A Darwinian theory of beauty | Denis Dutton

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

Delighted to be here

תענוג להיות כאן

and to talk to you about a subject dear to my heart,

ולשוחח איתכם על נושא הקרוב לליבי,

which is beauty.

והוא יופי.

I do the philosophy of art, aesthetics,

אני בעצם מתפרנס מפילוסופיה

actually, for a living.

של האמנות, אסטתיקה.

I try to figure out intellectually,

אני מנסה להבין מבחינה אינטלקטואלית,

philosophically, psychologically,

פילוסופית, פסיכולוגית,

what the experience of beauty is,

מהי חווית היופי,

what sensibly can be said about it

מה ניתן לומר עליה באופן הגיוני

and how people go off the rails in trying to understand it.

ואיך אנשים יורדים מהמסלול בנסיון להבין אותה.

Now this is an extremely complicated subject,

עכשיו, זה נושא מאוד מסובך,

in part because the things that we call beautiful

בחלקו מכיוון שהדברים שאנו קוראים להם יפים

are so different.

הם כה שונים.

I mean just think of the sheer variety --

כלומר, חשבו על המגוון העצום --

a baby's face,

פנים של תינוק,

Berlioz's "Harold in Italy,"

"הרולד באיטליה" של ברליוז,

movies like "The Wizard of Oz"

סרטים כמו "הקוסם מארץ עוץ",

or the plays of Chekhov,

או מחזות של צ'כוב,

a central California landscape,

נוף של מרכז קליפורניה,

a Hokusai view of Mt. Fuji,

ציור של הר פוג'י ע"י הוקוסאי,

"Der Rosenkavalier,"

רוזנקווליר,

a stunning match-winning goal

גול מנצח מדהים

in a World Cup soccer match,

באליפות העולם בכדורגל,

Van Gogh's "Starry Night,"

"ליל כוכבים" של ואן גוך,

a Jane Austen novel,

רומן של ג'יין אוסטין,

Fred Astaire dancing across the screen.

פרד אסטייר הרוקד על המסך.

This brief list includes human beings,

הרשימה הקצרה הזו כוללת בני אדם,

natural landforms,

נופי טבע,

works of art and skilled human actions.

עבודות אמנות ופעולות כשרוניות.

An account that explains the presence of beauty

לא יהיה קל להסביר את

in everything on this list

נוכחות היופי

is not going to be easy.

בכל הפרטים ברשימה הזו.

I can, however, give you at least a taste

אני יכול, אבל, לתת לכם לפחות טעימה

of what I regard

ממה שאני מחשיב

as the most powerful theory of beauty

כתיאוריה העצמתית ביותר של יופי

we yet have.

הקיימת בידינו כרגע.

And we get it not from a philosopher of art,

והיא מגיעה אלינו לא מהפילוסופיה של האמנות,

not from a postmodern art theorist

לא מתיאורטיקן אמנות פוסט-מודרני,

or a bigwig art critic.

או ממבקר אמנות חשוב.

No, this theory

לא, התיאוריה הזאת

comes from an expert

מגיעה ממומחה

on barnacles and worms and pigeon breeding,

לבלוטי ים, תולעים, והכלאת יונים.

and you know who I mean:

ואתם יודעים למי אני מתכוון --

Charles Darwin.

צ'ארלס דארווין.

Of course, a lot of people think they already know

כמובן, אנשים רבים חושבים שהם כבר יודעים

the proper answer to the question,

את התשובה הנכונה לשאלה

"What is beauty?"

מהו יופי?

It's in the eye of the beholder.

היופי הוא בעיני הצופה.

It's whatever moves you personally.

הוא סובייקטיבי.

Or, as some people,

או, כפי שחלק מעדיפים --

especially academics prefer,

בעיקר אקדמאים --

beauty is in the culturally conditioned

היופי הוא בעינו המותנית-תרבותית

eye of the beholder.

של הצופה.

People agree that paintings or movies or music

אנשים מסכימים שציורים או סרטים או מוזיקה

are beautiful

הם יפים

because their cultures determine a uniformity of aesthetic taste.

כי התרבות שלהם קובעת טעם אסתטי אחיד.

Taste for both natural beauty and for the arts

העדפה של יופי טבעי ואמנויות

travel across cultures

יכולה לנוע בין תרבויות

with great ease.

בקלות רבה.

Beethoven is adored in Japan.

בטהובן נערץ ביפן.

Peruvians love Japanese woodblock prints.

הפרואנים אוהבים הדפסי עץ יפניים.

Inca sculptures are regarded as treasures

פסלי האינקה נחשבים לאוצרות

in British museums,

במוזיאונים בריטיים,

while Shakespeare is translated

בעוד ששייקספיר מתורגם

into every major language of the Earth.

לכל שפה מרכזית בעולם.

Or just think about American jazz

או חשבו על ג'אז אמריקאי,

or American movies --

או סרטים אמריקאיים --

they go everywhere.

הם מגיעים לכל מקום.

There are many differences among the arts,

ישנם הרבה הבדלים בין האמנויות,

but there are also universal,

אבל יש גם הנאות

cross-cultural aesthetic pleasures

אסתטיות וערכים שהם

and values.

אוניברסליים.

How can we explain

איך ניתן להסביר

this universality?

את האוניברסליות הזו?

The best answer lies in trying to reconstruct

התשובה הטובה ביותר נחה בנסיון לשחזר

a Darwinian evolutionary history

את ההיסטוריה האבולוציונית הדארווינית

of our artistic and aesthetic tastes.

של הטעם האמנותי והאסתטי שלנו.

We need to reverse-engineer

אנחנו צריכים לבצע הנדסה הפוכה

our present artistic tastes and preferences

להעדפות האמנותיות שלנו כיום,

and explain how they came

ולהסביר איך הם הפכו

to be engraved in our minds

לחרוטות במוחנו.

by the actions of both our prehistoric,

באמצעות הפעולות של הסביבה הפרה-היסטורית,

largely pleistocene environments,

בעיקר פלאיסטוקנית, שלנו,

where we became fully human,

בה הפכנו להיות אנושיים לגמרי,

but also by the social situations

וגם באמצעות המצבים החברתיים

in which we evolved.

בהם נבררנו.

This reverse engineering

ההנדסה ההפוכה הזו

can also enlist help

יכולה גם להסתייע

from the human record

בתיעוד האנושי

preserved in prehistory.

שנשמר בפרה-היסטוריה.

I mean fossils, cave paintings and so forth.

אני מתכוון למאובנים, ציורי מערות וכדומה.

And it should take into account

והיא צריכה לקחת בחשבון

what we know of the aesthetic interests

את מה שאנו יודעים על טעמם האסתטי

of isolated hunter-gatherer bands

של שבטי ציידים-מלקטים מבודדים

that survived into the 19th and the 20th centuries.

שחיו עד למאות ה-19 וה-20.

Now, I personally

עכשיו, לי, באופן אישי,

have no doubt whatsoever

אין כל ספק שהוא

that the experience of beauty,

שחוויית היופי,

with its emotional intensity and pleasure,

על עוצמתה הרגשית וההנאה שבה,

belongs to our evolved human psychology.

שייכת לפסיכולוגיה האנושית שלנו שנבררה.

The experience of beauty is one component

חוויית היופי היא מרכיב אחד

in a whole series of Darwinian adaptations.

בסדרה שלמה של אדפטציות דארוויניות.

Beauty is an adaptive effect,

יופי הוא אפקט אדפטיבי,

which we extend

אותו אנו מרחיבים

and intensify

ומעצימים

in the creation and enjoyment

ביצירת אמנות ובידור

of works of art and entertainment.

ובהנאה מהם.

As many of you will know,

כפי שרבים מכם יודעים,

evolution operates by two main primary mechanisms.

האבולוציה פועלת ע"י שני מנגנונים עיקריים.

The first of these is natural selection --

הראשון הוא הברירה הטבעית --

that's random mutation and selective retention --

כלומר, מוטציות מקריות ושימור סלקטיבי --

along with our basic anatomy and physiology --

בנוסף לאנטומיה והפיזיולוגיה הבסיסיים שלנו --

the evolution of the pancreas or the eye or the fingernails.

האבולוציה של הלבלב, או העין, או הציפורניים.

Natural selection also explains

הברירה הטבעית מסבירה גם

many basic revulsions,

תופעות רבות ובסיסיות של דחייה,

such as the horrid smell of rotting meat,

כמו הריח המחריד של בשר נרקב,

or fears, such as the fear of snakes

או פחדים, כמו הפחד מנחשים

or standing close to the edge of a cliff.

או עמידה קרובה מדי לקצה מצוק.

Natural selection also explains pleasures --

הברירה הטבעית מסבירה גם הנאות --

sexual pleasure,

הנאה מינית,

our liking for sweet, fat and proteins,

החיבה שלנו למתוק, שומן וחלבונים,

which in turn explains a lot of popular foods,

שבתורה מסבירה הרבה מזונות פופולריים,

from ripe fruits through chocolate malts

החל בפירות בשלים, דרך שייק שוקולד,

and barbecued ribs.

וכלה בצלעות על האש.

The other great principle of evolution

העקרון הגדול השני של האבולוציה

is sexual selection,

הוא ברירה מינית,

and it operates very differently.

והוא פועל בצורה שונה מאוד.

The peacock's magnificent tail

הזנב המפואר של הטווס

is the most famous example of this.

הוא הדוגמא המפורסמת ביותר לכך.

It did not evolve for natural survival.

הוא לא נברר לשם הישרדות.

In fact, it goes against natural survival.

למעשה, הוא פועל נגד ההישרדות.

No, the peacock's tail

לא, זנב הטווס

results from the mating choices

נובע מהבחירות הזוגיות

made by peahens.

שעשו נקבות הטווס.

It's quite a familiar story.

זה סיפור די מוכר.

It's women who actually push history forward.

הנשים הן בעצם אלה המקדמות את ההיסטוריה.

Darwin himself, by the way,

לדארווין בעצמו, דרך-אגב,

had no doubts that the peacock's tail

לא היו ספקות בכך שזנב הטווס

was beautiful in the eyes of the peahen.

יפה בעיני הנקבות.

He actually used that word.

הוא למעשה השתמש במילה הזו.

Now, keeping these ideas firmly in mind,

עכשיו, כשאנו מודעים לרעיונות האלה,

we can say that the experience of beauty

אפשר לומר שחוויית היופי

is one of the ways that evolution has

היא אחת הדרכים של האבולוציה

of arousing and sustaining

לרגש ולשמר

interest or fascination,

עניין או קסם,

even obsession,

אפילו אובססיה,

in order to encourage us

על מנת לעודד אותנו

toward making the most adaptive decisions

לקבל את ההחלטות האדפטיביות ביותר

for survival and reproduction.

להישרדות ולהתרבות.

Beauty is nature's way

היופי הוא דרכו של הטבע

of acting at a distance,

לפעול מרחוק,

so to speak.

אם אפשר לומר זאת.

I mean, you can't expect to eat

כלומר, אתם לא מצפים לאכול

an adaptively beneficial landscape.

נוף בעל יתרון הישרדותי.

It would hardly do to eat your baby

זה לא ממש יסייע לתינוק

or your lover.

או לאהוב שלכם.

So evolution's trick

אז התכסיס של האבולוציה

is to make them beautiful,

הוא להפוך אותם ליפים,

to have them exert a kind of magnetism

לגרום להם להפעיל מין משיכה

to give you the pleasure of simply looking at them.

שתגרום לכם לעונג מעצם ההתבוננות בהם.

Consider briefly an important source of aesthetic pleasure,

חשבו רגע על מקור חשוב של הנאה אסתטית,

the magnetic pull

המשיכה המגנטית

of beautiful landscapes.

של נופים יפים.

People in very different cultures

אנשים מתרבויות שונות מאוד

all over the world

מכל קצוות תבל

tend to like a particular kind of landscape,

נוטים לאהוב סוג מסוים של נוף,

a landscape that just happens to be similar

נוף שדומה במקרה

to the pleistocene savannas where we evolved.

לזה של הסוואנה הפלאייסטוקנית בה נבררנו.

This landscape shows up today

נוף זה מופיע היום

on calendars, on postcards,

בלוחות שנה, גלויות,

in the design of golf courses and public parks

בעיצוב של מסלולי גולף ופארקים ציבוריים

and in gold-framed pictures

ובתמונות ממוסגרות בזהב

that hang in living rooms

התלויות בסלונים

from New York to New Zealand.

מניו יורק ועד ניו זילנד.

It's a kind of Hudson River school landscape

זה נוף בסגנון אסכולת נהר הדסון (ציירים אמריקאיים)

featuring open spaces

המתאר נופים פתוחים

of low grasses

של עשבים נמוכים

interspersed with copses of trees.

ובהם מפוזרים ריכוזי עצים.

The trees, by the way, are often preferred

העצים, דרך-אגב, מועדפים

if they fork near the ground,

אם הם מתפצלים קרוב לקרקע,

that is to say, if they're trees you could scramble up

כלומר, אלה עצים שיכולתם לטפס עליהם

if you were in a tight fix.

אילו נקלעתם לצרה.

The landscape shows the presence

הנוף מראה נוכחות

of water directly in view,

של מים במישרין,

or evidence of water in a bluish distance,

או עדות למים באופק כחלחל,

indications of animal or bird life

סימנים לחיות וציפורים

as well as diverse greenery

וגם צמחים מגוונים

and finally -- get this --

ולבסוף -- שימו לב --

a path

שביל

or a road,

או דרך,

perhaps a riverbank or a shoreline,

אולי גדת נהר או קו חוף,

that extends into the distance,

הממשיך אל האופק,

almost inviting you to follow it.

כמעט מזמין אתכם ללכת בעקבותיו.

This landscape type is regarded as beautiful,

נוף זה נחשב ליפה,

even by people in countries

אפילו עבור אנשים במדינות

that don't have it.

בהן הוא לא קיים.

The ideal savanna landscape

נוף הסוואנה האידאלי

is one of the clearest examples

הוא אחד הדוגמאות הברורות ביותר

where human beings everywhere

לכך שאנשים מכל מקום

find beauty

מוצאים יופי

in similar visual experience.

בחוויות ויזואליות דומות.

But, someone might argue,

אבל, כפי שניתן לטעון,

that's natural beauty.

זה יופי טבעי.

How about artistic beauty?

מה לגבי יופי אמנותי?

Isn't that exhaustively cultural?

האם הוא לא תלוי-תרבות לחלוטין?

No, I don't think it is.

לא, אני לא חושב כך.

And once again, I'd like to look back to prehistory

ושוב, אני רוצה לחזור אל הפרה-היסטוריה

to say something about it.

כדי לומר משהו על זה.

It is widely assumed

מקובל לחשוב

that the earliest human artworks

שעבודות האמנות המוקדמות ביותר

are the stupendously skillful cave paintings

הן ציורי המערות הכשרוניים להפליא

that we all know from Lascaux

שכולנו מכירים מלסקו

and Chauvet.

ושוביי.

Chauvet caves

מערות שוביי

are about 32,000 years old,

הן בערך בנות 32,000 שנה,

along with a few small, realistic sculptures

יחד עם כמה פסלונים קטנים ומציאותיים

of women and animals from the same period.

של נשים וחיות מאותה תקופה.

But artistic and decorative skills

אבל כישורים אמנותיים ועיצוביים

are actually much older than that.

הם למעשה מוקדמים יותר.

Beautiful shell necklaces

מחרוזות צדפים יפהפיות

that look like something you'd see at an arts and crafts fair,

הנראות כמו מה שתמצאו ביריד אמנויות,

as well as ochre body paint,

וכן צבע גוף מאדמה צהובה,

have been found

נמצאו

from around 100,000 years ago.

מלפני בערך 100,000 שנה.

But the most intriguing prehistoric artifacts

אבל היצירות הפרה-היסטוריות המסקרנות ביותר

are older even than this.

עתיקות עוד יותר.

I have in mind

אני חושב על

the so-called Acheulian hand axes.

מה שנקרא גרזני יד אשליים.

The oldest stone tools are choppers

כלי האבן העתיקים ביותר הם קוצצים

from the Olduvai Gorge in East Africa.

מערוץ אולדוביי במזרח אפריקה.

They go back about two-and-a-half-million years.

הם מלפני כ-2.5 מיליון שנה.

These crude tools

הכלים הגסים האלה

were around for thousands of centuries,

היו בשימוש מאות אלפי שנים,

until around 1.4 million years ago

עד בערך לפני 1.4 מיליון שנה,

when Homo erectus

כשהומו ארקטוס

started shaping

החל לעצב

single, thin stone blades,

להבים דקים ובודדים,

sometimes rounded ovals,

לפעמים בצורה סגלגלה,

but often in what are to our eyes

אך לעיתים קרובות במה שנראה לנו

an arresting, symmetrical pointed leaf

כעלה סימטרי ומחודד,

or teardrop form.

או צורת דמעה.

These Acheulian hand axes --

גרזני יד אשליים אלה --

they're named after St. Acheul in France,

הם נקראים ע"ש הצדיק אשל מצרפת,

where finds were made in 19th century --

שם מצאו אותם במאה ה-19 --

have been unearthed in their thousands,

נמצאו ברבבות,

scattered across Asia, Europe and Africa,

מפוזרים באסיה, אירופה ואפריקה,

almost everywhere Homo erectus

כמעט בכל מקום בו הומו ארקטוס

and Homo ergaster roamed.

והומו ארגאסטר הסתובבו.

Now, the sheer numbers of these hand axes

עכשיו, הכמות העצומה של גרזני היד הללו

shows that they can't have been made

מראה שלא יתכן שהם שימושו

for butchering animals.

לחיתוך בשר.

And the plot really thickens when you realize

והעלילה מסתבכת יותר כשאתם מבינים

that, unlike other pleistocene tools,

שבניגוד לכלים אחרים מהפלאייסטוקן,

the hand axes often exhibit

גרזני היד האלה לעיתים

no evidence of wear

לא מראים סימן לבלאי

on their delicate blade edges.

על קצוות חודיהם העדינים.

And some, in any event, are too big

וחלקם, בכל מקרה, גדולים מכדי

to use for butchery.

לשמש לקצבות.

Their symmetry, their attractive materials

הסימטריה שלהם, החומרים הנאים שלהם,

and, above all,

ומעל לכל,

their meticulous workmanship

מלאכת היד הקפדנית בה הם נעשו,

are simply quite beautiful

הם פשוט יפים למדי

to our eyes, even today.

לעינינו, גם כיום.

So what were these ancient --

אז מה היו הכלים העתיקים --

I mean, they're ancient, they're foreign,

כלומר, הם עתיקים, הם זרים,

but they're at the same time

אך באותו זמן

somehow familiar.

הם איך שהוא מוכרים.

What were these artifacts for?

למה הם נוצרו?

The best available answer

התשובה הטובה ביותר

is that they were literally

היא שהם פשוטו כמשמעו

the earliest known works of art,

עבודות האמנות הקדומות ביותר הידועות לנו,

practical tools transformed

כלים פראקטיים שהומרו

into captivating aesthetic objects,

לחפצים אסתטיים ושובי לב,

contemplated both for their elegant shape

שהוערכו גם בשל צורתם האלגנטית

and their virtuoso craftsmanship.

וגם בשל מלאכת היד הוירטואוזית.

Hand axes mark

גרזני יד מסמנים

an evolutionary advance in human history --

התקדמות אבולוציונית בהיסטוריה האנושית --

tools fashioned to function

כלים שעוצבו לתפקד

as what Darwinians call "fitness signals" --

כסימנים לכשירות דארווינית --

that is to say, displays

כלומר, תצוגות

that are performances

המתפקדות

like the peacock's tail,

כמו זנב הטווס,

except that, unlike hair and feathers,

פרט לכך שבניגוד לשיער ונוצות,

the hand axes are consciously

גרזני היד מעוצבים

cleverly crafted.

במודעות ובחוכמה.

Competently made hand axes

גרזני יד עשויים היטב

indicated desirable personal qualities --

סימנו תכונות אישיות רצויות --

intelligence, fine motor control,

אינטליגציה, שליטה במוטוריקה עדינה,

planning ability,

יכולת תכנון,

conscientiousness

מצפוניות

and sometimes access to rare materials.

ולפעמים גם גישה לחומרים נדירים.

Over tens of thousands of generations,

במהלך עשרות אלפי דורות,

such skills increased the status

כישורים אלה הגבירו את הסטטוס

of those who displayed them

של מי שהפגין אותם,

and gained a reproductive advantage

ונתנו להם יתרון רבייתי

over the less capable.

על פני הפחות מוכשרים.

You know, it's an old line,

אתם יודעים, זה ביטוי ישן,

but it has been shown to work --

אבל הוא עבד בעבר --

"Why don't you come up to my cave, so I can show you my hand axes?"

"למה שלא תעלי אלי למערה, אני אראה לך את גרזני היד שלי."

(Laughter)

(צחוק)

Except, of course, what's interesting about this

פרט לכך, כמובן, וזה מעניין,

is that we can't be sure how that idea was conveyed,

שאנחנו לא יודעים איך הרעיון הועבר,

because the Homo erectus

כי להומו ארקטוס

that made these objects

שייצר את החפצים האלה

did not have language.

לא היתה שפה.

It's hard to grasp,

קשה לתפוס,

but it's an incredible fact.

אבל זו עובדה מדהימה.

This object was made

החפץ הזה יוצר

by a hominid ancestor,

ע"י אב קדמון הומיניד --

Homo erectus or Homo ergaster,

הומו ארקטוס או הומו ארגסטר --

between 50,000 and 100,000 years

50-100 אלף שנה

before language.

לפני השפה.

Stretching over a million years,

מסורת גרזני היד משתרעת

the hand axe tradition

על מיליון שנים,

is the longest artistic tradition

והיא המסורת האמנותית הארוכה ביותר

in human and proto-human history.

בהיסטוריה האנושית והקדם-אנושית.

By the end of the hand axe epic, Homo sapiens --

עם סיום עידן גרזני היד, הומו ספייאנס --

as they were then called, finally --

כך קראו להם בשלב זה --

were doubtless finding new ways

חיפשו ככל הנראה דרכים חדשות

to amuse and amaze each other

לבדר ולהדהים זה את זה

by, who knows, telling jokes,

על-ידי, מי יודע, סיפור בדיחות,

storytelling, dancing, or hairstyling.

סיפור סיפורים, ריקוד או עיצוב שיער.

Yes, hairstyling -- I insist on that.

כן, עיצוב שיער -- אני מתעקש.

For us moderns,

עבורנו, המודרניים,

virtuoso technique

טכניקה וירטואוזית

is used to create imaginary worlds

משמשת ליצירת עולמות דימיוניים

in fiction and in movies,

בסרטים ובספרים,

to express intense emotions

כדי לבטא רגשות עזים

with music, painting and dance.

עם מוזיקה, ציור ומחול.

But still,

אך עדיין,

one fundamental trait

תכונה אחת מהותית

of the ancestral personality persists

מהאישיות הקדמונית נשמרת

in our aesthetic cravings:

ברצונות האסתטיים שלנו:

the beauty we find

היופי שאנו מזהים

in skilled performances.

בביצועים כשרוניים,

From Lascaux to the Louvre

החל מלסקו, דרך הלובר

to Carnegie Hall,

והקרנגי הול,

human beings

לבני האדם

have a permanent innate taste

יש העדפה קבועה ומולדת

for virtuoso displays in the arts.

לתצוגות אמנותיות וירטואוזיות.

We find beauty

אנו מוצאים יופי

in something done well.

בדברים שנעשים היטב.

So the next time you pass a jewelry shop window

אז בפעם הבאה בה אתם חולפים על פני חלון ראווה של חנות תכשיטים,

displaying a beautifully cut

המציג אבן חן חתוכה להפליא

teardrop-shaped stone,

בצורת דמעה,

don't be so sure

אל תהיו כ"כ בטוחים

it's just your culture telling you

שזאת רק התרבות שלכם שאומרת לכם

that that sparkling jewel is beautiful.

שהתכשיט הנוצץ הזה הוא יפה.

Your distant ancestors loved that shape

אבותיכם הקדמונים אהבו את הצורה הזו

and found beauty in the skill needed to make it,

ומצאו יופי בכשרון שנדרש להכנתה,

even before

זאת אף לפני

they could put their love into words.

שהם יכלו לבטא את אהבתם במילים.

Is beauty in the eye of the beholder?

האם היופי הוא בעיני הצופה?

No, it's deep in our minds.

לא. הוא מוטבע עמוק במוחנו.

It's a gift handed down from the intelligent skills

זו מתנה שהועברה אלינו מכישורי האינטליגנציה

and rich emotional lives

וחיי הרגש העשירים

of our most ancient ancestors.

של אבותינו הקדומים ביותר.

Our powerful reaction to images,

התגובה החזקה שלנו לדימויים,

to the expression of emotion in art,

לביטוי הרגשי באמנות,

to the beauty of music, to the night sky,

ליפי המוזיקה, לשמי הלילה,

will be with us and our descendants

יהיו איתנו ועם צאצאינו

for as long as the human race exists.

כל עוד הגזע האנושי קיים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)