How to raise a Black son in America | Clint Smith

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Growing up, I didn't always understand

כשגדלתי, לא תמיד הבנתי

why my parents made me follow the rules that they did.

למה הורי גרמו לי לעקוב אחרי חוקים שהם יצרו.

Like, why did I really have to mow the lawn?

כמו, למה באמת הייתי צריך לקצור את הדשא?

Why was homework really that important?

למה שיעורי הבית שלי באמת היו חשובים?

Why couldn't I put jelly beans in my oatmeal?

למה לא יכולת לשים סוכריות בדייסה שלי?

My childhood was abound with questions like this.

הילדות שלי היתה מלאה בשאלות כאלו.

Normal things about being a kid and realizing that sometimes,

דברים רגילים בנוגע ללהיות ילד ולהבין שלפעמים,

it was best to listen to my parents even when I didn't exactly understand why.

זה הכי טוב להקשיב להורי אפילו כשלא באמת הבנתי למה.

And it's not that they didn't want me to think critically.

וזה לא שהם לא רצו שאני אחשוב בצורה קריטית.

Their parenting always sought to reconcile the tension

ההורות שלהם תמיד ניסתה לגשר על המתח

between having my siblings and I understand the realities of the world,

בין לגרום לאחי ולי להבין את המציאות של העולם,

while ensuring that we never accepted the status quo as inevitable.

בעודם מבטיחים שלעולם לא נקבל את הסטטוס קוו כבלתי נמנע.

I came to realize that this, in and of itself,

הבנתי שזה, בעצמו,

was a very purposeful form of education.

היה צורה משמעותית של חינוך.

One of my favorite educators, Brazilian author and scholar Paulo Freire,

אחד המחנכים האהובים עלי, הסופר הברזילאי והמלומד פאולו פריאר,

speaks quite explicitly about the need for education

שמדבר די במפורש על הצורך בחינוך

to be used as a tool for critical awakening and shared humanity.

שיהיה בשימוש ככלי להתעוררות ביקורתית ואנושיות משותפת.

In his most famous book, "Pedagogy of the Oppressed,"

בספר הכי מפורסם שלו, "פדגוגיה של המדוכאים,"

he states, "No one can be authentically human

הוא טוען, "אף אחד לא יכול להיות אנושי באמת

while he prevents others from being so."

בעודו מונע מאחרים להיות כאלה."

I've been thinking a lot about this lately, this idea of humanity,

חשבתי הרבה על זה לאחרונה, הרעיון של אנושיות,

and specifically, who in this world is afforded the privilege

ובעיקר, למי בעולם ניתנה הזכות

of being perceived as fully human.

להיות נתפש כאנושי לגמרי.

Over the course of the past several months,

במהלך החודשים האחרונים,

the world has watched as unarmed black men, and women,

העולם צפה כשאנשים ונשים שחורים לא חמושים,

have had their lives taken at the hands of police and vigilante.

נהרגו בידי שוטרים ואנשים הלוקחים את החוק לידיהם.

These events and all that has transpired after them

הארועים האלה וכל שקרה אחריהם

have brought me back to my own childhood

הביאו אותי חזרה לילדות שלי

and the decisions that my parents made about raising a black boy in America

וההחלטה שהורי עשו בנוגע ללגדל ילד שחור באמריקה

that growing up, I didn't always understand in the way that I do now.

שכשגדלתי, לא תמיד הבנתי בדרך בה אני מבין עכשיו.

I think of how hard it must have been, how profoundly unfair it must have felt

אני חושב על כמה קשה זה היה, כמה לא הוגן בצורה מעמיקה זה בטח הרגיש

for them to feel like they had to strip away parts of my childhood

עבורם להרגיש שהם צריכים להסיר חלק מהילדות שלי

just so that I could come home at night.

רק כדי שאני אוכל לחזור הביתה בלילה.

For example, I think of how one night,

לדוגמה, אני חושב על איך ערב אחד,

when I was around 12 years old, on an overnight field trip to another city,

כשהיתי בערך בן 12, בטיול שדה לעיר אחרת של יומיים,

my friends and I bought Super Soakers

חברי ואני קנינו רובה מים

and turned the hotel parking lot into our own water-filled battle zone.

והפכנו את מגרש החניה של המלון לאזור קרב מלא מים משלנו.

We hid behind cars,

התחבאנו מאחורי מכוניות,

running through the darkness that lay between the streetlights,

רצנו מחשכה שהיתה בין אורות הרחוב,

boundless laughter ubiquitous across the pavement.

צחוק אינסופי בכל מקום על המדרכה.

But within 10 minutes,

אבל תוך 10 דקות,

my father came outside, grabbed me by my forearm

אבי יצא החוצה, תפש אותי בזרוע

and led me into our room with an unfamiliar grip.

והוביל אותי לחדר שלנו עם תפישה לא מוכרת.

Before I could say anything,

לפני שיכולתי להגיד משהו,

tell him how foolish he had made me look in front of my friends,

להגיד לו כמה טיפשי הוא גרם לי להראות לפני החברים שלי,

he derided me for being so naive.

הוא בז לי על היותי כל כך נאיבי.

Looked me in the eye, fear consuming his face,

הביט בעייני, פחד שוטף את פניו,

and said, "Son, I'm sorry,

ואמר, "אני מצטער בן,

but you can't act the same as your white friends.

אבל אתה לא יכול להתנהג כמו חבריך הלבנים.

You can't pretend to shoot guns.

אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה יורה ברובים.

You can't run around in the dark.

אתה לא יכול לרוץ בחשכה.

You can't hide behind anything other than your own teeth."

אתם לא יכול להתחבא מאחורי משהו חוץ מהשיניים שלך."

I know now how scared he must have been,

אני יודע עכשיו כמה מפוחד היה מן הסתם היה,

how easily I could have fallen into the empty of the night,

כמה בקלות יכולתי ליפול לחשכת הלילה,

that some man would mistake this water

שמישהו ישגה בין המים האלה

for a good reason to wash all of this away.

לסיבה טובה לשטוף את כל זה.

These are the sorts of messages I've been inundated with my entire life:

אלה סוג המסרים שהייתי מוצף בהם כל חיי:

Always keep your hands where they can see them, don't move too quickly,

תמיד תשמור את הידיים שלך במקום שאפשר לראות אותן, אל תזוז מהר מדי,

take off your hood when the sun goes down.

הורד את הכובע כשהשמש יורדת.

My parents raised me and my siblings in an armor of advice,

הורי גידלו אותי ואת אחי בשריון של עצות,

an ocean of alarm bells so someone wouldn't steal the breath from our lungs,

ים של פעמוני אזהרה כך שמישהו לא היה גונב את הנשימה מריאותנו,

so that they wouldn't make a memory of this skin.

כך שהם לא היו יוצרים זיכרון מהעור הזה.

So that we could be kids, not casket or concrete.

כך שנוכל להיות ילדים, לא ארונות או בטון.

And it's not because they thought it would make us better than anyone else

וזה לא בגלל שהם חשבו שזה יעשה אותנו טובים יותר ממישהו אחר

it's simply because they wanted to keep us alive.

זה פשוט בגלל שהם רצו לשמור עלינו בחיים.

All of my black friends were raised with the same message,

כל חברי השחורים גודלו עם אותו מסר,

the talk, given to us when we became old enough

השיחה, שניתנה לנו כשנהיינו גדולים מספיק

to be mistaken for a nail ready to be hammered to the ground,

שיוכלו לטעות בנו כמסמר שמוכן להדפק לתוך האדמה,

when people made our melanin synonymous with something to be feared.

כשאנשים הפכו את המלנין שלנו למשהו לפחד ממנו.

But what does it do to a child

אבל מה זה עושה לילד

to grow up knowing that you cannot simply be a child?

לגדול בידיעה שאתם לא יכולים להיות פשוט ילדים?

That the whims of adolescence are too dangerous for your breath,

שהגחמות של ההתבגרות מסוכנים מדי לנשימה שלכם,

that you cannot simply be curious,

שאתם לא יכולים פשוט להיות סקרנים,

that you are not afforded the luxury of making a mistake,

שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם את המותרות של טעות,

that someone's implicit bias

שההטיה המפורשת של מישהו

might be the reason you don't wake up in the morning.

אולי תהיה הסיבה שאתם לא מתעוררים בבוקר.

But this cannot be what defines us.

אבל זה לא יכול להיות מה שמגדיר אותנו.

Because we have parents who raised us to understand

מפני שיש לנו הורים שגידלו אותנו להבין

that our bodies weren't meant for the backside of a bullet,

שהגוף שלנו לא אמור להתאים לצד האחורי של כדור,

but for flying kites and jumping rope, and laughing until our stomachs burst.

אלא של עפיפונים וחבלים קופצים, ולצחוק עד שהבטן שלכם מתפוצצת.

We had teachers who taught us how to raise our hands in class,

היו לנו מורים שלימדו אותנו איך להרים את הידיים שלנו בכיתה,

and not just to signal surrender,

ולא רק לאותת לכניעה,

and that the only thing we should give up

ושהדבר היחיד שאנחנו צריכים לוותר עליו

is the idea that we aren't worthy of this world.

הוא הרעיון שאנחנו לא ראויים בעולם הזה.

So when we say that black lives matter, it's not because others don't,

אז כשאנחנו אומרים שחיים שחורים משנים, זה לא בגלל שאחרים לא,

it's simply because we must affirm that we are worthy of existing without fear,

זה פשוט בגלל שאנחנו חייבים לאשרר שאנחנו ראויים לחיות בלי פחד,

when so many things tell us we are not.

כשכל כך הרבה דברים אומרים לנו שאנחנו לא.

I want to live in a world where my son

אני רוצה לחיות בעולם בו בני

will not be presumed guilty the moment he is born,

לא יחשב אשם ברגע שנולד,

where a toy in his hand isn't mistaken for anything other than a toy.

בו צעצוע בידו לא יחשב בטעות למשהו חוץ מצעצוע.

And I refuse to accept that we can't build this world into something new,

ואני מסרב לקבל את העובדה שאנחנו לא יכולים לבנות את העולם הזה למשהו חדש,

some place where a child's name

מקום בו שמו של ילד

doesn't have to be written on a t-shirt, or a tombstone,

לא צריך להכתב על חולצת טי, או מצבה,

where the value of someone's life

בו הערך של חיים של מישהו

isn't determined by anything other than the fact that they had lungs,

לא נקבעים על ידי משהו חוץ מהעובדה שהיו להם ריאות,

a place where every single one of us can breathe.

מקום בו כל אחד מאיתנו יכול לנשום.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)