Jarreth Merz: Filming democracy in Ghana

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Shahar Kaiser

I was born in Switzerland

נולדתי בשוויץ

and raised in Ghana, West Africa.

וגדלתי בגאנה, מערב אפריקה.

Ghana felt safe to me as a child.

גאנה הרגישה בטוחה בשבילי כילד.

I was free, I was happy.

הייתי חופשי, הייתי מאושר.

The early 70s

שנות ה-70 המוקדמות

marked a time of musical and artistic excellence in Ghana.

סימנו תקופה של הצטיינות במוזיקה ואמנות בגאנה.

But then by the end of the decade,

אבל אז - עד סוף העשור,

the country had fallen back into political instability

המדינה נפלה שוב לאי יציבות פוליטית

and mismanagement.

וניהול כושל.

In 1979,

ב-1979,

I witnessed my first military coup.

חזיתי בהפיכה הצבאית הראשונה.

We the children had gathered at a friend's house.

אנחנו הילדים נאספנו בבית חבר.

It was a dimly lit shack.

זו היתה בקתה מוארת באור עמום.

There was a beaten up black and white television

היתה טלוויזה חבוטה בשחור לבן

flickering in the background,

מהבהבת ברקע,

and a former head of state and general

וראש מדינה וגנרל לשעבר,

was being blindfolded

כוסה בעיניו

and tied to the pole.

ונקשר לעמוד.

The firing squad aimed, fired --

כיתת הירי כיוונה, ירתה --

the general was dead.

הגנרל מת.

Now this was being broadcast live.

זה שודר בשידור חי.

And shortly after, we left the country,

ומיד לאחר מכן, עזבנו את המדינה,

and we returned to Switzerland.

וחזרנו לשוויץ.

Now Europe came as a shock to me,

אם כן, אירופה באה כשוק בשבילי,

and I think I started feeling the need

ואני חושב שהתחלתי להרגיש את הצורך

to shed my skin in order to fit in.

להשיל את עורי כדי להשתלב.

I wanted to blend in like a chameleon.

רציתי להטמע כמו זיקית.

I think it was a tactic of survival.

אני חושב שזו היתה טקטיקה של השרדות.

And it worked, or so I believed.

והיא עבדה, או כך לפחות האמנתי.

So here I was in 2008

אז הנה אני ב-2008

wondering where I was in my life.

תוהה מה קורה עם חיי.

And I felt I was being typecast as an actor.

והרגשתי שתוייגתי כשחקן.

I was always playing the exotic African.

תמיד שיחקתי את האפריקאי האקזוטי.

I was playing the violent African,

שיחקתי את האפריקאי האלים,

the African terrorist.

הטרוריסט האפריקאי.

And I was thinking,

וחשבתי,

how many terrorists could I possibly play

כמה טרוריסטים אני מסוגל לשחק

before turning into one myself?

לפני שאהפוך לאחד בעצמי?

And I had become ashamed of the other,

והתביישתי באחר,

the African in me.

באפריקאי שבי.

And fortunately I decided in 2008

ולמזלי החלטתי ב-2008

to return to Ghana,

לחזור לגאנה,

after 28 years of absence.

אחרי העדרות של 28 שנה.

I wanted to document on film

רציתי לתעד בסרט

the 2008 presidential elections.

את הבחירות הנשיאותיות של 2008.

And there, I started by searching

ושם, התחלתי בחיפוש

for the footprints in my childhood.

אחר עקבות ילדותי.

And before I even knew it,

ולפני שאפילו ידעתי,

I was suddenly on a stage

לפתע הייתי על במה

surrounded by thousands of cheering people

מוקף באלפי אנשים מריעים

during a political rally.

במהלך עצרת פוליטית.

And I realized that, when I'd left the country,

והבנתי, שכשעזבתי את ארצי,

free and fair elections in a democratic environment

בחירות חופשיות והוגנות בסביבה דמוקרטית

were a dream.

היו חלום.

And now that I'd returned, that dream had become reality,

ועכשיו כשחזרתי, החלום הפך למציאות,

though a fragile reality.

אמנם מציאות שבירה.

And I was thinking,

וחשבתי,

was Ghana searching for its identity

האם גאנה חיפשה את הזהות של עצמה

like I was looking for my identity?

כמו שאני חיפשתי את זהותי?

Was what was happening in Ghana a metaphor

האם מה שקרה בגאנה היה מטאפורה

for what was happening in me?

למה שקרה בתוכי?

And it was as if through the standards of my Western life,

וזה היה כאילו שדרך הסטנדרטים של החיים המערביים שלי,

I hadn't lived up to my full potential.

לא מיציתי את כל הפוטנציאל שלי.

I mean, nor had Ghana,

אני מתכוון, גם לא גאנה,

even though we had been trying very hard.

למרות שממש ניסינו.

Now in 1957,

עכשיו ב-1957,

Ghana was the first sub-Saharan country

גאנה היתה המדינה הראשונה מדרום לסהרה

to gain its independence.

אשר קיבלה עצמאות.

In the late 50s,

בסוף שנות ה-50,

Ghana and Singapore had the same GDP.

לגאנה וסינגפור היה את אותו תוצר לאומי גולמי.

I mean, today, Singapore is a First World country

אני מתכוון, היום, סינגפור היא מדינת עולם ראשון

and Ghana is not.

וגאנה היא לא.

But maybe it was time to prove to myself,

אבל אולי זה היה הזמן להוכיח לעצמי,

yes, it's important to understand the past,

כן, זה חשוב להבין את העבר,

it is important to look at it in a different light,

זה חשוב להביט בו באור אחר,

but maybe we should look at the strengths in our own culture

אבל אולי אנו צריכים להביט ביתרונות של התרבות שלנו

and build on those foundations in the present.

ולבנות על היסודות הללו בהווה.

So here I was, December 7th, 2008.

אז שם הייתי, 7 בדצמבר, 2008.

The polling stations opened to the voters at 7:00 AM,

תחנות ההצבעה נפתחו למצביעים ב-7 בבוקר,

but voters, eager to take their own political fate into their hands,

אך המצביעים, להוטים לקחת את גורלם הפוליטי בידיהם,

were starting to line up at 4:00 AM in the morning.

התחילו לעמוד בתור ב-4 בבוקר.

And they had traveled from near, they had traveled from far,

והם באו מקרוב, הם באו מרחוק,

because they wanted to make their voices heard.

מפני שהם רצו שקולם ישמע.

And I asked one of the voters, I said, "Whom are you going to vote for?"

ושאלתי את אחד הבוחרים, אמרתי, "למי אתם עומד להצביע?"

And he said, "I'm sorry, I can't tell you."

והוא ענה, "אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך."

He said that his vote was in his heart.

הוא אמר שבחירתו היתה בליבו.

And I understood, this was their election,

ואני הבנתי, אלה היו הבחירות שלהם,

and they weren't going to let anyone

והם לא התכוונו לתת לאף אחד

take it away from them.

לקחת אותם מהם.

Now the first round of the voting didn't bring forth a clear winner --

אם כן, הסיבוב הראשון של הבחירות לא הביא מנצח ברור --

so nobody had achieved the absolute majority --

אז אף אחד לא הגיע לרוב מוחלט --

so voting went into a second round three weeks later.

אז ההצבעה נכנסה לסיבוב שני שלושה שבועות מאוחר יותר.

The candidates were back on the road; they were campaigning.

המתמודדים חזרו לדרכים; הם המשיכו בתעמולה.

The rhetoric of the candidates, of course, changed.

הרטוריקה של המועמדים השתנתה כמובן.

The heat was on.

המאבק היה בעיצומו.

And then the cliche came to haunt us.

ואז הקלישאה באה לרדוף אותנו.

There were claims of intimidation

היו טענות לאיומים

at the polling stations,

בקלפיות,

of ballot boxes being stolen.

של תיבות הצבעה שנגנבו.

Inflated results started coming in

תוצאות מנופחות התחילו להגיע

and the mob was starting to get out of control.

וההמון החל לצאת משליטה.

We witnessed the eruption of violence in the streets.

חזינו בהתפרצויות האלימות ברחובות.

People were being beaten brutally.

אנשים הוכו בברוטליות.

The army started firing their guns. People were scrambling.

הצבא החל לירות ברובים. אנשים ברחו בבהלה.

It was complete chaos.

היה תוהו ובוהו מוחלט.

And my heart sank,

וליבי שקע,

because I thought, here we are again.

מפני שחשבתי - הנה אנחנו שוב.

Here is another proof

הנה עוד הוכחה

that the African is not capable of governing himself.

שהאפריקאים לא מסוגלים לשלוט בעצמם.

And not only that, I am documenting it --

ולא רק זה, אני מתעד את זה --

documenting my own cultural shortcomings.

מתעד את החסרונות התרבותיים שלי.

So when the echo of the gunshots

אז כשהד היריות

had lingered,

שכך,

it was soon drowned by the chanting of the mob,

הוא טבע במהרה בקול ההמון,

and I didn't believe what I was hearing.

ולא האמנתי למה ששמעתי.

They were chanting, "We want peace.

הם אמרו, "אנחנו רוצים שלום.

We want peace."

אנחנו רוצים שלום."

And I realized it had to come from the people.

והבנתי שזה היה חייב לבוא מהאנשים.

After all, they decide,

אחרי הכל, הם החליטו,

and they did.

והם עשו,

So the sounds that were before distorted and loud,

אז הקולות שהיו בעבר מעוותים וחזקים,

were suddenly a melody.

פתאום היו מלודיים.

The sounds of the voices were harmonious.

הקולות היו הרמוניים.

So it could happen.

אז זה היה יכול להתרחש.

A democracy could be upheld peacefully.

דמוקרטיה היתה יכולה להתרומם בצורה שקטה.

It could be, by the will of the masses

זה יכל להתרחש, מתוך רצון ההמונים

who were now urgently pressing

שלחצו עכשיו בעקשנות

with all their heart and all their will

עם כל ליבם ורצונם

for peace.

לשלום.

Now here's an interesting comparison.

עכשיו הנה השוואה מעניינת.

We in the West,

אנחנו במערב,

we preach the values,

אנחנו מטיפים את הערכים,

the golden light of democracy,

אורה הבוהק של הדמוקרטיה,

that we are the shining example of how it's done.

שאנחנו הדוגמה הנוצצת לאיך זה צריך להעשות.

But when it comes down to it,

אבל כשזה מגיע למעשה,

Ghana found itself in the same place

גאנה מצאה את עצמה באותו המקום

in which the U.S. election stalled

בו הבחירות בארצות הברית נעצרו

in the 2000 presidential elections --

בבחירות לנשיאות בשנת 2000 --

Bush versus Gore.

בוש מול גור.

But instead of the unwillingness of the candidates

אבל במקום חוסר המוכנות של המועמדים

to allow the system to proceed and the people to decide,

לאפשר למערכת להמשיך ולתת לאנשים להחליט,

Ghana honored democracy

גאנה כיבדה את הדמוקרטיה

and its people.

ואת אנשיה.

It didn't leave it up to the Supreme Court to decide;

היא לא השאירה את זה לבית המשפט העליון להחליט;

the people did.

האנשים החליטו.

Now the second round of voting

עכשיו סיבוב ההצבעה השני

did not bring forth a clear winner either.

גם הוא לא הביא מנצח ברור.

I mean, it was so incredibly close.

אני מתכוון, זה היה כל כך קרוב.

The electoral commissioner declared,

האחראי על הבחירות הודיע,

with the consent of the parties,

עם הסכמת הצדדים,

to run an unprecedented

לפתוח בסיבוב הצבעה חוזר שני

second re-run.

מה שמעולם לא קרה.

So the people went back to the polls

אז האנשים הלכו שוב לקלפיות

to determine their own president,

לקבוע את הנשיא שלהם,

not the legal system.

לא המערכת המשפטית.

And guess what, it worked.

ונחשו מה, זה עבד.

The defeated candidate

המועמד המובס

gave up power

העביר את השלטון

and made way for Ghana to move into a new democratic cycle.

ופינה את הדרך לגאנה לעבור למחזור דמוקרטי חדש.

I mean, at the absolute time

אני מתכוון, בזמן המכריע

for the absolute need of democracy,

לצורך המוחלט בדמוקרטיה,

they did not abuse their power.

הם לא השתמשו לרעה בכוחם.

The belief in true democracy and in the people runs deep,

האמונה בדמוקרטיה אמיתית ובאנשים מושרשת עמוק,

proving that the African is capable of governing himself.

ומוכיחה שהאפריקאי מסוגל לשלוט בעצמו.

Now the uphill battle for Ghana and for Africa

עכשיו הקרב המייגע למען גאנה ואפריקה

is not over,

לא הסתיים,

but I have proof that the other side of democracy exists,

אבל יש לי הוכחה שהצד השני של הדמוקרטיה קיים,

and that we must not take it for granted.

ושאנחנו לא צריכים לקחת אותו כמובן מאליו.

Now I have learned

אני למדתי

that my place is not just in the West or in Africa,

שמקומי הוא לא רק במערב או באפריקה,

and I'm still searching

ואני עדיין מחפש

for my identity,

את זהותי,

but I saw Ghana

אבל ראיתי את גאנה

create democracy better.

יוצרת דמוקרטיה בצורה טובה יותר

Ghana taught me

גאנה לימדה אותי

to look at people differently

להביט באנשים בצורה אחרת

and to look at myself differently.

ולהביט בעצמי אחרת.

And yes,

וכן,

we Africans can.

אנחנו האפריקאים יכולים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)