When did humans start getting divorced? - Rod Phillips

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

The earliest known divorce laws were written

חוקי הגרושין הידועים הכי מוקדמים נכתבו

on clay tablets in ancient Mesopotamia around 2000 BCE.

על לוחות חרס במסופוטמיה העתיקה סביב 2000 לפני הספירה.

Formally or informally, human societies across place and time

פורמלית ולא פורמלית, חברות אנושיות לאורך המקום והזמן

have made rules to bind and dissolve couples.

יצרו חוקים כדי לקשור ולפרק זוגות.

Inca couples, for example, started with a trial partnership,

זוגות אינקה, לדוגמה, התחילו עם שותפות נסיון,

during which a man could send his partner home.

במהלכה איש יכל לשלוח את הפרטנרית שלו הביתה.

But once a marriage was formalized, there was no getting out of it.

אבל ברגע שהנישואין היו פורמליים, אי אפשר היה להתחמק מזה.

Among the Inuit peoples, divorce was discouraged,

בין אנשי האינואיט, הניאו מגרושין,

but either spouse could demand one.

אבל כל אחד מבני הזוג היה יכול לדרוש אותם.

or they could exchange partners with a different couple—

או שהם יכלו להחליף בני זוג עם זוגות אחרים --

as long as all four people agreed.

כל עוד כל הארבעה הסכימו.

The stakes of who can obtain a divorce, and why, have always been high.

הסיכויים של מי שיכלו להשיג גרושין, ולמה, תמיד היו גבוהים.

Divorce is a battlefield for some of society's most urgent issues,

גרושין הם שדה קרב לכמה מהנושאים הכי דחופים בחברה,

including the roles of church and state, individual rights, and women’s rights.

כולל התפקיד של הדת והמדינה, זכויות פרט, וזכויות נשים.

Religious authorities have often regulated marriage and divorce.

רשויות דת הרבה פעמים היסדירו נישואין וגרושין.

Muslims in Africa, the Middle East, and Asia began using the Quran’s rules

מוסלמים באפריקה, המזרח התיכון ואסיה התחילו להשתמש בחוקי הקוראן

in the 7th century AD—

במאה ה 7 לספירה --

generally, a husband can divorce his wife without cause or agreement,

באופן כללי, בעל יכול לגרש את אשתו בלי סיבה או הסכמה,

while a wife must secure her husband’s agreement to divorce him.

בעוד האישה חייבת להבטיח את הסכמת בעלה כדי להתגרש ממנו.

In Europe, Christian churches controlled divorce from the 11th century on,

באירופה, כנסיות נוצריות שלטו בגרושין מהמאה ה 11 והלאה,

with the Catholic Church banning it entirely

עם הכנסיה הקתולית שאוסרת אותם לגמרי

and Protestant churches allowing it in restricted circumstances,

והכנסיות הפרוטסטנטיות שמאפשרות אותם במצבים מוגבלים,

particularly adultery.

בעיקר בגידה.

In the late 18th century, a series of changes took place

בשלהי המאה ה 18, סדרה של שינויים התרחשו

that would eventually shape divorce laws around the world.

שיעצבו לבסוף את חוקי הגרושין בעולם.

Following centuries of religious conflict,

אחרי מאות שנים של קונפליקט דתי,

Europeans pushed for state governance separate from religious control.

הארופאים דחפו לממשל מדינתי מופרד מהשליטה הדתית.

Secular courts gradually took over education, welfare, health, marriage—

בתי משפט חילוניים השתלטו בהדרגה על החינוך, הרווחה, הבריאות, הנישואין --

and divorce.

והגרושין.

The French Revolution ushered in the first of the new divorce laws,

המהפכה הצרפתית הביאה את חוקי הגרושין הראשונים,

allowing men and women to divorce for a number of grounds,

שאפשרו לגברים ונשים להתגרש בשל כמה עילות,

including adultery, violence, and desertion, or simply mutual consent.

כולל בגידה, אלימות, ונטישה, או פשוט הסכמה הדדית.

Though progress was uneven, overall this sort of legislation spread in Europe,

למרות שההתקדמות לא היתה רציפה, בסך הכל סוג זה של חקיקה התפשט באירופה,

North America and some European colonies in the 19th century.

צפון אמריקה וכמה קולוניות ארופאיות במאה ה 19.

Still, women's access to divorce often remained restricted compared to men.

ועדיין, הגישה של נשים לגרושין הרבה פעמים נשארה מוגבלת יחסית לגברים.

Adultery was considered more serious for women—

בגידה נחשבה יותר רצינית לנשים --

a man could divorce his wife for adultery alone,

גבר יכל להתגרש מאשתו רק בשל בגידה,

while a woman would need evidence of adultery,

בזמן שנשים היו צריכות עדויות לבגידה,

plus an additional offense to divorce her husband.

פלוס עברה נוספת כדי להתגרש מבעליהן.

Sometimes this double standard was written into law;

לפעמים הסטנדרט הכפול הזה נכתב בחוק;

other times, the courts enforced the laws unequally.

במקרים אחרים, בתי המשפט הפעילו את החוק באופן לא שוויוני.

Domestic violence by a man against his wife was not widely considered

אלימות ביתית על ידי גבר כלפי אשתו לא נחשבה באופן כללי

grounds for divorce until the 20th century.

עילה לגרושין עד המאה ה 20.

And though new laws expanded the reasons a couple could divorce,

ולמרות שחוקים חדשים הרחיבו את הסיבות שזוגות יכלו להתגרש,

they also retained the fundamental ideology of their religious predecessors:

הם גם שמרו על האידיאולוגיה הבסיסית של קודמיהם הדתיים:

that a couple could only split if one person wronged the other in specific ways.

שזוגות צריכים להתגרש רק אם אחד מהם פגע באחר בדרכים מסויימות.

This state of affairs really overstayed its welcome.

מצב העניינים הזה באמת נשאר יותר מדי זמן.

Well into the 20th century, couples in the U.S.

הרבה לתוך המאה ה20, זוגות בארצות הברית

resorted to hiring actors to jump into bed with one spouse,

פנו לשכירת שחקנים כדי לקפוץ למיטה עם בן זוג אחד,

fully clothed, and take photos as evidence of cheating.

לבושים לגמרי, ולצלם תמונות כעדות לבגידה.

Finally, in the 1960s and 70s,

לבסוף , בשנות ה 60 וה 70 של המאה ה 20,

many countries and states adopted no-fault divorce laws,

הרבה ארצות ומדינות אימצו את חוקי הגרושין ללא אשמה,

where someone could divorce their spouse without proving harm,

כשמישהו יכול להתגרש מבני הזוג שלהם בלי להוכיח פגיעה,

and importantly, without the other’s consent.

ויותר חשוב, בלי ההסכמה שלהם.

The transition from cultural and religious rules

המעבר מחוקים תרבותים ודתיים

to state sanctioned ones has always been messy and incomplete—

לאלו של מדינות תמיד היו מבולגנים ולא שלמים --

people have often ignored their governments’ laws

אנשים הרבה פעמים התעלמו מחוקי הממשלה שלהם

in favor of other conventions.

לטובת המוסכמות.

Even today, the Catholic Church doesn’t recognize divorces granted by law.

אפילו היום, הכנסיה הקתולית לא מכירה בגרושין שניתנים על ידי החוק.

In some places, like parts of India,

בכמה מקומות, כמו חלקים בהודו,

Western-style divorce laws have been seen as a colonial influence

חוקי גרושין בסגנון מערבי נראו כהשפעה קולוניאלית

and communities practice divorce according to other religious rules.

וקהילות ביצעו גרושין לפי חוקים דתיים אחרים.

In others, though the law may allow for equal access to divorce,

באחרים, למרות שהחוק אולי איפשר גישה שוויונית לגרושין,

bias in the legal system, cultural stigma, or community pressures

הטיה במערכת המשפטית, סטיגמות תרבותיות, או לחץ קהילתי

can make it far more difficult for certain people, almost always women.

יכולים להפוך את זה לקשה יותר לאנשים מסויימים, כמעט תמיד נשים.

And even in the places where women aren’t disadvantaged by law or otherwise,

ואפילו במקומות בהם נשים לא מקופחות על ידי חוק או אחרת,

social and economic conditions often make divorce more difficult for women.

מצבים חברתיים או כלכליים הרבה פעמים הופכים את הגרושין ליותר קשים לנשים.

In the United States, for example,

בארצות הברית, לדוגמה,

women experience economic loss far more than men after divorce.

נשים חוות אבדן כלכלי הרבה יותר מגברים אחרי גרושין.

At its best, modern no-fault divorce allows people to leave marriages

במצב הכי טוב, גירושין מודרנים ללא אשמה מאפשרים לאנשים לעזוב נישואין

that make them unhappy.

שאינם מאושרים בהם.

But dissolving a marriage is almost never as simple

אבל לפרק נישואין זה כמעט אף פעם לא פשוט

as sending two people their separate ways.

כמו לשלוח שני אנשים לדרכים נפרדות.

What divorcing partners owe each other,

מה שבני זוג מתגרשים חייבים אחד לשני,

and how they manage aspects of a once shared life

ואיך הם מתמודדים עם היבטים של חיים שהיו פעם משותפים

remain emotionally and philosophically complex issues.

נשארים נושאים מורכבים רגשית ופילוסופית.