Daniel Goleman: Why arent we all Good Samaritans?

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Assaf Tsafriri

מרשים אותי עד כמה אחד הנושאים המשתמעים מ-TED

You know, I'm struck by how one of the implicit themes of TED

is compassion, these very moving demonstrations we've just seen:

הוא החמלה. הדוגמאות המרגשות שזה עתה ראינו:

HIV in Africa, President Clinton last night.

האיידס באפריקה, הנשיא קלינטון אמש.

And I'd like to do a little collateral thinking, if you will,

ואני רוצה להרחיב מעט את החשיבה, ברשותכם,

about compassion and bring it from the global level to the personal.

על החמלה, ולהעבירה מהרמה העולמית לרמה האישית.

I'm a psychologist, but rest assured,

אני אמנם פסיכולוג, אך היו רגועים:

I will not bring it to the scrotal.

זה לא יגיע לדיון באברי המין.

(Laughter)

[צחוק]

לפני זמן-מה נערך מחקר חשוב

There was a very important study done a while ago

at Princeton Theological Seminary that speaks to why it is

בסמינר התיאולוגי של פרינסטון, שעסק בסוגיה,

מדוע, כשיש לכולנו הזדמנויות כה רבות לעזור,

that when all of us have so many opportunities to help,

we do sometimes, and we don't other times.

לפעמים אנו עוזרים, ולפעמים - לא.

קבוצת פרחי כמורה מהמכללה הדתית של פרינסטון

A group of divinity students at the Princeton Theological Seminary

were told that they were going to give a practice sermon

קיבלה כמטלה לשאת דרשת-תירגול,

and they were each given a sermon topic.

ולכל אחד הוקצה נושא לדרשה.

Half of those students were given, as a topic,

מחצית מהחניכים קיבלו כנושא

the parable of the Good Samaritan:

את משל "השומרוני הטוב":

the man who stopped the stranger in --

האיש שעצר זר--

שעזר לאדם זר הנתון בצרה לצד הדרך.

to help the stranger in need by the side of the road.

Half were given random Bible topics.

מחציתם קיבלו נושאים תנ"כיים אקראיים.

Then one by one, they were told they had to go to another building

אח"כ, בזה אחר זה, נאמר להם ללכת לבניין אחר,

ולשאת שם את דרשתם.

and give their sermon.

As they went from the first building to the second,

כשעברו מהבניין הראשון אל השני,

each of them passed a man who was bent over and moaning,

כל אחד מהם חלף על פני איש שחוח ונאנח,

ושרוי בבירור במצוקה.

clearly in need. The question is: Did they stop to help?

השאלה היא, האם הם עצרו לעזור לו?

The more interesting question is:

השאלה המעניינת יותר היא:

Did it matter they were contemplating the parable

האם היתה חשיבות לכך

שבאותו רגע הם הגו במשל השומרוני הטוב?

of the Good Samaritan? Answer: No, not at all.

תשובה: לא. בכלל לא.

What turned out to determine whether someone would stop

הסתבר שמה שקבע אם מישהו מתעכב לסייע לאדם זר בצרה,

and help a stranger in need

was how much of a hurry they thought they were in --

היה באיזו מידה הוא חשב שהוא ממהר:

were they feeling they were late, or were they absorbed

אם חשב שהוא מאחר, או היה שקוע

in what they were going to talk about.

בנושא שעמד לדבר עליו.

וזו לדעתי הצרה של חיינו:

And this is, I think, the predicament of our lives:

that we don't take every opportunity to help

שאיננו מנצלים כל הזדמנות לעזור,

because our focus is in the wrong direction.

כי המיקוד שלנו מופנה לכיוון הלא-נכון.

There's a new field in brain science, social neuroscience.

יש תחום חדש בחקר המוח: מדעי-המוח החברתיים,

This studies the circuitry in two people's brains

שחוקר את המעגלים המופעלים במוחות שני בני-אדם

that activates while they interact.

כשהם יוצרים אינטראקציה.

And the new thinking about compassion from social neuroscience

והחשיבה החדשה בנוגע לחמלה מההיבט העיצבי-חברתי,

is that our default wiring is to help.

היא שכברירת-מחדל, אנו מתוכנתים לעזור.

That is to say, if we attend to the other person,

כלומר, כשאנו מתייחסים לאדם אחר,

אנו אוטומטית מזדהים עימו ומרגישים אהדה כלפיו.

we automatically empathize, we automatically feel with them.

יש נוירונים שזוהו לאחרונה, נוירוני-מראה,

There are these newly identified neurons, mirror neurons,

that act like a neuro Wi-Fi, activating in our brain

שפועלים כמו רשת אלחוטית ומפעילים במוחנו

exactly the areas activated in theirs. We feel "with" automatically.

בדיוק אותם אזורים כבמוח הזולת. אנו חשים "עם" באופן אוטומטי.

And if that person is in need, if that person is suffering,

ואם הוא בצרה, אם אותו אדם סובל,

אנו מוכנים אוטומטית לעזור. לפחות זו הטענה.

we're automatically prepared to help. At least that's the argument.

But then the question is: Why don't we?

אבל השאלה היא: מדוע איננו עושים זאת?

And I think this speaks to a spectrum

וחושבני שזה קשור לקשת של גורמים,

that goes from complete self-absorption,

החל מהתרכזות מוחלטת בעצמי,

to noticing, to empathy and to compassion.

דרך שימת-לב, הזדהות, וכלה בחמלה.

And the simple fact is, if we are focused on ourselves,

והעובדה הפשוטה היא שאם אנו מרוכזים בעצמנו,

if we're preoccupied, as we so often are throughout the day,

עסוקים מדי בעצמנו - ובד"כ אנו כך במשך רוב היום -

we don't really fully notice the other.

איננו באמת שמים לב לזולתנו.

And this difference between the self and the other focus

והבדל זה בין המיקוד על העצמי או על האחר

can be very subtle.

עשוי להיות מעודן מאוד.

I was doing my taxes the other day, and I got to the point

יום אחד עבדתי על דוחות המס שלי,

ובשלב מסוים, כשרשמתי את כל התרומות שתרמתי,

where I was listing all of the donations I gave,

and I had an epiphany, it was -- I came to my check

היתה לי התגלות. זה היה-- הגעתי להמחאה שנתתי למכון "סווה",

to the Seva Foundation and I noticed that I thought,

ושמתי לב שחשבתי:

boy, my friend Larry Brilliant would really be happy

"בחיי, ידידי לארי בריליאנט יהיה באמת מאושר

"שתרמתי ל'סווה' כסף."

that I gave money to Seva.

Then I realized that what I was getting from giving

ואז הבנתי שמה שאני מקבל מהנתינה

was a narcissistic hit -- that I felt good about myself.

הוא ריגוש נרקיסיסטי-- שאני מרגיש טוב עם עצמי.

Then I started to think about the people in the Himalayas

ואז התחלתי לחשוב על האנשים בהימלאיה

whose cataracts would be helped, and I realized

שזה יסייע למחלות הראייה שלהם, והבנתי

שעברתי מהמיקוד הנרקיסיסטי הזה

that I went from this kind of narcissistic self-focus

לשמחה אלטרואיסטית, להרגשה טובה

to altruistic joy, to feeling good

for the people that were being helped. I think that's a motivator.

ביחס לאנשים שיזכו לעזרה. אני רואה בכך מניע.

But this distinction between focusing on ourselves

אך הבחנה זו בין התרכזות בעצמנו

and focusing on others

והתמקדות באחרים

is one that I encourage us all to pay attention to.

היא דבר שאני ממליץ לכולם לשים לב אליו.

You can see it at a gross level in the world of dating.

אפשר לראות זאת בגדול בתחום הדייטים.

I was at a sushi restaurant a while back

לפני זמן-מה הייתי במסעדת סושי,

and I overheard two women talking about the brother of one woman,

ושמעתי שתי נשים משוחחות על אחיה של אחת מהן,

שפעיל בסצינת הפנויים-פנויות. והאישה אמרה:

who was in the singles scene. And this woman says,

"לאחי יש בעיה למצוא בנות-זוג,

"My brother is having trouble getting dates,

so he's trying speed dating." I don't know if you know speed dating?

"אז הוא מנסה 'ספיד-דייטינג'." מכירים את זה?

Women sit at tables and men go from table to table,

הנשים יושבות בשולחנות והגברים עוברים משולחן לשולחן,

and there's a clock and a bell, and at five minutes, bingo,

יש שעון ופעמון, וכל חמש דקות - בינגו,

the conversation ends and the woman can decide

השיחה מסתיימת, והאישה יכולה להחליט

whether to give her card or her email address to the man

אם לתת את כרטיס הביקור או כתובת הדוא"ל שלה לגבר

for follow up. And this woman says,

כדי להמשיך בפגישות. והאישה הזו אמרה:

"My brother's never gotten a card, and I know exactly why.

"אחי מעולם לא קיבל כרטיס-ביקור, ואני יודעת מדוע.

The moment he sits down, he starts talking non-stop about himself;

"מהרגע שהוא מתיישב, הוא מדבר בלי סוף על עצמו,

he never asks about the woman."

"הוא אף פעם לא מתעניין באישה."

עשיתי קצת מחקר במדור ה"סנדיי סטיילס"

And I was doing some research in the Sunday Styles section

of The New York Times, looking at the back stories of marriages --

של ה"ניו-יורק טיימס", וחיפשתי סיפורים מאחורי-הקלעים של חיי-נישואין -

because they're very interesting -- and I came to the marriage

מפני שהם מאוד מעניינים,

והגעתי לנישואיה של אליס צ'ארני אפשטיין.

of Alice Charney Epstein. And she said

והיא סיפרה שכאשר היתה בסצינת הדייטים,

that when she was in the dating scene,

היתה עושה מבחן פשוט לאנשים.

she had a simple test she put people to.

המבחן היה: מהרגע שבו נפגשו,

The test was: from the moment they got together,

how long it would take the guy to ask her a question

כמה זמן עבר עד שהבחור שאל אותה שאלה

with the word "you" in it.

שהמילה "את" כלולה בה.

And apparently Epstein aced the test, therefore the article.

וכנראה שאפשטיין ניצח במבחן, ומכאן המאמר.

(Laughter)

(צחוק)

Now this is a -- it's a little test

אז זה-- זהו מבחן קטן. אני ממליץ לכם לנסותו במסיבה.

I encourage you to try out at a party.

Here at TED there are great opportunities.

כאן ב-TED יש הזדמנויות נהדרות לכך.

The Harvard Business Review recently had an article called

ב"הרוורד ביזנס ריוויו" הופיע לאחרונה מאמר

"The Human Moment," about how to make real contact

בשם "הרגע האנושי",

על שיטות ליצור קשר אמיתי עם מישהו בעבודה.

with a person at work. And they said, well,

נכתב שם שהכי חשוב לכבות את ה"בלקברי" שלך,

the fundamental thing you have to do is turn off your BlackBerry,

close your laptop, end your daydream

לסגור את המחשב הנייד, להפסיק את החלום-בהקיץ,

ולהקדיש תשומת-לב מלאה לאותו אדם.

and pay full attention to the person.

נטבעה מילה חדשה בשפה,

There is a newly coined word in the English language

for the moment when the person we're with whips out their BlackBerry

עבור הרגע בו האדם שאיתנו שולף את ה"בלקברי" שלו

or answers that cell phone, and all of a sudden we don't exist.

או עונה לטלפון הנייד, ולפתע איננו קיימים.

המילה היא "מבולאס": צירוף של מבולבל ומבואס.

The word is "pizzled": it's a combination of puzzled and pissed off.

(Laughter)

(צחוק)

I think it's quite apt. It's our empathy, it's our tuning in

לדעתי היא מתאימה מאוד.

האמפתיה וההתכווננות שלנו הן שמבדילות אותנו

which separates us from Machiavellians or sociopaths.

מהמקיאווליסטים והסוציופתים.

I have a brother-in-law who's an expert on horror and terror --

יש לי גיס שמתמחה בפחד ואימה -

he wrote the Annotated Dracula, the Essential Frankenstein --

כתב את "דרקולה המפורש" ואת "פרנקנשטיין למתחילים"--

he was trained as a Chaucer scholar,

התמחה בכתבי צ'וסר,

but he was born in Transylvania

אך הוא נולד בטרנסילבניה ואני חושב שזה קצת השפיע עליו.

and I think it affected him a little bit.

(צחוק)

At any rate, at one point my brother-in-law, Leonard,

על כל פנים, בשלב מסוים גיסי, לאונרד,

decided to write a book about a serial killer.

החליט לכתוב ספר על רוצח סדרתי.

This is a man who terrorized the very vicinity we're in

אדם שהטיל את חיתיתו על האיזור בו אנו נמצאים

לפני שנים רבות. הוא נודע בשם "החונק מסנטה קרוז".

many years ago. He was known as the Santa Cruz strangler.

לפני שעצרו אותו הוא הספיק לרצוח את סבתו וסבו,

And before he was arrested, he had murdered his grandparents,

his mother and five co-eds at UC Santa Cruz.

את אימו וחמש סטודנטיות באוניברסיטת סנטה קרוז.

אז גיסי הלך לראיין את הרוצח הזה,

So my brother-in-law goes to interview this killer

and he realizes when he meets him

וכשפגש אותו, תפס שהוא טיפוס ממש מפחיד.

that this guy is absolutely terrifying.

For one thing, he's almost seven feet tall.

קודם כל, גובהו מעל שני מטרים.

But that's not the most terrifying thing about him.

אך לא זה הדבר הכי מפחיד אצלו.

The scariest thing is that his IQ is 160: a certified genius.

הכי מפחיד זה שמנת נמשכל שלו היא 160:

גאון עם תעודות.

But there is zero correlation between IQ and emotional empathy,

אך יש מיתאם אפס בין מנת משכל לבין אמפתיה רגשית,

feeling with the other person.

ההזדהות עם תחושות הזולת.

They're controlled by different parts of the brain.

שני אלה נשלטים ע"י אזורים נפרדים במוח.

אז בשלב מסוים אזר גיסי אומץ

So at one point, my brother-in-law gets up the courage

ושאל את השאלה האחת עליה באמת רצה תשובה.

to ask the one question he really wants to know the answer to,

and that is: how could you have done it?

והיא: איך יכולת לעשות זאת?

Didn't you feel any pity for your victims?

האם לא חשת רחמים כלשהם כלפי קורבנותיך?

These were very intimate murders -- he strangled his victims.

אלה היו רציחות אינטימיות מאד: הוא חנק את קורבנותיו.

והחונק ענה בצורה מאוד יבשה,

And the strangler says very matter-of-factly,

"Oh no. If I'd felt the distress, I could not have done it.

"אה, לא. אילו חשתי במצוקתם לא הייתי יכול לעשות זאת.

I had to turn that part of me off. I had to turn that part of me off."

"הייתי מוכרח לכבות אצלי את החלק הזה."

הייתי מוכרח לכבות אצלי את החלק הזה.

And I think that that is very troubling,

ולדעתי, זה מטריד מאד.

and in a sense, I've been reflecting on turning that part of us off.

ואיכשהו, הרהרתי על עניין כיבוי החלק הזה אצלנו.

When we focus on ourselves in any activity,

כשאנו מתמקדים בעצמנו, בכל פעילות שהיא,

אנו אכן מכבים חלק זה בעצמנו בנוכחות אדם נוסף.

we do turn that part of ourselves off if there's another person.

חישבו על קניות,

Think about going shopping and think about the possibilities

חישבו על האפשרויות הטמונות בצרכנות מתוך חמלה.

of a compassionate consumerism.

Right now, as Bill McDonough has pointed out,

כרגע, כפי שציין ביל מק'דונו,

the objects that we buy and use have hidden consequences.

לחפצים שאנו קונים ומשתמשים בהם יש תוצאות סמויות.

We're all unwitting victims of a collective blind spot.

כולנו בבלי-דעת קורבנות של נקודה עיוורת קולקטיבית.

איננו שמים לב ואיננו שמים לב לכך שאיננו שמים לב

We don't notice and don't notice that we don't notice

the toxic molecules emitted by a carpet or by the fabric on the seats.

למולקולות הרעילות שמשחררים שטיח או ריפוד של מושב.

או שאיננו יודעים אם אריג זה, מבחינת הטכנולוגיה

Or we don't know if that fabric is a technological

or manufacturing nutrient; it can be reused

או הייצור, מזין; האם הוא ניתן לשימוש חוזר

or does it just end up at landfill? In other words,

או שהוא סתם מסיים את דרכו באשפה? במלים אחרות,

we're oblivious to the ecological and public health

אנו מתעלמים מהבריאות האקולוגית והציבורית

ומההשלכות מבחינת הצדק החברתי והכלכלי

and social and economic justice consequences

of the things we buy and use.

של הדברים שאנו קונים ומשתמשים בהם.

In a sense, the room itself is the elephant in the room,

במובן מסוים, החדר עצמו הוא הפיל שבחדר,

but we don't see it. And we've become victims

אבל איננו רואים אותו. והפכנו לקורבנותיה

of a system that points us elsewhere. Consider this.

של מערכת שמכוונת אותנו לכיוון אחר.

חישבו על זה. יש ספר נפלא שנקרא

There's a wonderful book called

"חפצים: חייהם הנסתרים של חפצי היומיום"

Stuff: The Hidden Life of Everyday Objects.

And it talks about the back story of something like a t-shirt.

והוא מתאר את אחורי-הקלעים של דברים כמו חולצות טי.

And it talks about where the cotton was grown

ומספר היכן גידלו את הכותנה

and the fertilizers that were used and the consequences

ועל הדשן שבו השתמשו,

for soil of that fertilizer. And it mentions, for instance,

ועל ההשפעה של אותו דשן על האדמה, והוא מציין, למשל,

that cotton is very resistant to textile dye;

שהכותנה עמידה מאד לצבעי טקסטיל;

about 60 percent washes off into wastewater.

כ-60% אחוז מהצבע נשטפים לביוב.

And it's well known by epidemiologists that kids

וחוקרי מגפות יודעים היטב שבקרב ילדים שחיים ליד מפעלי טקסטיל,

who live near textile works tend to have high rates of leukemia.

יש הרבה מקרים של סרטן-דם.

There's a company, Bennett and Company, that supplies Polo.com,

יש חברה בשם "בנט ושות'" שמספקת סחורה ל"פולו.קום",

Victoria's Secret -- they, because of their CEO, who's aware of this,

ול"ויקטוריה'ס סיקרט"-- שהודות למנכ"ל שלהם, שמודע לכך,

in China formed a joint venture with their dye works

יצרו מיזם משותף בסין, יחד עם מפעלי צביעת-הבד שלהם,

to make sure that the wastewater

כדי לוודא שמי-הביוב שלהם

would be properly taken care of before it returned to the groundwater.

מטופלים כיאות לפני החזרתם אל מי-התהום.

Right now, we don't have the option to choose the virtuous t-shirt

כרגע אין לנו אפשרות לבחור בחולצת הטי המוסרית

במקום זו הלא-מוסרית.

over the non-virtuous one. So what would it take to do that?

אז מה נדרש כדי שנוכל לעשות זאת?

Well, I've been thinking. For one thing,

חשבתי על זה. לדוגמה,

there's a new electronic tagging technology that allows any store

יש טכנולוגיית-תיוג אלקטרונית חדשה המאפשרת לכל חנות

to know the entire history of any item on the shelves in that store.

לדעת את כל ההיסטוריה של כל פריט שעל מדפיה.

אפשר לעקוב לאחור עד המפעל

You can track it back to the factory. Once you can track it

back to the factory, you can look at the manufacturing processes

ואז לבחון את תהליכי הייצור

that were used to make it, and if it's virtuous,

ששימשו לייצורו, ואם הוא מוסרי,

you can label it that way. Or if it's not so virtuous,

ניתן לתייגו ככזה. ובמידה ואיננו כל-כך מוסרי,

you can go into -- today, go into any store,

אפשר להיכנס כיום לכל חנות,

put your scanner on a palm onto a barcode,

לסרוק לתוך מחשב כף-היד ברקוד כלשהו

which will take you to a website.

שיעביר אותך לאתר מסוים.

They have it for people with allergies to peanuts.

האתר הוקם למען אנשים שאלרגיים לבוטנים.

אתר זה יכול לספר לכם כל מיני דברים על אותו חפץ.

That website could tell you things about that object.

במלים אחרות, בנקודת הרכישה,

In other words, at point of purchase,

we might be able to make a compassionate choice.

נוכל לבחור מתוך חמלה.

There's a saying in the world of information science:

יש אימרה בעולם המידענות:

ultimately everybody will know everything.

"בסוף כולם יידעו הכל."

And the question is: will it make a difference?

והשאלה היא: האם זה ישנה?

Some time ago when I was working for The New York Times,

לפני זמן-מה, כשעבדתי עבור ה"ניו-יורק טיימס",

it was in the '80s, I did an article

זה היה בשנות ה-80.

כתבתי מאמר על מה שהיה אז בעיה חדשה בניו-יורק--

on what was then a new problem in New York --

it was homeless people on the streets.

חסרי-הבית שברחובות.

And I spent a couple of weeks going around with a social work agency

ובמשך שבועיים הסתובבתי עם עובדים סוציאליים

that ministered to the homeless. And I realized seeing the homeless

שטיפלו בחסרי-הבית. וכשראיתי את חסרי הבית,

through their eyes that almost all of them were psychiatric patients

הבנתי מהמבט בעיניהם שכמעט כולם מקרים פסיכיאטריים,

that had nowhere to go. They had a diagnosis. It made me --

שאין להם לאן לפנות. הם אובחנו ככאלה. זה גרם לי--

זה טילטל והוציא אותי מהטרנס האורבני, שבו,

what it did was to shake me out of the urban trance where,

when we see, when we're passing someone who's homeless

כשאנו עוברים ליד חסר-בית

in the periphery of our vision, it stays on the periphery.

ורואים אותו בזווית העין, הוא נותר בזווית העין.

We don't notice and therefore we don't act.

אנו לא שמים לב, ולפיכך לא עושים דבר.

One day soon after that -- it was a Friday -- at the end of the day,

יום אחד, מעט אחר כך-- זה היה יום ו'-- בסוף היום,

I went down -- I was going down to the subway. It was rush hour

ירדתי לרכבת התחתית. זו היתה שעת העומס,

and thousands of people were streaming down the stairs.

ואלפי אנשים זרמו במורד המדרגות.

And all of a sudden as I was going down the stairs

ולפתע, כשירדתי במדרגות,

I noticed that there was a man slumped to the side,

שמתי לב שיש שם גבר אחד, שמוט על צידו,

shirtless, not moving, and people were just stepping over him --

ללא חולצה, חסר-תנועה,

והאנשים פשוט עברו מעליו - מאות רבות של אנשים.

hundreds and hundreds of people.

ומאחר והטרנס האורבני שלי נחלש מעט,

And because my urban trance had been somehow weakened,

מצאתי עצמי עוצר כדי לראות מה לא בסדר איתו.

I found myself stopping to find out what was wrong.

ברגע שעצרתי, חצי-תריסר אנשים אחרים

The moment I stopped, half a dozen other people

הקיפו מיד את האיש ההוא.

immediately ringed the same guy.

גילינו שהוא היספני, שאיננו דובר אנגלית,

And we found out that he was Hispanic, he didn't speak any English,

he had no money, he'd been wandering the streets for days, starving,

שאין לו כסף, שהוא שוטט משך ימים ברחובות, מורעב,

and he'd fainted from hunger.

ושהוא התעלף מרוב רעב.

Immediately someone went to get orange juice,

מיד מישהו הביא לו מיץ תפוזים,

someone brought a hotdog, someone brought a subway cop.

מישהו הביא לו 'הוט-דוג', אחר הביא שוטר.

This guy was back on his feet immediately.

אותו בחור התאושש מיד.

But all it took was that simple act of noticing,

ולשם כך נדרש רק האקט הפשוט של שימת-לב.

כך שאני אופטימי.

and so I'm optimistic.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]