Where Is Home? | Pico Iyer | TED

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

Where do you come from?

מאין אתה בא?

It's such a simple question,

זו שאלה כה פשוטה,

but these days, of course, simple questions

אבל כנהוג בימינו,

bring ever more complicated answers.

שאלות פשוטות מובילות לתשובות מורכבות.

People are always asking me where I come from,

אנשים תמיד שואלים אותי מהיכן אני בא,

and they're expecting me to say India,

והם מצפים שאומר הודו,

and they're absolutely right insofar as 100 percent

והם צודקים לחלוטין בזה ש-100 אחוז

of my blood and ancestry does come from India.

מהדם הזורם בעורקיי ואילן היוחסין שלי הם אכן מהודו.

Except, I've never lived one day of my life there.

אלא שמעולם לא חייתי אפילו יום אחד בהודו.

I can't speak even one word

איני יודע אפילו מילה אחת

of its more than 22,000 dialects.

מ-22,000 הניבים שלה.

So I don't think I've really earned the right

לכן איני סבור שיש לי הזכות

to call myself an Indian.

להגיד שאני הודי.

And if "Where do you come from?"

ואם "מהיכן אתה בא?"

means "Where were you born and raised and educated?"

פירושה "היכן נולדת וגדלת וחונכת?", אז אני לגמרי

then I'm entirely of that funny little country

שייך לאותה מדינה קטנה ומצחיקה

known as England,

הידועה בתור אנגליה,

except I left England as soon as I completed

אלא שעזבתי את אנגליה לאחר שסיימתי

my undergraduate education,

את לימודי התואר הראשון,

and all the time I was growing up,

ובזמן שגדלתי,

I was the only kid in all my classes

הייתי הילד היחיד בכל שנות לימודיי

who didn't begin to look like the classic English heroes

שאפילו לא מתקרב במראהו לגיבורים האנגליים הקלסיים

represented in our textbooks.

המופיעים בספרי הלימוד שלנו.

And if "Where do you come from?"

ואם " מהיכן אתה בא?"

means "Where do you pay your taxes?

פירושה "למי אתה משלם את מיסיך?

Where do you see your doctor and your dentist?"

איפה הרופא או רופא השיניים שלך?",

then I'm very much of the United States,

אז אני מאוד שייך לארה"ב,

and I have been for 48 years now,

וכך אני עכשיו כבר 48 שנים,

since I was a really small child.

מאז שהייתי ילד קטן.

Except, for many of those years,

אלא שבמשך הרבה מאותן שנים,

I've had to carry around this funny little pink card

היה עליי לשאת עימי איזה כרטיס ורוד מוזר

with green lines running through my face

שעליו פסים צהובים המרוחים על פניי

identifying me as a permanent alien.

כדי לזהותי בתור נוכרי קבוע.

I do actually feel more alien the longer I live there.

בעצם אני מרגיש יותר נוכרי ככל שאני חי שם יותר.

(Laughter)

(צחוק)

And if "Where do you come from?"

ואם " מהיכן אתה מגיע?"

means "Which place goes deepest inside you

פירושה "איזה מקומות חודרים לעומק נשמתך

and where do you try to spend most of your time?"

והיכן אתה משתדל לבלות את מרבית זמנך?"

then I'm Japanese,

אז אני יפני,

because I've been living as much as I can

כי חייתי עד כמה שאני יכול

for the last 25 years in Japan.

ביפן ב-25 השנים האחרונות.

Except, all of those years I've been there on a tourist visa,

אלא שבכל אותן השנים הייתי שם על ויזת תייר,

and I'm fairly sure not many Japanese

ואני די בטוח שרק יפנים מעטים

would want to consider me one of them.

היו רוצים להחשיב אותי כאחד מהם.

And I say all this just to stress

אני אומר את כל זה פשוט כדי להדגיש

how very old-fashioned and straightforward

עד כמה מיושן ופשטני הוא

my background is,

הרקע שלי,

because when I go to Hong Kong or Sydney or Vancouver,

מכיוון שכאשר אני מגיע להונג-קונג או סידני או ונקובר,

most of the kids I meet

רוב הילדים שאני פוגש

are much more international and multi-cultured than I am.

הם הרבה יותר בינלאומיים ורב-תרבותיים ממני.

And they have one home associated with their parents,

יש להם בית שקשור בהוריהם,

but another associated with their partners,

בית אחר שקשור לחבריהם,

a third connected maybe with the place where they happen to be,

בית שלישי קשור אולי למקום בו הם נמצאים מרבית הזמן,

a fourth connected with the place they dream of being,

הרביעי קשור למקום בו הם חולמים להיות,

and many more besides.

ועוד רבים כאלה.

And their whole life will be spent taking pieces

וכל חייהם יעברו בנטילת פיסות ממקומות שונים

of many different places and putting them together

וצירופן ביחד למין תשבץ שלם המורכב כאילו

into a stained glass whole.

מפיסות זכוכית צבעוניות.

Home for them is really a work in progress.

בית עבורם זה תהליך בהתהוות.

It's like a project on which they're constantly adding

זה כמו מיזם בו הם כל הזמן מוסיפים

upgrades and improvements and corrections.

עדכונים, שיפורים ותיקונים.

And for more and more of us,

עבור מספר הולך וגדל של אנשים,

home has really less to do with a piece of soil

הבית כבר פחות קשור בפיסת קרקע, מאשר, נאמר

than, you could say, with a piece of soul.

בפיסה מן הנפש. אם מישהו לפתע

If somebody suddenly asks me, "Where's your home?"

שואל אותי, "היכן ביתך נמצא?"

I think about my sweetheart or my closest friends

אני חושב על מי שקרוב לליבי או על חבריי הקרובים

or the songs that travel with me wherever I happen to be.

או על השירים שהולכים עימי לכל מקום שאני הולך.

And I'd always felt this way,

וכך הרגשתי תמיד,

but it really came home to me, as it were,

אבל זה ממש הגיע אליי הביתה, כביכול,

some years ago when I was climbing up the stairs

לפני כמה שנים כאשר עליתי במדרגות

in my parents' house in California,

בבית הוריי בקליפורניה,

and I looked through the living room windows

הבטתי החוצה דרך חלון הסלון

and I saw that we were encircled by 70-foot flames,

וראיתי שאנו מוקפים בלהבות אש שגובהן 20 מטר,

one of those wildfires that regularly tear through

אחת מאותן דליקות עצים אשר משתוללות

the hills of California and many other such places.

בגבעות קליפורניה ומקומות דומים אחרים.

And three hours later, that fire had reduced

3 שעות מאוחר יותר, אותה דליקה כילתה

my home and every last thing in it

את ביתי ואת כל מה שבתוכו

except for me to ash.

חוץ ממני.

And when I woke up the next morning,

כאשר התעוררתי למחרת בבוקר,

I was sleeping on a friend's floor,

ישנתי על ריצפה אצל חברי,

the only thing I had in the world was a toothbrush

כל מה שנשאר לי בעולם היתה מברשת שיניים

I had just bought from an all-night supermarket.

שזה עתה קניתי בסופרמרקט לילי.

Of course, if anybody asked me then,

ברור שאם מישהו היה שואל אותי אז,

"Where is your home?"

"היכן ביתך?"

I literally couldn't point to any physical construction.

פשוט לא הייתי יכול להצביע על אף מבנה פיזי.

My home would have to be whatever I carried around inside me.

ביתי יכול היה להיות כל דבר שנשאתי בתוכי.

And in so many ways, I think this is a terrific liberation.

ובהיבטים רבים, אני חושב שזוהי השתחררות נפלאה.

Because when my grandparents were born,

כי כאשר הורי הוריי נולדו,

they pretty much had their sense of home,

היתה תחושה די מוצקה של בית,

their sense of community, even their sense of enmity,

תחושת קהילה, אפילו תחושה ברורה של מי האויב,

assigned to them at birth,

שהם רכשו מיום היוולדם,

and didn't have much chance of stepping outside of that.

ולא היה סיכוי גדול שיוכלו להשתחרר מכל זה.

And nowadays, at least some of us can choose our sense of home,

אבל כיום, לפחות חלקנו יכולים לבחור את תחושת הבית,

create our sense of community,

ליצור את תחושת הקהילה,

fashion our sense of self, and in so doing

לעצב את תחושת העצמי, ובעשותנו כך,

maybe step a little beyond

אולי לצעוד טיפה מעבר

some of the black and white divisions

לחלוקות השחור-לבן הנושנות

of our grandparents' age.

של תקופת הורי הורינו.

No coincidence that the president

אין זו מקריות גרידא

of the strongest nation on Earth is half-Kenyan,

שנשיא האומה הכי חזקה בעולם הוא קנייתי למחצה,

partly raised in Indonesia,

גדל חלק מהזמן באינדונסיה

has a Chinese-Canadian brother-in-law.

ויש לו גיס סיני-קנדי למחצה.

The number of people living in countries not their own

מספר האנשים שחיים במדינות לא שלהם

now comes to 220 million,

מגיע היום ל-220 מיליון,

and that's an almost unimaginable number,

וזה מספר כמעט בלתי ייאמן,

but it means that if you took the whole population of Canada

אבל זה אומר שאם לוקחים את כל אוכלוסיית קנדה

and the whole population of Australia

ואת כל אוכלוסיית אוסטרליה

and then the whole population of Australia again

ואז שוב את כל אוכלוסיית אוסטרליה

and the whole population of Canada again

ואת כל אוכלוסיית קנדה

and doubled that number,

ומכפילים את המספר הזה,

you would still have fewer people than belong

עדיין המספר הזה יהיה נמוך

to this great floating tribe.

ממספר האנשים שמשתייכים לשבט הצף הזה.

And the number of us who live outside

והמספר של אלה בתוכנו

the old nation-state categories is increasing so quickly,

החיים מחוץ לקטגוריות הישנות של לאום-מדינה עולה במהירות,

by 64 million just in the last 12 years,

ב-64 מיליון ב-12 השנים האחרונות,

that soon there will be more of us than there are Americans.

ובקרוב יהיו יותר כמונו מאשר מספר האמריקאים.

Already, we represent the fifth-largest nation on Earth.

כבר אנו מהווים אומה חמישית בגודלה בעולם.

And in fact, in Canada's largest city, Toronto,

ובעצם, בעיר הכי גדולה של קנדה, טורונטו,

the average resident today is what used to be called

התושב הממוצע היום הוא מה שנהוג לכנות

a foreigner, somebody born in a very different country.

זר, מישהו שנולד במדינה אחרת.

And I've always felt that the beauty of being surrounded by the foreign

ותמיד הרגשתי שהיופי בלהיות מוקף בשונה הוא בכך

is that it slaps you awake.

שזו סטירה שמעירה אותך.

You can't take anything for granted.

אי-אפשר לקבל משהו כמובן מאליו.

Travel, for me, is a little bit like being in love,

נסיעה, בשבילי, היא קצת כמו להיות מאוהב,

because suddenly all your senses are at the setting marked "on."

היות ופתאום כל החושים נמצאים בסטטוס של "ער".

Suddenly you're alert to the secret patterns of the world.

פתאום אתה ער לתבניות הנסתרות של העולם.

The real voyage of discovery, as Marcel Proust famously said,

המסע האמיתי של תגליות, לפי אימרתו הידועה של מרסל פרוסט,

consists not in seeing new sights,

אינו מורכב מהתבוננות במראות חדשים,

but in looking with new eyes.

אלא בהתבוננות עם עיניים חדשות.

And of course, once you have new eyes,

וברור שברגע שיש לנו העיניים החדשות,

even the old sights, even your home

אפילו המראות הישנים, אפילו ביתנו

become something different.

הופך למשהו אחר.

Many of the people living in countries not their own

רבים מהאנשים החיים במדינות לא שלהם

are refugees who never wanted to leave home

הם פליטים שאף פעם לא רצו לעזוב את ביתם

and ache to go back home.

ומתגעגעים לחזור הביתה.

But for the fortunate among us,

אבל עבור ברי-המזל שבינינו,

I think the age of movement brings exhilarating new possibilities.

עידן ההגירה מביא עימו אפשרויות חדשות מעוררות השראה.

Certainly when I'm traveling,

לבטח כאשר אני נוסע,

especially to the major cities of the world,

במיוחד לערים המובילות בעולם,

the typical person I meet today

מה שמאפיין אנשים שאני פוגש

will be, let's say, a half-Korean, half-German young woman

הוא, נאמר, שהיא צעירה קוראינית למחצה, גרמנייה למחצה

living in Paris.

החיה בפריז.

And as soon as she meets a half-Thai,

ברגע שהיא פוגשת צעיר תאילנדי למחצה,

half-Canadian young guy from Edinburgh,

קנדי למחצה מאדינבורו,

she recognizes him as kin.

היא רואה בו עמית קרוב.

She realizes that she probably has much more in common with him

היא מגלה בדרך-כלל שיש לה הרבה מן המשותף איתו

than with anybody entirely of Korea or entirely of Germany.

לעומת מישהו שבא מקוריאה או גרמניה.

So they become friends. They fall in love.

כך הם מתחברים. הם מתאהבים.

They move to New York City.

הם עוברים לניו-יורק.

(Laughter)

(צחוק)

Or Edinburgh.

או אדינבורו.

And the little girl who arises out of their union

ובתם הקטנה, כתוצאה מהאיחוד ביניהם,

will of course be not Korean or German

תהיה כמובן לא קוריאנית או גרמנייה

or French or Thai or Scotch or Canadian

או צרפתייה או סקוטית או קנדית

or even American, but a wonderful

או אפילו אמריקאית,

and constantly evolving mix of all those places.

אלא תערובת מופלאה והמשתנה תדיר של כל המקומות האלה ביחד.

And potentially, everything about the way

ופוטנציאלית, בכל הנוגע לאופן בו

that young woman dreams about the world,

אותה צעירה חולמת על העולם,

writes about the world, thinks about the world,

כותבת על העולם, חושבת על העולם,

could be something different,

זה יכול להיות משהו שונה,

because it comes out of this almost unprecedented

כי הוא פועל יוצא של תערובת חסרת התקדים

blend of cultures.

של תרבויות.

Where you come from now is much less important

מהיכן אתה מגיע זה כיום הרבה פחות חשוב

than where you're going.

מאשר לאן אתה הולך.

More and more of us are rooted in the future

יותר ויותר אנשים נטועים

or the present tense as much as in the past.

בתוך העתיד או ההווה מאשר בעבר.

And home, we know, is not just the place

ובית, כידוע, אינו רק מקום

where you happen to be born.

בו במקרה נולדת.

It's the place where you become yourself.

זה המקום בו אתה יכול להיות אתה עצמך.

And yet,

יחד עם זה,

there is one great problem with movement,

יש בעיה אחת גדולה בניידות,

and that is that it's really hard to get your bearings

והיא שקשה מאוד להתאפס כאשר אתה תלוי

when you're in midair.

בין שמיים לארץ.

Some years ago, I noticed that I had accumulated

לפני כמה שנים, שמתי לב שצברתי מיליון וחצי ק"מ

one million miles on United Airlines alone.

בחברת יונייטד איירליין לבדה.

You all know that crazy system,

כולנו מכירים את השיטה המוטרפת,

six days in hell, you get the seventh day free.

6 ימים בגהינום, היום השביעי חינם.

(Laughter)

(צחוק)

And I began to think that really,

התחלתי לחשוב שלמען האמת,

movement was only as good as the sense of stillness

הניידות טובה בדיוק באותה מידה של יכולתנו

that you could bring to it to put it into perspective.

לצקת לתוכה דממה ויציבות ולשים אותה בפרופורציה.

And eight months after my house burned down,

8 חודשים לאחר שביתי נשרף,

I ran into a friend who taught at a local high school,

נתקלתי בחבר שלימד בתיכון המקומי,

and he said, "I've got the perfect place for you."

והוא אמר, "יש לי בשבילך מקום מושלם." אמרתי "באמת?".

"Really?" I said. I'm always a bit skeptical

אני תמיד קצת ספקן כאשר

when people say things like that.

אנשים מדברים ככה.

"No, honestly," he went on,

"לא, בכל הכנות", הוא המשיך,

"it's only three hours away by car,

"זה רק 3 שעות נסיעה באוטו,

and it's not very expensive,

וזה לא כזה יקר,

and it's probably not like anywhere you've stayed before."

ורוב הסיכויים שזה לא דומה לאף מקום שהיית בו."

"Hmm." I was beginning to get slightly intrigued. "What is it?"

"אממ." סקרנותי התעוררה קצת. "מה זה בדיוק?"

"Well —" Here my friend hemmed and hawed —

כאן חברי קצת היסס.

"Well, actually it's a Catholic hermitage."

"טוב, בעצם זה מנזר קתולי."

This was the wrong answer.

זו היתה תשובה רעה.

I had spent 15 years in Anglican schools,

העברתי 15 שנים בבתי-ספר אנגליקנים,

so I had had enough hymnals and crosses to last me a lifetime.

כך שחוויתי שירי קודש וצלבים שיספיקו לי לכל החיים.

Several lifetimes, actually.

לכמה מחזורי חיים, ליתר דיוק.

But my friend assured me that he wasn't Catholic,

אבל חברי הבטיח לי שהוא לא קתולי,

nor were most of his students,

וגם לא מרבית תלמידיו,

but he took his classes there every spring.

אבל הוא לוקח לשם את כיתותיו בכל אביב.

And as he had it, even the most restless, distractible,

וכאשר הוא היה עושה זאת, אפילו נער קליפורני בן 15,

testosterone-addled 15-year-old Californian boy

הכי חסר מנוחה, הכי חסר ריכוז והמלא בטסטוסטרון,

only had to spend three days in silence

שהיה מבלה שם 3 ימים בשתיקה,

and something in him cooled down and cleared out.

משהו בתוכו היה נרגע ומסתדר.

He found himself.

הוא היה מוצא את עצמו.

And I thought, "Anything that works for a 15-year-old boy

חשבתי לעצמי, "כל מה שמועיל לנער בן 15 בטח

ought to work for me."

טוב גם בשבילי."

So I got in my car, and I drove three hours north

אז נכנסתי לאוטו ונסעתי צפונה 3 שעות

along the coast,

לאורך החוף.

and the roads grew emptier and narrower,

הכביש נהיה יותר פנוי ויותר צר,

and then I turned onto an even narrower path,

ואז פניתי לדרך עוד יותר צרה,

barely paved, that snaked for two miles

כמעט לא סלולה, שהתפתלה מעלה לאורך 3 ק"מ

up to the top of a mountain.

עד לראש הר.

And when I got out of my car,

כאשר יצאתי מהאוטו,

the air was pulsing.

חשתי את איוושת הרוח.

The whole place was absolutely silent,

כל המקום היה שקט לחלוטין,

but the silence wasn't an absence of noise.

אבל השקט לא היה כתוצאה מחוסר רעש.

It was really a presence of a kind of energy or quickening.

אלא היתה זו בעצם נוכחות של איזו אנרגיה או גורם ממריץ.

And at my feet was the great, still blue plate

ולרגליי היה המישור האדיר, הרוגע והכחול

of the Pacific Ocean.

של האוקיינוס השקט.

All around me were 800 acres of wild dry brush.

מסביבי היו 3,500 קמ"ר של חורשה פראית יבשה.

And I went down to the room in which I was to be sleeping.

ירדתי לחדר בו הייתי אמור לישון.

Small but eminently comfortable,

היה קטן אבל בהחלט נוח,

it had a bed and a rocking chair

היתה בו מיטה, כסא נדנדה,

and a long desk and even longer picture windows

שולחן כתיבה ארוך וחלונות נוף עוד יותר ארוכים,

looking out on a small, private, walled garden,

אשר צופים על גן פרטי קטן המוקף חומה,

and then 1,200 feet of golden pampas grass

ומשם 400 מטר של דשא דרום-אמריקאי גבוה

running down to the sea.

המשתרע למטה עד לאוקיינוס.

And I sat down, and I began to write,

התישבתי והתחלתי לכתוב,

and write, and write,

ולכתוב, ולכתוב,

even though I'd gone there really to get away from my desk.

אף על-פי שהגעתי לשם בדיוק כדי להתרחק משולחן הכתיבה שלי.

And by the time I got up, four hours had passed.

וכאשר קמתי, כבר עברו 4 שעות.

Night had fallen,

הלילה כבר ירד,

and I went out under this great overturned saltshaker of stars,

ויצאתי החוצה אל מתחת למעטה הכביר של תפזורת הכוכבים,

and I could see the tail lights of cars

ויכולתי לראות את אורות הפנסים האחוריים

disappearing around the headlands 12 miles to the south.

של מכוניות שנעלמים מאחורי כף היבשה 20 קילומטר לכיוון דרום.

And it really seemed like my concerns of the previous day

ואכן נראה היה שדאגותיי מיום האתמול

vanishing.

מתפוגגות.

And the next day, when I woke up

למחרת, כאשר התעוררתי,

in the absence of telephones and TVs and laptops,

בהעדר טלפונים, טלוויזיות ומחשבים ניידים,

the days seemed to stretch for a thousand hours.

הימים נראו כמתארכים עד כדי אלף שעות.

It was really all the freedom I know when I'm traveling,

זה היה ממש כמו החופש שאני חש כאשר אני נוסע,

but it also profoundly felt like coming home.

אבל בעומק נפשי גם חשתי כאילו חזרתי הביתה.

And I'm not a religious person,

איני אדם דתי,

so I didn't go to the services.

לכן לא הלכתי לדרשות.

I didn't consult the monks for guidance.

לא התיעצתי עם הנזירים.

I just took walks along the monastery road

פשוט הייתי צועד לאורך הכביש במנזר

and sent postcards to loved ones.

ושולח גלויות ליקיריי.

I looked at the clouds,

התבוננתי בעננים,

and I did what is hardest of all for me to do usually,

ועשיתי את מה שבשבילי הכי קשה לעשות בדרך-כלל,

which is nothing at all.

שזה לא לעשות כלום.

And I started to go back to this place,

התחלתי לשוב למקום זה,

and I noticed that I was doing my most important work there

ושמתי לב שאת העבודות הכי חשובות שלי עשיתי שם

invisibly just by sitting still,

ביושבי בשקט ללא ניע ומבלי שיראו אותי,

and certainly coming to my most critical decisions

ולבטח מגיע להחלטות הכי קריטיות שלי באופן

the way I never could when I was racing

שמעולם לא יכולתי כאשר הייתי רץ

from the last email to the next appointment.

מהמייל האחרון לפגישה הבאה.

And I began to think that something in me

התחלתי לחשוב שמשהו בתוכי באמת

had really been crying out for stillness,

זעק לשקט, אבל ברור שלא

but of course I couldn't hear it

הייתי קשוב לכך

כי התרוצצתי כל הזמן.

because I was running around so much.

I was like some crazy guy who puts on a blindfold

כאילו הייתי איזה אדם מטורף המכסה את עיניו

and then complains that he can't see a thing.

ואז מקטר שאינו רואה דבר.

And I thought back to that wonderful phrase

ונזכרתי באימרתו המופלאה של סנקה

I had learned as a boy from Seneca,

שלמדתי כילד,

in which he says, "That man is poor

בה הוא אומר, "אדם הוא עני

not who has little but who hankers after more."

לא כאשר יש לו מעט אלא כאשר הוא חומד עוד."

And, of course, I'm not suggesting

ברור שאיני אומר שמעכשיו כולם

that anybody here go into a monastery.

צריכים להיות נזירים.

That's not the point.

זה לא העניין.

But I do think it's only by stopping movement

אבל אני כן סבור שרק על-ידי עצירת תנועתנו

that you can see where to go.

נוכל לראות לאן אנו הולכים.

And it's only by stepping out of your life and the world

ורק על-ידי יציאה החוצה משטף החיים והעולם

that you can see what you most deeply care about

ניתן לראות ולהבין מה הכי חשוב לנו

and find a home.

ולמצוא את ביתנו.

And I've noticed so many people now

שמתי לב לאחרונה שהרבה אנשים

take conscious measures to sit quietly for 30 minutes

נוקטים צעדים מודעים כדי לשבת בשקט 30 דקות

every morning just collecting themselves

בכל בוקר כדי להתחבר לעצמם,

in one corner of the room without their devices,

בפינה אחת של חדרם ללא אף אחד ממכשיריהם,

or go running every evening,

או יוצאים לריצה בכל ערב,

or leave their cell phones behind

או משאירים מאחור את הטלפונים הניידים

when they go to have a long conversation with a friend.

כאשר הם יוצאים לשיחות ארוכות עם ידידיהם.

Movement is a fantastic privilege,

ניידות זו יכולת מופלאה,

and it allows us to do so much that our grandparents

והיא מאפשרת לנו הרבה דברים שהורי הורינו

could never have dreamed of doing.

אפילו לא חלמו לעשותם.

But movement, ultimately,

אבל ניידות, בסופו של דבר,

only has a meaning if you have a home to go back to.

יש לה משמעות אך ורק אם יש לנו בית לחזור אליו.

And home, in the end, is of course

ובית, בסופו של דבר,

not just the place where you sleep.

הוא לא רק המקום בו אנו ישנים.

It's the place where you stand.

זהו המקום בו אנו עומדים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)