This app makes it fun to pick up litter | Jeff Kirschner

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

This story starts with these two --

הסיפור מתחיל עם שני אלה --

my kids.

הילדים שלי.

We were hiking in the Oakland woods

טילנו ביערות אוקלנד

when my daughter noticed a plastic tub of cat litter in a creek.

כשבתי הבחינה בכלי לגללי חתולים בנחל.

She looked at me and said,

היא הביטה בי ואמרה,

"Daddy?

"אבא?

That doesn't go there."

זה לא שייך לפה."

When she said that, it reminded me of summer camp.

כשהיא אמרה את זה, זה הזכיר לי את מחנה הקיץ.

On the morning of visiting day,

בבוקר יום הביקורים,

right before they'd let our anxious parents come barreling through the gates,

ממש לפני שהם נתנו להורינו החרדים לעבור בהמוניהם דרך השערים,

our camp director would say,

מנהל המחנה שלנו היה אומר,

"Quick! Everyone pick up five pieces of litter."

"מהר, כולם לאסוף חמש פיסות אשפה."

You get a couple hundred kids each picking up five pieces,

יש לכם כמה מאות ילדים כל אחד אוסף חמישה פריטים,

and pretty soon, you've got a much cleaner camp.

ומהר מאוד, יש לכם מחנה נקי בהרבה.

So I thought,

אז חשבתי,

why not apply that crowdsourced cleanup model to the entire planet?

למה לא ליישם את המודל הזה, של מיקור קהל לניקוי כל הפלנטה?

And that was the inspiration for Litterati.

וזו היתה ההשראה לליטרטי.

The vision is to create a litter-free world.

החזון הוא ליצור עולם נטול אשפה.

Let me show you how it started.

תנו לי להראות לכם איך זה התחיל.

I took a picture of a cigarette using Instagram.

צילמתי תמונה של סיגריה באינסטגרם.

Then I took another photo ...

ואז צילמתי תמונה נוספת...

and another photo ...

ותמונה נוספת...

and another photo.

ועוד אחת.

And I noticed two things:

והבחנתי בשני דברים:

one, litter became artistic and approachable;

ראשית, אשפה הפכה לאמנותית ונגישה;

and two,

ושנית,

at the end of a few days, I had 50 photos on my phone

אחרי כמה ימים, היו לי 50 תמונות על הטלפון

and I had picked up each piece,

והרמתי כל פיסה,

and I realized that I was keeping a record

והבנתי ששמרתי תעוד

of the positive impact I was having on the planet.

של ההשפעה החיובית שהיתה לי על הפלנטה.

That's 50 less things that you might see,

זה 50 דברים פחות שאולי תראו,

or you might step on,

או שתדרכו עליו,

or some bird might eat.

או שציפור תאכל.

So I started telling people what I was doing,

אז התחלתי לספר לאנשים מה אני עושה,

and they started participating.

והם התחילו להשתתף.

One day,

ויום אחד,

this photo showed up from China.

התמונה הזו הופיעה מסין.

And that's when I realized

ואז הבנתי

that Litterati was more than just pretty pictures;

שליטרטי היא יותר מסתם תמונות יפות;

we were becoming a community that was collecting data.

הפכנו לקהילה שאספה מידע.

Each photo tells a story.

כל תמונה מספרת סיפור.

It tells us who picked up what,

היא מספרת לנו מי הרים מה,

a geotag tells us where

תג גאוגרפי מספר לנו איפה

and a time stamp tells us when.

וחותמת זמן מספרת לנו מתי.

So I built a Google map,

אז בניתי מפת גוגל,

and started plotting the points where pieces were being picked up.

והתחלתי לסמן את הנקודות בהן פיסות נאספו.

And through that process, the community grew

ודרך התהליך הזה, הקהילה גדלה

and the data grew.

והמידע גדל.

My two kids go to school right in that bullseye.

שני ילדי הולכים לבית הספר ממש במרכז הזה.

Litter:

אשפה:

it's blending into the background of our lives.

זה מתמזג לתוך הרקע של חיינו.

But what if we brought it to the forefront?

אבל מה אם נביא את זה לחזית?

What if we understood exactly what was on our streets,

מה אם נבין בדיוק מה יש ברחובותינו,

our sidewalks

המדרכות שלנו

and our school yards?

וחצרות בתי הספר שלנו?

How might we use that data to make a difference?

איך נוכל להשתמש במידע הזה כדי ליצור שינוי?

Well, let me show you.

ובכן, תנו לי לספר לכם.

The first is with cities.

הראשון הוא עם ערים.

San Francisco wanted to understand what percentage of litter was cigarettes.

סן פרנסיסקו רצתה להבין איזה אחוז של אשפה היתה סיגריות.

Why?

למה?

To create a tax.

כדי ליצור מס.

So they put a couple of people in the streets

אז הם שמו כמה אנשים ברחובות

with pencils and clipboards,

עם עפרונות ופדים,

who walked around collecting information

שהלכו סביב ואספו מידע

which led to a 20-cent tax on all cigarette sales.

מה שהוביל למס של 20 סנט על מכירת סיגריות.

And then they got sued

ואז הם נתבעו

by big tobacco,

על ידי חברות הטבק הגדולות,

who claimed that collecting information with pencils and clipboards

שטענו שאיסוף מידע עם עפרונות ופדים

is neither precise nor provable.

הוא לא מדוייק ולא בר הוכחה.

The city called me and asked if our technology could help.

העיר קראה לי ושאלה אם הטכנולוגיה שלנו תוכל לעזור.

I'm not sure they realized

אני לא בטוח שהם הבינו

that our technology was my Instagram account --

שהטכנולוגיה שלנו היתה חשבון האינסטגרם שלי --

(Laughter)

(צחוק)

But I said, "Yes, we can."

אבל אמרתי, "כן, אנחנו יכולים."

(Laughter)

(צחוק)

"And we can tell you if that's a Parliament or a Pall Mall.

"ואנחנו יכולים לספר לכם אם זה פרלמנט או פאל מאל.

Plus, every photograph is geotagged and time-stamped,

וגם, כל תמונה מתוייגת גאוגרפית ועם חותמת זמן,

providing you with proof."

ומספקת לכם הוכחה."

Four days and 5,000 pieces later,

ארבעה ימים ו-5,000 פיסות מאוחר יותר,

our data was used in court to not only defend but double the tax,

השתמשו במידע שלנו בבית משפט לא רק כדי להגן אלא להכפיל את המס,

generating an annual recurring revenue of four million dollars

וזה יצר הכנסה שנתית חוזרת של ארבעה מיליון דולר

for San Francisco to clean itself up.

לסן פרנסיסקו כדי לנקות את עצמה.

Now, during that process I learned two things:

עכשיו, במהלך התהליך הזה למדתי שני דברים:

one, Instagram is not the right tool --

אחד, אינסטגרם הוא לא הכלי הנכון --

(Laughter)

(צחוק)

so we built an app.

אז בנינו אפליקציה.

And two, if you think about it,

ושתיים, אם אתם חושבים על זה,

every city in the world has a unique litter fingerprint,

לכל עיר בעולם יש תביעת אצבע יחודית של זבל,

and that fingerprint provides both the source of the problem

וטביעת האצבע הזו מספקת את המקור לבעיה

and the path to the solution.

וגם את הנתיב לפתרון.

If you could generate a revenue stream

אם תוכלו לייצר זרם הכנסות

just by understanding the percentage of cigarettes,

רק על ידי הבנת אחוז הסיגריות,

well, what about coffee cups

ובכן, מה עם כוסות קפה,

or soda cans

או פחיות משקה,

or plastic bottles?

או בקבוקי פלסטיק?

If you could fingerprint San Francisco, well, how about Oakland

ואם תוכלו לקחת תביעת אצבע של סן פרנסיסקו, ובכן, מה עם אוקלנד,

or Amsterdam

או אמסטרדם,

or somewhere much closer to home?

או מקום הרבה יותר קרוב לבית?

And what about brands?

ומה עם מותגים?

How might they use this data

איך הם משתמשים במידע הזה

to align their environmental and economic interests?

כדי ליישר קו בין האינטרסים הסביבתיים והכלכליים שלהם?

There's a block in downtown Oakland that's covered in blight.

יש בלוק במרכז אוקלנד שמכוסה בפסולת.

The Litterati community got together and picked up 1,500 pieces.

קהילת הליטרטי התאחדה ואספה 1500 פיסות.

And here's what we learned:

וזה מה שגילינו:

most of that litter came from a very well-known taco brand.

רוב האשפה הגיעה ממותג טאקו מאוד מוכר.

Most of that brand's litter were their own hot sauce packets,

רוב האשפה של המותג היתה חפיסות הרוטב החריף שלהם,

and most of those hot sauce packets hadn't even been opened.

ורוב חבילות הרוטב החריף אפילו לא נפתחו.

The problem and the path to the solution --

הבעיה והנתיב לפתרון --

well, maybe that brand only gives out hot sauce upon request

ובכן, אולי המותג רק יתן אריזות רוטב חריף לפי דרישה,

or installs bulk dispensers

או יתקין דיספנסרים גדולים

or comes up with more sustainable packaging.

או יספק אריזות יותר בנות קיימא.

How does a brand take an environmental hazard,

איך המותג לוקח מפגע סביבתי,

turn it into an economic engine

והופך אותו למנוע כלכלי

and become an industry hero?

כדי להפוך לגיבורי התעשייה?

If you really want to create change,

אם אתם באמת רוצים ליצור שינוי,

there's no better place to start than with our kids.

אין דרך טובה יותר להתחיל מאשר עם הילדים שלנו.

A group of fifth graders picked up 1,247 pieces of litter

קבוצה של ילדי כיתה ה' אספו 1247 פיסות אשפה

just on their school yard.

רק בחצר בית הספר.

And they learned that the most common type of litter

והם גילו שסוג האשפה הנפוץ ביותר

were the plastic straw wrappers from their own cafeteria.

היה עטיפות קשי פלסטיק מהקפיטריה שלהם.

So these kids went to their principal and asked,

אז הילדים הלכו למנהל ושאלו,

"Why are we still buying straws?"

"למה אנחנו עדיין קונים קשים?"

And they stopped.

והם הפסיקו.

And they learned that individually they could each make a difference,

והם גילו שלבד, כל אחד יכול להשפיע,

but together they created an impact.

אבל יחד הם יצרו השפעה משמעותית.

It doesn't matter if you're a student or a scientist,

זה לא משנה אם אתם תלמידים או מדענים,

whether you live in Honolulu or Hanoi,

בין אם אתם חיים בהונלולו או האנוי,

this is a community for everyone.

זו קהילה לכולם.

It started because of two little kids in the Northern California woods,

זה התחיל בגלל שני ילדים קטנים ביערות צפון קליפורניה,

and today it's spread across the world.

והיום היא פרושה ברחבי העולם.

And you know how we're getting there?

ואתם יודעים איך אנחנו מגיעים לשם?

One piece at a time.

פיסת אשפה אחת כל פעם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)