Mihaly Csikszentmihalyi: Flow, the secret to happiness

מתרגם: Dr. Eitan Eliram מבקר: Sigal Tifferet

I grew up in Europe, and World War II caught me

גדלתי באירופה, ומלחמת העולם השניה תפסה אותי

when I was between seven and 10 years old.

כאשר הייתי בגיל שבין 7 ל 10 שנים

And I realized how few of the grown-ups that I knew

והבנתי עד כמה מעטים מהמבוגרים שהכרתי

were able to withstand the tragedies that the war visited on them --

היו מסוגלים לעמוד בטרגדיות שהמלחמה הביאה עליהם

how few of them could even resemble a normal, contented,

כמה מעט מהם היו מסוגלים בכלל לדמות חיים נורמליים, מרוצים

satisfied, happy life once their job, their home, their security

מלאי סיפוק ושמחה מרגע שעבודתם, ביתם ובטחונם

was destroyed by the war.

נהרסו על ידי המלחמה

So I became interested in understanding

אז התחלתי להתעניין בהבנה

what contributed to a life that was worth living.

מה תרם לחיים שהיה שווה לחיות אותם.

And I tried, as a child, as a teenager, to read philosophy

וניסיתי כילד, כבן עשרה, לקרוא פילוסופיה

and to get involved in art and religion and many other ways

ולהיות מעורב באמנות ודת ובדרכים רבות אחרות

that I could see as a possible answer to that question.

שיכולתי לראות כתשובה אפשרית לשאלה הזאת

And finally I ended up encountering psychology by chance.

ובסופו של דבר נפגשתי עם הפסיכולוגיה באקראי.

I was at a ski resort in Switzerland without any money

למעשה הייתי באתר סקי בשוויץ בלי שום כסף

to actually enjoy myself, because the snow had melted and

כדי לענג את עצמי, בגלל שהשלג נמס ולא היה

I didn't have money to go to a movie. But I found that on the --

לא היה לי כסף ללכת לסרט, אבל גיליתי שעל ה---

I read in the newspapers that there was to be a presentation

קראתי בעיתונים שמתוכננת להיות הרצאה

by someone in a place that I'd seen in the center of Zurich,

על ידי מישהו במקום שראיתי שהוא במרכז ציריך.

and it was about flying saucers [that] he was going to talk.

וזה היה אודות צלחות מעופפות מה שהוא עמד לדבר עליו.

And I thought, well, since I can't go to the movies,

וחשבתי,טוב, כיוון שאינני יכול ללכת לסרטים

at least I will go for free to listen to flying saucers.

לכל הפחות אלך בחינם להאזין לצלחות מעופפות.

And the man who talked at that evening lecture was very interesting.

והאיש שדיבר באותה הרצאת ערב היה מאוד מענין

Instead of talking about little green men,

וזה--בעצם במקום לדבר על אנשים ירוקים קטנים

he talked about how the psyche of the Europeans

הוא דיבר על איך שנפשם של האירופאים

had been traumatized by the war, and now they're projecting

חוותה טראומה בשל המלחמה ועכשיו הם משליכים

flying saucers into the sky.

צלחות מעופפות לתוך השמים, סוג של---

He talked about how the mandalas of ancient Hindu religion

הוא דיבר על איך המנדלות של דת ההינדו העתיקה

were kind of projected into the sky as an attempt to regain

כאילו הושלכו אל תוך השמים כנסיון להשיב מחדש

some sense of order after the chaos of war.

סוג מסוים של סדר אחרי הכאוס של המלחמה

And this seemed very interesting to me.

וזה היה נראה מאוד מענין בשבילי

And I started reading his books after that lecture.

והתחלתי לקרוא את ספריו אחרי ההרצאה הזו

And that was Carl Jung, whose name or work I had no idea about.

וזה היה קארל יונג שעל שמו או עבודתו לא היה לי כל מושג

Then I came to this country to study psychology

ואז באתי למדינה הזאת ללמוד פסיכולוגיה

and I started trying to understand the roots of happiness.

והתחלתי לנסות להבין את שורשי האושר.

This is a typical result that many people have presented,

זוהי תוצאה טיפוסית שהרבה אנשים הציגו

and there are many variations on it.

וישנן הרבה גירסאות על כך.

But this, for instance, shows that about 30 percent of the people

אבל זה, למשל, מראה שכ - 30% של האנשים

surveyed in the United States since 1956

שנסקרו בארה"ב מאז 1956

say that their life is very happy.

אומרים שחייהם מאוד מאושרים.

And that hasn't changed at all.

וזה לא השתנה כלל

Whereas the personal income,

בעוד שההכנסה האישית,

on a scale that has been held constant to accommodate for inflation,

על סולם המותאם לגובה האינפלציה,

has more than doubled, almost tripled, in that period.

יותר מהוכפל, כמעט שולש, בתקופה הזו.

But you find essentially the same results,

אבל אתם מוצאים בעצם את אותן התוצאות

namely, that after a certain basic point -- which corresponds more or less

כלומר, שאחרי נקודה מסוימת התואמת פחות או יותר

to just a few 1,000 dollars above the minimum poverty level --

לאלף דולר בערך, מעל קו העוני המינימלי

increases in material well-being don't seem to affect how happy people are.

תוספות ברווחה חומרית אינן משפיעות על כמה אנשים שמחים.

In fact, you can find that the lack of basic resources,

ולמעשה, אתם יכולים למצוא שהיעדר של משאבים בסיסים

material resources, contributes to unhappiness,

משאבים חומריים, תורמים לחוסר אושר.

but the increase in material resources does not increase happiness.

אך הגידול במשאבים החומריים לא מגביר את האושר

So my research has been focused more on --

אז המחקר שלי התמקד יותר על---

after finding out these things that actually corresponded

אחרי שנמצאו הדברים הללו שאגב תואמים

to my own experience, I tried to understand:

לנסיון האישי שלי, ניסיתי להבין עכשיו,

where -- in everyday life, in our normal experience --

איפה בחיי היומיום, בחוויה הנורמלית שלנו,

do we feel really happy?

אנו חשים באמת שמחים.

And to start

וכדי להתחיל את זה---

those studies about 40 years ago, I began to look at creative people --

המחקרים הללו לפני 40 שנה, התחלתי להתבונן באנשים יצירתיים

first artists and scientists, and so forth -- trying to understand

קודם כל אמנים ומדענים וכיו"ב--בנסיון להבין

what made them feel that it was worth essentially spending their life

מה גרם להם להרגיש שזה היה בעצם כדאי לבלות את חייהם

doing things for which many of them didn't expect either fame or fortune,

בעשיית דברים שרבים מהם לא ציפו מהם לתהילה או למזל

but which made their life meaningful and worth doing.

אך שהפכו את חייהם למשמעותיים וראויים.

This was one of the leading composers of American music back in the '70s.

זה היה אחד מהמלחינים המובילים של המוסיקה האמריקנית אז בשנות ה 70

And the interview was 40 pages long.

והראיון היה באורך של 40 דפים

But this little excerpt is a very good summary

אך המיקטע הזה הוא סיכום טוב מאוד

of what he was saying during the interview.

של מה שהוא אמר במשך הראיון

And it describes how he feels when composing is going well.

וזה מתאר איך הוא מרגיש כשההלחנה הולכת טוב

And he says by describing it as an ecstatic state.

והוא אומר, בתארו את זה כמצב אקסטטי

Now, "ecstasy" in Greek meant

עכשיו, אקסטזה ביוונית משמעה

simply to stand to the side of something.

פשוט לעמוד לצדו של דבר מה

And then it became essentially an analogy for a mental state

ואז זה הפך בעצם לאנלוגיה למצב מנטלי

where you feel that you are not doing your ordinary everyday routines.

בו אתה חש שאינך עושה את הדברים היומיומיים השגרתיים שלך

So ecstasy is essentially a stepping into an alternative reality.

אז אקסטזה זה בעצם כניסה למציאות חלופית

And it's interesting, if you think about it, how, when we think about

וזה מענין אם אתם חושבים על זה, איך כאשר אנו חושבים על

the civilizations that we look up to as having been pinnacles of human achievement --

התרבויות שאנחנו מתבוננים עליהן כפסגות של הישגי האנושות

whether it's China, Greece, the Hindu civilization,

בן אם זו סין, יוון, תרבות ההינדו,

or the Mayas, or Egyptians -- what we know about them

או המאיה, או המצרים---מה שידוע לנו עליהם

is really about their ecstasies, not about their everyday life.

זה באמת אודות האקסטזות שלהם, לא אודות חיי היומיום שלהם.

We know the temples they built, where people could come

אנחנו יודעים על המקדשים שהם בנו, אז---מקום שאליו אנשים יכלו לבוא

to experience a different reality.

לחוות מציאות אחרת

We know about the circuses,

אנו יודעים אודות הקירקסים

the arenas, the theaters.

הארנות והתיאטראות

These are the remains of civilizations and they are the places that people went

אלה הם שרידי התרבויות והם המקומות שאליהם אנשים הלכו

to experience life in a more concentrated, more ordered form.

לחוות חיים בדרך יותר תמציתית ומסודרת.

Now, this man doesn't need to go to a place like this,

עכשיו, האיש הזה לא צריך ללכת למקום כמו זה

which is also -- this place, this arena, which is built

שזה גם כן---המקום הזה, הארנה הזו, שבנויה

like a Greek amphitheatre, is a place for ecstasy also.

כמו אמפיתיאטרון יווני, היא גם כן מקום לאקסטזה.

We are participating in a reality that is different

אנחנו משתתפים במציאות שהיא שונה

from that of the everyday life that we're used to.

מזו של חיי היומיום שאנו רגילים אליה.

But this man doesn't need to go there.

אבל האיש הזה איננו צריך ללכת לשם.

He needs just a piece of paper where he can put down little marks,

הוא זקוק רק לחתיכת נייר בה יוכל לרשום סימנים קטנים

and as he does that, he can imagine sounds

וכאשר הוא עושה זאת הוא יכול לדמיין קולות

that had not existed before in that particular combination.

שלא היו קימים לפני כן בתצורה הספציפית הזאת

So once he gets to that point of beginning to create,

אז ברגע שהוא מגיע לנקודה הזו של התחלת היצירה---

like Jennifer did in her improvisation,

כמו שג'ניפר עשתה באימפרוביזציה שלה--

a new reality -- that is, a moment of ecstasy --

מציאות חדשה, זהו רגע של אקסטזה.

he enters that different reality.

הוא נכנס לתוך אותה מציאות שונה.

Now he says also that this is so intense an experience

עכשיו, הוא אומר שזו חוויה כל כך אינטנסיבית

that it feels almost as if he didn't exist.

שזה מרגיש כאילו הוא לא קיים כלל.

And that sounds like a kind of a romantic exaggeration.

וזה נשמע כמו הגזמה רומנטית.

But actually, our nervous system is incapable of processing

אך למעשה, מערכת העצבים שלנו איננה מסוגלת לעבד

more than about 110 bits of information per second.

יותר מ 110 ביטים של מידע לשניה.

And in order to hear me and understand what I'm saying,

וכדי לשמוע אותי ולהבין מה אני אומר

you need to process about 60 bits per second.

אתם צריכים לעבד כ - 60 ביטים לשניה

That's why you can't hear more than two people.

זו הסיבה שאינכם יכולים לשמוע יותר משני אנשים

You can't understand more than two people talking to you.

אינכם יכולים להבין יותר משני אנשים המדברים אליכם.

Well, when you are really involved in this completely engaging process

טוב, כאשר אתם באמת מעורבים בתהליך מרתק לחלוטין

of creating something new, as this man is,

של יצירת דבר מה חדש, כמו שהאיש הזה עושה,

he doesn't have enough attention left over to monitor

לא נשאר לו עודף קשב לנטר

how his body feels, or his problems at home.

את איך שהגוף שלו מרגיש, או בעיותיו בבית.

He can't feel even that he's hungry or tired.

הוא אינו מרגיש אפילו אם הוא רעב או עייף.

His body disappears,

הגוף שלו נעלם

his identity disappears from his consciousness,

הזהות שלו נעלמת מהמודעות שלו.

because he doesn't have enough attention, like none of us do,

משום שאין לו די קשב, כמו שאין לאף אחד מאיתנו,

to really do well something that requires a lot of concentration,

לעשות משהו היטב, שדורש ריכוז רב

and at the same time to feel that he exists.

ובאותו זמן לחוש שהוא קיים

So existence is temporarily suspended.

אז הקיום מושהה זמנית

And he says that his hand seems to be moving by itself.

והוא אומר שנדמה שידו נעה מאליה

Now, I could look at my hand for two weeks, and I wouldn't feel

עכשיו, אני יכול להתבונן על היד שלי במשך שבועיים ואני לא ארגיש

any awe or wonder, because I can't compose. (Laughter)

שום תחושת התפעמות או קסם, משום שאינני מסוגל להלחין.

So what it's telling you here

אז מה שזה אומר לנו כאן,

is that obviously this automatic,

אך בחלקים אחרים של הראיון, זה שזה בבירור אוטומטי,

spontaneous process that he's describing can only happen to someone

תהליך ספונטני שהוא מתאר יכול לקרות אך ורק למישהו

who is very well trained and who has developed technique.

שהוא מאומן ביותר ושפיתח טכניקה

And it has become a kind of a truism in the study of creativity

וזו הפכה לסוג של אמיתה בחקר היצירתיות

that you can't be creating anything with less than 10 years

שאינך יכול ליצור דבר בפחות מעשר שנים

of technical-knowledge immersion in a particular field.

של הטמעת ידע טכני בשדה מסויים.

Whether it's mathematics or music, it takes that long

בין אם זו מתימטיקה או מוסיקה--- זה לוקח את אורך הזמן

to be able to begin to change something in a way that it's better

עד שניתן להתחיל לשנות דבר מה באופן משופר יותר

than what was there before.

ממה שהיה שם קודם לכן.

Now, when that happens,

עכשיו, כאשר זה קורה

he says the music just flows out.

הוא אומר שהמוסיקה פשוט זורמת מאליה.

And because all of these people I started interviewing --

ובגלל כל האנשים הללו התחלתי לראיין---

this was an interview which is over 30 years old --

זה היה ראיון שהוא בן למעלה מ 30 שנה--

so many of the people described this as a spontaneous flow

כל כך הרבה אנשים תיארו זאת כזרימה ספונטנית

that I called this type of experience the "flow experience."

שכיניתי את סוג החוויה הזו "חווית הזרימה"

And it happens in different realms.

והיא מתרחשת במתחמים שונים

For instance, a poet describes it in this form.

לדוגמא, משורר מתאר זאת בצורה הבאה

This is by a student of mine who interviewed

זה על ידי סטודנט שלי שראיין

some of the leading writers and poets in the United States.

כמה מהסופרים והמשוררים המובילים בארה"ב

And it describes the same effortless, spontaneous feeling

וזה מתאר את אותה תחושה חסרת מאמץ וספונטנית

that you get when you enter into this ecstatic state.

שאתם מקבלים כאשר אתם נכנסים לתוך המצב האקסטטי הזה.

This poet describes it as opening a door that floats in the sky --

המשורר הזה מתאר את זה כפתיחת דלת שמרחפת גבוה בשמים

a very similar description to what Albert Einstein gave

תיאור דומה מאוד למה שאלברט איינשטין נתן

as to how he imagined the forces of relativity,

לגבי איך שהוא דמיין את כוחות היחסיות

when he was struggling with trying to understand how it worked.

כאשר הוא נאבק עם הנסיון להבין כיצד זה עבד.

But it happens in other activities.

אבל זה קורה בפעילויות אחרות

For instance, this is another student of mine,

למשל, זוהי סטודנטית נוספת שלי,

Susan Jackson from Australia, who did work

סוזן ג'קסון מאוסטרליה, שעשתה עבודה

with some of the leading athletes in the world.

עם כמה מהאתלטים המובילים בעולם.

And you see here in this description of an Olympic skater,

ואתם רואים כאן בתיאור של מחליק אולימפי,

the same essential description of the phenomenology

אותו תיאור מהותי של הפנומנולוגיה

of the inner state of the person.

של המצב הפנימי של האדם

You don't think; it goes automatically,

אתה לא חושב שזה קורה אוטומטית

if you merge yourself with the music, and so forth.

אם אתה מתמזג עם המוסיקה וכיו"ב

It happens also, actually, in the most recent book I wrote,

זה קורה גם כן, למעשה, בספר האחרון שכתבתי

called "Good Business," where I interviewed some of the CEOs

שנקרא "עסקים טובים" בו ראיינתי כמה מהמנכ"לים

who had been nominated by their peers as being both very successful

שהומלצו על ידי עמיתיהם כמאוד מצליחים

and very ethical, very socially responsible.

מאוד אתיים ומאוד אחראים חברתית

You see that these people define success

אתה רואה שאנשים אלה מגדירים הצלחה

as something that helps others and at the same time

כמשהו שעוזר לאחרים ובו זמנית

makes you feel happy as you are working at it.

גורם לך להרגיש שמח כאשר אתה עובד בזה.

And like all of these successful and responsible CEOs say,

וכמו כל המנכ"לים המצליחים והאחראים, נאמר

you can't have just one of these things be successful

אינך יכול שרק דבר אחד מכל הדברים הללו יהיה מוצלח

if you want a meaningful and successful job.

אם אתה רוצה עבודה בעלת משמעות ועבודה מוצלחת.

Anita Roddick is another one of these CEOs we interviewed.

אניטה רודיק היא אחת מאותם מנכ"לים שאותם ראיינו

She is the founder of Body Shop,

היא המייסדת של בודי-שופ, הקוסמטיקה

the natural cosmetics king.

סוג של מלך הקוסמטיקה הטבעית.

It's kind of a passion that comes

זה סוג של תשוקה שבאה

from doing the best and having flow while you're working.

מעשיית הדבר הטוב ביותר וחווית זרימה בזמן שאתה עובד.

This is an interesting little quote from Masaru Ibuka,

זהו ציטוט קטן ומענין ממאסארו איבוקה

who was at that time starting out Sony without any money,

שהתחיל בזמנו את סוני בלי כל כסף

without a product -- they didn't have a product,

בלי מוצר---לא היה להם מוצר

they didn't have anything, but they had an idea.

לא היה להם כלום, אבל היה להם רעיון

And the idea he had was to establish a place of work where engineers

והרעיון שהיה להם היה להקים מקום עבודה שבו מהנדסים

can feel the joy of technological innovation,

יכולים לחוש את העונג של חדשנות טכנולוגית

be aware of their mission to society and work to their heart's content.

להיות מודעים לשליחות שלהם לחברה ולעבוד לחפץ ליבם.

I couldn't improve on this as a good example

אינני יכול לתת דוגמא טובה מזו

of how flow enters the workplace.

לאיך שזרימה נכנסת למקום העבודה.

Now, when we do studies --

עכשיו, כשאנו עורכים מחקרים

we have, with other colleagues around the world,

יש לנו, עם עמיתים מרחבי העולם

done over 8,000 interviews of people -- from Dominican monks,

עשינו למעלה מ 8000 ראיונות עם אנשים - מנזירים דומיניקנים

to blind nuns, to Himalayan climbers, to Navajo shepherds --

עד לנזירות עוורות, למטפסי ההימאלאיה לרועים בנאבחו

who enjoy their work.

שנהנים מעבודתם

And regardless of the culture,

וללא קשר לתרבות

regardless of education or whatever, there are these seven conditions

ללא קשר לחינוך או מה שלא יהיה, ישנם 7 תנאים

that seem to be there when a person is in flow.

שנראה שישנם כאשר אדם נמצא בזרימה.

There's this focus that, once it becomes intense,

יש את המיקוד הזה שברגע שהוא נעשה אינטנסיבי

leads to a sense of ecstasy, a sense of clarity:

מוביל לתחושת אקסטזה, תחושת בהירות,

you know exactly what you want to do from one moment to the other;

אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות מרגע אחד למשנהו

you get immediate feedback.

אתה מקבל משוב מיידי

You know that what you need to do

אתה יודע שמה שעליך לעשות

is possible to do, even though difficult,

הוא בר עשייה למרות שהוא קשה

and sense of time disappears, you forget yourself,

ותחושת הזמן נעלמת, אתה שוכח את עצמך

you feel part of something larger.

אתה מרגיש חלק ממשהו גדול יותר.

And once the conditions are present,

וברגע שהתנאים הללו מתקימים,

what you are doing becomes worth doing for its own sake.

מה שאתה עושה הופך לראוי לעשייה בפני עצמו.

In our studies, we represent the everyday life of people in this simple scheme.

במחקרים שלנו, אנחנו מייצגים את חיי היומיום של אנשים בתרשים הזה.

And we can measure this very precisely, actually,

ואנחנו יכולים למדוד זאת בדיוק רב, למעשה,

because we give people electronic pagers that go off 10 times a day,

מכיוון שאנו נותנים לאנשים איתוריות אלקטרוניות שמתריעות 10 פעמים ביום.

and whenever they go off you say what you're doing, how you feel,

וברגע שהן מתריעות אתה מספר על מה שאתה עושה, איך אתה מרגיש

where you are, what you're thinking about.

היכן אתה, על מה אתה חושב.

And two things that we measure is the amount of challenge

ושני דברים שאנו מודדים הם מידת האתגר

people experience at that moment and the amount of skill

שאנשים חווים באותו הרגע ומידת המיומנות

that they feel they have at that moment.

שהם מרגישים שיש להם באותו רגע.

So for each person we can establish an average,

אז לגבי כל אדם אנחנו יכולים למצע ממוצע

which is the center of the diagram.

שזה מרכז הדיאגרמה

That would be your mean level of challenge and skill,

שתהיה הרמה המשמעותית שלך של אתגר ומיומנות

which will be different from that of anybody else.

שתהיה שונה מזו של כל אחד אחר.

But you have a kind of a set point there, which would be in the middle.

אבל יש לך שם סוג של נקודת הגדרה שתהיה באמצע

If we know what that set point is,

אם נדע מהי אותה נקודת הגדרה

we can predict fairly accurately when you will be in flow,

נוכל לצפות מראש די בדיוק מתי תהיה בזרימה

and it will be when your challenges are higher than average

וזה יהיה כאשר האתגרים שלך יהיו מעל הממוצע

and skills are higher than average.

ומיומנויות, גבוהות מעל הממוצע.

And you may be doing things very differently from other people,

ואתה עשוי לעשות דברים בדרך שונה מאנשים אחרים

but for everyone that flow channel, that area there,

אך בשביל כל אחד תעלת הזרימה הזו, האזור הזה שם

will be when you are doing what you really like to do --

תהיה כאשר אתה תעשה מה שאתה באמת אוהב לעשות---

play the piano, be with your best friend, perhaps work,

לנגן בפסנתר, קרוב לוודאי, להיות עם החבר הכי טוב שלך, אולי לעבוד

if work is what provides flow for you.

אם העבודה היא זו שמספקת לך זרימה.

And then the other areas become less and less positive.

ואז האזורים האחרים נעשים חיוביים פחות ופחות

Arousal is still good because you are over-challenged there.

עוררות עדין טובה כי אתה מאותגר ביותר שם

Your skills are not quite as high as they should be,

המיומנויות שלך אינן גבוהות כפי שהיו צריכות להיות

but you can move into flow fairly easily

אבל אתה יכול לנוע לזרימה די בקלות

by just developing a little more skill.

על ידי פיתוח מעט יותר מיומנות

So, arousal is the area where most people learn from,

אז, עוררות זה האזור שבו רוב האנשים לומדים ממנו,

because that's where they're pushed beyond their comfort zone

משום ששם הם נדחפים על מעבר לתחום הנוחות שלהם

and to enter that -- going back to flow --

וזה להיכנס--- לחזור לזרימה---

then they develop higher skills.

אז הם מפתחים מיומנויות משופרות

Control is also a good place to be,

שליטה זה גם מקום טוב להיות בו

because there you feel comfortable, but not very excited.

משום ששם אתה מרגיש בנוח, אבל לא מאוד מרוגש.

It's not very challenging any more.

זה לא מאתגר מאוד, יותר.

And if you want to enter flow from control,

ואם אתה רוצה להיכנס לזרימה משליטה

you have to increase the challenges.

עליך להגביר את האתגרים

So those two are ideal and complementary areas

אז אלו הם שני תחומים אידיאליים ומשלימים

from which flow is easy to go into.

שמהם קל להיכנס לזרימה.

The other combinations of challenge and skill

השילוב האחר של אתגר ומיומנות

become progressively less optimal.

נעשה פרוגרסיבית לפחות אופטימלי.

Relaxation is fine -- you still feel OK.

הרגעות היא בסדר---אתה עדין מרגיש בסדר.

Boredom begins to be very aversive

שיעמום מתחיל להיות יותר מרתיע

and apathy becomes very negative:

ואפאטיה נעשית מאוד שלילית

you don't feel that you're doing anything,

אינך חש שאתה עושה משהו.

you don't use your skills, there's no challenge.

אינך משתמש במיומנויות שלך, אין אתגר.

Unfortunately, a lot of people's experience is in apathy.

לרוע המזל, הרבה מהחוויות של האנשים זה באפאטיה

The largest single contributor to that experience

התורם הבלעדי והמרכזי לחוויה הזו

is watching television; the next one is being in the bathroom, sitting.

זה צפייה בטלויזיה, הדבר הבא זה להיות בשירותים, ישיבה.

Even though sometimes watching television

ואז, למרות שלפעמים צפייה בטלויזיה

about seven to eight percent of the time is in flow,

בערך 7 או 8 אחוזים מהזמן היא בזרימה

but that's when you choose a program you really want to watch

אך זה רק כאשר אתה בוחר בתוכנית שאתה ממש רוצה לראות

and you get feedback from it.

ואתה מקבל משוב מזה.

So the question we are trying to address -- and I'm way over time --

אז השאלה שאיתה אנו מנסים להתמודד ----ואני הרבה מעבר לזמן ---

is how to put more and more of everyday life in that flow channel.

היא כיצד לשים יותר ויותר מחיי היומיום בתעלת הזרימה.

And that is the kind of challenge that we're trying to understand.

וזהו סוג האתגר שאנו מנסים להבין.

And some of you obviously know how to do that spontaneously

וכמה מכם באופן מובן מאליו יודעים איך לעשות זאת ספונטנית

without any advice, but unfortunately a lot of people don't.

ללא כל עצה, אך לרוע המזל הרבה אנשים לא.

And that's what our mandate is, in a way, to do.

וזהו המנדט שלנו, בדרך מסוימת, לעשות. טוב.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפים)