Carl Honore: In praise of slowness

מתרגם: Racheli Vardi מבקר: Eyal Ronel

What I'd like to start off with is an observation,

הייתי רוצה להתחיל עם הבחנה מסוימת.

which is that if I've learned anything over the last year,

אם יש משהו שלמדתי במהלך השנה שעברה,

it's that the supreme irony

הוא שהאירוניה הגדולה

of publishing a book about slowness

בפרסום ספר על איטיות

is that you have to go around promoting it really fast.

היא שאתה נדרש לקדם אותו מאד מהר.

I seem to spend most of my time these days

נראה שאני מבלה את מרבית זמני בימים אלו

zipping from city to city, studio to studio,

בריצות מעיר לעיר, מאולפן לאולפן

interview to interview,

מראיון לראיון,

serving up the book in really tiny bite-size chunks.

מגיש את הספר במנות קטנות.

Because everyone these days

כי כולם בימים אלו

wants to know how to slow down,

רוצים לדעת איך להאט,

but they want to know how to slow down really quickly. So ...

אבל הם רוצים לדעת איך להאט ממש מהר. אז --

so I did a spot on CNN the other day

הופעתי לפני כמה ימים בסי-אן-אן

where I actually spent more time in makeup than I did talking on air.

ביליתי למעשה יותר זמן באיפור מאשר בשידור.

And I think that -- that's not really surprising though, is it?

אני חושב שזה -- זה לא באמת מפתיע, נכון?

Because that's kind of the world that we live in now,

כי זה סוג העולם שאנו חיים בו כיום,

a world stuck in fast-forward.

עולם שתקוע על "הרצה קדימה".

A world obsessed with speed,

עולם עם כפייתיות למהירות,

with doing everything faster, with cramming more and more

לעשות הכל מהר יותר, לדחוס עוד ועוד

into less and less time.

בפחות ופחות זמן.

Every moment of the day feels like

כל רגע ביום הוא כמו

a race against the clock.

מירוץ נגד השעון.

To borrow a phrase from Carrie Fisher, which is

אם לשאול ביטוי מקארי פישר --

in my bio there; I'll just toss it out again --

שמופיע גם בביוגרפיה שלי שם, אבל אזכיר אותו שוב --

"These days even instant gratification takes too long." (Laughter)

"כיום, אפילו סיפוק מיידי אורך יותר מדי זמן" [צחוק]

And

וגם

if you think about how we to try to make things better, what do we do?

אם תחשבו איך אנו משפרים דברים, הרי מה אנו עושים?

No, we speed them up, don't we? So we used to dial; now we speed dial.

מאיצים אותם, נכון? פעם היינו מחייגים; היום יש לנו חיוג מהיר.

We used to read; now we speed read. We used to walk; now we speed walk.

פעם היינו קוראים; היום אנחנו מרפרפים. פעם היינו צועדים; היום יש הליכה מהירה.

And of course, we used to date and now we speed date.

וכמובן, פעם היינו יוצאים לדייט; היום יש לנו ספיד-דייטינג.

And even things that are by their very nature slow --

ואפילו דברים שהם מטבעם איטיים --

we try and speed them up too.

גם אותם אנו מנסים להאיץ.

So I was in New York recently, and I walked past a gym

הייתי בניו-יורק לאחרונה, וחלפתי בדרכי על פני חדר-כושר

that had an advertisement in the window for a new course, a new evening course.

שפירסם במודעה בחלון הראווה קורס-ערב חדש.

And it was for, you guessed it, speed yoga.

והקורס היה, ניחשתם נכון, "ספיד-יוגה".

So this -- the perfect solution for time-starved professionals

אז -- הפתרון המושלם למקצוענים מחוסרי-זמן

who want to, you know, salute the sun,

שרוצים לבצע את "ברכת השמש",

but only want to give over about 20 minutes to it.

אבל להקדיש לכך רק עשרים דקות.

I mean, these are sort of the extreme examples,

אלה הדוגמאות הקיצוניות,

and they're amusing and good to laugh at.

והן משעשעות ונחמד לצחוק מהן.

But there's a very serious point,

אבל יש כאן גם נקודה רצינית,

and I think that in the headlong dash of daily life,

ואני חושב שבחפזון של חיי היום-יום,

we often lose sight of the damage

אנו לעתים קרובות מחמיצים את הנזקים

that this roadrunner form of living does to us.

שחיי החפזון מעוללים לנו.

We're so marinated in the culture of speed

אנו כה שקועים בתרבות המהירות

that we almost fail to notice the toll it takes

שאנו כמעט ולא רואים את המחיר שלה

on every aspect of our lives --

בכל היבטי חיינו:

on our health, our diet, our work,

הבריאות, התזונה, העבודה שלנו,

our relationships, the environment and our community.

מערכות היחסים, הסביבה והקהילה שלנו.

And sometimes it takes

ולפעמים נדרשת

a wake-up call, doesn't it,

איזו קריאת-השכמה, נכון?

to alert us to the fact that we're hurrying through our lives,

שתפנה את תשומת לבנו לעובדה שאנו מעבירים את חיינו בריצה,

instead of actually living them; that we're

במקום פשוט לחיות אותם;

living the fast life, instead of the good life.

שאנו חיים את החיים המהירים, במקום את החיים הטובים.

And I think for many people, that wake-up call

ואני חושב שעבור הרבה אנשים, קריאת ההשכמה הזו

takes the form of an illness.

מגיעה בצורת מחלה.

You know, a burnout, or eventually the body says,

כהתמוטטות, או שהגוף בסופו של דבר אומר

"I can't take it anymore," and throws in the towel.

"אני לא יכול יותר" ומרים ידיים.

Or maybe a relationship goes up in smoke

או שאולי מערכת היחסים מתמוטטת

because we haven't had the time, or the patience,

משום שלא היו לנו הזמן, הסבלנות

or the tranquility,

או השלווה

to be with the other person, to listen to them.

להיות עם האדם האחר, להקשיב לו.

And my wake-up call came when I started

קריאת ההשכמה שלי הגיעה כשהתחלתי

reading bedtime stories to my son,

להקריא לבן שלי סיפורים לפני השינה,

and I found that at the end of day,

וגיליתי שבסוף היום,

I would go into his room and I just couldn't slow down -- you know,

אני נכנס לחדר השינה שלו ופשוט לא מצליח להאט,

I'd be speed reading "The Cat In The Hat."

ממהר להקריא את "חתול-תעלול".

I'd be -- you know, I'd be skipping lines here,

מדלג על שורה פה,

paragraphs there, sometimes a whole page,

על פסקה שם, לפעמים על עמוד שלם

and of course, my little boy knew the book inside out, so we would quarrel.

וכמובן שבני הקטן ידע את כל הספר בעל-פה, אז היינו רבים.

And what should have been the most relaxing, the most intimate,

ומה שהיה אמור להיות הרגע הכי רגוע, הכי אינטימי,

the most tender moment of the day,

הכי נעים ביום,

when a dad sits down to read to his son,

כשאב מתיישב כדי להקריא לבנו,

became instead this kind of gladiatorial battle of wills,

הפך במקום זאת לקרב גלדיאטורים של רצונות,

a clash between my speed

להתנגשות בין המהירות שלי

and his slowness.

ובין האיטיות שלו.

And this went on for some time,

וזה נמשך כך זמן-מה,

until I caught myself scanning a newspaper article

עד שתפסתי את עצמי מעיין בכתבה בעיתון

with timesaving tips for fast people.

ובה עצות לחסכון בזמן עבור אנשים מהירים.

And one of them made reference to a series of books called

אחת העצות התייחסה לסדרת ספרים בשם

"The One-Minute Bedtime Story."

"סיפור-לפני-השינה בדקה".

And I wince saying those words now,

עכשיו אני מתחלחל באומרי את המילים האלה,

but my first reaction at the time was very different.

אבל התגובה הראשונית שלי אז היתה שונה בתכלית.

My first reflex was to say,

הרפלקס הראשון שלי היה להגיד,

"Hallelujah -- what a great idea!

"הללויה! איזה רעיון נהדר!

This is exactly what I'm looking for to speed up bedtime even more."

זה בדיוק מה שאני צריך כדי לזרז עוד יותר את ההשכבה."

But thankfully,

אבל למרבה המזל,

a light bulb went on over my head, and my next reaction was very different,

נורה נדלקה מעל לראשי, ותגובתי שלי היתה מאד שונה.

and I took a step back, and I thought,

עצרתי רגע, וחשבתי,

"Whoa -- you know, has it really come to this?

"רק רגע! האם זה באמת הגיע לידי כך?

Am I really in such a hurry that I'm prepared

האם אני באמת ממהר כל-כך שאני מוכן

to fob off my son with a sound byte at the end of the day?"

לרמות את הבן שלי בסוף היום?"

And I put away the newspaper --

והנחתי את העיתון מידי --

and I was getting on a plane -- and I sat there,

בדיוק עליתי למטוס -- וישבתי שם,

and I did something I hadn't done for a long time -- which is I did nothing.

ועשיתי משהו שזמן רב לא עשיתי -- לא עשיתי כלום.

I just thought, and I thought long and hard.

פשוט חשבתי, וחשבתי הרבה ולעומק.

And by the time I got off that plane, I'd decided I wanted to do something about it.

וכשירדתי מהמטוס, כבר החלטתי שאני רוצה לעשות משהו בנוגע לזה.

I wanted to investigate this whole roadrunner culture,

רציתי לחקור את כל עניין תרבות ה"רוד-ראנר",

and what it was doing to me and to everyone else.

ומה היא עושה לי ולכולם.

And I had two questions in my head.

היו לי שתי שאלות בראש.

The first was, how did we get so fast?

הראשונה היתה: איך הפכנו מהירים כל כך?

And the second is, is it possible,

והשניה היתה: האם אפשרי להאט,

or even desirable, to slow down?

והאם אנו כלל רוצים זאת?

Now, if you think about

אם תחשבו

how our world got so accelerated, the usual suspects rear their heads.

על הדרך שבה עולמנו האיץ כל-כך, יש לנו חשודים רגילים.

You think of, you know, urbanization,

מיד חושבים על תהליך העיור,

consumerism, the workplace, technology.

תרבות הצריכה, מקום העבודה, הטכנולוגיה.

But I think if you cut through

אבל אם תיכנסו לעומק הקורה

those forces, you get to what might be the deeper

של הכוחות האלה, תגיעו למה שעשוי להיות המניע

driver, the nub of the question,

העמוק יותר, גרעין השאלה,

which is how we think about time itself.

שהיא הדרך שבה אנו תופסים את הזמן עצמו.

In other cultures, time is cyclical.

בתרבויות אחרות, הזמן הוא מעגלי.

It's seen as moving in great,

הוא נתפס כנע במעגלים

unhurried circles.

גדולים ונינוחים.

It's always renewing and refreshing itself.

הוא מתחדש ומתרענן תמיד.

Whereas in the West, time is linear.

לעומת זאת, במערב, הזמן הוא קווי.

It's a finite resource;

הוא משאב נדלה,

it's always draining away.

הוא תמיד מתבזבז.

You either use it, or lose it.

אם לא מנצלים אותו, מאבדים אותו.

"Time is money," as Benjamin Franklin said.

"זמן הוא כסף", כפי שאמר בנג'מין פרנקלין.

And I think what that does to us psychologically

ואני חושב שזה גורם לנו, פסיכולוגית,

is it creates an equation.

ליצור משוואה.

Time is scarce, so what do we do?

הזמן נדיר, אז מה נעשה?

Well -- well, we speed up, don't we?

נמהר, נכון?

We try and do more and more with less and less time.

אנו מנסים לעשות יותר ויותר בפחות ופחות זמן.

We turn every moment of every day

אנו הופכים כל רגע בכל יום

into a race to the finish line --

למירוץ אל קו הסיום,

a finish line, incidentally, that we never reach,

קו-סיום, אגב, שאנו לעולם לא עוברים,

but a finish line nonetheless.

אבל בכל זאת קו-סיום.

And I guess that the question is,

ואני משער שהשאלה היא,

is it possible to break free from that mindset?

האם אפשר להשתחרר מהתפיסה הזו?

And thankfully, the answer is yes, because

ולמרבה המזל, התשובה היא כן

what I discovered, when I began looking around, that there is

כי מה שאני גיליתי, כשהתחלתי להסתכל סביבי, הוא שקיימת

a global backlash against this culture that

התנגדות עולמית לתרבות הזו,

tells us that faster is always better, and that busier is best.

שמהר יותר זה תמיד טוב יותר, ושהכי טוב להיות עסוק יותר.

Right across the world, people are doing the unthinkable:

סביב כל העולם, אנשים עושים את הבלתי-נתפס:

they're slowing down, and finding that,

הם מאיטים, ובכך הם מגלים

although conventional wisdom tells you that if you slow down, you're road kill,

חרף הדעה המקובלת, שמי שמאט מת,

the opposite turns out to be true:

מתברר שדווקא ההפך נכון:

that by slowing down at the right moments,

ע"י האטה ברגעים הנכונים,

people find that they do everything better.

אנשים מוצאים שהם עושים הכל טוב יותר.

They eat better; they make love better; they exercise better;

הם אוכלים טוב יותר, הם עושים אהבה טוב יותר, הם מתעמלים טוב יותר,

they work better; they live better.

הם עובדים טוב יותר, הם חיים טוב יותר.

And, in this kind of cauldron

ובקלחת מסוג זה

of moments and places and acts of deceleration,

של רגעים, מקומות והצהרות,

lie what a lot of people now refer to as

טמון מה שאנשים כיום מתייחסים אליו

the "International Slow Movement."

כאל "תנועת האיטיות הבינלאומית".

Now if you'll permit me a small act of hypocrisy,

אם תרשו לי מחווה קלה של צביעות,

I'll just give you a very quick overview of

אעניק לכם סקירה מהירה של מה

what's going on inside the Slow Movement. If you think of food,

שקורה כיום בתוך תנועת האיטיות. אם אתם חושבים על אוכל,

many of you will have heard of the Slow Food movement.

רבים מכם שמעו ודאי על "תנועת האוכל האיטי"

Started in Italy, but has spread across the world,

שהחלה באיטליה, אבל התפשטה מאז לכל העולם,

and now has 100,000 members

ומונה כיום מאה אלף חברים

in 50 countries.

בחמישים מדינות.

And it's driven by a very simple and sensible message,

והיא מונעת ע"י מסר מאד פשוט והגיוני,

which is that we get more pleasure and more health

והוא שאנו מפיקים יותר הנאה ובריאות

from our food when we

מהאוכל שלנו כאשר אנו

cultivate, cook and consume it at a reasonable pace.

מכינים, מבשלים וצורכים אותו בקצב הגיוני.

I think also the explosion of

אני גם חושב שהפריצה

the organic farming movement, and the renaissance of farmers' markets,

של תנועת החקלאות האורגנית ותחיית שווקי האיכרים

are other illustrations

הם ביטויים נוספים

of the fact that people are desperate to get away from

של העובדה שאנשים משוועים להתרחק מהצורך

eating and cooking and cultivating their food

לאכול, לבשל ולגדל את האוכל שלהם

on an industrial timetable.

לפי לו"ז תעשייתי.

They want to get back to slower rhythms.

הם מעוניינים לחזור לקצב איטי יותר.

And out of the Slow Food movement has grown something

ומתנועת האוכל האיטי צמח משהו

called the Slow Cities movement, which has started in Italy,

שנקרא "תנועת הערים האיטיות", שהחלה באיטליה

but has spread right across Europe and beyond.

אך התפשטה בכל אירופה ומעבר לה.

And in this, towns

ובתנועה הזו, הערים

begin to rethink how they organize the urban landscape,

החלו לחשוב מחדש איך לארגן את הנוף העירוני

so that people are encouraged to slow down

כך שיעודד אנשים להאט

and smell the roses and connect with one another.

ולהריח את הוורדים ולהתחבר איש עם זולתו.

So they might curb traffic,

אולי הם יאטו את התנועה,

or put in a park bench, or some green space.

או יציבו ספסל בפארק, או יגדירו איזשהו אזור ירוק.

And in some ways, these changes add up to more than the sum of their parts,

ובדרכים מסוימות, השינויים האלו מסתכמים ביותר מסכום חלקיהם

because I think when a Slow City becomes officially a Slow City,

כי לדעתי, כשעיר איטית הופכת באופן רשמי לעיר איטית,

it's kind of like a philosophical declaration.

זו מעין הצהרה פילוסופית.

It's saying to the rest of world, and to the people in that town,

זה להגיד ליתר העולם, ולאנשי אותה עיר,

that we believe that in the 21st century,

שאנו מאמינים שבמאה העשרים ואחת

לאיטיות יש תפקיד.

In medicine, I think a lot of people are deeply disillusioned

ברפואה, אני חושב שהרבה אנשים התפכחו מאד

with the kind of quick-fix mentality

ממנטליות התיקון המהיר

you find in conventional medicine.

שניתן למצוא ברפואה הקונבציונלית.

And millions of them around the world are turning

ומיליוני אנשים בכל העולם פונים

to complementary and alternative forms of medicine,

לשיטות רפואה משלימה ואלטרנטיבית,

which tend to tap into sort of

שנוטות להתחבר

slower, gentler, more holistic forms of healing.

לגישת ריפוי איטית, עדינה, הוליסטית יותר.

Now, obviously the jury is out on many of these complementary therapies,

ברור שאין עדיין קביעה נחרצת באשר ליעילותם של רבים מהטיפולים המשלימים,

and I personally doubt that the coffee enema

ואני באופן אישי מפקפק בכך שחוקן-קפה

will ever, you know, gain mainstream approval.

יזכה אי-פעם לתמיכה רחבה,.

But other treatments

אבל טיפולים אחרים

such as acupuncture and massage, and even just relaxation,

כמו דיקור ועיסויים, ואפילו סתם התרגעות,

clearly have some kind of benefit.

מניבים בבירור תועלת מסוימת.

And blue-chip medical colleges everywhere

בעולם, בתי הספר לרפואה הנחשבים ביותר

are starting to study these things to find out how they work,

מתחילים לחקור דברים אלו, כדי להבין איך הם עובדים

and what we might learn from them.

ומה נוכל ללמוד מהם.

Sex. There's an awful lot of fast sex around, isn't there?

סקס. יש הרבה מאוד סקס מהיר, נכון?

I was coming to --

פעם סיימתי...

well -- no pun intended there.

ובכן, לא במשמעות הזאת...

I was making my way, let's say, slowly to Oxford,

בואו נאמר שסיימתי את נסיעתי האיטית באוקספורד,

and I went through a news agent, and I saw a magazine,

עברתי בחנות עיתונים וראיתי כתב-עת

a men's magazine, and it said on the front,

זה היה כתב-עת לגברים, ובעמוד הראשון נאמר:

"How to bring your partner to orgasm in 30 seconds."

"איך להביא אותה לאורגזמה בשלושים שניות".

So, you know, even sex

אז אפילו סקס

is on a stopwatch these days.

נמדד בימים אלו בשעון-עצר.

Now, you know,

ואני, הרי,

I like a quickie as much as the next person,

יודע ליהנות מחפוז כמו כל אחד אחר,

but I think that there's an awful lot to be gained

אבל אני חושב שאפשר להפיק הרבה מאד

from slow sex -- from slowing down in the bedroom.

מסקס איטי -- מהאטה בחדר המיטות.

You know, you tap into that -- those deeper,

מתחברים הרי לזרמים עמוקים יותר,

sort of, psychological, emotional, spiritual currents,

לזרמים פסיכולוגים, רגשיים, רוחניים,

and you get a better orgasm with the buildup.

וכל זה מצטבר ובונה אורגזמה טובה יותר.

You can get more bang for your buck, let's say.

בואו נגיד שהמאמץ משתלם.

I mean, the Pointer Sisters said it most eloquently, didn't they,

"האחיות פוינטר" אמרו את זה בצורה הרהוטה ביותר, נכון?

when they sang the praises of "a lover with a slow hand."

כששרו בשבחו של "המאהב עם היד האיטית".

Now, we all laughed at Sting

וכולנו לעגנו לסטינג

a few years ago when he went Tantric,

כשלפני כמה שנים הוא החל לעסוק בטנטרה,

but you fast-forward a few years, and now you find couples of all ages

אבל תריצו כמה שנים קדימה, ועכשיו מוצאים זוגות בכל הגילים

flocking to workshops, or maybe just

שנוהרים לסדנאות, או שפשוט בעצמם,

on their own in their own bedrooms, finding ways

בחדר המיטות שלהם, מוצאים דרכים

to put on the brakes and have better sex.

להאט קצת וליהנות מסקס טוב יותר.

And of course, in Italy where -- I mean, Italians always seem to know

וכמובן, באיטליה, שבה... אני מתכוון,

where to find their pleasure --

נראה שהאיטלקים תמיד יודעים איפה למצוא עונג --

they've launched an official Slow Sex movement.

הם הקימו עכשיו את "תנועת הסקס האיטי" הרשמית.

The workplace.

מקום העבודה.

Right across much of the world --

ברוב העולם --

North America being a notable exception --

צפון אמריקה, כידוע, חריגה בנושא הזה --

working hours have been coming down.

כמות שעות העבודה החלה לרדת.

And Europe is an example of that,

ואירופה היא דוגמה לכך

and people finding that their quality of life improves

שאנשים מוצאים שאיכות חייהם משתפרת

as they're working less, and also

ככל שהם עובדים פחות, וגם

that their hourly productivity goes up.

שהתפוקה שלהם עולה.

Now, clearly there are problems with

ברור שיש בעייתיות

the 35-hour workweek in France --

בצרפת, עם שבוע עבודה בן 35 שעות --

too much, too soon, too rigid.

יותר מדי, מוקדם מדי, נוקשה מדי.

But other countries in Europe, notably the Nordic countries,

אבל מדינות אחרות באירופה, במיוחד בסקנדינביה,

are showing that it's possible

מראות שאפשר

to have a kick-ass economy

לשמור על כלכלה חזקה

without being a workaholic.

מבלי להתמכר לעבודה.

And Norway, Sweden,

ונורווגיה, שוודיה,

Denmark and Finland now rank

דנמרק ופינלנד מדורגות כיום

among the top six most competitive nations on Earth,

בין שש האומות התחרותיות ביותר בעולם,

and they work the kind of hours that would make the average American

וכמות השעות שעובדים שם בשבוע היתה גורמת

weep with envy.

לאמריקאי הממוצע לבכות מקנאה.

And if you go beyond sort of the country level,

ואם תרדו מרמת המדינה

down at the micro-company level,

לרמת המיקרו-חברות,

more and more companies now are realizing

יותר ויותר חברות מבינות כיום

that they need to allow their staff

שעליהן להרשות לעובדים שלהן

either to work fewer hours or just to unplug --

לעבוד פחות, או פשוט להתנתק --

to take a lunch break, or to go sit in a quiet room,

לצאת לארוחת צהריים או ללכת לשבת בחדר שקט,

to switch off their Blackberrys and laptops -- you at the back --

לסגור את הבלקברים והמחשבים הניידים -- אתם שם, מאחור --

mobile phones,

ואת הטלפונים הניידים,

during the work day or on the weekend, so that they have time to recharge

במהלך יום העבודה או בסוף השבוע, כך שיהיה להם הזמן להתרענן

and for the brain to slide into that

וכדי שהמוח יוכל להחליק

kind of creative mode of thought.

למצב חשיבה יצירתי.

It's not just, though, these days,

אבל בימינו אלה, לא רק

adults who overwork, though, is it? It's children, too.

המבוגרים עובדים יותר מדי, נכון? גם הילדים.

I'm 37, and my childhood ended in the mid-'80s,

אני בן 37, וילדותי נגמרה באמצע שנות השמונים.

and I look at kids now, and I'm just amazed by the way they

אני מסתכל על הילדים של היום ונדהם לראות עד כמה

race around with more homework,

הם מתרוצצים יותר עם יותר שיעורי בית,

more tutoring, more extracurriculars

יותר מורים פרטיים, יותר חוגים

than we would ever have conceived of a generation ago.

מכפי שיכולנו לדמיין רק דור קודם לכן.

And some of the most heartrending emails

וכמה מהדוא"לים הכי קורעי-לב

that I get on my website

שאני מקבל באתר שלי

are actually from adolescents

מגיעים מבני-נוער

hovering on the edge of burnout, pleading with me

שנמצאים על סף התמוטטות, ומתחננים בפני

to write to their parents,

שאכתוב להורים שלהם,

to help them slow down, to help them get off this

כדי שיעזרו להם להאט, שיעזרו להם לרדת

full-throttle treadmill.

ממכונת הריצה.

But thankfully, there is a backlash there in parenting as well,

אבל למרבה המזל, תנועת הנגד קיימת גם בקרב ההורים

and you're finding that, you know, towns in the United States

ואפשר למצוא ערים בארה"ב

are now banding together and banning extracurriculars

שמתאחדות אלו עם אלו ואוסרות על קיום חוגים

on a particular day of the month, so that people can,

ביום מסוים בחודש, כדי שאנשים יוכלו,

you know, decompress and have some family time, and slow down.

להוריד קצת מהלחץ, לבלות עם המשפחה ולהאט.

Homework is another thing. There are homework bans

שיעורי-בית זה תחום נוסף. תופעות של הרחמת שיעורי הבית

springing up all over the developed world

מופיעות בכל רחבי העולם המפותח

in schools which had been piling on the homework for years,

בבתי ספר שבמשך שנים נהגו להעמיס שיעורי-בית,

and now they're discovering that less can be more.

וכעת הם מגלים שפחות עשוי להיות יותר.

So there was a case up in Scotland recently

לאחרונה, היה מקרה בסקוטלנד,

where a fee-paying, high-achieving private school

שבו בי"ס פרטי, הישגי ויקר

banned homework

אסר מתן שיעורי-בית

for everyone under the age of 13,

לכל הילדים מתחת לגיל 13,

and the high-achieving parents freaked out and said,

וההורים השאפתניים נבהלו ואמרו,

"What are you -- you know, our kids will fall" -- the headmaster said,

"מה אתם עושים? ילדינו ייכשלו!" -- ומנהל ביה"ס אמר:

"No, no, your children need to slow down at the end of the day."

"לא, לא. ילדיכם צריכים להאט קצת את הקצב בסוף היום."

And just this last month, the exam results came in,

ובדיוק בחודש שעבר הגיעו תוצאות המבחנים,

and in math, science, marks went up 20 percent

ובמתמטיקה ובמדעים הציונים עלו ב-20 אחוז

on average last year.

לעומת הממוצע של השנה שעברה.

And I think what's very revealing is that

אני חושב שברור מאד

the elite universities, who are often cited as the reason

שדווקא האוניברסיטאות המובחרות, שבמקרים רבים הן הסיבה

that people drive their kids and hothouse them so much,

שאנשים גורמים לילדיהם לעבוד קשה כל-כך,

are starting to notice the caliber of students

החלו לשים לב שאיכות התלמידים

coming to them is falling. These kids have wonderful marks;

המגיעים אליהם יורדת. לילדים האלה יש ציונים מעולים,

they have CVs jammed with extracurriculars,

קורות החיים שלהם מפוצצים בהתנדבויות ותרומה לקהילה,

to the point that would make your eyes water.

עד שזה גורם לבכי.

But they lack spark; they lack

אבל חסר להם הניצוץ.

the ability to think creatively and think outside --

חסרה להם היכולת לחשוב בצורה יצירתית ומחוץ לריבוע --

they don't know how to dream. And so what these Ivy League schools,

הם לא יודעים איך לחלום. אז אוניברסיטאות מובילות

and Oxford and Cambridge and so on, are starting to send a message

כולל אוקספורד, קיימברידג' ועוד החלו לשלוח הודעות

to parents and students that they need to put on the brakes a little bit.

להורים ולתלמידים, שמבקשות מהם להאט קצת את הקצב.

And in Harvard, for instance, they send out

בהרווארד, לדוגמה, הם שלחו

a letter to undergraduates -- freshmen --

מכתב לתלמידי השנה הראשונה,

telling them that they'll get more out of life, and more out of Harvard,

בו נאמר שהם ישיגו יותר מהחיים ויותר מהרווארד,

if they put on the brakes, if they do less,

אם יאטו את הקצב, אם יעשו פחות,

but give time to things, the time that things need,

אבל ייתנו לדברים את הזמן, את הזמן שנדרש

to enjoy them, to savor them.

על מנת ליהנות מהם ולהתענג עליהם.

And even if they sometimes do nothing at all.

אפילו אם לפעמים זה לא לעשות כלום.

And that letter is called -- very revealing, I think --

והמכתב נקרא, וזה מסביר הרבה, אני חושב --

"Slow Down!" -- with an exclamation mark on the end.

"האטו!" -- עם סימן קריאה.

So wherever you look, the message, it seems to me, is the same:

אז לאן שלא תסתכלו, המסר, כך נראה לי, הוא זהה:

that less is very often more,

פחות, במקרים רבים, הוא יותר,

that slower is very often

איטי יותר הוא במקרים רבים טוב יותר.

better. But that said, of course,

ובכל זאת,

it's not that easy to slow down, is it?

ברור שלא קל להאט, נכון?

I mean, you heard that I got a speeding ticket

ודאי שמעתם שקיבלתי קנס על מהירות מופרזת

while I was researching my book on the benefits of slowness,

בזמן שעשיתי מחקר לספר על יתרונות ההאטה,

and that's true, but that's not all of it.

וזה נכון, אבל זה לא כל הסיפור.

I was actually en route to a dinner

למעשה הייתי בדרכי לארוחת ערב

held by Slow Food at the time.

מטעם "תנועת האוכל האיטי".

And if that's not shaming enough, I got that ticket in Italy.

ואם זה לא מביש דיו, קיבלתי את הקנס באיטליה.

And if any of you have ever driven on an Italian highway,

ומי שנהג אי-פעם בכביש מהיר באיטליה,

you'll have a pretty good idea of how fast I was going.

יודע היטב כמה מהר נסעתי.

(Laughter)

(צחוק)

But why is it so hard to slow down?

למה קשה כל-כך להאט?

I think there are various reasons.

אני חושב שיש לכך מספר סיבות.

One is that speed is fun, you know, speed is sexy.

סיבה אחת היא שמהירות זה כיף. מהירות זה סקסי.

It's all that adrenaline rush. It's hard to give it up.

שטף האדרנלין הזה. קשה לוותר עליו.

I think there's a kind of metaphysical dimension --

אני חושב שיש כאן מימד מטאפיזי --

that speed becomes a way of walling ourselves off

המהירות הפכה עבורנו לדרך לחצוץ בינינו

from the bigger, deeper questions.

לבין השאלות הגדולות והעמוקות יותר.

We fill our head with distraction, with busyness,

אנו ממלאים את ראשינו בהסחות-דעת, בלהיות עסוקים,

so that we don't have to ask,

כדי שלא ניאלץ לשאול,

am I well? Am I happy? Are my children growing up right?

האם טוב לי? האם אני שמח? האם הילדים שלי גדלים נכון?

Are politicians making good decisions on my behalf?

האם הפוליטיקאים מקבלים החלטות טובות בשמי?

Another reason -- although I think, perhaps, the most powerful reason --

סיבה נוספת -- אם כי, לדעתי, הסיבה החזקה ביותר --

why we find it hard to slow down is the cultural taboo

מדוע קשה לנו כל-כך להאט היא הטאבו התרבותי

that we've erected against slowing down.

שיצרנו כנגד ההאטה.

"Slow" is a dirty word in our culture.

"איטיות" היא מילה גסה בתרבות שלנו.

It's a byword for "lazy," "slacker,"

זו מילה נרדפת ל"עצלנות", "בטלנות",

for being somebody who gives up.

ל"ויתור".

You know, "he's a bit slow." It's actually synonymous

ל"הוא קצת איטי". למעשה זו מילה נרדפת

with being stupid.

לטיפשות.

I guess what the Slow Movement -- the purpose of the Slow Movement,

אני חושב שמטרתה של תנועת האיטיות,

or its main goal, really, is to tackle that taboo,

או אחת ממטרותיה העיקריות, היא בעצם להתמודד עם הטאבו הזה,

and to say that yes,

ולומר שנכון,

sometimes slow is not the answer,

לעיתים איטיות אינה התשובה,

that there is such a thing as "bad slow."

וקיימת אכן איטיות שלילית.

You know, I got stuck on the M25,

לאחרונה נתקעתי על כביש אם-25,

which is a ring road around London, recently,

שהוא כביש מעגלי סביב לונדון,

and spent three-and-a-half hours there. And I can tell you,

וביליתי שם שלוש וחצי שעות. ואני מבטיח לכם,

that's really bad slow.

שזו איטיות ממש רעה.

But the new idea,

אבל הרעיון החדש,

the sort of revolutionary idea, of the Slow Movement,

הרעיון המהפכני של תנועת האיטיות

is that there is such a thing as "good slow," too.

הוא שיש גם איטיות שעשויה להיות טובה.

And good slow is, you know, taking the time

ואיטיות טובה היא הרי להקדיש זמן

to eat a meal with your family, with the TV switched off.

כדי לאכול עם המשפחה שלך, כשהטלוויזיה כבויה.

Or taking the time to look at a problem from all angles

או במשרד, להקדיש זמן כדי לבחון בעיה מכל ההיבטים

in the office to make the best decision

כדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר

at work.

בעבודה.

Or even simply just taking the time

או אפילו להקדיש זמן

to slow down

כדי להאט

and savor your life.

ולהתענג על החיים.

Now, one of the things that I found most uplifting

אחד הדברים שרוממו את רוחי

about all of this stuff that's happened around the book

מבין כל מה שקרה סביב הספר

since it came out, is the reaction to it.

מאז שהוא פורסם, הוא התגובה אליו.

And I knew that when my book on slowness came out,

ידעתי שכאשר הספר שלי על האיטיות יצא לאור,

it would be welcomed by the New Age brigade,

הוא יתקבל בברכה ע"י תנועות הניו-אייג',

but it's also been taken up, with great gusto,

אבל הוא התקבל בברכה רבה ובהתלהבות

by the corporate world -- you know,

ע"י העולם התאגידי,

business press, but also

ע"י העיתונות העסקית, אבל גם

big companies and leadership organizations.

ע"י חברות גדולות וארגוני מנהיגות.

Because people at the top of the chain, people like you, I think,

כיוון שאנשים בצמרת, אנשים כמוכם, לדעתי,

are starting to realize that there's too much

מתחילים להבין

speed in the system,

שיש יותר מדי מהירות במערכת,

there's too much busyness, and it's time to find,

יותר מדי עשייה, והגיע הזמן למצוא

or get back to that lost art of shifting gears.

או לחזור לאמנות האבודה של העברת הילוכים.

Another encouraging sign, I think,

עוד סימן מעודד, לדעתי,

is that it's not just in the developed world

וזה לא רק בעולם המפותח

that this idea's been taken up. In the developing world,

הוא שהרעיון הזה אומץ גם בעולם המתפתח

in countries that are on the verge of making that leap

במדינות שהן על סף מעבר

into first world status -- China, Brazil,

לסטטוס של מדינות עולם ראשון: סין, ברזיל

Thailand, Poland, and so on --

תאילנד, פולין ועוד --

these countries have embraced the idea of the Slow Movement,

המדינות האלו אימצו את הרעיון של תנועת האיטיות,

many people in them, and there's a debate going on

הרבה אנשים בהן, ומתנהל דיון

in their media, on the streets.

בתקשורת שלהם, ברחובות.

Because I think they're looking at the West, and they're saying,

כי אני חושב שהן מסתכלות על המערב ואומרות,

"Well, we like that aspect of what you've got,

"אנו אוהבות היבטים מסוימים של מה שיש לכם,

but we're not so sure about that."

אבל אנו לא כל-כך בטוחות לגבי אחרים".

So all of that said, is it,

אז בשורה התחתונה,

I guess, is it possible?

האם זה אפשרי?

That's really the main question before us today. Is it possible

וזו השאלה האמיתית שניצבת מולנו היום.

to slow down? And

האם אפשר להאט?

I'm happy to be able to say to you

ואני שמח היום להגיד לכם

that the answer is a resounding yes.

שהתשובה היא כן, בהחלט!

And I present myself as Exhibit A,

אני מציג את עצמי כמוצג א',

a kind of reformed and rehabilitated

סוג של מכור-למהירות

speed-aholic.

שהשתקם.

I still love speed. You know, I live in London,

אני עדיין אוהב מהירות. אני הרי גר בלונדון,

and I work as a journalist,

אני עובד כעיתונאי,

and I enjoy the buzz and the busyness,

ואני אוהב את הרעש ואת העשייה,

and the adrenaline rush that comes from both of those things.

ואת האדרנלין שמעוררים שני אלה.

I play squash and ice hockey,

אני משחק סקווש והוקי-קרח,

two very fast sports, and I wouldn't give them up for the world.

שהם שני סוגי ספורט מהירים, ולא הייתי מוותר עליהם בשום פנים.

But I've also, over the last year or so,

אבל, במשך השנה האחרונה,

got in touch with my inner tortoise.

גם התחברתי עם הצב הפנימי שלי.

(Laughter)

(צחוק)

And what that means is that

ומה שזה אומר הוא,

I no longer

שאני לא עוד

overload myself gratuitously.

מעמיס על עצמי משימות.

My default mode is no longer

מצב ברירת-המחדל שלי חדל להיות

to be a rush-aholic.

מכור למהירות.

I no longer hear

אני לא שומע יותר את

time's winged chariot drawing near,

מרכבת הזמן המכונפת נושפת בעורפי,

or at least not as much as I did before.

או לפחות לא כמו בעבר.

I can actually hear it now, because I see my time is ticking off.

למעשה אני שומע אותה כעת, כי אני רואה שהזמן שלי נגמר.

And the upshot of all of that is that

והיתרון הגדול בכל זה

I actually feel a lot happier, healthier,

הוא שאני מרגיש שמח יותר, בריא יותר,

more productive than I ever have.

פרודוקטיבי יותר, מכפי שחשתי אי-פעם.

I feel like I'm living

אני חש שאני חי את חיי,

my life rather than actually just racing through it.

במקום לרוץ דרכם כבמירוץ.

And perhaps, the most important

ואולי, הדבר החשוב ביותר,

measure of the success of this

אומדן ההצלחה לכל זה -

is that I feel that my relationships are a lot deeper,

הוא שאני מרגיש שמערכות היחסים שלי עמוקות,

richer, stronger.

עשירות וחזקות בהרבה.

And for me, I guess, the litmus test

ובעבורי, אני משער, נייר הלקמוס,

for whether this would work, and what it would mean,

שבוחן האם זה עובד, ומה המשמעות של זה,

was always going to be bedtime stories, because that's sort of where

היה ויהיה תמיד שעת הסיפור לפני השינה, כי הרי

the journey began. And there too the news is

שם המסע התחיל. ובנוסף, שם הבשורות

rosy. You know,

תמיד ורודות.

at the end of the day, I go into my son's room.

בסופו של יום, אני נכנס לחדרו של בני.

I don't wear a watch. I switch off my computer,

אני לא עונד את השעון. אני מכבה את המחשב שלי,

so I can't hear the email pinging into the basket,

כך שלא אשמע את צליל הדוא"ל הנכנס,

and I just slow down to his pace and we read.

ואני פשוט מאט אל הקצב שלו, ואנו קוראים.

And because children have their own tempo and internal clock,

וכיוון שלילדים יש קצב ושעון פנימי משלהם,

they don't do quality time,

הם לא פועלים על פי הוראות "זמן האיכות",

where you schedule 10 minutes for them to open up to you.

שמקצות להם עשר דקות שבהן הם אמורים להיפתח אליך.

They need you to move at their rhythm.

הם צריכים שאתה תזוז בהתאם לקצב שלהם.

I find that 10 minutes into a story, you know,

מצאתי שאחרי עשר דקות של סיפור,

my son will suddenly say, "You know,

הבן שלי אומר פתאום, "אתה יודע,

something happened in the playground today that really bothered me."

"משהו קרה בחצר המשחקים היום, שממש מטריד אותי."

And we'll go off and have a conversation on that.

ואנו מדברים על זה.

And I now find that bedtime stories

כיום אני מוצא שסיפורים לפני השינה

used to be

שפעם היו סוג של

a box on my to-do list, something that I dreaded,

סעיף ברשימת המטלות שלי, משהו שחששתי ממנו,

because it was so slow and I had to get through it quickly.

כי זה היה כל-כך איטי ורציתי לעבור את זה במהירות,

It's become my reward at the end of the day,

הפכו לפרס שממתין לי בסוף היום,

something I really cherish.

משהו שאני באמת, באמת מוקיר.

And I have a kind of Hollywood ending

ויש לי מעין סוף הוליוודי

to my talk this afternoon,

להרצאה שלי.

which goes a little bit like this:

זה הולך בערך כך.

a few months ago, I was getting ready to go on

לפני כמה חודשים, התכוננתי לנסוע

another book tour, and I had my bags packed.

לעוד סבב לקידום הספר שלי, והתיקים שלי היו ארוזים.

I was downstairs by the front door, and I was waiting for a taxi,

הייתי למטה ליד דלת הכניסה וחיכיתי למונית,

and my son came down the stairs and

והבן שלי ירד במדרגות והוא --

he'd made a card for me. And he was carrying it.

הוא הכין כרטיס-ברכה בעבורי. הוא החזיק אותה.

He'd gone and stapled two cards, very like these, together,

הוא שידך שני דפים יחדיו, בדומה לאלו,

and put a sticker of his favorite

ושם מדבקה של הדמות

character, Tintin, on the front.

האהובה עליו, טינטין, מקדימה.

And he said to me,

והוא אמר לי,

or he handed this to me, and I read it,

יותר נכון, הוא הגיש לי את הברכה, ואני קורא את זה,

and it said, "To Daddy, love Benjamin."

וכתוב שם: "לאבא, באהבה, מבנג'מין".

And I thought, "Aw, that's really sweet.

ואני אמרתי, "אוי, זה באמת חמוד,

Is that a good luck on the book tour card?"

זו ברכה למזל למכירות הספר?"

And he said, "No, no, no, Daddy -- this is a card

והוא אמר, "לא, לא, לא, אבא. זה כרטיס ברכה

for being the best story reader in the world."

בגלל שאתה מקריא הסיפורים הכי טוב בעולם."

And I thought, "Yeah, you know, this slowing down thing really does work."

וחשבתי לעצמי, "בחיי, כל העניין הזה של להאט באמת עובד"

Thank you very much.

תודה רבה לכם.