Janet Echelman: Taking imagination seriously

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

This story

הסיפור הזה

is about taking imagination seriously.

הוא על לקיחת הדמיון ברצינות.

Fourteen years ago,

לפני 14 שנים,

I first encountered this ordinary material, fishnet,

נתקלתי לראשונה בחומר הפשוט הזה, רשת דייגים,

used the same way for centuries.

שנמצא בשימוש כבר מאות שנים אותו הדבר.

Today, I'm using it to create

היום, אני משתמשת בו ליצירת

permanent, billowing, voluptuous forms

צורות קבועות, מתנשאות, חושניות

the scale of hard-edged buildings

בקנה מידה של בינינים

in cities around the world.

בערים מסביב לעולם.

I was an unlikely person to be doing this.

הייתי מועמדת בלתי סבירה לעשות את זה.

I never studied sculpture,

מעולם לא למדתי פיסול,

engineering or architecture.

הנדסה או ארכיטקטורה.

In fact, after college

למעשה, אחרי המכללה

I applied to seven art schools

ניסיתי להתקבל לשבעה בתי ספר לאמנות

and was rejected by all seven.

ונדחיתי על ידי כל השבעה.

I went off on my own to become an artist,

המשכתי בעצמי להיות אמנית,

and I painted for 10 years,

וציירתי כ10 שנים,

when I was offered a Fulbright to India.

כשהציעו לי מילגת פולברייט להודו.

Promising to give exhibitions of paintings,

עם הבטחה לקבל תערוכות של תמונות,

I shipped my paints and arrived in Mahabalipuram.

שלחתי את הצבעים שלי והגעתי למהבליפורם.

The deadline for the show arrived --

מועד התערוכה הגיע --

my paints didn't.

הצבעים שלי לא.

I had to do something.

הייתי חייבת לעשות משהו.

This fishing village was famous for sculpture.

כפר הדייגים היה ידוע בפסלים שלו.

So I tried bronze casting.

אז ניסיתי יציקות ברונזה.

But to make large forms was too heavy and expensive.

אבל כדי ליצור צורות גדולות היה כבד ויקר מדי.

I went for a walk on the beach,

יצאתי לטיול בחוף,

watching the fishermen

הסתכלתי על הדייגים

bundle their nets into mounds on the sand.

אוספים את הרשתות שלהם לערמות על החול.

I'd seen it every day,

ראיתי את זה כל יום,

but this time I saw it differently --

אבל ביום ההוא ראיתי את זה אחרת --

a new approach to sculpture,

גישה חדשה לפיסול,

a way to make volumetric form

דרך חדשה ליצור צורה נפחית

without heavy solid materials.

בלי חומרים כבדים ומוצקים.

My first satisfying sculpture

הפסל המספק הראשון שלי

was made in collaboration with these fishermen.

נעשה בשיתוף עם הדייגים האלה.

It's a self-portrait

זה דיוקן עצמי

titled "Wide Hips."

שנקראה "ירכיים רחבות."

(Laughter)

(מחיאות כפיים)

We hoisted them on poles to photograph.

הרמנו אותן על עמודים לצילום.

I discovered

גיליתי

their soft surfaces

שהמשטח הרך שלהן

revealed every ripple of wind

גילה כל אדווה ברוח

in constantly changing patterns.

בצורות שמשתנות כל הזמן.

I was mesmerized.

הייתי מהופנטת.

I continued studying craft traditions

המשכתי ללמוד מסורות אומנות

and collaborating with artisans,

ולשתף פעולה עם ארטיזנים,

next in Lithuania with lace makers.

לאחר מכן בליטא עם יצרני רקמה.

I liked the fine detail

אהבתי את הפרטים העדינים

it gave my work,

שהם נתנו לעבודתי.

but I wanted to make them larger --

אבל רציתי לעשות אותם גדולים יותר --

to shift from being an object you look at

להפוך מלהיות אובייקט שמביטים עליו

to something you could get lost in.

למשהו שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו.

Returning to India to work with those fishermen,

כשחזרתי להודו לעבוד עם הדייגים האלה,

we made a net

יצרנו רשת

of a million and a half hand-tied knots --

של מיליון וחצי קשרים שנקשרו ביד --

installed briefly in Madrid.

שהותקנה לזמן קצר במדריד.

Thousands of people saw it,

אלפי אנשים ראו אותה,

and one of them was the urbanist

ואחד מהם היה האורבניסט

Manual Sola-Morales

מנואל סולה-מורלס

who was redesigning the waterfront

שתכנן מחדש את חזית המים

in Porto, Portugal.

בפורטו, פורטוגל.

He asked if I could build this

הוא שאל אם אני יכולה לבנות את זה

as a permanent piece for the city.

כמוצג קבוע לעיר.

I didn't know if I could do that

אני לא ידעתי אם אני אוכל לעשות את זה

and preserve my art.

ולשמור על האמנות שלי.

Durable, engineered, permanent --

עמידה, מהונדסת, קבועה --

those are in opposition

כל אלה בניגוד

to idiosyncratic, delicate and ephemeral.

ליחודיות, עדינות ולארעיות.

For two years, I searched for a fiber

למשך שנתיים, חיפשתי סיב

that could survive ultraviolet rays,

שיוכל לשרוד בקרניים האולטרה סגולות,

salt, air, pollution,

אויר מלוח, זיהום,

and at the same time remain soft enough

ובאותו זמן שישאר רך מספיק

to move fluidly in the wind.

כדי לנוע בחופשיות ברוח.

We needed something to hold the net up

היינו צריכים משהו שיחזיק את הרשת באויר

out there in the middle of the traffic circle.

בחוץ באמצע עיגול התנועה.

So we raised this 45,000-pound steel ring.

אז הרמנו את טבעת הפלדה הזו במשקל 20 טון.

We had to engineer it

הינו צריכים להנדס את זה

to move gracefully in an average breeze

לזוז בחינניות בבריזה ממוצעת

and survive in hurricane winds.

ולשרוד ברוחות של הוריקן.

But there was no engineering software

אבל לא הייתה תוכנת הנדסה

to model something porous and moving.

כדי לבנות מודל של משהו כל כך אוורירי וזז.

I found a brilliant aeronautical engineer

מצאתי מהנדס אוירונאוטי מזהיר

who designs sails for America's Cup racing yachts

שמתכנן מפרשים ליאכטות הזוכות בגביע אמריקה

named Peter Heppel.

ששמו פיטר הפל.

He helped me tackle the twin challenges

הוא עזר לי להתמודד עם האתגר הכפול

of precise shape

של צורה מדוייקת

and gentle movement.

ותנועה עדינה.

I couldn't build this the way I knew

לא יכולתי לבנות את זה בדרך אותה הכרתי,

because hand-tied knots

מפני שקשרים ידנים

weren't going to withstand a hurricane.

לא היו עומדים בהוריקן.

So I developed a relationship

אז פיתחתי יחסים

with an industrial fishnet factory,

עם מפעל ליצור רשתות דייג,

learned the variables of their machines,

למדתי את המשתנים של המכונות שלהם,

and figured out a way

ומצאתי דרך

to make lace with them.

לעשות תחרה איתן.

There was no language

לא היתה שפה

to translate this ancient, idiosyncratic handcraft

לתרגם את מלאכת היד העתיקה והיחודית הזו

into something machine operators could produce.

למשהו שמפעילי המכונות יוכלו להפיק.

So we had to create one.

אז היינו צריכים ליצור אחת.

Three years and two children later,

שלוש שנים ושני ילדים מאוחר יותר,

we raised this 50,000-square-foot lace net.

הרמנו את רשת הרקמה בשטח 4560 מטר מרובע.

It was hard to believe

זה היה קשה להאמין

that what I had imagined

שמה שדמיינתי

was now built, permanent

היה בנוי עכשיו, קבוע

and had lost nothing in translation.

ולא איבד כלום בביצוע.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

This intersection had been bland and anonymous.

הצומת הזו היתה משעממת ואנונימית.

Now it had a sense of place.

עכשיו היתה לה תחושה של מקום.

I walked underneath it

הלכתי מתחתיה

for the first time.

בפעם הראשונה.

As I watched the wind's choreography unfold,

כשראיתי את הכוריאוגרפיה של הרוח נפרשת,

I felt sheltered

הרגשתי מוגנת

and, at the same time,

ובאותו זמן,

connected to limitless sky.

מחוברת לשמיים נטולי גבולות.

My life was not going to be the same.

חיי עמדו להשתנות.

I want to create these oases of sculpture

אני רוצה ליצור את נווי המדבר האלה של פסלים

in spaces of cities around the world.

במקומות בערים מסביב לעולם.

I'm going to share two directions

אני אחלוק איתכם שני כיוונים

that are new in my work.

חדשים בעבודתי.

Historic Philadelphia City Hall:

בית העיריה ההיסטורי בפילדלפיה:

its plaza, I felt, needed a material for sculpture

הכיכר שלו, הרגשתי, היתה צריכה חומר לפיסול

that was lighter than netting.

שהיה קל יותר מרשת.

So we experimented

אז ניסינו

with tiny atomized water particles

חלקיקי מים קטנטנים

to create a dry mist

כדי ליצור ערפל יבש

that is shaped by the wind

שמקבל צורה מהרוח.

and in testing, discovered

ובנסיונות גילינו

that it can be shaped by people

שהוא יכול לקבל צורה על ידי אנשים

who can interact and move through it without getting wet.

שיכולים לזוז בתוכו בלי להרטב.

I'm using this sculpture material

אני משתמשת בחומר הפיסול הזה

to trace the paths of subway trains above ground

כדי לסמן את מסלולן של רכבות תחתיות מעל האדמה

in real time --

בזמן אמת --

like an X-ray of the city's circulatory system unfolding.

כמו צילום רנטגן שחושף את מחזור הדם של העיר.

Next challenge,

האתגר הבא,

the Biennial of the Americas in Denver

הבינאלה של האמריקות בדנבר

asked, could I represent

שאלה אם אני אוכל לייצג

the 35 nations of the Western hemisphere and their interconnectedness

את 35 האומות של חצי הכדור המערבי והחיבוריות שלהן

in a sculpture?

בפסל.

(Laughter)

(צחוק)

I didn't know where to begin,

לא ידעתי איפה להתחיל,

but I said yes.

אבל אמרתי כן.

I read about the recent earthquake in Chile

קראתי על רעידת האדמה לאחרונה בצ'ילה

and the tsunami that rippled across

והצונאמי שהכה גלים על פני

the entire Pacific Ocean.

כל האוקיינוס השקט.

It shifted the Earth's tectonic plates,

היא הזיזה את הלוחות הטקטוניים,

sped up the planet's rotation

האיצה את המהירות הסיבובית

and literally shortened the length of the day.

וקיצרה את אורך היום.

So I contacted NOAA,

אז התקשרתי לNOAA (רשות הימים והאטמוספירה),

and I asked if they'd share their data on the tsunami,

ושאלתי אם יוכלו לחלוק את המידע שלהם על הצונאמי,

and translated it into this.

ותרגמתי אותו לזה.

Its title: "1.26"

ושמה: "1.26"

refers to the number of microseconds

מתייחס למספר המיקרו שניות

that the Earth's day was shortened.

בהן התקצרה היממה.

I couldn't build this with a steel ring, the way I knew.

לא יכולתי לבנות את זה עם טבעת פלדה, בדרך אותה הכרתי.

Its shape was too complex now.

הצורה שלה היתה מסובכת מדי עכשיו.

So I replaced the metal armature

אז החלפתי את שריון הפלדה

with a soft, fine mesh

עם אריג רך, ועדין

of a fiber 15 times stronger than steel.

חזק פי 15 מפלדה.

The sculpture could now be entirely soft,

הפסל היה יכול להיות עכשיו רך לחלוטין,

which made it so light

שהפך אותו לכל כך קל

it could tie in to existing buildings --

שאפשר היה לקשור אותו לבניינים קיימים --

literally becoming part of the fabric of the city.

ממש להיות חלק ממרקם העיר.

There was no software

לא היתה תוכנה

that could extrude these complex net forms

שהיתה יכולה לעצב את הצורות המורכבות האלה

and model them with gravity.

ולבנות מודל שלהן עם הכבידה.

So we had to create it.

אז היינו צריכים ליצור אותה.

Then I got a call from New York City

אז קיבלתי טלפון מניו יורק

asking if I could adapt these concepts

ששאלו אם אני יכולה להתאים את הרעיונות האלה

to Times Square

לכיכר טיימס

or the High Line.

או הקו הגבוה (קו רכבת עילית נטוש שהפך לגן).

This new soft structural method

שיטת הבניה הרכה החדשה הזו

enables me to model these

מאפשרת לי לעצב

and build these sculptures

ולבנות את הפסלים האלה

at the scale of skyscrapers.

בקנה מידה של גורדי שחקים.

They don't have funding yet,

אין להם מימון עדיין,

but I dream now

אבל אני חולמת עכשיו

of bringing these to cities around the world

על להביא אותם לערים מסביב לעולם

where they're most needed.

להיכן שהכי נזקקים להם.

Fourteen years ago,

לפני 14 שנים,

I searched for beauty

חיפשתי יופי

in the traditional things,

בדברים המסורתיים,

in craft forms.

בצורת אמנויות מסורתיות.

Now I combine them with hi-tech materials and engineering

עכשיו אני משלבת אותם עם חומרים הי-טקיים והנדסה

to create voluptuous, billowing forms

כדי ליצור צורות חושניות, מתנשאות

the scale of buildings.

בקנה מידה של בניינים.

My artistic horizons continue to grow.

האופקים האמנותיים שלי ממשיכים לגדול.

I'll leave you with this story.

אני אשאיר אתכם עם הסיפור הזה.

I got a call from a friend in Phoenix.

קיבלתי טלפון מחבר בפיניקס.

An attorney in the office

עורכת דין במשרד

who'd never been interested in art,

שמעולם לא התעניינה באמנות,

never visited the local art museum,

מעולם לא ביקרה במוזיאון האמנות המקומי,

dragged everyone she could from the building

סחבה כל מי שהיא יכלה מהבניין

and got them outside to lie down underneath the sculpture.

והוציאה אותם החוצה כדי לשכב מתחת לפסל.

There they were in their business suits,

הם היו שם בחליפות העסקים,

laying in the grass,

שוכבים בדשא,

noticing the changing patterns of wind

ומבחינים בתבניות המשתנות של הרוח

beside people they didn't know,

ליד אנשים שהם לא הכירו,

sharing the rediscovery of wonder.

חולקים את הגילוי מחדש של הפליאה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה. תודה רבה.

Thank you.

תודה רבה.

Thank you. Thank you.

תודה רבה. תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)