 שנים

since the last country in the world abolished slavery

מאז שהמדינה האחרונה בעולם ביטלה את העבדות;

and 53 years

ו-53 שנים

since Martin Luther King pronounced his "I Have A Dream" speech.

מאז שמרטין לותר קינג קרא את נאום ה "יש לי חלום" שלו.

But we still live in a world

אבל אנחנו עדיין חיים בעולם

where the color of our skin not only gives a first impression,

בו גוון העור שלנו יוצר לא רק רושם ראשוני

but a lasting one that remains.

אלא רושם מתמשך, שנשאר.

I was born in a family full of colors.

נולדתי למשפחה מלאה בצבעים:

My father is the son of a maid

אבא שלי הוא בנה של משרתת,

from whom he inherited an intense dark chocolate tone.

ממנה ירש גוון שוקולד כהה ועז.

He was adopted by those who I know as my grandparents.

הוא אומץ על ידי אלו שאני מכירה כסבים שלי:

The matriarch, my grandma,

למטריארכית, סבתא שלי,

has a porcelain skin and cotton-like hair.

יש עור בגוון פורצלן ושיער כותנה.

My grandpa was somewhere between a vanilla and strawberry yogurt tone,

סבא שלי היה איפהשהוא בין גוון של וניל ליוגורט-תות,

like my uncle and my cousin.

כמו הדוד שלי ובת-הדוד שלי.

My mother is a cinnamon-skin daughter of a native Brazilian,

אמא שלי היא עור-קינמון, בתם של ילידת ברזיל,

with a pinch of hazel and honey,

עם קמצוץ אגוז-לוז ודבש,

and a man [who is] a mix of coffee with milk,

וגבר שהוא ערבוב של קפה וחלב,

but with a lot of coffee.

אבל עם הרבה קפה.

She has two sisters.

יש לה שתי אחיות.

One in a toasted-peanut skin

לאחת עור בגוון בוטנים קלויים

and the other,

ולשניה,

also adopted,

גם היא מאומצת,

more on the beige side,

יותר בכיוון הבז',

like a pancake.

כמו פנקייק.

(Laughter)

(צחוק)

Growing up in this family,

כשגדלתי במשפחה הזאת,

color was never important for me.

צבע עור מעולם לא היה חשוב לי.

Outside home, however, things were different soon.

אבל מחוץ לבית, לעומת זאת, דברים השתנו במהרה.

Color had many other meanings.

לצבע היו הרבה משמעויות אחרות.

I remember my first drawing lessons in school

אני זוכרת את שיעורי הציור הראשונים שלי בבית הספר

as a bunch of contradictory feelings.

בתור ערימה של רגשות סותרים.

It was exciting and creative

זה היה מסעיר ויצירתי

but I never understood the unique flesh-colored pencil.

אבל מעולם לא הבנתי את העפרון המיוחד ב"צבע גוף".

I was made of flesh but I wasn't pink.

לי היה גוף - אבל לא הייתי ורודה.

My skin was brown, and people said I was black.

העור שלי היה חום, ואנשים אמרו שאני שחורה.

I was seven years old with a mess of colors in my head.

הייתי בת שבע עם בלגאן של צבעים בתוך הראש שלי.

Later,

מאוחר יותר,

when I took my cousin to school,

כשלקחתי את בת הדוד שלי לבית הספר,

I was usually taken for the nanny.

בדרך כלל חשבו שאני המטפלת.

By helping in the kitchen at a friend's party,

כשעזרתי במטבח במסיבה של חברה

people thought I was the maid.

אנשים חשבו שאני המשרתת.

I was even treated like a prostitute

אפילו התייחסו אלי כמו זונה

just because I was walking alone on the beach with European friends.

רק בגלל שהלכתי לבד על החוף עם חברים אירופאיים.

And many times,

ופעמים רבות,

visiting my grandma or friends in upper class buildings,

כשביקרתי את סבתא שלי או חברים במגורים של מעמדות גבוהים,

I was invited not to use the main elevator.

נתבקשתי לא להשתמש במעלית הראשית.

Because in the end,

מפני שבסופו של דבר,

with this color and this hair,

עם הצבע הזה והשיער הזה,

I cannot belong to some places.

אינני יכולה להיות שייכת במקומות מסוימים.

In some way,

באופן מסויים

I get to used to it and accept part of it.

התרגלתי לזה וקיבלתי חלק מזה.

However, something inside of me keeps revolving and struggling.

ובכל זאת, משהו בתוכי ממשיך להסתובב ולהיאבק.

Years later I married a Spaniard.

שנים אחר כך התחתנתי עם ספרדי.

But not any Spaniard.

אבל לא סתם ספרדי.

I chose one with the skin color of a lobster when sunburnt.

בחרתי אחד עם גוון עור של לובסטר שנכווה מהשמש.

(Laughter)

(צחוקים)

Since then, a new question started to chase me.

מאז, שאלה חדשה החלה לרדוף אותי:

What will be the color of your children?

"מה יהיה הצבע של הילדים שלכם?"

As you can understand, this is my last concern.

כפי שאתם מבינים, זו הדאגה האחרונה שלי..

But thinking about it,

אבל כשאני חושבת על זה

with my previous background,

עם הרקע שלי,

my story led me to make my personal exercise as a photographer.

הסיפור שלי הוביל אותי לעשות את התרגיל האישי שלי בתור צלמת.

And that is how Humanae was born.

וכך נולד הפרויקט "Humanae" (היומנאיי)

Humanae is a pursuit to highlight our true colors,

Humanae הוא נסיון להדגיש את הגוונים האמיתיים שלנו,

rather than the untrue

על פני הגוונים המסולפים

white, red, black or yellow associated with race.

לבן, אדום, שחור וצהוב, המקושרים לגזע.

It's a kind of game to question our codes.

זה סוג של משחק שנועד לערער על הקודים שלנו.

It's a work in progress from a personal story to a global history.

זוהי עבודה מתמשכת מסיפור אישי להיסטוריה עולמית.

I portray the subjects in a white background.

אני מראה את המצולמים על רקע לבן.

Then I choose an 11-pixel square from the nose,

אז אני בוחרת ריבוע של 11 פיקסלים מהאף,

paint the background,

צובעת את הרקע,

and look for the corresponding color in the industrial palette, Pantone.

ומחפשת את הגוון התואם מלוח הצבעים התעשייתי, פנטון.

I started with my family and friends,

התחלתי עם משפחה וחברים,

then more and more people joined the adventure,

ואז עוד ועוד אנשים הצטרפו להרפתקה,

thanks to public calls coming through the social media.

הודות לקריאות שהגיעו באמצעות המדיה החברתית.

I thought that the main space to show my work was the Internet

חשבתי שהמקום העיקרי להציג בו את העבודה שלי היה האינטרנט

because I want an open concept that invites everybody

מפני שאני רוצה קונספט פתוח שמזמין את כולם

to push the share button in both the computer and their brain.

ללחוץ על כפתור השיתוף- גם במחשב וגם בראש שלהם.

The snowball started to roll.

כדור השלג החל להתגלגל.

The project had a great welcome --

הפרויקט זכה לתהודה גדולה

invitations, exhibitions,

הזמנות, תערוכות,

physical formats,

פורמטים פיזיים,

galleries and museums ...

גלריות ומוזיאונים...

just happened.

זה פשוט קרה.

And among them, my favorite:

ובינהם, החביב עלי:

when Humanae occupies public spaces

פרויקט Humanae כובש מקומות ציבוריים,

and appears in the street,

ומופיע ברחוב,

it fosters a popular debate

הוא מטפח דיון פופולרי,

and creates a feeling of community.

ויוצר תחושה של קהילה.

I have portrayed more than 3,000 people

אני הצגתי יותר מ-3000 אנשים

in 13 different countries,

ב-13 מדינות שונות,

19 different cities around the world.

ב-19 ערים שונות ברחבי העולם.

Just to mention some of them --

הנה אזכיר רק חלק מהם --

from someone included in the Forbes list,

החל במישהו שמוזכר ברשימה של "פורבס",

to refugees who crossed the Mediterranean by boat.

וכלה בפליטים שחצו את הים-התיכון בסירה.

In Paris, from the UNESCO Headquarters to a shelter.

בפריז, מהמטה הראשי של אונסקו ועד למקלט.

And students both in Switzerland and favelas in Rio de Janeiro.

וסטודנטים גם בשוויץ, וגם בשכונות העוני של ריו דה ז'ניירו.

All kinds of beliefs,

סוגים שונים של אמונות,

gender identities

של זהויות מגדריות,

or physical impairments,

של ליקויים גופניים,

a newborn or terminally ill.

של רכים-נולדים או חולים סופניים.

We all together build Humanae.

כולנו יחד בנינו את "Humanae".

Those portraits make us rethink how we see each other.

הדיוקנאות האלו גורמים לנו לשקול מחדש את האופן בו אנחנו רואים זה את זה.

When modern science is questioning the race concept,

כשהמדע המודרני מטיל ספק ברעיון הגזע

what does it mean for us to be black, white, yellow, red?

מה זה אומר עבורנו להיות "שחורים","לבנים", "צהובים", "אדומים"?

Is it the eye, the nose, the mouth, the hair?

האם זו העין? האף? הפה? השיער?

Or does it have to do with our origin,

או שמא זה קשור למקור שלנו,

nationality

ללאום,

or bank account?

או לחשבון הבנק?

This personal exercise turned out to be a discovery.

התרגיל הפרטי הזה הפך להיות תגלית.

Suddenly I realized that Humanae was useful for many people.

לפתע הבנתי ש-Humanae שימושי לאנשים רבים.

It represents a sort of mirror

הוא מייצג סוג של מראה

for those who cannot find themselves reflected in any label.

עבור אלו שאינם יכולים למצוא את עצמם משתקפים בשום תווית.

It was amazing

זה היה מדהים

that people started to share their thoughts about the work with me.

כשאנשים החלו לשתף אותי במחשבות שלהם על העבודה.

I have hundreds of that,

יש לי מאות כאלו,

I will share with you, too.

ואשתף אותם גם איתכם.

A mother of 11 years --

אמא של ילדה בת 11 --

A mother of an 11-year-old girl wrote me,

אמא לילדה בת 11 כתבה לי

"Very good for me as a tool to work on her confidence,

" זה כלי עבודה טוב מאד עבורי כדי לעבוד על הבטחון שלה,

as this past weekend

כי בסוף השבוע החולף

one of her girlfriends argued with her that she does not belong

אחת מהחברות שלה התווכחה איתה שהיא לא שייכת

and should not be allowed to live in Norway.

ולא צריכים להרשות לה לגור בנורבגיה.

So your work has a very special place in my heart

כך שלעבודה שלך יש מקום מיוחד מאד בלב שלי

and it's very important for me."

והיא מאד חשובה לי".

A woman shared her portrait on Facebook and wrote,

אשה שיתפה את הדיוקן שלה בפייסבוק וכתבה

"All my life,

" כל חיי,

people from across the globe had difficulties to place me in a group,

לאנשים מרחבי העולם היה קשה לשים אותי בקבוצה,

a stereotype,

בסטריאוטיפ,

a box.

בקופסא.

Perhaps we should stop.

אולי כדאי שנפסיק.

Instead of framing, ask the individual,

במקום למסגר, נשאל את האינדיבידואל:

'How would you label yourself?'

"איך היית מתייג את עצמך?"

Then I would say,

ואז אני אענה:

'Hi. I'm Massiel.

"הי, אני מאסיאל.

I'm a Dominican-Dutch,

אני הולדנית-דומיניקנית,

I grew up in a mixed family

גדלתי במשפחה מעורבת,

and I'm a bisexual woman.' "

ואני אשה דו-מינית".

Besides these unexpected and touching reactions,

מלבד התגובות הבלתי צפויות והנוגעות ללב האלו,

Humanae finds a new life in a different variety of fields.

Humanae מוצאת חיים חדשים במגוון רחב של תחומים.

Just to show you some examples,

כדי להראות לכם רק כמה דוגמאות,

illustrators and art students

מאיירים וסטודנטים לאמנות

using it as a reference for their sketches and their studies.

משתמשים בה בתור מקור לסקיצות שלהם וללימודים שלהם.

It's a collection of faces.

זהו אוסף של פנים.

Researchers in the fields of anthropology,

חוקרים בתחומים של אנתרופולגיה,

physics and neuroscience

פיזיקה ונוירולוגיה

use Humanae with different scientific approaches

משתמשים ב-Humanae בגישות מדעיות שונות

related to human ethnicity,

הקשורות לאתניות האנושית,

optophysiology,

אופטופיזיולוגיה,

face recognition

זיהוי פנים,

or Alzheimer's.

או אלצהיימר.

One of the most important impacts of the project

אחת ההשפעות החשובות ביותר של הפרויקט

is that Humanae was chosen to be the cover of Foreign Affairs,

הוא ש-Humanae נבחר לכריכה של המגזין "יחסים בינלאומיים",

one of the most relevant political publications.

אחד מהפרסומים הפוליטיים הרלוונטיים ביותר.

And talking about foreign affairs,

ואם כבר מדברים על יחסי חוץ,

I found the perfect ambassadors for my project ...

מצאתי את השגרירים המושלמים לפרויקט שלי..

teachers.

מורים.

They are the ones that use Humanae as a tool for educational purposes.

המורים הם אלו שמשתמשים ב-Humanae ככלי של מטרות חינוכיות.

Their passion encourages me to go back to drawing classes,

התשוקה שלהם מעודדת אותי לחזור לשיעורי ציור,

but this time as a teacher myself.

אלא שהפעם בתור מורה.

My students,

התלמידים שלי,

both adults and kids,

מבוגרים וילדים כאחד,

paint their self-portraits,

מציירים את הדיוקנאות העצמיים שלהם,

trying to discover their own unique color.

בנסיון לגלות את הגוון הייחודי שלהם.

As a photographer,

בתור צלמת,

I realize that I can be a channel for others to communicate.

אני מבינה שאני יכולה להיות ערוץ דרכו אחרים יוכלו לתקשר.

As an individual,

בתור אינדיוידואלית,

as Angélica,

בתור אנג'ליקה,

every time I take a picture,

בכל פעם שאני מצלמת תמונה,

I feel that I am sitting in front of a therapist.

אני מרגישה שאני יושבת לפני מטפל.

All the frustration, fear and loneliness

כל התסכול, הפחד והבדידות

that I once felt ...

אותם חשבתי בעבר...

becomes love.

הופכים לאהבה.

The last country --

המדינה האחרונה--

the last country in the world who abolished slavery

המדינה האחרונה בעולם שביטלה את העבדות

is the country where I was born,

היא המדינה בה נולדתי -

Brazil.

ברזיל.

We still have to work hard to abolish discrimination.

עלינו עדיין לעבוד קשה כדי לבטל אפליה.

That remains a common practice worldwide,

האפליה נשארה עיסוק רווח בעולם כולו,

and that will not disappear by itself.

והיא לא תיעלם מעצמה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

תודה לכם.

Thank you.