Asking for help is a strength, not a weakness | Michele L. Sullivan

מתרגם: Nurit Noy מבקר: Sigal Tifferet

We all have milestones in life that we remember so vividly.

לכולנו יש נקודות ציון בחיים שאנחנו זוכרים בבהירות.

The first one for me was when I was entering kindergarten.

הזיכרון הראשון בשבילי היה כשנכנסתי לגן.

My big brother was in school, and by golly, it was my time.

אחי הגדול היה בבית הספר, וריבונו של עולם, זה היה הזמן שלי!

And I went trottin' down that hallway.

דהרתי במסדרון

I was so excited, I almost wet myself.

התרגשתי כל כך, כמעט הרטבתי במכנסיים.

And I go to the door,

והלכתי לדלת

and there was the teacher with a warm welcome,

הגננת היתה שם בקבלת פנים חמה,

and she took me into the classroom,

ליוותה אותי לתוך הגן,

showed me my little cubbyhole --

הראתה לי את התא הקטן שלי,

we all remember those little cubbyholes, don't we --

זוכרים את התאים האלה נכון?

and we put our stuff in there.

שמנו את הדברים שלנו שם.

And then she said, "Go over to the circle

ואז היא אמרה "לכי לשחק

and play with the kids until class starts."

"ותשחקי עם הילדים עד שהמפגש יתחיל."

So I went over there and plopped down like I owned the place,

אז הלכתי לשם, ישבתי על הרצפה כאילו זה המקום של אבא שלי,

and I'm playing,

ואני משחקת,

and all of a sudden, the boy next to me,

ולפתע הילד שלידי,

he was wearing a white shirt with blue shorts.

הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים קצרים כחולים,

I remember it like it was yesterday.

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

Suddenly he stopped playing and he said,

פתאום הוא מפסיק לשחק ואומר:

"Why are you so short?"

"למה את כל-כך נמוכה?"

And I just kept playing. I didn't think he was talking to me.

אבל אני רק המשכתי לשחק, לא חשבתי שהוא מדבר אלי.

(Laughter)

(צחוק)

And in a louder voice, he said,

אז בקול חזק יותר הוא אמר:

"Hey, why are you so short?"

"הי, למה את כל-כך נמוכה?"

So I looked up and I said,

אז הסתכלתי אליו ואמרתי:

"What are you talking about? Let's just play. We're happy.

"על מה אתה מדבר? בוא נמשיך לשחק. כיף לנו.

I've been waiting for this."

"חיכיתי לזה."

And so we played, and about a minute later,

אז שיחקנו, ובערך אחרי דקה

the girl next to him, in a white shirt and a pink skirt,

הילדה לידו, בחולצה לבנה וחצאית ורודה,

stood up, put her hands on her hips,

נעמדה, שמה ידיים על המותניים,

and said, "Yeah, why do you look so different?"

ואמרה: "כן, למה את נראית כל-כך שונה?"

And I went, "What are you talking about?

ואני אמרתי: "על מה את מדברת?

I don't look different. I'm not short. Again, let's just play."

"אני לא נראית שונה. אני לא נמוכה, נו בואו כבר נשחק."

About this time, I looked all around the circle I was in,

באותו הרגע, הסתכלתי מסביבי...

and all the kids had stopped playing and they were all looking at me.

כל הילדים הפסיקו לשחק והסתכלו עלי

And I'm thinking --

ואני חושבת לעצמי --

in today's language, it would be "OMG" or "WTF."

בשפה של היום: "אומ"ג" או "מה לעזאזל?"

(Laughter)

(צחוק)

What just happened?

מה קרה פה?

So all the confidence that I went in with that morning

ואז, כל הביטחון העצמי איתו הגעתי בבוקר

was withering away as the morning went on

הלך והתפוגג לו במשך היום.

and the questions kept coming.

והשאלות המשיכו והמשיכו.

And at the end of the morning, before I went home,

בסוף היום, לפני שהלכתי הביתה,

the teacher had us in a circle,

הגננת כינסה אותנו למעגל

and I actually found myself outside of the circle.

ואני מצאתי את עצמי מחוץ למעגל.

I couldn't look at anybody.

לא יכולתי להסתכל על אף אחד.

I could not understand what just happened.

לא הבנתי מה קרה כאן.

And over the next few years,

במשך השנים הבאות,

I hated to go out in public.

שנאתי להיות במקומות ציבוריים עם הרבה אנשים,

I felt every stare, every giggle,

הרגשתי כל מבט שננעץ, כל ציחקוק

every pointed finger,

כל אצבע שהצביעה עלי

not the finger,

לא האצבע עצמה,

but every pointed finger,

אלא ההצבעה עלי.

and I hated it.

ושנאתי את זה.

I would hide behind my parents' legs like nobody could see me.

הסתתרתי מאחורי הרגליים של הורי, כאילו שלא יוכלו לראות אותי.

And as a child,

כילדה,

you can't understand another child's curiosity,

את לא יכולה להבין את הסקרנות של ילדים אחרים,

nor an adult's ignorance.

גם לא את הבורות של המבוגרים.

It became very apparent to me that the real world was not built

נהיה לי ברור מאוד שהעולם האמיתי לא ממש בנוי

for someone of my size, both literally or figuratively.

למישהי במידות שלי, באופן מושאל וגם מילולי.

And so I have no anonymity, as you can probably tell,

אין לי אנונימיות, כפי שאתם רואים,

and while you can see my size,

ולמרות שרואים את המידה שלי,

we all go through many challenges through our lifetime.

כולנו עוברים אתגרים רבים בחיינו.

And some you can see, like mine.

את חלקם אפשר לראות, כמו את שלי.

Most you can't.

את רובם לא רואים.

You can't tell if someone's dealing with a mental illness,

אי אפשר לזהות אם אדם מתמודד עם בעיה נפשית,

or they're struggling with their gender identity,

או אולי נאבקים עם הזהות המגדרית שלהם,

they're caring for an aging parent,

אולי הם מטפלים בהורה מזדקן,

they're having financial difficulty.

או חווים קשיים כלכליים.

You can't see that kind of stuff.

אי אפשר לראות דברים כאלה.

So while you can see

אז למרות שאתם יכולים לראות

one of my challenges is my size,

שאחד האתגרים שלי הוא הגודל שלי,

seeing does not mean you understand

זה לא אומר שאתם מבינים

what it's truly to be me on a daily basis, or what I go through.

מה זה אומר באמת להיות אני באופן יומיומי, מה אני עוברת.

And so I'm here to debunk a myth.

אז אני כאן כדי להפריך מיתוס,

I do not believe you can walk in someone else's shoes,

אני לא מאמינה שאפשר לשים עצמך במקומו של אדם אחר,

and because of that, we must adopt a new way of giving of ourselves.

ובגלל זה אנחנו צריכים לאמץ דרך חדשה של נתינה של עצמנו.

Simply stated, I will never know what it's like to be you

בפשטות, לעולם לא אדע מה זה אומר להיות את,

and you will never know what it's like to be me.

ואת לעולם לא תדעי מה זה להיות אני.

I cannot face your fears or chase your dreams,

איני יכולה להתמודד עם פחדיך או לרדוף אחר חלומותיך,

and you can't do that for me,

ואת לא יכולה לעשות זאת עבורי,

but we can be supportive of each other.

אבל אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני,

Instead of trying to walk in each other's shoes,

במקום לנסות לדמיין איך זה להיות מישהו אחר.

we must adopt a new way of giving of ourselves.

אנחנו צריכים לאמץ דרך חדשה לתת תמיכה.

I learned at an early age

למדתי בגיל צעיר

that I did have to do some things different than most people,

שישנם דברים שאני צריכה לעשות אחרת מרוב האנשים.

but I also learned there were things I was on equal footing with,

אבל למדתי גם שישנם דברים בהם אני שווה לגמרי,

and one of those was the classroom.

ואחד מהם היה לימודים.

Heh, heh, heh. I was equal.

חה, חה, חה, הייתי שווה.

As a matter of fact, I excelled in the classroom.

למען האמת אני הצטיינתי בלימודים.

This was vitally important, I discovered as I grew older

וזה ממש חשוב, גיליתי, ככל שגדלתי,

and realized I wasn't going to be able to do a physical job.

והבנתי שלא אהיה מסוגלת לבצע עבודה פיזית.

I needed an education.

הבנתי שאני צריכה השכלה.

So I went on and got a university degree,

אז המשכתי ללמוד וקיבלתי תואר ראשון,

but I felt to be one step ahead of everyone for employment,

אבל חשבתי שכדי שאהיה צעד אחד לפני כולם, כדי שיעסיקו אותי,

I needed to have an advanced university degree,

אני צריכה תואר אקדמי מתקדם,,

so I went ahead and got that.

אז עשיתי זאת.

Now I'm ready for my interview.

עכשיו הייתי מוכנה לראיונות עבודה.

Remember your first interview? What am I going to wear?

זוכרים את ראיון העבודה הראשון שלכם? מה ללבוש?

What questions?

מה ישאלו אותי?

And don't forget that firm handshake.

ולא לשכוח לחיצת יד חזקה.

I was right there with you.

הייתי באותו מקום כמוכם.

So 24 hours before my interview,

אז 24 שעות לפני הראיון,

a friend of mine who I've known all my life

אחת החברות שלי, חברה שהכרתי כל חיי,

called and said, "Michele, the building you're going in has steps."

התקשרה ואמרה: "מישל, יש מדרגות בבנין שאת הולכת אליו."

And she knew I couldn't climb steps.

היא ידעה שאני לא יכולה לעלות במדרגות.

So suddenly, my focus changed.

לפתע, התחלתי לדאוג.

In my shoes, I was worried about how am I going to get there?

בנעליים שלי דאגתי איך אגיע לשם?

So I went early and found a loading dock and got in and had a great interview.

אז הלכתי מוקדם ומצאתי מתקן העמסה, נכנסתי והיה לי ראיון נהדר.

They had no idea what I went through for the day and that's OK.

לא היה להם מושג מה עברתי באותו יום, וזה בסדר.

You're probably thinking my greatest challenge that day was the interview,

אתם בטח חושבים שהאתגר הכי גדול שלי באותו יום היה הראיון,

or getting in the building.

או להכנס לבניין.

In reality, my biggest challenge that day

במציאות, האתגר הכי גדול שלי באותו יום

was getting through the loading dock without getting run over.

היה לעבור בין המשאיות הפורקות בכניסת המטענים מבלי להידרס.

I am very vulnerable in certain situations:

אני מאוד פגיעה, בנסיבות מסויימות:

airports, hallways, parking lots,

שדות תעופה, מסדרונות, מגרשי חניה,

loading docks.

כניסות מטען אחוריות.

And so I have to be very careful.

אז אני צריכה להיזהר.

I have to anticipate and be flexible

אני צריכה לחשוב קדימה ולהיות גמישה,

and move as quickly as I can sometimes.

ולפעמים לנוע מהר ככל יכולתי.

So I got the job,

אז קיבלתי את העבודה,

and in my current role I travel quite a bit.

ובתפקיד הנוכחי, אני הרבה בנסיעות.

And travel is a challenge for all of us these days.

ונסיעה היא אתגר לכולנו בימים אלה.

And so you probably get to the airport, run through security, get to the gate.

אתם בטח מגיעים לשדה, רצים דרך האבטחה כדי להגיע לשער העליה.

Did I get my aisle seat or my window seat? Did I get my upgrade?

קיבלתי את המקום שלי ליד החלון או במעבר? קיבלתי את השדרוג שלי?

Me, first of all, I don't run through anything.

אני, קודם כל, אני לא רצה דרך שום דבר.

(Laughter)

(צחוק)

And I especially don't run through the TSA

בייחוד, אני לא רצה דרך האבטחה,

because I get to experience the personal patdown.

כי אני צריכה לעבור את הבדיקה הגופנית.

I won't comment on that.

לא אדבר על זה.

And then I make my way to the gate,

אז אני עושה את דרכי לשער העלייה,

and with my gift of gab that my parents said I was born with,

ובעזרת מתנת הפטפוט שלי, שהורי אומרים שנולדתי איתה,

I talk to the gate agent, and then I say, "By the way, my scooter weighs this much,

אני מדברת עם הנציג בשער, ואני אומרת: "אגב, הקלנועית שוקלת כך וכך,

I have a dry cell battery,

"יש בה מצברים יבשים,

and I can drive it down to the door of the plane."

"ואני יכולה לנסוע בה ממש עד הכניסה למטוס."

Also, the day before, I had called the city where I'm traveling to

יום קודם אני גם מתקשרת לעיר אליה אני טסה,

to find out where I could rent a scooter in case mine gets broken on the way.

ומבררת איפה אפשר לשכור קלנועית, למקרה ששלי תתקלקל בדרך.

So in my shoes, it's a little bit different.

אז במקרה שלי, זה קצת שונה.

When I get onto the plane,

כשאני עולה על המטוס

I use my gift of gab to ask the lady to put my bag up, and they graciously do.

אני מתשתמשת במתנת הפטפוט כדי לבקש מהגברת להרים לי את התיק, והן עושות זאת באדיבות.

I try not to eat or drink on a plane

אני מנסה לא לאכול או לשתות על המטוס

because I don't want to have to get up and walk on the plane,

כדי שלא אצטרך לקום מהכסא במטוס וללכת,

but nature has its own schedule,

אבל לטבע יש את לוח הזמנים שלו,

and not long ago, it knocked and I answered.

ולא מזמן, הטבע קרא ואני נעניתי.

So I walked up to the front of the plane

אז הלכתי לקדמת המטוס

and gabbed with the flight attendant,

פטפטתי עם הדייל,

and said, "Can you watch the door? I can't reach the lock."

ואמרתי: "אתה מוכן לשמור על הדלת? אני לא מגיעה למנעול."

So I'm in there doing my business, and the door flies open.

אז אני עושה את מה שעושים, והדלת נפתחת,

And there's a gentleman there

ועומד שם איש,

with a look of horror on his face.

על פניו מבט של אימה.

I'm sure I had the same look.

בטח לי היה אותו המבט.

As I came out, I noticed that he was sitting right across from me,

כשיצאתי, גיליתי שהוא יושב ממש מולי,

and he's in total, complete embarrassment.

והוא ממש נבוך.

So I walk up to him and I quietly go,

אז ניגשתי אליו ואמרתי בשקט:

"Are you going to remember this as much as I am?"

"אתה תזכור את זה לעד, כמוני?"

(Laughter)

(צחוק)

And he goes, "I think so."

והוא אומר: "נראה לי."

(Laughter)

(צחוק)

Now, while he's probably not talking about it publicly, I am.

טוב, הוא בטח לא מדבר על זה בפומבי, אני כן.

(Laughter)

(צחוק)

But we talked for the rest of the flight,

אבל דיברנו עד סוף הטיסה,

and we got to know each other, our families, sports, work,

על המשפחות שלנו, ספורט, עבודה,

and when we landed, he said,

וכשנחתנו הוא אמר:

"Michele, I noticed someone put your bag up.

"מישל, שמתי לב ששמו את התיק שלך גבוה. אפשר להוריד לך אותו?"

Can I get that for you?"

And I said, "Of course, thank you."

ואני אמרתי: "בטח! תודה".

And we wished each other well,

ונפרדנו לשלום,

and the most important thing that day

והדבר הכי משמעותי באותו היום

was that he was not going to leave with that embarrassment,

היה שהוא לא נפרד ממני עם אותה מבוכה,

that experience of embarrassment.

אותה חווית מבוכה.

He won't forget it, and neither will I,

הוא לא ישכח, וגם אני לא,

but I think he will remember more

אבל נראה לי שהוא יזכור יותר

our chat and our different perspectives.

את השיחה ביננו, ונקודות המבט השונות שלנו.

When you travel internationally,

כשנוסעים לחו"ל

it can be even more challenging in certain ways.

זה אפילו יותר מאתגר במובנים מסויימים.

A few years ago, I was in Zanzibar,

לפני כמה שנים, הייתי בזנזיבר,

and I come wheeling in,

ואני נכנסת לשדה, בקלנועית שלי,

and think about that.

תחשבו על זה,

Short, white, blond woman in a chair.

אישה לבנה, נמוכה, בלונדינית, בקלנועית.

That doesn't probably happen every day.

זה לא מראה שרואים כל יום.

So I go up, and with my gift of gab, I start to talk to the agent.

אז אני מתחילה לפטפט עם הסוכן,

So friendly, and I ask about their culture and so forth,

בידידותית, ואני שואלת על התרבות שלהם,

and I notice there wasn't a jet bridge.

אני שמה לב שאין גשר עליה למטוס,

So I had to kind of say,

אז אני אומרת:

"Not only do you have to lift my chair,

"תצטרכו להרים אותי עם הכסא

I could use some help getting up the steps."

"ואני אצטרך גם עזרה במדרגות."

So we got to spend about an hour together while we waited for the flight,

יצא לנו לבלות בערך שעה ביחד כשחיכינו לטיסה,

and it was the most magnificent hour.

וזו היתה שעה נהדרת.

Our perspective changed for both of us that day.

הפרספקטיבה של שנינו השתנתה באותו היום.

And once I got on the flight,

כשעלינו על המטוס

he patted me on the back and wished me well,

הוא טפח לי על הגב ובירך אותי לשלום,

and I thanked him so much.

ואני כל-כך הודיתי לו.

And again, I think he's going to remember that experience more

ושוב, אני חושבת שהוא יזכור את השיחה שלנו

than when I first came in, and there was a bit of hesitation.

יותר מאשר את הרושם הראשוני שלי, שגרם לו קצת להסס.

And as you notice, I get a lot of help.

אז כפי שאתם רואים, אני מקבלת הרבה עזרה.

I would not be where I am today

לא הייתי במקום בו אני היום

if it was not for my family, my friends, my colleagues

בלי העזרה של המשפחה שלי, החברים, חברים לעבודה,

and the many strangers

והרבה זרים,

that help me every single day of my life.

שעוזרים לי כל יום.

And it's important that we all have a support system.

וזה חשוב שלכולנו תהיה מערכת תמיכה.

Asking for help is a strength,

בקשת עזרה היא עוצמה,

not a weakness.

לא חולשה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We all need help throughout our lifetime,

כולנו נזקקים לעזרה במהלך חיינו,

but it is just as important

אבל זה חשוב באותה מידה,

that we are part of other people's support systems.

להיות חלק ממערכת התמיכה של אנשים אחרים.

We must adopt that way of giving back.

אנחנו חייבים לאמץ את המנהג לתת חזרה.

We all obviously have a role to play in our own successes,

לכולנו יש תפקיד בהצלחה של עצמנו,

but think about the role we have to play in other people's successes,

אבל חישבו על החלק שלנו בהצלחות של אחרים,

just like people do for me every single day.

כמו שאנשים עוזרים לי כל יום ויום.

It's vitally important that we help each other,

זה מאוד חשוב שנעזור אחד לשני,

because society is increasingly placing people in silos

כי החברה של היום מקטלגת אנשים

based on biases and ideologies.

על סמך הטיות ואידאולוגיות.

And we must look past the surface

אנחנו צריכים להביט מעבר לחיצוניות

and be confronted with the truth

ולהתמודד עם העובדה

that none of us are what you can see.

שאף אחד מאיתנו הוא לא מה שרואים מבחוץ.

There's more to us than that,

יש בנו הרבה מעבר לזה.

and we're all dealing with things that you cannot see.

וכולנו מתמודדים עם בעיות שלא רואים.

So living a life free of judgment

אז לחיות חיים ללא שיפוטיות

allows all of us to share those experiences together

מאפשר לכולנו לחלוק את ההתנסויות האלה,

and have a totally different perspective,

ושיהיו לנו פרספקטיבות שונות לחלוטין,

just like the couple of people I mentioned earlier in my stories.

בדיוק כמו האנשים שסיפרתי עליהם קודם.

So remember, the only shoes

אז זכרו,

you truly can walk in are your own.

הנעליים היחידות שאפשר לצעוד בהן, הן הנעליים שלכם.

I cannot walk in yours.

אני לא יכולה לצעוד בנעליים שלכם.

I know you can't walk in my size 1s --

בטוח שלא תוכלו לצעוד בנעליים שלי במידה 16 --

(Laughter)

(צחוק)

but you can try.

אבל אתם יכולים לנסות.

But we can do something better than that.

אבל אפשר לעשות משהו יותר טוב.

With compassion, courage and understanding,

בעזרת חמלה, אומץ, והבנה,

we can walk side by side

אפשר ללכת צד בצד

and support one another,

ולתמוך אחד בשני,

and think about how society can change

תחשבו איך החברה יכולה להשתנות

if we all do that

אם כולנו נפעל כך.

instead of judging on only what you can see.

במקום לשפוט אחרים רק לפי מראית עין.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.