Why Brexit happened -- and what to do next | Alexander Betts

מתרגם: hila scherba מבקר: Ido Dekkers

I am British.

אני בריטי.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Never before has the phrase "I am British" elicited so much pity.

אף פעם בעבר הביטוי - "אני בריטי" הפיק כל כך הרבה רחמים.

(Laughter)

(צחוק)

I come from an island where many of us like to believe

אני בא מאי שהרבה מאיתנו רוצים להאמין

there's been a lot of continuity over the last thousand years.

שהיתה בו הרבה המשכיות במהלך אלף השנים האחרונות.

We tend to have historically imposed change on others

אנחנו נוטים במהלך ההיסטוריה לכפות שינוי אצל אחרים

but done much less of it ourselves.

אבל עשינו הרבה פחות ממנו בעצמנו.

So it came as an immense shock to me

אז זה בא כהלם מוחלט מבחינתי

when I woke up on the morning of June 24

כשהתעוררתי בבוקר ה-24 ליוני

to discover that my country had voted to leave the European Union,

לגלות שהמדינה שלי הצביעה לעזוב את האיחוד האירופי,

my Prime Minister had resigned,

ראש הממשלה שלי התפטר,

and Scotland was considering a referendum

וסקוטלנד שוקלת משאל עם

that could bring to an end the very existence of the United Kingdom.

שיכול להביא לסופו את הקיום עצמו של הממלכה המאוחדת.

So that was an immense shock for me,

אז זה היה הלם מוחלט בשבילי,

and it was an immense shock for many people,

וזה היה הלם מוחלט להרבה אנשים,

but it was also something that, over the following several days,

אבל זה גם היה משהו שבמהלך מספר הימים שעקבו

created a complete political meltdown

יצר קריסה פוליטית מוחלטת

in my country.

במדינה שלי.

There were calls for a second referendum,

היו קריאות למשאל עם שני,

almost as if, following a sports match,

כמעט כמו, שאחרי משחק ספורט,

we could ask the opposition for a replay.

היינו יכולים לבקש מהיריב משחק חוזר.

Everybody was blaming everybody else.

כולם האשימו את כל האחרים.

People blamed the Prime Minister

אנשים האשימו את ראש הממשלה שקרא למשאל עם מלכתחילה.

for calling the referendum in the first place.

הם האשימו את מנהיג המפלגה היריבה שלא נלחם בזה מספיק.

They blamed the leader of the opposition for not fighting it hard enough.

הצעירים האשימו את הזקנים.

The young accused the old.

The educated blamed the less well-educated.

בעלי ההשכלה האשימו את בעלי ההשכלה הנמוכה יותר.

That complete meltdown was made even worse

הקריסה המוחלטת נעשתה גרועה אף יותר

by the most tragic element of it:

על ידי המרכיב הטרגי ביותר של זה:

levels of xenophobia and racist abuse in the streets of Britain

רמת שנאת הזרים והפגיעה הגזענית ברחובות בריטניה

at a level that I have never seen before

ברמה שלא ראיתי לפני כן

in my lifetime.

כל חיי.

People are now talking about whether my country is becoming a Little England,

אנשים מדברים עכשיו על האם המדינה שלי הופכת לאנגליה הקטנה,

or, as one of my colleagues put it,

או, כמו שאחד העמיתים שלי ניסח את זה,

whether we're about to become a 1950s nostalgia theme park

האם אנחנו הולכים להפוך לפארק שעשועים בנושא שנות החמישים שצף באוקיינוס האטלנטי.

floating in the Atlantic Ocean.

(Laughter)

(צחוק)

But my question is really,

אבל השאלה שלי היא באמת,

should we have the degree of shock that we've experienced since?

האם צריכה להיות לנו רמת ההלם שחווינו מאז?

Was it something that took place overnight?

האם זה משהו שקרה בין לילה?

Or are there deeper structural factors that have led us to where we are today?

או שהיו גורמים מבניים עמוקים יותר שהובילו אותנו לאיפה שאנחנו נמצאים היום?

So I want to take a step back and ask two very basic questions.

אז אני רוצה לקחת צעד אחורה ולשאול שתי שאלות בסיסיות.

First, what does Brexit represent,

הראשונה, מה ברקזיט מייצג,

not just for my country,

לא רק בשביל המדינה שלי,

but for all of us around the world?

אלא לכולנו מסביב לעולם?

And second, what can we do about it?

ושנייה, מה אנחנו יכולים לעשות בנדון?

How should we all respond?

איך כולנו אמורים להגיב?

So first, what does Brexit represent?

אז קודם כל, מה ברקזיט מייצג?

Hindsight is a wonderful thing.

היכולת להסתכל בדיעבד היא דבר נפלא.

Brexit teaches us many things about our society

ברקזיט מלמד אותנו הרבה דברים על החברה שלנו

and about societies around the world.

ועל חברות מסביב לעולם.

It highlights in ways that we seem embarrassingly unaware of

זה מדגיש, בדרכים שבאופן מביך נראה שאנחנו לא מודעים אליהן,

how divided our societies are.

כמה החברות שלנו מפולגות.

The vote split along lines of age, education, class and geography.

ההצבעה נחלקה בין קווי גיל, השכלה, מעמד וגיאוגרפיה.

Young people didn't turn out to vote in great numbers,

אנשים צעירים לא הגיעו להצביע במספרים גדולים,

but those that did wanted to remain.

אבל אלו שכן הגיעו רצו להישאר.

Older people really wanted to leave the European Union.

מבוגרים יותר רצו לעזוב את האיחוד האירופי.

Geographically, it was London and Scotland that most strongly committed

גיאוגרפית, זה לונדון וסקוטלנד שמחוייבות באופן החזק ביותר

to being part of the European Union,

להיות חלק מהאיחוד האירופי,

while in other parts of the country there was very strong ambivalence.

בזמן שבחלקים אחרים מהמדינה הייתה דו-ערכיות חזקה מאוד.

Those divisions are things we really need to recognize and take seriously.

החלוקות האלו הן דברים שאנחנו באמת צריכים לזהות ולקחת ברצינות.

But more profoundly, the vote teaches us something

אבל באופן מעמיק יותר, ההצבעה מלמדת אותנו משהו

about the nature of politics today.

על טבע הפוליטיקה היום

Contemporary politics is no longer just about right and left.

פוליטיקה עכשווית היא כבר לא רק על ימין ושמאל.

It's no longer just about tax and spend.

זה כבר לא רק על מיסים והוצאות.

It's about globalization.

זה על גלובליזציה.

The fault line of contemporary politics is between those that embrace globalization

קו השבר של הפוליטיקה העכשווית היא בין אלו שמחבקים גלובליזציה

and those that fear globalization.

ואלו שמפחדים מגלוביזציה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

If we look at why those who wanted to leave --

אם נסתכל על למה אלו שרצו לעזוב --

we call them "Leavers," as opposed to "Remainers" --

אנחנו קוראים להם "עוזבים" בניגוד ל"נשארים" --

we see two factors in the opinion polls

אנחנו רואים שני גורמים בסקר הדעות

that really mattered.

שבאמת היו חשובים.

The first was immigration, and the second sovereignty,

הראשון הוא הגירה, השני הוא ריבונות,

and these represent a desire for people to take back control of their own lives

ואלו מייצגים רצון שיש לאנשים לקחת בחזרה את השליטה על החיים שלהם

and the feeling that they are unrepresented by politicians.

וההרגשה שהם לא מיוצגים על ידי הפוליטיקאים.

But those ideas are ones that signify fear and alienation.

אבל הרעיונות האלו הם בעלי משמעות של פחד וניכור.

They represent a retreat back towards nationalism and borders

הם מייצגים חזרה לאחור לעבר לאומניות וגבולות

in ways that many of us would reject.

בדרכים שרובנו נדחה.

What I want to suggest is the picture is more complicated than that,

מה שאני רוצה להציע זה שהתמונה מסובכת יותר מזה,

that liberal internationalists,

שליברלים התומכים בבין-לאומיות,

like myself, and I firmly include myself in that picture,

כמוני, ואני כולל את עצמי באופן ברור,

need to write ourselves back into the picture

צריכים להכניס את עצמנו בחזרה לתמונה

in order to understand how we've got to where we are today.

על מנת להבין איך הגענו לאיפה שאנחנו היום.

When we look at the voting patterns across the United Kingdom,

כשאנחנו מסתכלים על תבניות ההצבעה ברחבי הממלכה המאוחדת,

we can visibly see the divisions.

אנחנו יכולים לראות באופן מוחשי את ההתפלגויות.

The blue areas show Remain

האזורים הכחולים מסמנים 'להישאר'

and the red areas Leave.

והאזורים האדומים 'לעזוב'.

When I looked at this,

כשהסתכלתי על זה,

what personally struck me was the very little time in my life

מה שבאופן אישי היכה בי היה הזמן המועט כל כך בחיי

I've actually spent in many of the red areas.

שבאמת ביליתי באיזורים אדומים רבים.

I suddenly realized that, looking at the top 50 areas in the UK

אני פתאום מבין,

כשאני מסתכל על 50 האיזורים בבריטניה בעלי אחוז ההצבעה 'לעזוב' הגבוה ביותר,

that have the strongest Leave vote,

I've spent a combined total of four days of my life in those areas.

שביליתי זמן כולל של ארבעה ימים בחיי באיזורים האלו.

In some of those places,

בחלק מהמקומות האלו,

I didn't even know the names of the voting districts.

אפילו לא ידעתי את השמות של מחוזות ההצבעה.

It was a real shock to me,

זה היה הלם רציני בשבילי,

and it suggested that people like me

וזה העיד שאנשים כמוני

who think of ourselves as inclusive, open and tolerant,

שחושבים את עצמנו למקבלים, פתוחים וסובלניים,

perhaps don't know our own countries and societies

אולי לא מכירים את המדינות והחברות שלנו

nearly as well as we like to believe.

טוב כל כך כמו שהיינו רוצים להאמין.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And the challenge that comes from that is we need to find a new way

והאתגר שמגיע עם זה הוא שאנחנו צריכים למצוא דרך חדשה

to narrate globalization to those people,

להסביר על גלובליזציה לאנשים האלו,

to recognize that for those people who have not necessarily been to university,

לזהות שלאנשים האלו שלא בהכרח הלכו לאוניברסיטה,

who haven't necessarily grown up with the Internet,

שלא בהכרח התבגרו עם האינטרנט,

that don't get opportunities to travel,

שאין להם הזדמנויות לטייל,

they may be unpersuaded by the narrative that we find persuasive

שאולי לא משוכנעים על ידי הדבר שאנחנו מוצאים כמשכנע

in our often liberal bubbles.

בבועות ה-לרוב ליברליות שלנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It means that we need to reach out more broadly and understand.

זה אומר שאנחנו צריכים להושיט יד באופן נרחב יותר ולהבין.

In the Leave vote, a minority have peddled the politics of fear and hatred,

בהצבעה 'לעזוב', מיעוט סחר בפוליטיקה של פחד ושנאה,

creating lies and mistrust

ויצר שקרים וחוסר אמונה

around, for instance, the idea that the vote on Europe

מסביב, לדגומא, הרעיון שההצבעה על אירופה

could reduce the number of refugees and asylum-seekers coming to Europe,

יכולה להפחית את מספר הפליטים ומבקשי המקלט שמגיעים לאירופה,

when the vote on leaving had nothing to do with immigration

כשהקול לעזיבה לא נגע בכלל להגירה

from outside the European Union.

מבחוץ לאיחוד האירופי.

But for a significant majority of the Leave voters

אבל עבור רוב משמעותי של מצביעי העזיבה

the concern was disillusionment with the political establishment.

הדאגה הייתה התפכחות מאשליית המוסד הפוליטי.

This was a protest vote for many,

זו היתה הצבעת מחאה בשביל רבים,

a sense that nobody represented them,

התחושה שאף אחד לא מייצג אותם,

that they couldn't find a political party that spoke for them,

שהם לא יכלו למצוא מפלגה פוליטית שתדבר בשבילם,

and so they rejected that political establishment.

אז הם דחו את המוסד הפוליטי הזה.

This replicates around Europe and much of the liberal democratic world.

זה מועתק ברחבי אירופה ובחלקים נרחבים מהעולם הדמוקרטי-ליברלי.

We see it with the rise in popularity of Donald Trump in the United States,

אנחנו רואים את זה עם העלייה בפופולריות של דונלד טראמפ בארצות הברית,

with the growing nationalism of Viktor Orbán in Hungary,

עם הלאומניות המתגברת של ויקטור אורבאן בהונגריה,

with the increase in popularity of Marine Le Pen in France.

מהעלייה בפופולריות של מרין לה-פן בצרפת.

The specter of Brexit is in all of our societies.

הנוכחות של ברקזיט נמצאת בכל החברות שלנו.

So the question I think we need to ask is my second question,

אז השאלה שאני חושב שאנחנו צריכים לשאול היא השאלה השנייה שלי,

which is how should we collectively respond?

שהיא איך אנחנו צריכים להגיב באופן קולקטיבי?

For all of us who care about creating liberal, open, tolerant societies,

בשביל כל מי שאכפת לו ליצור חברות ליברליות, פתוחות וסובלניות,

we urgently need a new vision,

אנחנו צריכים בדחיפות חזון חדש,

a vision of a more tolerant, inclusive globalization,

חזון של גלובליזציה יותר סובלנית וכוללת,

one that brings people with us rather than leaving them behind.

אחת שמביאה אנשים איתנו ולא משאירה אותם מאחור.

That vision of globalization

החזון של גלובליזציה

is one that has to start by a recognition of the positive benefits of globalization.

הוא חלום שצריך להתחיל בהכרה של התועלות החיוביות של גלובליזציה.

The consensus amongst economists

הקונצנזוס בין כלכלנים

is that free trade, the movement of capital,

היא שמסחר חופשי, מעבר של הון,

the movement of people across borders

מעבר של אנשים בין גבולות,

benefit everyone on aggregate.

מועיל לכולם במצטבר.

The consensus amongst international relations scholars

הקונצנזוס בין חוקרי יחסים בינלאומיים

is that globalization brings interdependence,

הוא שגלובליזציה מביאה תלות הדדית,

which brings cooperation and peace.

שמביאה שיתוף פעולה ושלום.

But globalization also has redistributive effects.

אבל לגלובליזציה יש גם השפעות של חלוקה מחדש.

It creates winners and losers.

היא יוצרת מנצחים ומפסידים.

To take the example of migration,

ניקח לדוגמא את ההגירה,

we know that immigration is a net positive for the economy as a whole

אנחנו יודעים שהגירה נכנסת היא חיובית נטו לכלכלה בשלמותה

under almost all circumstances.

תחת כמעט כל הנסיבות.

But we also have to be very aware

אבל אנחנו צריכים גם להיות מודעים

that there are redistributive consequences,

שיש תוצאות של חלוקה מחדש,

that importantly, low-skilled immigration

שבאופן חשוב, הגירה של חסרי כישורים

can lead to a reduction in wages for the most impoverished in our societies

יכולה להוביל לירידה בשכר לעניים ביותר בחברות שלנו

and also put pressure on house prices.

ובנוסף לגרום ללחץ במחירי הבתים.

That doesn't detract from the fact that it's positive,

זה לא מוריד מהעובדה שזה חיובי,

but it means more people have to share in those benefits

אבל זה אומר שיותר אנשים צריכים לחלוק בהטבות האלו

and recognize them.

ולהכיר בהן.

In 2002, the former Secretary-General of the United Nations, Kofi Annan,

ב-2002, המזכיר הכללי לשעבר של האו"ם, קופי ענאן,

gave a speech at Yale University,

נשא נאום באוניברסיטת ייל,

and that speech was on the topic of inclusive globalization.

והנאום הזה היה בנושא של גלובליזציה כוללנית.

That was the speech in which he coined that term.

זה היה הנאום שבו הוא טבע את המושג.

And he said, and I paraphrase,

והוא אמר, ואני מפשט,

"The glass house of globalization has to be open to all

"החממה של הגלובליזציה חייבת להיות פתוחה לכל

if it is to remain secure.

כדי שהיא תישאר בטוחה.

Bigotry and ignorance

גזענות ובורות

are the ugly face of exclusionary and antagonistic globalization."

הם הפרצוף המכוער של גלובליזציה בדלנית ועוינת."

That idea of inclusive globalization was briefly revived in 2008

הרעיון של גלובליזציה כוללנית קם לתחיה לזמן קצר ב-2008

in a conference on progressive governance

בכנס על ממשל מתקדם

involving many of the leaders of European countries.

בו היו מעורבים רבים ממנהיגי מדינות אירופה.

But amid austerity and the financial crisis of 2008,

אבל בין צנע והמשבר הכלכלי של 2008,

the concept disappeared almost without a trace.

הרעיון נעלם כמעט בלי עקבות.

Globalization has been taken to support a neoliberal agenda.

גלובליזציה נתפסה כתמיכה באג'נדה ניאו-ליברלית.

It's perceived to be part of an elite agenda

היא נתפסה כחלק מאג'נדה אליטיסטית

rather than something that benefits all.

יותר מאשר משהו שיכול להועיל לכולנו.

And it needs to be reclaimed on a far more inclusive basis

והיא צריכה לחזור להיות על בסיס כוללני הרבה יותר

than it is today.

מאשר איך שהיא היום.

So the question is, how can we achieve that goal?

אז השאלה היא, איך אנחנו יכולים להשיג את המטרה הזו?

How can we balance on the one hand addressing fear and alienation

איך אנחנו יכולים לאזן מצד אחד לפנות לפחד וניכור

while on the other hand refusing vehemently

בזמן שמצד שני לסרב בנחישות

to give in to xenophobia and nationalism?

להיכנע לפחד מזרים ולאומנות?

That is the question for all of us.

זו השאלה לכולנו.

And I think, as a social scientist,

ואני חושב, שכמדען חברתי,

that social science offers some places to start.

שמדעי החברה מציעים מספר מקומות להתחיל בהם.

Our transformation has to be about both ideas and about material change,

השינוי שלנו חייב להיות לגבי שני הרעיונות ושינוי חומרי,

and I want to give you four ideas as a starting point.

ואני רוצה לתת לכם ארבעה מקומות כנקודות התחלה.

The first relates to the idea of civic education.

הראשון מתקשר לרעיון של חינוך אזרחי.

What stands out from Brexit

מה שבולט מברקזיט

is the gap between public perception and empirical reality.

זה הפער בין התפיסה הציבורית והמציאות האמפירית.

It's been suggested that we've moved to a postfactual society,

הוצע שעברנו לחברה פוסט-עובדתית,

where evidence and truth no longer matter,

שבה ראיות והאמת כבר לא משנים,

and lies have equal status to the clarity of evidence.

ולשקרים יש מעמד שווה לבהירות של ראיות.

So how can we --

אז איך אנחנו יכולים --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

How can we rebuild respect for truth and evidence into our liberal democracies?

איך אנחנו יכולים לבנות מחדש כבוד לאמת ולראיות

לתוך הדמוקרטיות הליברליות שלנו?

It has to begin with education,

זה חייב להתחיל בחינוך,

but it has to start with the recognition that there are huge gaps.

אבל זה חייב להתחיל עם ההכרה שיש פערים אדירים.

In 2014, the pollster Ipsos MORI

ב-2014, הסוקר "איפסוס מורי"

published a survey on attitudes to immigration,

פירסם סקר על התייחסויות להגירה נכנסת,

and it showed that as numbers of immigrants increase,

והוא הראה שככל שמספר המהגרים עולה,

so public concern with immigration also increases,

כך הדאגה הציבורית לגבי הגירה גם כן עולה,

although it obviously didn't unpack causality,

למרות שזה בבירור לא הראה סיבתיות,

because this could equally be to do not so much with numbers

כיוון שזה באותה מידה יכול להיות לא קשור כל כך למספרים

but the political and media narrative around it.

אלא לנרטיב הפוליטי והתקשורתי סביב זה.

But the same survey also revealed

אבל אותו סקר גם חשף

huge public misinformation

ידע מוטעה ענקי של הציבור

and misunderstanding about the nature of immigration.

והבנה לא נכונה על טבע ההגירה.

For example, in these attitudes in the United Kingdom,

לדוגמא, בהתייחסויות האלו בבריטניה,

the public believed that levels of asylum

הציבור האמין שרמות מבקשי המקלט

were a greater proportion of immigration than they were,

היו ביחס גבוה יותר של הגירה מאשר הם היו באמת,

but they also believed the levels of educational migration

אבל הם גם האמינו שרמות ההגירה לצרכי השכלה

were far lower as a proportion of overall migration

היו הרבה יותר נמוכות ביחס להגירה הכללית

than they actually are.

מאשר הם היו באמת.

So we have to address this misinformation,

אז צריך לטפל במידע המוטעה הזה,

the gap between perception and reality on key aspects of globalization.

בפער בין תפיסה ומציאות על היבטים חשובים של גלובליזציה.

And that can't just be something that's left to our schools,

וזה לא יכול להיות משהו שפשוט משאירים לבתי הספר שלנו,

although that's important to begin at an early age.

למרות שזה חשוב להתחיל בגיל מוקדם.

It has to be about lifelong civic participation

זה צריך להיות על השתתפות אזרחית למשך כל החיים

and public engagement that we all encourage as societies.

ופעילות ציבורית שכולנו מעודדים כחברות.

The second thing that I think is an opportunity

הדבר השני שאני חושב שהוא הזדמנות

is the idea to encourage more interaction across diverse communities.

הוא הרעיון לעודד יותר אינטראקציה בין קהילות מגוונות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

One of the things that stands out for me very strikingly,

אחד הדברים שבולטים בעיניי מאוד בבירור,

looking at immigration attitudes in the United Kingdom,

כשאני מסתכל על יחס להגירה נכנסת בבריטניה,

is that ironically, the regions of my country

הוא שבאופן אירוני, האיזורים במדינה שלי

that are the most tolerant of immigrants

שהכי סובלניים כלפי מהגרים

have the highest numbers of immigrants.

הם בעלי המספרים הגבוהים ביותר של מהגרים.

So for instance, London and the Southeast have the highest numbers of immigrants,

אז לדוגמא, ללונדון ולדרום המזרח יש את מספר המהגרים הגבוה ביותר,

and they are also by far the most tolerant areas.

והם גם בפירוש האיזורים הכי סובלניים.

It's those areas of the country that have the lowest levels of immigration

באיזורים האלו של המדינה שיש בהם את הרמות הנמוכות ביותר של הגירה

that actually are the most exclusionary and intolerant towards migrants.

הם למעשה האיזורים הכי בדלנים ולא וסבלניים כלפי מהגרים.

So we need to encourage exchange programs.

אז אנחנו צריכים לעודד תכניות חילופי סטודנטים.

We need to ensure that older generations who maybe can't travel

אנחנו צריכים להבטיח שהדורות המבוגרים יותר שאולי לא יכולים לטייל

get access to the Internet.

יהיו בעלי גישה לאינטרנט.

We need to encourage, even on a local and national level,

אנחנו צריכים לעודד, אפילו ברמה מקומית ולאומית,

more movement, more participation,

יותר תנועה, יותר השתתפות,

more interaction with people who we don't know

יותר אינטראקציה עם אנשים שאנחנו לא מכירים

and whose views we might not necessarily agree with.

ושעם ההשקפות שלהם אנחנו לא בהכרח מסכימים.

The third thing that I think is crucial, though,

הדבר השלישי שאני חושב שהוא קריטי,

and this is really fundamental,

וזה באמת בסיסי,

is we have to ensure that everybody shares

הוא שאנחנו צריכים להבטיח שכולם חולקים

in the benefits of globalization.

ביתרונות של גלובליזציה.

This illustration from the Financial Times post-Brexit is really striking.

האיור הזה של ה"פייננשל טיימס" לאחר ברקזיט הוא ממש מדהים.

It shows tragically that those people who voted to leave the European Union

הוא מראה באופן טראגי שהאנשים האלו שהצביעו לעזוב את האיחוד האירופי

were those who actually benefited the most materially

הם אלו שלמעשה הרוויחו הכי הרבה מבחינה חומרית

from trade with the European Union.

ממסחר עם האיחוד האירופי.

But the problem is that those people in those areas

אבל הבעיה היא שהאנשים האלו באיזורים האלו

didn't perceive themselves to be beneficiaries.

לא תפסו את עצמם כמרוויחים.

They didn't believe that they were actually getting access

הם לא האמינו שהם באמת קיבלו גישה

to material benefits of increased trade and increased mobility around the world.

ליתרונות חומריים ממסחר מוגבר וניוד מוגבר מסביב לעולם.

I work on questions predominantly to do with refugees,

אני עובד על שאלות שעוסקות באופן ניכר בפליטים,

and one of the ideas I spent a lot of my time preaching,

ואחד מהרעיונות שאני מטיף הכי הרבה זמן,

mainly to developing countries around the world,

בעיקר לארצות מתפתחות מסביב לעולם,

is that in order to encourage the integration of refugees,

הוא שעל מנת לעודד השתלבות של הפליטים,

we can't just benefit the refugee populations,

אנחנו לא יכולים רק לעזור לאוכלוסיות הפליטים,

we also have to address the concerns of the host communities in local areas.

אנחנו צריכים גם לטפל בדאגות של הקהילות המקומיות המארחות.

But in looking at that,

אבל על ידי הסתכלות על זה,

one of the policy prescriptions is that we have to provide

אחד מצווי המדיניות הוא שאנחנו צריכים לספק בקנה מידה טוב יותר משמעותית

disproportionately better education facilities, health facilities,

מתקני חינוך, מתקני בריאות, גישה לשירותי רווחה,

access to social services

in those regions of high immigration

באיזורים האלו עם הגירה גבוהה

to address the concerns of those local populations.

על מנת לטפל בדאגות של האוכלוסיות המקומיות.

But while we encourage that around the developing world,

אבל בזמן שאנחנו מעודדים את זה ברחבי העולם המתפתח,

אנחנו לא לוקחים את השיעורים האלו הביתה

we don't take those lessons home

and incorporate them in our own societies.

ומיישמים אותם בחברות שלנו עצמנו.

Furthermore, if we're going to really take seriously

יותר מזה, אם אנחנו הולכים באמת לקחת ברצינות

the need to ensure people share in the economic benefits,

את הצורך להבטיח את החלק של האנשים בתועלות הכלכליות,

our businesses and corporations need a model of globalization

העסקים והתאגידים שלנו צריכים מודל של גלובליזציה

that recognizes that they, too, have to take people with them.

שמזהה שגם הם צריכים לקחת אנשים איתם.

The fourth and final idea I want to put forward

הרעיון הרביעי והאחרון שאני רוצה לקדם

is an idea that we need more responsible politics.

הוא הרעיון שאנחנו צריכים פוליטיקה אחראית יותר.

There's very little social science evidence

יש מעט מאוד ראיות במדעי החברה

that compares attitudes on globalization.

שמשוות גישות על גלובליציה.

But from the surveys that do exist,

אבל מהסקרים שכן קיימים,

what we can see is there's huge variation across different countries

מה שאנחנו יכולים לראות זה שיש מגוון ענק במדינות שונות

and time periods in those countries

ותקופות שונות במדינות האלו

for attitudes and tolerance

בגישות ובסובלנות

of questions like migration and mobility on the one hand

בשאלות כמו הגירה וניידות מצד אחד

and free trade on the other.

ומסחר חופשי מצד שני.

But one hypothesis that I think emerges from a cursory look at that data

אבל השערה אחת שאני חושב שעולה ממבט חפוז על הנתונים

is the idea that polarized societies are far less tolerant of globalization.

היא הרעיון שחברות מקוטבות הן הרבה פחות סובלניות לגלובליזציה.

It's the societies like Sweden in the past,

זה חברות כמו בשוודיה בעבר,

like Canada today,

כמו קנדה היום,

where there is a centrist politics,

איפה שיש פוליטיקה מתונה,

where right and left work together,

איפה שימין ושמאל עובדים ביחד,

that we encourage supportive attitudes towards globalization.

שבהן אנחנו מעודדים גישות תומכות כלפי גלובליזציה.

And what we see around the world today is a tragic polarization,

ומה שאנחנו רואים מסביב לעולם היום זה קיטוב טרגי,

a failure to have dialogue between the extremes in politics,

כישלון לייצר דיאלוג בין הקיצונים בפוליטיקה,

and a gap in terms of that liberal center ground

ופער במונחים של הבסיס המרכז הליברלי

that can encourage communication and a shared understanding.

שיכול לעודד תקשורת והבנה משותפת.

יכול להיות שאנחנו לא נשיג את זה היום,

We might not achieve that today,

but at the very least we have to call upon our politicians and our media

אבל לכל הפחות אנחנו צריכים לקרוא לפוליטיקאים שלנו ולתקשורת שלנו

to drop a language of fear and be far more tolerant of one another.

לזנוח את שפת הפחד ולהיות הרבה יותר סובלניים אחד כלפי השני.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

These ideas are very tentative,

הרעיונות האלו הם מעט לא מגובשים,

and that's in part because this needs to be an inclusive and shared project.

וחלק מזה כיוון שהם צריכים להיות פרוייקט מקיף ומשותף.

I am still British.

אני עדיין בריטי.

I am still European.

אני עדיין אירופאי.

I am still a global citizen.

אני עדיין אזרח העולם.

For those of us who believe

לאלו מאיתנו שמאמינים שהזהויות שלנו לא מופרדות אחת מהשניה,

that our identities are not mutually exclusive,

we have to all work together

אנחנו צריכים כולנו לעבוד ביחד

to ensure that globalization takes everyone with us

כדי להבטיח שגלובליזציה תיקח את כולם איתנו

and doesn't leave people behind.

ולא תשאיר אנשים מאחור.

Only then will we truly reconcile democracy and globalization.

רק אז אנחנו באמת ניישר את ההדורים בין דמוקרטיה לגלובליזציה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)