Maryn McKenna: What do we do when antibiotics don’t work any more?

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: hila scherba

This is my great uncle,

זה דוד של אבא שלי,

my father's father's younger brother.

האח הצעיר של אבא של אבא שלי.

His name was Joe McKenna.

שמו היה ג'ו מק'קנה.

He was a young husband and a semi-pro basketball player

הוא היה בעל צעיר ושחקן כדורסל סמי-מקצועי

and a fireman in New York City.

וכבאי בניו יורק סיטי.

Family history says he loved being a fireman,

ההיסטוריה המשפחתית מספרת שהוא אהב להיות כבאי,

and so in 1938, on one of his days off,

וכך ב-1938, באחד מימי החופש שלו,

he elected to hang out at the firehouse.

הוא בחר לבלות בתחנת מכבי האש.

To make himself useful that day, he started polishing all the brass,

על מנת להיות מועיל, הוא החל לצחצח את כל הפליז,

the railings on the fire truck, the fittings on the walls,

המעקה של משאית הכיבוי, המוטות על הקירות,

and one of the fire hose nozzles,

ואחת מהפיות של צינורות המים,

a giant, heavy piece of metal,

חתיכה ענקית וכבדה של מתכת,

toppled off a shelf and hit him.

נפלה ממדף ופגעה בו.

A few days later, his shoulder started to hurt.

כמה ימים לאחר מכן, הכתף שלו החלה לכאוב.

Two days after that, he spiked a fever.

יומיים לאחר מכן, התחיל לו חום.

The fever climbed and climbed.

החום עלה ועלה.

His wife was taking care of him,

אשתו טיפלה בו,

but nothing she did made a difference, and when they got the local doctor in,

אבל שום דבר שהיא עשתה לא שינה, וכשהרופא המקומי הגיע,

nothing he did mattered either.

גם שום דבר שהוא עשה לא שינה.

They flagged down a cab and took him to the hospital.

הם עצרו מונית ולקחו אותו לבית החולים.

The nurses there recognized right away that he had an infection,

האחיות שם זיהו מיד שיש לו זיהום,

what at the time they would have called "blood poisoning,"

מה שבאותה תקופה קראו לו "הרעלת דם",

and though they probably didn't say it,

ולמרות שהן כנראה לא אמרו זאת,

they would have known right away

הן ידעו מיד

that there was nothing they could do.

שלא היה דבר שהן יכולות לעשות.

There was nothing they could do because the things we use now

לא היה דבר שהן היו יכולות לעשות כי הדברים בהם אנו משתמשים כיום

to cure infections didn't exist yet.

לריפוי זיהומים, לא היו קיימים עדיין.

The first test of penicillin, the first antibiotic,

המבחן הראשון של הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה,

was three years in the future.

היה שלוש שנים לאחר מכן.

People who got infections either recovered, if they were lucky,

אנשים שלקו בזיהומים החלימו אם הם היו ברי מזל,

or they died.

או שהם מתו.

My great uncle was not lucky.

דוד של אבא שלי לא היה בר מזל.

He was in the hospital for a week, shaking with chills,

הוא היה בבית החולים למשך שבוע, רועד מצמרמורות,

dehydrated and delirious,

מיובש והוזה,

sinking into a coma as his organs failed.

שוקע לתרדמת בעוד איבריו כשלו.

His condition grew so desperate

מצבו הפך כל כך נואש

that the people from his firehouse lined up to give him transfusions

שהאנשים מתחנת מכבי האש שלו עמדו בתור לתרום לו עירויים

hoping to dilute the infection surging through his blood.

בתקווה לדלל את הזיהום שזורם לו בדם.

Nothing worked. He died.

דבר לא עבד. הוא מת.

He was 30 years old.

הוא היה בן 30.

If you look back through history,

אם תסתכלו אחורה בהיסטוריה,

most people died the way my great uncle died.

רוב האנשים מתו כמו שמת דודו של אבי.

Most people didn't die of cancer or heart disease,

רוב האנשים לא מתו מסרטן או מחלות לב,

the lifestyle diseases that afflict us in the West today.

מחלות איכות החיים שתוקפות אותנו במערב כיום.

They didn't die of those diseases because they didn't live long enough

הם לא מתו מאותן מחלות כיוון שהם לא חיו מספיק זמן

to develop them.

כדי לפתח אותן.

They died of injuries --

הם מתו מפציעות--

being gored by an ox,

ננגחו על ידי שור,

shot on a battlefield,

נורו בשדה הקרב,

crushed in one of the new factories of the Industrial Revolution --

רוסקו באחד מהמפעלים החדשים של המהפיכה התעשייתית--

and most of the time from infection,

ורוב הזמן מזיהום,

which finished what those injuries began.

שסיים את מה שהתחילו הפציעות.

All of that changed when antibiotics arrived.

כל זה השתנה כשהאנטיביוטיקה הגיעה.

Suddenly, infections that had been a death sentence

פתאום, זיהומים שהיו גזר דין מוות

became something you recovered from in days.

הפכו למשהו שמחלימים ממנו בימים ספורים.

It seemed like a miracle,

זה היה נראה כמו נס,

and ever since, we have been living inside the golden epoch of the miracle drugs.

ומאז, אנחנו חיים בעידן הזהב של תרופות הפלא.

And now, we are coming to an end of it.

וכעת, אנחנו מתקרבים לסיומו.

My great uncle died in the last days of the pre-antibiotic era.

דודו של אבי מת בימים האחרונים של עידן הטרום-אנטיביוטיקה.

We stand today on the threshold of the post-antibiotic era,

אנו עומדים היום בפתחו של עידן הפוסט-אנטיביוטיקה,

in the earliest days of a time when simple infections

בימים הראשונים של תקופה שבה זיהומים פשוטים

such as the one Joe had will kill people once again.

כמו זה שהיה לג'ו יהרגו אנשים שוב.

In fact, they already are.

למעשה, זה כבר קורה.

People are dying of infections again because of a phenomenon

אנשים שוב מתים מזיהומים בגלל תופעה

called antibiotic resistance.

שנקראת עמידות לאנטיביוטיקה.

Briefly, it works like this.

בקצרה, זה עובד כך.

Bacteria compete against each other for resources, for food,

חיידקים מתחרים זה בזה על משאבים, על אוכל,

by manufacturing lethal compounds that they direct against each other.

על ידי ייצור תרכובות קטלניות שהם מכווינים אחד נגד השני.

Other bacteria, to protect themselves,

חיידקים אחרים, על מנת להתגונן,

evolve defenses against that chemical attack.

מפתחים הגנות כנגד אותה מתקפה כימית.

When we first made antibiotics,

כאשר ייצרנו אנטיביוטיקה לראשונה,

we took those compounds into the lab and made our own versions of them,

לקחנו את אותן תרכובות אל המעבדה והכנו להן גרסאות משלנו,

and bacteria responded to our attack the way they always had.

והחיידקים הגיבו להתקפה שלנו כמו שהם הגיבו מאז ומתמיד.

Here is what happened next:

הנה מה שקרה לאחר מכן:

Penicillin was distributed in 1943,

פניצילין הופץ ב-1943,

and widespread penicillin resistance arrived by 1945.

ועמידות נרחבת לפניצילין הופיעה ב-1945.

Vancomycin arrived in 1972,

ונקומיצין הגיע ב-1972,

vancomycin resistance in 1988.

עמידות לונקומיצין ב-1988.

Imipenem in 1985,

אימיפנם ב-1985,

and resistance to in 1998.

עמידות ב-1998.

Daptomycin, one of the most recent drugs, in 2003,

דאפטומיצין, אחת מהתרופות האחרונות, ב-2003,

and resistance to it just a year later in 2004.

ועמידות לזה רק שנה לאחר מכן, ב-2004.

For 70 years, we played a game of leapfrog --

במשך 70 שנים, שיחקנו משחק של התקדמות בקפיצות--

our drug and their resistance,

התרופה שלנו והעמידות שלהם,

and then another drug, and then resistance again --

ואז עוד תרופה, ושוב עמידות--

and now the game is ending.

ועכשיו המשחק נגמר.

Bacteria develop resistance so quickly that pharmaceutical companies

חיידקים מפתחים עמידות כל כך מהר שחברות התרופות

have decided making antibiotics is not in their best interest,

החליטו שייצור אנטיביוטיקה אינו משרת את האינטרס שלהן,

so there are infections moving across the world

אז יש זיהומים שמסתובבים בעולם

for which, out of the more than 100 antibiotics

עבורם, מתוך מעל ל-100 סוגי אנטיביוטיקה

available on the market,

שקיימים בשוק,

two drugs might work with side effects,

שני סוגים עשויים לעבוד עם תופעות לוואי,

or one drug,

או אחד,

or none.

או אף אחד.

This is what that looks like.

כך זה נראה.

In 2000, the Centers for Disease Control and Prevention, the CDC,

ב-2000, המרכז לבקרה ומניעת מחלות, ה-CDC,

identified a single case

זיהה מקרה יחיד

in a hospital in North Carolina

בבית חולים בצפון קרוליינה

of an infection resistant to all but two drugs.

של זיהום שעמיד להכל מלבד שני סוגי תרופות.

Today, that infection, known as KPC,

כיום, הזיהום הזה, הידוע בשם KPC,

has spread to every state but three,

התפשט לכל מדינה בארצות הברית מלבד שלוש,

and to South America, Europe

ולדרום אמריקה, אירופה

and the Middle East.

והמזרח התיכון.

In 2008, doctors in Sweden

ב-2008, רופאים בשוודיה

diagnosed a man from India with a different infection

אבחנו אדם מהודו עם זיהום אחר

resistant to all but one drug that time.

שהיה עמיד להכל פרט לתרופה אחת בזמנו.

The gene that creates that resistance,

הגן שיוצר את העמידות הזו,

known as NDM, has now spread from India into China, Asia, Africa,

הנקרא בשם NDM, התפשט עתה מהודו לסין, אסיה, אפריקה

Europe and Canada, and the United States.

אירופה וקנדה, וארצות הברית.

It would be natural to hope

זה יהיה טבעי לקוות

that these infections are extraordinary cases,

שהזיהומים הללו הם מקרים יוצאי דופן,

but in fact,

אך למעשה,

in the United States and Europe,

בארצות הברית ובאירופה,

50,000 people a year

50,000 אנשים בשנה

die of infections which no drugs can help.

מתים מזיהומים להם אף תרופה אינה עוזרת.

A project chartered by the British government

פרוייקט שמובל על ידי הממשלה הבריטית

known as the Review on Antimicrobial Resistance

הידוע בתור "סקירה של עמידות לאנטיביוטיקה"

estimates that the worldwide toll right now is 700,000 deaths a year.

מעריך כי המחיר העולמי כיום הוא 700,000 מקרי מוות בשנה.

That is a lot of deaths,

אלו הרבה מקרי מוות,

and yet, the chances are good that you don't feel at risk,

ועם זאת, יש סיכוי גבוה שאתם לא חשים בסיכון,

that you imagine these people were hospital patients

שאתם מדמיינים שהאנשים הללו היו מטופלים בבתי חולים

in intensive care units

ביחידות טיפול נמרץ

or nursing home residents near the ends of their lives,

או דיירי בתי אבות לקראת סוף חייהם.

people whose infections are remote from us,

אנשים שהזיהומים שלהם רחוקים מאיתנו,

in situations we can't identify with.

במצבים שאנו לא יכולים להזדהות איתם.

What you didn't think about, none of us do,

מה שלא חשבתם עליו, אף אחד מאיתנו לא חושב עליו,

is that antibiotics support almost all of modern life.

הוא שאנטיביוטיקה תומכת כמעט בכל החיים המודרניים.

If we lost antibiotics,

אם נאבד את האנטיביוטיקה,

here's what else we'd lose:

הנה מה שנאבד יחד איתה:

First, any protection for people with weakened immune systems --

ראשית, כל הגנה לאנשים עם מערכת חיסון מוחלשת--

cancer patients, AIDS patients,

חולי סרטן, חולי איידס,

transplant recipients, premature babies.

מקבלי השתלות, פגים.

Next, any treatment that installs foreign objects in the body:

שנית, כל טיפול שמכניס עצמים זרים לגוף:

stents for stroke, pumps for diabetes,

סטנטים לשבץ, משאבות לסכרת,

dialysis, joint replacements.

דיאליזה, החלפת מפרקים.

How many athletic baby boomers need new hips and knees?

כמה אנשים אתלטיים מדור הבייבי-בום זקוקים להחלפת ירך וברכיים?

A recent study estimates that without antibiotics,

מחקר עדכני מעריך כי ללא אנטיביוטיקה,

one out of ever six would die.

אחד מכל שישה ימות.

Next, we'd probably lose surgery.

בנוסף, כנראה שנאבד את הניתוחים.

Many operations are preceded

לפני ביצוע הליכים ניתוחיים רבים

by prophylactic doses of antibiotics.

נותנים מינון מניעתי של אנטיביוטיקה.

Without that protection,

מבלי הגנה זו,

we'd lose the ability to open the hidden spaces of the body.

נאבד את היכולת לפתוח את החללים הנסתרים של הגוף.

So no heart operations,

אז לא יהיו ניתוחי לב,

no prostate biopsies,

לא ביופסיות של הערמונית,

no Cesarean sections.

לא ניתוחים קיסריים.

We'd have to learn to fear infections that now seem minor.

נאלץ ללמוד לפחד מזיהומים שכעת נראים מינוריים.

Strep throat used to cause heart failure.

סטרפטוקוקוס בגרון היה גורם פעם לכשל של הלב.

Skin infections led to amputations.

זיהומי עור היו מובילים לקטיעות.

Giving birth killed, in the cleanest hospitals,

לידה הייתה הורגת, בבתי החולים הכי נקיים,

almost one woman out of every 100.

כמעט אשה אחת למאה.

Pneumonia took three children out of every 10.

דלקת ריאות לקחה שלושה ילדים מתוך כל 10.

More than anything else,

יותר מכל דבר אחר,

we'd lose the confident way we live our everyday lives.

נאבד את הביטחון בו אנו מנהלים את חיינו היומיומיים.

If you knew that any injury could kill you,

אם הייתם יודעים שכל פציעה יכולה להרוג אותכם,

would you ride a motorcycle,

האם הייתם רוכבים על אופנוע,

bomb down a ski slope,

גולשים במדרון סקי,

climb a ladder to hang your Christmas lights,

מטפסים על סולם על מנת לתלות אורות לחג המולד,

let your kid slide into home plate?

נותנים לילד שלכם להחליק בכדור בסיס?

After all, the first person to receive penicillin,

אחרי הכל, האדם הראשון שקיבל פניצילין,

a British policeman named Albert Alexander,

שוטר בריטי בשם אלברט אלכסנדר,

who was so ravaged by infection that his scalp oozed pus

שהיה כל כך אחוז זיהום שהקרקפת שלו נטפה מוגלה

and doctors had to take out an eye,

והרופאים נאלצו להוציא לו עין אחת,

was infected by doing something very simple.

קיבל את הזיהום כשעשה משהו פשוט מאוד.

He walked into his garden and scratched his face on a thorn.

הוא הלך בגינה שלו ונשרט בפניו מקוץ.

That British project I mentioned which estimates that the worldwide toll

הפרוייקט הבריטי שהזכרתי שמעריך שהמחיר העולמי

right now is 700,000 deaths a year

כיום הוא 700,000 מקרי מוות בשנה

also predicts that if we can't get this under control by 2050,

גם חוזה שאם לא נשתלט על כך עד 2050,

not long, the worldwide toll will be 10 million deaths a year.

במהרה המחיר העולמי יהיה 10 מיליון מקרי מוות בשנה.

How did we get to this point

איך הגענו לנקודה הזו

where what we have to look forward to

שמה שיש לנו לצפות לו

is those terrifying numbers?

הוא המספרים המחרידים הללו?

The difficult answer is, we did it to ourselves.

התשובה הקשה היא, שעשינו זאת לעצמנו.

Resistance is an inevitable biological process,

עמידות היא תהליך ביולוגי בלתי נמנע,

but we bear the responsibility for accelerating it.

אך אנו נושאים אחריות על ההאצה שלו.

We did this by squandering antibiotics

עשינו זאת על ידי ניצול בזבזני של האנטיביוטיקה

with a heedlessness that now seems shocking.

עם חוסר עכבות שעכשיו נראה מזעזע.

Penicillin was sold over the counter until the 1950s.

פניצילין נמכר ללא מרשם עד שנות ה-50 של המאה ה-20.

In much of the developing world, most antibiotics still are.

בחלק גדול של העולם המתפתח, רוב האנטיביוטיקות עדיין נמכרות כך.

In the United States, 50 percent

בארצות הברית, 50 אחוז

of the antibiotics given in hospitals are unnecessary.

מהאנטיביוטיקה שניתנת בבתי חולים אינה הכרחית.

Forty-five percent of the prescriptions written in doctor's offices

45 אחוז מהמרשמים שנרשמים במשרדי הרופאים

are for conditions that antibiotics cannot help.

הם למקרים בהם אנטיביוטיקה לא תעזור.

And that's just in healthcare.

וזה רק במערכת הבריאות.

On much of the planet, most meat animals get antibiotics every day of their lives,

ברוב העולם, רוב בעלי החיים לבשר מקבלים אנטיביוטיקה בכל יום מימי חייהם,

not to cure illnesses,

לא על מנת לרפא מחלות,

but to fatten them up and to protect them against

אלא על מנת לפטם אותם ולהגן עליהם מפני

the factory farm conditions they are raised in.

התנאים התעשייתיים בהם מגדלים אותם.

In the United States, possibly 80 percent

בארצות הברית, ייתכן שאף 80 אחוז

of the antibiotics sold every year go to farm animals, not to humans,

מהאנטיביוטיקות שנמכרות כל שנה הולכות לחיות משק ולא לבני אדם,

creating resistant bacteria that move off the farm

וכך נוצרים חיידקים עמידים שיוצאים מהחווה

in water, in dust,

דרך המים, האבק,

in the meat the animals become.

הבשר שהחיות הללו הופכות להיות.

Aquaculture depends on antibiotics too,

טיפוח מקורות מים מתוקים תלוי גם הוא באנטיביוטיקה,

particularly in Asia,

בעיקר באסיה,

and fruit growing relies on antibiotics

וגידול פירות תלוי באנטיביוטיקה

to protect apples, pears, citrus, against disease.

על מנת להגן על תפוחים, אגסים ופירות הדר כנגד מחלות.

And because bacteria can pass their DNA to each other

וכיוון שחיידקים יכולים להעביר את הדנ"א שלהם אחד לשני

like a traveler handing off a suitcase at an airport,

כמו תייר שמעביר מזוודה בשדה התעופה,

once we have encouraged that resistance into existence,

ברגע שעודדנו את קיומה של העמידות הזו,

there is no knowing where it will spread.

אין לדעת לאן היא תתפשט.

This was predictable.

זה היה צפוי.

In fact, it was predicted

למעשה, זה נצפה

by Alexander Fleming, the man who discovered penicillin.

על ידי אלכסנדר פלמינג, האיש שגילה את הפניצילין.

He was given the Nobel Prize in 1945 in recognition,

הוא קיבל פרס נובל ב-1945 על כך,

and in an interview shortly after, this is what he said:

ובראיון זמן קצר לאחר מכן, זה מה שהוא אמר:

"The thoughtless person playing with penicillin treatment

"האדם קל-הדעת המשחק בטיפול בפניצילין

is morally responsible for the death of a man

אחראי במובן המוסרי למותו של אדם

who succumbs to infection

שימות מזיהום

with a pencillin-resistant organism."

של אורגניזם עמיד לפניצילין."

He added, "I hope this evil can be averted."

הוא הוסיף, "אני מקווה שנוכל להימנע מהרוע הזה."

Can we avert it?

האם אנחנו יכולים להימנע ממנו?

There are companies working on novel antibiotics,

יש חברות שעובדות על פיתוח של אנטיביוטיקות חדשות.

things the superbugs have never seen before.

דברים שאותם סופר-חיידקים לא ראו מעולם.

We need those new drugs badly,

אנו זקוקים לתרופות החדשות הללו בדחיפות.

and we need incentives:

ואנחנו צריכים תמריצים:

discovery grants, extended patents,

מענקי גילוי, פטנטים מורחבים,

prizes, to lure other companies into making antibiotics again.

פרסים, על מנת לפתות עוד חברות לשוב ולהכין אנטיביוטיקות.

But that probably won't be enough.

אבל זה כנראה לא יהיה מספיק.

Here's why: Evolution always wins.

הנה הסיבה: אבולוציה תמיד מנצחת.

Bacteria birth a new generation every 20 minutes.

חיידקים מולידים דור חדש כל 20 דקות.

It takes pharmaceutical chemistry 10 years to derive a new drug.

זה לוקח לתעשיית התרופות 10 שנים לפתח תרופה חדשה.

Every time we use an antibiotic,

בכל פעם בה אנו משתמשים באנטיביוטיקה,

we give the bacteria billions of chances

אנו נותנים לחיידקים מיליארדי הזדמנויות

to crack the codes

לפצח את הקודים

of the defenses we've constructed.

של ההגנות שפיתחנו.

There has never yet been a drug

מעולם לא הייתה תרופה

they could not defeat.

שהם לא יכלו להביס.

This is asymmetric warfare,

זוהי לוחמה א-סימטרית,

but we can change the outcome.

אך אנו יכולים לשנות את התוצאה.

We could build systems to harvest data to tell us automatically and specifically

אנו יכולים לבנות מערכות לאיסוף מידע שיספרו לנו באופן אוטומטי וספציפי

how antibiotics are being used.

איך משתמשים באנטיביוטיקה.

We could build gatekeeping into drug order systems

אנו יכולים לבנות שערים במערכות הזמנת התרופות

so that every prescription gets a second look.

כך שכל מרשם יקבל מבט נוסף.

We could require agriculture to give up antibiotic use.

אנחנו יכולים לדרוש מהחקלאות להפסיק להשתמש באנטיביוטיקה.

We could build surveillance systems

אנחנו יכולים לבנות מערכות מעקב

to tell us where resistance is emerging next.

שיספרו לנו היכן העמידות עומדת להגיח בפעם הבאה.

Those are the tech solutions.

אלו הם הפתרונות הטכנולוגיים.

They probably aren't enough either,

גם הם כנראה אינם מספיקים,

unless we help.

אלא אם כן אנחנו נעזור.

Antibiotic resistance is a habit.

עמידות לאנטיביוטיקה היא מנהג.

We all know how hard it is to change a habit.

כולנו יודעים כמה קשה לשנות מנהג.

But as a society, we've done that in the past.

אך כחברה, עשינו זאת בעבר.

People used to toss litter into the streets,

אנשים היו נוהגים לזרוק את האשפה שלהם לרחוב,

used to not wear seatbelts,

לא לחגור חגורות בטיחות,

used to smoke inside public buildings.

לעשן בבניינים ציבוריים.

We don't do those things anymore.

אנחנו לא עושים את הדברים הללו יותר.

We don't trash the environment

אנחנו לא מלכלכים את הסביבה

or court devastating accidents

או מאפשרים תאונות נוראיות

or expose others to the possibility of cancer,

או חושפים אחרים לאפשרות של סרטן,

because we decided those things were expensive,

כיוון שהחלטנו שהדברים האלו הם יקרים,

destructive, not in our best interest.

הרסניים, וכנגד האינטרס שלנו.

We changed social norms.

שינינו נורמות חברתיות.

We could change social norms around antibiotic use too.

נוכל לשנות נורמות חברתיות גם סביב אנטיביוטיקה.

I know that the scale of antibiotic resistance

אני יודעת שקנה המידה של העמידות לאנטיביוטיקה

seems overwhelming,

נשמע מבהיל,

but if you've ever bought a fluorescent lightbulb

אך אם אי פעם קניתם נורה פלואורסנטית

because you were concerned about climate change,

בגלל שהייתם מודאגים משינוי האקלים,

or read the label on a box of crackers

או קראתם את התווית על קופסת קרקרים

because you think about the deforestation from palm oil,

בגלל שחשבתם על הרס היערות בגלל שמן הדקלים,

you already know what it feels like

אתם כבר יודעים איך זה מרגיש

to take a tiny step to address an overwhelming problem.

לנקוט בצעד קטן על מנת להתמודד עם בעיה שמרגישה ענקית.

We could take those kinds of steps for antibiotic use too.

אנו יכולים לנקוט בצעדים מסוג זה גם עבור שימוש באנטיביוטיקה.

We could forgo giving an antibiotic if we're not sure it's the right one.

נוכל לוותר על מתן אנטיביוטיקה אם אנחנו לא בטוחים שהיא מתאימה.

We could stop insisting on a prescription for our kid's ear infection

נוכל להפסיק להתעקש על מרשם עבור הזיהום באוזן של הילדים שלנו

before we're sure what caused it.

לפני שאנחנו בטוחים מה גורם לו.

We could ask every restaurant,

נוכל לשאול כל מסעדה,

every supermarket,

כל סופר,

where their meat comes from.

מהיכן מגיע הבשר שלהם.

We could promise each other

נוכל להבטיח אחד לשני

never again to buy chicken or shrimp or fruit

לעולם לא לקנות יותר עוף או חסילונים או פירות

raised with routine antibiotic use,

שגודלו תחת שימוש שגרתי באנטיביוטיקה,

and if we did those things,

ואם נעשה את הדברים האלה,

we could slow down the arrival of the post-antibiotic world.

נוכל להאט את ההגעה של העולם הפוסט-אנטיביוטי.

But we have to do it soon.

אבל עלינו לעשות זאת במהרה.

Penicillin began the antibiotic era in 1943.

פניצילין החל את עידן האנטיביוטיקה בשנת 1943.

In just 70 years, we walked ourselves up to the edge of disaster.

תוך 70 שנה בלבד, הבאנו את עצמנו לפתחו של אסון.

We won't get 70 years

לא נקבל 70 שנה

to find our way back out again.

כדי למצוא את דרכנו למבטחים.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]